20/09/2026
אנחנו יודעים לבקש סליחה.
מהילדים.
מבן או בת הזוג.
מההורים.
מחברים.
אנחנו גם יודעים, לפעמים, לסלוח לאחרים.
אבל יש אדם אחד שאנחנו נוטים להשאיר לסוף.
את עצמנו.
על הבחירה ההיא שאנחנו עדיין מצטערים עליה.
על הפעם ששתקנו כשהיינו צריכים לדבר.
על הפעם שדיברנו כשהיינו צריכים לשתוק.
על קשר שנשארנו בו יותר מדי.
על קשר שעזבנו מוקדם מדי.
על הזדמנות שפחדנו לקחת.
על רגעים שבהם לא היינו ההורה, בן הזוג, החברה או האדם שרצינו להיות.
ואנחנו ממשיכים לשלם עליהם.
שוב ושוב.
במחשבות.
באשמה.
בביקורת עצמית.
במשפט הזה שמדי פעם חוזר:
"איך עשיתי את זה?"
אבל האדם שאת היום
לא ידע אז את מה שאת יודעת היום.
פעלת מתוך הכלים שהיו לך,
מתוך הפחדים שהיו לך,
מתוך המקום שבו היית באותו רגע.
סליחה לעצמך לא אומרת שמה שקרה היה בסדר.
היא לא מוחקת אחריות.
היא אומרת:
אני מפסיקה להעניש את עצמי על משהו שאני כבר לא יכולה לשנות.
אולי יום כיפור הזה,
לפני שאת מבקשת סליחה מכולם,
תעצרי לרגע מול עצמך.
על מה הגיע הזמן לסלוח לך?
לפעמים הסליחה שהכי קשה לבקש,
היא גם זו שהכי משחררת.
גמר חתימה טובה 🤍
לינה בן שבת
