Become one now l תמיר מסאס

במפגש האחד־עשר בתוכנית "לשוב לעצמי"
פגשנו את אחת התגליות העמוקות ביותר בדרך הזן:
התודעה שמבחינה.

יש סיפור זן שמלווה אותי שנים.
יום אחד הגיע תלמיד אל זן מאסטר מה- ג'ו וביקש:
"מאסטר, בבקשה למד אותי את הדהרמה."
המאסטר הביט בו ואמר:
"איזה טיפש אתה.
יש לך את האוצר הגדול ביותר בתוכך,
ובכל זאת אתה מחפש אותו אצל אחרים.
אין לי דבר לתת לך."
התלמיד קד עמוקות ואמר:
"אם כך, מהו האוצר הזה?"
המאסטר שאל:
"מאיפה באה השאלה הזו?"
התלמיד שתק.
לרגע אחד לא הייתה לו תשובה.
המאסטר חייך ואמר:
"זה האוצר שלך."

לכאורה,
זו תשובה מוזרה.
אבל דווקא כאן מסתתר אחד הלימודים החשובים ביותר בזן.
רוב החיים אנחנו עסוקים במה שאנחנו חושבים,
מרגישים,
רוצים,
מפחדים,
או כועסים.
אבל כמעט אף פעם איננו עוצרים לשאול:
מי זה שחושב: "אני לא מספיק טוב?"
מי זה שמבחין בכעס?
מי זה שמודע לפחד?

בדרך הזן אנחנו מגלים שאנחנו הרבה יותר
מהמחשבות שלנו.
אנחנו לא הכעס.
אנחנו אלה שמבחינים בכעס.
אנחנו לא הפחד.
אנחנו אלה שיודעים שהפחד נמצא.

וכשאנחנו חוזרים שוב ושוב אל התודעה שמבחינה,
משהו עמוק משתנה.
התגובה האוטומטית נחלשת.
המאבק הפנימי מתרכך.
והמציאות מתחילה להתגלות כפי שהיא,
לפני שהמיינד הופך אותה לסיפור.

עצרו רגע וחשבו על זה.
כמה פעמים ביום אתם אומרים לעצמכם:
"אני כועס."
"אני לחוץ."
"אני לא מספיק טוב."
ומה היה משתנה,
אם במקום להזדהות עם כל אלה,
רק הייתם מבחינים בהם?
לפעמים,
כל מה שנדרש כדי לחזור לשקט,
הוא לזכור שיש בנו מקום שאינו נסחף עם המחשבות,
שאינו נבהל מהרגשות,
ושאינו אובד בתוך הסיפורים.
זהו האוצר שעליו דיבר המאסטר.
והוא נמצא בכל אחד מאיתנו,
כאן ועכשיו.

כתבו לי בתגובות:
באיזה תחום בחיים שלכם הייתם רוצים לזכור
יותר שאתם לא המחשבות והרגשות שלכם,
אלא אלה שמבחינים בהם?

המורה שלי צעק עליי מול כל הנזירים.
ומה שהוא עשה שנייה אחרי,
לימד אותי יותר מכל השנים במנזר.

כשהייתי נזיר צעיר, שימשתי משרת אישי של המורה שלי.
יום אחד, לקראת נסיעה שלו לחו"ל,
גיהצתי את הקאסה שלו,
לבוש טקסי שנזיר עוטה על הגלימה.

הנחתי אותה על מזרן, גיהצתי,
ואז גיליתי אסון קטן:
חוטי הניילון של המזרן נמסו מהחום ונדבקו ללבוש המיוחד.
הפרדתי בכוח- ובקאסה נחקקה דוגמת מעוינים.

ידעתי שפישלתי. נבהלתי.
ומה עשיתי?

החבאתי את הקאסה.
אמרתי לעצמי שאספר לו כשאירגע.
אבל לא כרגע.

הדחקתי את זה כל כך עמוק, שפשוט שכחתי.
עד שהגיע יום הנסיעה.

בארוחת הבוקר,
כל הנזירים יושבים על הרצפה ואוכלים בשתיקה,
ופתאום המורה שלי פורץ לחדר,
נעמד חצי מטר ממני וצועק:
"איפה הקאסה שלי? איזה מין משרת אתה?
גש ותביא אותה מיד!"

הפסקתי לנשום, החלפתי צבעים.
רצתי, הבאתי את הקאסה המעוטרת במעוינים,
התנצלתי והסברתי מה קרה.

ואז קרה הדבר שלא אשכח לעולם:

בן רגע, הכעס של המורה התחלף בחיוך.
הוא הביט בי ואמר שתי מילים:
"טעית - תתקן!"
שלף מהארון קאסה חדשה, ונסע להונג קונג.

עמדתי שם המום.
הבנתי שראיתי משהו נדיר:
אדם שהכעס שלו הוא כלי, לא שריפה.

הוא הדליק אותו במדויק, בעוצמה הנכונה,
בדיוק כמה שנדרש כדי ללמד אותי שיעור על הסתרה,
וכיבה אותו באותה שנייה.
בלי שאריות, בלי טינה, בלי לגרור את זה יום שלם.

עכשיו תשווה את זה לפעם האחרונה שאתה כעסת.
כמה זמן זה בער בך אחרי? שעה? יום?
ועל מי זה נשפך בדרך?

זה בדיוק הפער שאנחנו סוגרים ברטריט
"להשתלט על האש הפנימית":
מאש שמחזיקה אותך - לאש שאתה מחזיק.
שנדלקת כשאתה בוחר,
אומרת את מה שצריך להיאמר,
ונכבית כשסיימת.

04-05.09 | מרכז הזן, נס ציונה
כל הפרטים וההרשמה כאן:
https://bit.ly/The_inner_fire

במפגש העשירי בתוכנית "לשוב לעצמי"
פגשנו את שלושת השערים בדרך הזן.

יש סיפור זן שמלווה אותי שנים.
נזיר אחד שאל את זן מאסטר ג'ו-שו'
"מהי הדרך?"
הוא ציפה לתשובה גדולה.
אולי סוד רוחני.
אולי הסבר שישנה את חייו.
אבל המאסטר רק הביט בו ואמר:
"עץ הברוש עומד בחצר."

זה הכול.
לכאורה,
זו בכלל לא תשובה.
אבל דווקא כאן נפתחים שלושת השערים של הזן.

השער הראשון אומר:
אל תיצמד למחשבות. כי ברגע שהנזיר התחיל לחשוב
למה התכוון המאסטר, הוא כבר התרחק מהמציאות.

השער השני אומר:
אל תיצמד למילים ולהסברים.
המילים אינן האמת. הן רק אצבע שמצביעה אליה.

והשער השלישי אומר:
כל הלימוד קיים רק כדי להחזיר אותנו לרגע הזה.
כי כשאנחנו באמת כאן, אין צורך בעוד הסברים.

עצרו רגע וחשבו על זה.
כמה פעמים ביום אנחנו מפספסים את המציאות
כי אנחנו עסוקים במחשבות עליה?
כמה פעמים אנחנו מתווכחים רק כדי שיבינו אותנו?
כמה פעמים אנחנו מסבירים, מצדיקים, ומנסים לשכנע,
במקום פשוט להיות נוכחים?

בדרך הזן אנחנו לא לומדים איך לחשוב טוב יותר.
אנחנו לומדים לראות את מה שכבר נמצא מולנו,
לפני שהחשיבה הופכת אותו לסיפור.
ושם, בין המחשבה הראשונה לבין התגובה האוטומטית,
נמצא השקט.
ושם, מתחיל החופש.

כתבו לי בתגובות: איך היה נראה
הזוגיות, ההורות או היחסים שלכם עם עצמכם,
אם הייתם פחות נאחזים
במחשבות, במילים ובדעות שלכם ושל הצד השני?

במפגש התשיעי בתוכנית "לשוב לעצמי"
התחלנו לראות את אחת האשליות הגדולות ביותר של התודעה.
יש סיפור בודהיסטי שאני אוהב במיוחד.
אדם אחד הגיע אל הבודהה וביקש ממנו:
"אנא סכם לי את כל תורתך במשפט אחד."
הוא חשש שימיו ספורים,
ולא רצה למות מבלי להבין את מהות החיים.
הבודהה הביט בו ואמר:
"החופש נמצא מעבר לאני."
"בנראה- קיים רק הנראה.
בנשמע- קיים רק הנשמע.
בנחווה- קיים רק הנחווה.
ובמחשבה- קיימת רק המחשבה."
זה הכול.
אך עבור אותו אדם,
המילים הפשוטות הללו הספיקו.
ברגע אחד הוא ראה
שהסבל שלו לא נבע ממה שראה,
לא ממה ששמע,
ואפילו לא מהמחשבות עצמן.
הסבל נבע מה"אני" ומה"שלי"
שנאחזו בכל חוויה:
"זה קורה לי."
"זה שלי."
"אני צודק."
"פגעו בי."
וכשהאשליה הזו התפוגגה,
הוא גילה שהחופש שחיפש כל חייו
לא היה במקום אחר.
הוא תמיד היה כאן.

עצרו רגע וחשבו על זה.
כמה מהמאבקים שלנו
נולדים בכלל מהמחשבה:
"אני צודק."
"זה שלי."
"איך הוא עשה לי את זה?"
בדרך הזן אנחנו מגלים
שרוב הקונפליקטים אינם מתחילים במציאות,
אלא בזהות שנאחזת במציאות.
כשה"אני" נפגע, הכעס מופיע.
כשה"שלי" מאוים, הפחד מתעורר.
וכשאנחנו נאחזים בסיפור,
אנחנו מפסיקים לראות את מה שבאמת נמצא מולנו.
ואז משהו משתנה.
במקום לשאול:
מי צודק?
מה מגיע לי?
אנחנו מתחילים לשאול:
מה המציאות מבקשת ממני עכשיו?
שם מתחילה התבונה.

כתבו לי בתגובות:
באיזו סיטואציה בחיים אתם מזהים
שה"אני" או ה"שלי" מנהלים אתכם?

לאור הביקוש הגדול, החלטנו להאריך את המחיר המיוחד
עד היום בשעה 17:00.

קיבלנו פניות מאנשים שביקשו עוד קצת זמן,
ולכן החלטנו לאפשר גם היום להצטרף במחיר המוקדם.

היום בשעה 17:00 המחיר עולה מ-490 ₪ ל-590 ₪.
אם קראת את הפוסטים האחרונים
והרגשת שהם מדברים בדיוק אליך...
אל תיתן ל"אני אטפל בזה אחר כך"
להמשיך לנהל את החיים שלך.

רטריט "להשתלט על האש הפנימית"
04 - 05.09

מרכז הזן Become One, נס ציונה
להצטרפות:
https://bit.ly/The_inner_fire

או שהאש תנהל אותך,
או שאתה תנהל אותה. ההחלטה בידיים שלך.

עוד יומיים המחיר עולה.

ב-01.08 נסגרת ההרשמה המוקדמת
לרטריט "להשתלט על האש הפנימית" -
והמחיר עולה מ-490 ₪ ל-590 ₪.

אם קראת את הפוסטים האחרונים
ואמרת לעצמך "זה בדיוק אני",
הכעס, ההתפרצויות, הביקורת העצמית-
אבל דחית ל"אחר כך":

שים לב ש"אני אטפל בזה אחר כך"
זה בדיוק המנגנון שאנחנו מפרקים ברטריט.
ככה האש ממשיכה לנהל אותך עוד שנה.
ועוד שנה.

יומיים | 04-05.09 | מרכז הזן, נס ציונה
ההרשמה המוקדמת נסגרת ב-01.08:
https://bit.ly/The_inner_fire

במפגש השמיני בתוכנית "לשוב לעצמי"
גילינו עד כמה התודעה שלנו מספרת סיפורים.
יש סיפור זן שאני מאוד אוהב.

במנזר אחד חיו שני אחים.
אחד היה מלומד גדול,
והשני לא נחשב לחכם במיוחד,
ואף הייתה לו עין אחת בלבד.
ערב אחד הגיע למנזר נזיר נודד.
במסורת הזן, נזיר המבקש להצטרף למנזר
צריך לנהל דיון עם אחד הנזירים.
אם ינצח, יתקבל למנזר.
אם יפסיד, ימשיך בדרכו.

האח המלומד היה עייף מאוד,
וביקש מאחיו לנהל את הדיון בשפת הסימנים.
לאחר זמן קצר יצא הנזיר הנודד מהמקדש,
קד קידה ואמר:
"אחיך הביס אותי בתבונתו."
הוא סיפר:
"הרמתי אצבע אחת כדי לסמל את הבודהה.
אחיך הרים שתי אצבעות- בודהה ותורתו.
אני הרמתי שלוש אצבעות- בודהה, התורה ותלמידיו.
ואז אחיך קפץ את אגרופו, כדי להראות שכולם באים מאותו המקור.
לא נותר לי אלא להודות בתבונתו ולעזוב."

לאחר מספר רגעים נכנס האח בעל העין האחת, כולו כועס.
"אתה יודע מה קרה?" שאל.
"הנזיר הזה העליב אותי.
הוא הרים אצבע אחת כדי ללעוג לעין האחת שלי.
אני התאפקתי והראיתי לו שתי אצבעות,
כדי לומר שאני שמח שלו יש שתי עיניים.
אבל הוא המשיך להתגרות בי והראה שלוש אצבעות,
כאילו אומר שלשנינו יחד יש שלוש עיניים.
אז קפצתי את האגרוף...והוא ברח."

עצרו רגע וחשבו על זה.
שני אנשים. אותם סימנים. אותה מציאות.
אבל כל אחד מהם חי בתוך סיפור אחר לגמרי.
כך גם אנחנו.
התודעה שלנו מספרת סיפורים כל היום.
לפעמים היא הידידה הגדולה ביותר שלנו,
ולפעמים היא האויבת הגדולה ביותר שלנו.
היא לוקחת עובדה אחת,
ויוצרת סיפור מסביב.

מישהו לא חייך אלינו.
בן או בת הזוג הרימו את הקול.
הילד לא ענה להודעה.
ומהר מאוד אנחנו כבר "יודעים" למה.
בדרך הזן אנחנו לומדים לראות שיש שני דברים שונים:
יש את תוכן החשיבה- הסיפור שהתודעה מספרת ברגע הזה.
ויש את הרגל החשיבה- הנטייה הקבועה שלנו לפרש את המציאות
באותה צורה שוב ושוב.

יש מי שההרגל שלו הוא להיפגע.
יש מי שההרגל שלו הוא לכעוס.
יש מי שההרגל שלו הוא לדאוג.
ויש מי שההרגל שלו הוא לבקר את עצמו.
ברגע שאנחנו נעשים מודעים גם לתוכן החשיבה וגם להרגל החשיבה,
אנחנו מפסיקים להיות שבויים בהם.

אנחנו כבר לא חייבים להאמין לכל סיפור שהתודעה מספרת.
וכך, לאט לאט, אנחנו משתחררים מההיצמדות לחשיבה
ומתחילים לראות את המציאות כפי שהיא באמת.

כתבו לי בתגובות:
מהו הסיפור שהתודעה שלכם מספרת שוב ושוב,
ומה ההרגל\ הנטייה של החשיבה שלכם?

איך יכול להיות שפקק בכביש מוציא אותך משליטה?

הרי זה לא הגיוני.
אתה אדם חכם.
אתה יודע שזה לא הכי חשוב.
ובכל זאת, שנייה אחת ואתה בוער.

אני רוצה לשתף אותך בגילוי שהדהים אותי.

בסדנת המדיטציה הראשונה שלי במזרח,
עשרה ימים של שתיקה,
ביקשו מאיתנו דבר אחד פשוט:
לשאול "מה קורה כרגע?" ולהיות נוכחים.

ואז פגשתי אותו.
איש שחי לי בראש ולא מפסיק לדבר.

בשתיקות הארוכות גיליתי שהראש שלי בורח בלי הפסקה
לזיכרונות של כעס ועלבון,
מריבות, ויכוחים עם ההורים, עם חברים, עם בת הזוג.

והכי מטריף:
ברגע שזיכרון עלה, הגוף שלי הגיב כאילו זה קורה עכשיו.
הלב דפק, הלסת התכווצה,
ובראש כבר עניתי בחזרה, בתקיפות.

ישבתי על כרית בשקט מוחלט
ובפנים התנהלה מלחמה.

ואז הבנתי:
האש שלי לא נדלקת מהאירועים.
היא בוערת כל הזמן, על אש קטנה, מתחת לפני השטח.
עלבונות ישנים, כעסים שלא שוחררו, משפטים שלא נאמרו.

הפקק, ההערה של הבוס, המילה של בן הזוג,
הם לא האש.
הם רק הרוח שמלבה אותה.

ולכן כל הניסיונות "לא להתעצבן" נכשלים.
אתה נלחם ברוח,
במקום לטפל במה שכבר בוער.

ברטריט "להשתלט על האש הפנימית" אנחנו הולכים למקור:
תלמד להפסיק לתדלק את האש הישנה,
ותגלה למה אנשים מסוימים לוחצים לך בדיוק על הכפתור
ואיך לשנות את זה.

04-05.09 | מרכז הזן, נס ציונה
כל הפרטים וההרשמה כאן:
https://bit.ly/The_inner_fire

יש סדנאות שנגמרות כשהמשתתפים יוצאים מהאולם.
ויש סדנאות שנשארות איתך הרבה אחרי.

מאז יום שישי אני עדיין מסתובב עם התחושה המיוחדת
שהייתה בסדנת "המפתח ליחסים חמים וקרובים".
פגשנו יחד את המקומות שגורמים לריבים, לריחוק, לפגיעות ולשתיקות.
וגילינו שהרבה פעמים הבעיה היא לא האדם שמולנו,
אלא המקום שממנו אנחנו מגיבים:
הכאב, הפחד וההרגלים שצברנו לאורך השנים.

וכשאנחנו מתחילים לזהות את המקום הזה, משהו משתנה.
פחות מאבק.
יותר הקשבה.
יותר קרבה.
יותר אהבה.
לאור הבקשות הרבות מכל מי שלא הצליח להשתתף,
החלטתי לפתוח את הקלטת הסדנה לצפייה ללא עלות ל-48 שעות.

לצפייה:
https://youtu.be/idXZs3hwG4U

ואני רוצה לבקש מכם משהו קטן:
אם תוך כדי הצפייה יעלה לכם אדם שאתם אוהבים:
בן או בת זוג, ילד, הורה, חבר או חברה-
שהסדנה הזו יכולה לגעת בו ולעזור לו, שלחו גם לו את הקישור.

לפעמים שעה אחת של הקשבה יכולה לפתוח דלת לשנים של קרבה.
ואולי דווקא השיתוף שלכם יהיה המתנה שמישהו כל כך צריך עכשיו.

באהבה,
זן מאסטר תמיר מסאס

סדנת המפתח ליחסים חמים וקרובים Nyd de videoer og den musik, du holder af, upload originalt indhold, og del det hele med venner, familie og verden på YouTube.

"ככה אני, ואני לא הולך להשתנות."
זה המשפט שאני שומע הכי הרבה.
והנה שלושה אנשים שגילו שזה לא נכון.
אל תאמינו לי - אני האחרון שאובייקטיבי פה.
תאמינו להם:
רחל, תלמידה שלי,
הייתה 6 שנים בנתק משלושת ילדיה,
לאחר שבחרה להתגרש מאב ילדיה.
רחל ניסתה הכול ושום דבר לא הצליח.
כשהיא הגיעה אליי, לימדתי אותה איך לשחרר דרך הגוף.
אחרי חודש וחצי היא שיתפה שביתה התקשרה ובאה עם הבן הצעיר.
שנה לאחר מכן גם הבן הבכור יצר קשר
והיום הם גרים ביחד.
תבינו- זה לא קסם.
הכול יושב לנו בגוף,
כל חוויות חיינו מוצפנות בגוף.

ורד בר, תלמידה שלי, הגיעה אליי מותשת.
היא הרגישה שהיא טובה רק בלבשל, לנקות ולכבס,
והבית התנהל בצעקות עם שלושת בניה.
ורד למדה לתת מקום, והכעס הלך והתפרק.
היום היא משתפת שהיא החברה הכי קרובה לבנים שלה.
תפנימו - כאשר נותנים מקום לחוויה שלנו,
היא מתפרקת ומשתחררת.

איתי כהן, תלמיד שלי,
הגיע אליי עם סיפור שליווה אותו שנים:
"אני אבא לא מספיק טוב, אני לא בסדר."
כל פעם שצעק או איחר הביתה- הייתה לו הוכחה.
בעבודה המשותפת שעשינו הוא קלט
שהוא מכור לסיפור שהוא מספר לעצמו.
יום אחד הוא שיתף אותי:
"הבנתי - זה לא האמת. זה רק סיפור.
ואם אני מאמין בסיפור, אני מוכיח אותו במציאות".
זו הייתה נקודת המפנה של איתי.
ילדיו קיבלו לא אבא מושלם,
אבל אבא נוכח וקרוב.

רחל, ורד ואיתי הם לא אנשים מיוחדים.
אלה אנשים כמוך,
עם כוונות טובות ואש גדולה,
שפשוט קיבלו סוף סוף את הכפתור לידיים.
ההבדל היחיד?
הם החליטו להגיע.
רטריט "להשתלט על האש הפנימית"
04-05.09 | מרכז הזן, נס ציונה
מוגבל ל-70 משתתפים, וההרשמה בעיצומה.
כל הפרטים וההרשמה כאן:
https://bit.ly/The_inner_fire