14/04/2023
אני מתיישבת לכתוב אחרי פסח, והאמת שקצת קשה לי. היה חג לא פשוט, הפיגועים, האובדן, הכאב, יחד עם החג, הרגשתי שקצת חסר לי אוויר, קשה יותר לנשום. ועם זאת, הכוחות שהתגלו, העוצמות של משפחת די היו מעוררות השראה ונתנו כוח.
בבית, הבנים שאלו הרבה על מה שקרה, על מי נפצע ומי נהרג. שוחחנו איתם על התחושות שלהם, המחשבות, ונתנו להם גם כיווני חשיבה, את תפיסת העולם שלנו על מה שקורה פה, על ההתמודדות והחיים לצד הטרור, הקושי והמשמעות.
כאמא, היכולת לדבר באופן כל כך פתוח ואמיתי, לגעת בנקודות הרגישות של החיים -- והמוות, היה עוצמתי.
במהלך החג יצא לי לדבר עם חברות על ההתמודדות והשיח עם ילדים על הנושאים האלו, על הקושי. זה יכול לעורר פחד ויש שאלות שלא תמיד קל לענות עליהם. באופן אישי, כשאני מדברת עם הילדים, אני מנסה לתת להם מידע אמין בהתאם ליכולת ההבנה שלהם, לשמוע את מה שיש להם לומר, לאפשר להם לבטא את הדברים, ואז לתת להם את נקודת המבט שלי, את תפיסת עולמי, וגם כלים שעשויים לעזור להם להתמודד עם הקושי שהם חווים. וכל זאת, מתוך אמונה והבנה שיש להם יכולת להתמודד - עם המציאות, על אף הכאב העצום לנוכח המצב. הם יצטרכו למצוא את הדרך, ואני פה כדי ללוות בה, בידיעה שהם מסוגלים לעשות אותה.
אני חושבת שלכל הורה יש את הדרך שלו, הוא מכיר את הילד ויודע איך נכון לו כהורה לקיים שיח עם הילדים שלו.
כשאנחנו כהורים נלחצים ומוצפים ודואגים ולא יודעים איך לדבר עם הילד על הנושא (לא רק בהקשר של פיגועים אלא בכלל), אני ממליצה לעצור, לחשוב מה אני כאמא רוצה לומר על הנושא, לא ממקום דואג, אלא ממקום מוביל, מלמד, שמתווה דרך - ואת זה לומר.
לא צריך בו ברגע, אפשר לקחת זמן, לחשוב, ואחרי שעשיתי עם עצמי איזה בירור של מה אני רוצה לומר, לחזור ולדבר על הדברים.
בתפילה לבשורות טובות, ימים שקטים ואהבת חינם.
