07/10/2026
במפגש החמישה־עשר בתוכנית "לשוב לעצמי"
פגשנו משהו שאנחנו לפעמים שוכחים לראות:
את היופי הפנימי.
בתחילת המסע שלי במזרח
חייתי בוורנאסי שבהודו במשך כארבעה חודשים.
כמעט בכל ערב הייתי מגיע לגאטות שעל נהר הגנגס,
יושב עם האומנים, מדבר ושותה צ'אי.
שם הכרתי אדם שקראו לו באבא צ'אי.
אדם פשוט. לבוש בסראונג, בלי חולצה,
עם רסטות בזקן ובמעט השיער שנשאר לו,
וחיוך מאוזן לאוזן.
בכל יום הוא היה מתרגל יוגה עד הצהריים,
ובשעה 14:00 פותח את דוכן הצ'אי שלו.
בסוף היום הוא היה מחלק את הכסף שהרוויח:
קצת לצרכים שלו,
קצת למצרכים ליום המחרת,
ובכל מה שנשאר היה קונה חלב ועוגיות
ומחלק לכלבים של וורנאסי.
בכל ערב היו מגיעים אליו עשרות כלבים.
ואני זוכר את המחזה הזה עד היום.
אדם שלא היה לו הרבה,
אבל היה בו טוב לב נדיר.
וזה הזכיר לי דבר חשוב:
היופי הפנימי שלנו לא קשור למעמד,
לכסף או למראה החיצוני.
הוא מתגלה בדרך שבה אנחנו חיים.
בדרך שבה אנחנו מתייחסים לאחר.
בנתינה.
בחיוך.
ביכולת שלנו לראות ולכבד את מי שנמצא מולנו.
אבל יש כאן קושי.
הרבה פעמים קל לנו יותר לראות מה לא בסדר.
בעצמנו: מה חסר בי?
מה עשיתי לא בסדר?
אני לא יכול ועוד'.
אנחנו כל כך רגילים לראות דרך הביקורת,
השיפוט והסיפור שלנו,
עד שאנחנו מפסיקים לראות את האדם עצמו.
במפגש תרגלנו אפשרות אחרת:
לעצור ולבחור לראות את הטוב.
להסתכל על בן או בת הזוג
ולראות שמתחת לעייפות, לוויכוחים ולתגובות,
יש אדם שרוצה להיות נאהב ולהרגיש בטוח.
וגם להביט על עצמנו וללמוד לראות מחדש
את מה שתמיד היה שם. את הטוב והיופי שבנו.
אז אני מזמין אתכם לשאול:
מה טוב ויפה בי
שכבר הרבה זמן לא הסכמתי לראות?
