16/08/2025
מכעס לאהבה ובחזרה:
מסע של אמא לילד עם ODD, התמכרות וכניעה
🧡🧡 פרולוג: כשהמילים על הדף פוגשות את החיים
כאשר כתבתי את הספר "מכע"ס לאהב"ה - התמודדות מיטיבה עם ODD", חשבתי שהגעתי לסיפור השלם. חשבתי שהצלחתי לפתוח נתיב של תקווה למשפחות הנאבקות עם הפרעת התנגדות.
הספר היה פרי של שנים ארוכות של מאבק, למידה והתפתחות יחד עם בני הבכור - מסע שהוביל אותנו מעימותים יומיומיים מתישים לאהבה ולהבנה הדדית.
אך החיים, כפי שהם נוהגים לעשות, המשיכו להתגלגל מעבר לעמודים האחרונים של הספר. וכעת, כעבור שנים, אני מוצאת את עצמי כותבת המשך שלא תכננתי - המשך כואב, מורכב ומלא בתובנות שלא יכולתי לצפות.
💙💙 הפרק הראשון: הנצחון שהיה
בהתחלה היה הכעס. כעס של ילד שהעולם לא הבין אותו, כעס של אמא שלא ידעה איך לעזור, כעס הדדי שהזין מעגלי קסמים של עימות ופגיעה. בני, עם יכולותיו הקוגניטיביות הגבוהות ועם לקויות הלמידה המתסכלות, חי בעולם של פערים כואבים. כל מטלה פשוטה הפכה לשדה קרב, כל דרישה להישג הפכה למבחן בלתי עביר.
השנים הראשונות היו מלחמת התשה. בית הספר התלונן, המורים נואשו, ואני נקרעתי בין הצורך להגן על בני לבין הצורך ללמד אותו להתמודד עם דרישות החברה.
הוא נלחם בכל, התנגד לכל, ואני נלחמתי איתו ובשבילו בעת ובעונה אחת.
אבל אז, בהדרגה, החלו להתרחש נסים קטנים. למדתי להבין את השפה הסמויה מאחורי ההתנגדות. למדתי לראות את הילד החרד והפגוע מתחת לקליפה הקשה של המרדן. למדתי לאהוב את הכעס שלו כי הבנתי שהוא בא מהכאב. ובמקביל, גם הוא למד לסמוך, למד שאני לא אויב, למד שאפשר להילחם יחד במקום אחד נגד השני.
הספר "מכע"ס לאהב"ה" תיעד את המסע הזה. הוא היה ספר תקווה, ספר שהוכיח שאפשר לשבור מעגלים של עימות וליצור קשר של הבנה ואהבה. כשפרסמתי אותו, הרגשתי שהשלמתי משימה - עזרתי למשפחות אחרות למצוא את הדרך שלהן מהכעס לאהבה.
💚💚 הפרק השני: כשההצלחה הופכת לכישלון
אבל החיים לא נגמרים בסוף הספרים. בני גדל, נהיה מבוגר, ואיתו גדלו גם האתגרים. הפערים בין יכולותיו הגבוהות לבין המציאות המגבילה לא נעלמו - הם רק הפכו מורכבים יותר. בבית הספר התיכון, באוניברסיטה, ובשוק העבודה - בכל מקום פגש את אותה החומה: יכולת גבוהה שלא יכלה להתממש בגלל הקשיים בקשב ולקויות הלמידה.
במשך שנים ראיתי אותו מתאמץ, נאבק, מתוסכל. ראיתי איך הוא מתחיל פרויקטים בהתלהבות ונוטש אותם בייאוש. ראיתי איך הוא משווה את עצמו לבני גילו שהתקדמו בקריירה או בלימודים, בעוד הוא עדיין מחפש את מקומו. ראיתי את הכאב בעיניו כשהציפיות החברתיות התנגשו במגבלותיו הפרטיות.
בגיל 40, המתח הזה הגיע לנקודת רתיחה. הוא לא הצליח להשלים לימודים אקדמיים, לא מצא עבודה שתכבד אותו כפי שחלם, לא הצליח לעמוד בציפיות שהחברה - ושהוא עצמו - הטילו עליו. והפעם, במקום להתנגד ולהילחם כמו פעם, הוא עשה משהו שבמבט לאחור נראה לי כמעבר דרמטי ופרדוקסלי מהשליטה המוחלטת לכניעה מוחלטת.
💛💛 הפרק השלישי: הכניעה הגדולה
האלכוהול הפך לחבר הכי טוב שלו. בהתחלה זה נראה כמו דרך להתמודדות עם הלחץ, דרך להרגיע את החרדות ולהשכיח את הכישלונות. אבל מה שהתחיל כבקשה לשליטה על הכאב הפך במהירות לוויתור מוחלט על כל שליטה. האלכוהול החל לשלוט בו, להכתיב את שעות יומו, את החלטותיו, את מערכות היחסים שלו.
ובמקביל נכנסה לחייו מערכת יחסים שהייתה כמו השתקפות של ההתמכרות לאלכוהול - מערכת יחסים שתלטנית ומקטינה, שבה הוא ויתר על קולו, על רצונותיו, על זכותו לכבוד. הוא מצא נוחות מוזרה במסירת השליטה המוחלטת לגורמים חיצוניים - לבקבוק ולאדם שקבע עבורו מה הוא שווה ואיך הוא צריך לחיות.
הבחור שפעם נלחם על כל פיסת שליטה, שהתנגד לכל דרישה, שמרד בכל ניסיון להכתיב לו איך לחיות - הפך לאדם שמוסר את השליטה באופן מוחלט. זו הייתה כניעה כה שלמה שהיא כמעט נראתה כמו ההיפך המושלם של הODD שאיתו התמודדנו שנים כה רבות.
💜💜 הפרק הרביעי: כשהגוף מתחיל לשלם את המחיר
השנים של שתייה כבדה לא עברו בחינם. הכבד, האיבר הדגול שעובד ללא לאות כדי לנקות את הגוף מרעלים, החל להיכשל. מחלת כבד אלכוהולי - המילים הללו נשמעו כמו גזר דין כשהרופא הגה אותן בחדר הקטן והלבן.
פתאום המלחמה שלו על שליטה קיבלה ממד חדש ומפחיד. הגוף שלו מרד נגדו, אבל הפעם לא בגלל התנגדות פסיכולוגית אלא בגלל נזק פיזי אמיתי. ואני, האמא שפעם ידעה איך להתמודד עם ההתנגדות שלו, מצאתי את עצמי חסרת אונים מול האלכוהול ומול מערכת היחסים הרעילה שבלעו את בני.
הניסיונות שלי להציע עזרה נתקלו בחומת התנגדות שלא הכרתי. זו לא הייתה ההתנגדות הישנה - זו שהייתה מלאה באנרגיה ומאבק. זו הייתה התנגדות עייפה, של מי שאין לו כוח להילחם אבל גם אין לו כוח להיכנע לעזרה. התנגדות של מי שמצא בכניעה לאלכוהול ולפגיעה מקום נוח יותר מהמאבק על החיים.
🩵🩵 הפרק החמישי: ההבנה החדשה
וכך הגעתי להבנה שבמבט לאחור נראית כה ברורה, אבל בזמן אמת הייתה התגלות מהפכנית: הODD לא נעלם. הוא השתנה, התפתח, קיבל צורות חדשות. המאבק על שליטה שאיפיין את הילדות שלו הפך במבוגרות למאבק הפוך - מאבק על הזכות לא לשלוט, על הזכות לוותר, על הזכות להיכנע.
האדם שפעם נאבק בכל כוחו על השליטה על חייו, כעת נאבק באותה העוצמה על הזכות לוותר על השליטה הזו. ההתנגדות לעזרה, לטיפול, לשינוי - זו הייתה התנגדות קלאסית, רק שהפעם היא התמקדה על הזכות להישאר במקום הכואב והמוכר של הכניעה.
רק כעת הבנתי שהODD אינו מצב שעובר או נרפא. הוא דרך התמודדות עמוקה עם תחושת חוסר שליטה בחיים. כשהמציאות מוכיחה שאי אפשר לשלוט בה באמת, האדם עם ODD עלול לעבור לקצה הנגדי - לוויתור מוחלט על השליטה. והוא ינהג בקצה הזה באותה הנחישות שאיתה נהג בניסיונות השליטה.
❤️❤️הפרק השישי: החיפוש אחר הדרך החדשה
כעת אני מוצאת את עצמי במקום שונה לחלוטין מזה שבו הייתי כשכתבתי את הספר הראשון. אז ידעתי איך "לנצח" את הODD, איך להפוך כעס לאהבה. עכשיו אני מתמודדת עם האתגר הקשה יותר: איך לאהוב מישהו שבחר לוותר על עצמו, איך לשמור על תקווה כשהוא איבד אותה, איך להציל מישהו שמתנגד להציל את עצמו.
הלקח הכי קשה שלמדתי הוא שלפעמים האהבה אינה מספיקה. לפעמים ההבנה אינה מספיקה. לפעמים כל הכלים שפיתחנו במהלך השנים של התמודדות עם ODD נתקלים בחומה של התמכרות וכניעה שהיא חזקה יותר מכל מה שהכרנו.
אבל אני גם לומדת שהויתור על התקווה הוא לא אופציה. כמו שפעם למדתי לראות את הילד הפגוע מתחת לכעס, כעת אני לומדת לראות את הילד המפוחד מתחת לכניעה. כמו שפעם למדתי שהכעס שלו הוא שפת הכאב, כעת אני לומדת שהכניעה שלו היא שפת הייאוש.
💚💚 אפילוג: המסע שלא נגמר
המסע עם ODD לא נגמר עם הבגרות. הוא לא נגמר עם האהבה וההבנה. הוא ממשיך להתפתח, להשתנות, להציב אתגרים חדשים ובלתי צפויים. מה שהיה פעם מאבק על שליטה הופך למאבק על הישרדות. מה שהיה פעם כעס הופך לייאוש. מה שהיה פעם התנגדות לעזרה הופך לכניעה מוחלטת לכאב.
ואני, האמא שחשבה שידעה את הסיפור השלם, לומדת שיש עוד פרקים שלא נכתבו. פרקים שאולי יהיו כואבים יותר, מורכבים יותר, אבל גם פרקים שאולי יביאו תובנות חדשות, דרכי התמודדות חדשות, ואולי - אם נזכה - גם דרכים חדשות לרפא ולהחלים.
הסיפור לא נגמר. הוא ממשיך להיכתב, מילה אחר מילה, יום אחר יום, בדמעות ובתקווה, בכאב ובאהבה. וכל עוד הוא נכתב, יש מקום לשינוי, יש מקום לתקווה, יש מקום לאהבה - גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
*מוקדש לכל ההורים שהמסע שלהם עדיין נמשך, לכל הילדים הנאבקים עם עצמם ועם העולם, ולתקווה שלעולם לא נגמרת - גם כשהיא נסתרת בענני הייאוש.
כתבה : חדוה נבון
