06/09/2024
כשהייתי קטנה לא יכולתי לשאת יותר מידי את הפערים.
היה לי קשה לווסת את התחושות בגוף, נרתעתי מכאב ומחוסר נוחות וגם נבהלתי מרגשות קשים ששוטפים.
זה גרם לי לעשות בחירות, כאלו של יומיום, שמדרגה אחרי מדרגה בסופו של דבר בנו את מי שאני.
למשל הפער בין איך שרציתי לנגן לאיך שאני שהצלחתי בפועל, גרם לי לוותר על לימוד פסנתר ולבחור בחלילית שהיתה לי פשוטה יותר להבנה ולביצוע.
הפער בין איך שרציתי לרקוד לאיך שנדרש ממני ולאיך שהיה בכוחי,
דחף אותי להתמקד בשירה שהרגישה לי טבעית ופחות מאמצת.
לא יכולתי לשאת את הפער בין הדרישות של עולם הספורט לבין היכולות שלי, אז בחרתי בעולם הטבע והטיולים, שאיפשר מרחב יותר נינוח לגדול בו.
כדי לשאת פערים צריך אורך רוח, ויסות, סבלנות,תחושת רצון חזקה והרבה אמונה בעצמי וזה משהו שהיה לי פחות בנמצא. יחד עם זאת, נבנתה לי דרך.
לקח תהליך ארוך להגיע למצב שנוח לי עם הפערים שבחרתי לגשר עליהם וגם על אלו שזיהיתי שהם לא שלי לכבוש.
כיום, אני מדריכה ומזכירה לעצמי ולאנשי החינוך עימם אני עובדת, שחלק מהעבודה שלנו היא ללמוד לחיות את הפערים, ולזהות מתי תפקידנו להיות גשר בין המצוי לרצוי.
התפקיד שלי כמדריכה, בטח עם פתיחת השנה, היא להתחבר ולחבר בין החזון החינוכי, האני מאמין והבחירות של אנשי החינוך, למציאות שמתרחשת בפועל.
גשר מאפשר, מזמין, מחבר. גשר שמזהה את נקודת ההתחלה, אך כבר יכול לראות את התמונה בסוף המסע. של ההצלחה, של הסיפוק. של ההישג. וגם כזה שמקבל בהשלמה שלא את כל הגשרים נוכל לחצות בימינו אנו.
מאחלת לכל אנשי החינוך ולהורים שנת לימודים של אורך רוח, של גישור על פערים, ושל חיבור לעצמנו ולמשמעות שבעשייה שלנו.
בתמונה- הקטנטונת שאני, בת שלוש.
