חגית מירון - ליווי וייעוץ להורים ולצוותי חינוך

כשהייתי קטנה לא יכולתי לשאת יותר מידי את הפערים.
היה לי קשה לווסת את התחושות בגוף, נרתעתי מכאב ומחוסר נוחות וגם נבהלתי מרגשות קשים ששוטפים.
זה גרם לי לעשות בחירות, כאלו של יומיום, שמדרגה אחרי מדרגה בסופו של דבר בנו את מי שאני.
למשל הפער בין איך שרציתי לנגן לאיך שאני שהצלחתי בפועל, גרם לי לוותר על לימוד פסנתר ולבחור בחלילית שהיתה לי פשוטה יותר להבנה ולביצוע.
הפער בין איך שרציתי לרקוד לאיך שנדרש ממני ולאיך שהיה בכוחי,
דחף אותי להתמקד בשירה שהרגישה לי טבעית ופחות מאמצת.
לא יכולתי לשאת את הפער בין הדרישות של עולם הספורט לבין היכולות שלי, אז בחרתי בעולם הטבע והטיולים, שאיפשר מרחב יותר נינוח לגדול בו.
כדי לשאת פערים צריך אורך רוח, ויסות, סבלנות,תחושת רצון חזקה והרבה אמונה בעצמי וזה משהו שהיה לי פחות בנמצא. יחד עם זאת, נבנתה לי דרך.
לקח תהליך ארוך להגיע למצב שנוח לי עם הפערים שבחרתי לגשר עליהם וגם על אלו שזיהיתי שהם לא שלי לכבוש.
כיום, אני מדריכה ומזכירה לעצמי ולאנשי החינוך עימם אני עובדת, שחלק מהעבודה שלנו היא ללמוד לחיות את הפערים, ולזהות מתי תפקידנו להיות גשר בין המצוי לרצוי.
התפקיד שלי כמדריכה, בטח עם פתיחת השנה, היא להתחבר ולחבר בין החזון החינוכי, האני מאמין והבחירות של אנשי החינוך, למציאות שמתרחשת בפועל.
גשר מאפשר, מזמין, מחבר. גשר שמזהה את נקודת ההתחלה, אך כבר יכול לראות את התמונה בסוף המסע. של ההצלחה, של הסיפוק. של ההישג. וגם כזה שמקבל בהשלמה שלא את כל הגשרים נוכל לחצות בימינו אנו.
מאחלת לכל אנשי החינוך ולהורים שנת לימודים של אורך רוח, של גישור על פערים, ושל חיבור לעצמנו ולמשמעות שבעשייה שלנו.
בתמונה- הקטנטונת שאני, בת שלוש.

אז איך כדאי לענות לילד כשהוא שואל אם הציור שלו יפה?
אתמול בסדנה משותפת לקהילת "הגן שלנו" בהנחייתח, ההורים ןהצוות יחד למדו על הערכים החינוכיים שמסתתרים מאחורי יצירה ואופני הגשה של חומרי יצירה בחינוך וולדורף.
איזה כיף היה לפגוש אימהות ונשות צוות סקרניות וקשובות, שמוכנות לאתגר את תפיסות החשיבה והאוטומטים המוכרים.

על השאלה הראשונה ועל איך כדאי להגיש ולהנגיש דפי יצירה, למה בוולדורף מעגלים את פינות הדף, איך כדאי להגיש פלסטלינה ולמה ואיך כדאי לשיר בשולחנות היצירה אלו חלק מהשאלות שנהניתי כל כך לענות עליהן בסדנה הזו.
קהילת הגן שלנו יצרה עם המון מאמצים משותפים, פינת חמד נדירה של חינוך קשוב, נינוח, מכבד ומעשיר בכל כך הרבה רבדים. תודה על הזכות להגיע ולקחת חלק בקסם.

"החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה אלא דווקא בארגז החול בגן"/רוברט פולגום.
אחד המקומות האהובים עלי כשהייתי גננת הוא ארגז החול.
לחלוץ סנדלים, לחוש את המגע הקריר בכפות הרגליים. להכין "כדורי שוקולד" עם הילדים או עוגות לכל דורש.
זה היה המקום שבו יכולתי לשים לב איזה ילד רגיש תחושתית ונמנע, ומי מתבוסס ושוקע בחול וכמעט מסרב להיחלץ ממנו כשמגיע הזמן לעבור הלאה.. זה המקום שבו נרקמו חברויות גם בין הביישנים, נרגעו הרוחות גם אצל ילדים סוערים, זו היתה פינה מווסתת שבה הילד מתקרקע ופשוט שוקע למשחק באופן הכי עמוק שיש.
כבר תקופה ארוכה שיש מגמה מדאיגה של משפחתונים וגני ילדים ללא ארגז חול.
ארגז החול חשוב לילדים מאינספור סיבות ברמה התחושתית,
הרגשית/חברתית, המוטורית והקוגניטיבית.
גנים ללא ארגז חול, פועלים מתוך תפיסה שבו הניקיון חשוב מהחוויה ושדעת הקהל (ההורים מקפידי הניקיון שאינם מודעים לערכים החינוכיים הטמונים בארגז) חשובה מטובת הילדים.
זהו מדרון חלקלק של בילבול ערכי.
ממליצה להורים לשים לב שיש ארגז חול, שהוא נמצא בשימוש גם בשילוב עם מים, שהוא מכוסה היטב כאשר לא בשימוש ושהוא מוחלף אחת לתקופה.

בתמונה מלפני חמש שנים. האדמה השתנתה מאז, אבל הכח שהיא נותנת מהעיסוק והמגע בה, נשאר אותו דבר.

השבוע התחילה לי השתלמות שנתית כמדריכה חינוכית טיפולית, בנושא פיתוח אמפטיה ואקלים חברתי חיובי. או כמו שבבתי ספר קוראים לזה היום S.E.L- Social emotional learning.
ההשתלמות מתמקדת בגיל הרך, אך מתייחסת לתחום שמשפיע על כל החוויה האנושית שלנו- עד כמה אנחנו מרגישים מחוברים אל האחר ומה תחושת החיבור הזו בונה בנו?
על ילדים אפשר לראות בקלות שכולנו רקמה אנושית אחת- שכשילד בוכה הבכי שלו מדביק בצערו ומהדהד אל הקהל מסביב.
אפשר גם לראות את הכח של המבוגר המחנך (בין אם הורה או איש מקצוע) -ההשפעות המאירות של העידוד, החמלה והנחמה, לעומת ההשפעות ההרסניות של התנהגויות מתעלמות או פוגעות.
נולדנו לאהוב, להטיב, להתפתח זה לצד זה.
כהורים וכאנשי חינוך יש לנו את האחריות לגלות את החלקים האמפטיים- קודם אלו שבתוכנו, ואחר כך, להאיר אותם גם בילדים.
בימים המורכבים האלו, סצינות קטנות כמו ילדה בת שלוש שמושיטה יד לחבר שיצלח חציית קורה בלי פחד, או כמו ילד שמביא את החיתולי המרגיע לילדה שמתגעגעת לאמא שלה, מחזקות אותי שהאנושיות הבסיסית, המולדת, מחפשת לתת ריפוי ותמיכה. רק צריך לתת לה בסיס בטוח ומעודד בדרך.
תמונה לתשומי מהחצר של מי שמעודדת אותי לצאת בסירטונים באינסטגרם עם התמיכה שלי- Golubov

הוא בונה עולם.
גם חברה עזרה.
הביא עוד ועוד חפצים. סידרו, אירגנו, העמידו.
לבסוף התיישב בפנים, ושקע להמשך העבודה.
מסביב חברים, סיפורים, דיבורים. והוא בשלו.
רגעים כאלו הם רגעי חסד.
רגעים שבהם ילד עוצר ויוצר. מחבר לעצמו עולם.
איזו זכות להיות שם ליד., להציץ כמו זבוב על הקיר.
לא צריך קריאות התפעלות.
לא נחוצות מחיאות כפיים של השתאות.
רק שקט. מרחב. ואפשרות להזיז, לסדר, להעמיד, לארגן.
ועיניים טובות שיודעות. מתי להתערב. ומתי להתבונן בשתיקה וביראת כבוד.
בונים כאן עולם. נא לא להפריע.

"אני צריך לצאת מהבית, והוא מותח את הזמן כמו מסטיק... כאילו הוא עושה לי בכוונה"
הוא בן 45, אבא לשניים. ואני שומעת את התסכול וחוסר האונים שלו.
ותכל'ס אני יכולה להבין.
מי לא מכיר את הרגעים המתוחים האלו של הבוקר שאנחנו כבר ממהרים לעבודה אבל הילדים מתנהגים כאילו יש להם שעון אחר לגמרי משלנו.
והאמת היא. שיש (!) להם שעון אחר משלנו.
אז איך מכווננים אותם לשעון שלנו?
איך מצליחים לצאת איתם מהבית בלי ריבים וכעסים?
א. להתבונן. תלמדו את השעון שלהם. ביום שמאפשר לכם יותר נינוחות- פשוט תתבוננו בילד.ה שלכם.
מה הקצב הטבעי שלו/ה. זה יעזור לכם להבין את הפער ולפי זה לתכנן נכון יותר את הימים הבאים.
ב. להתכונן. להכין דברים כמה שיותר מראש. את הבגדים. את הכריכים. את התיקים.. את הדברים שצריך לאסוף רגע לפני שיוצאים. והכי חשוב, תכינו את עצמכם. בואו עם אוויר למעבר הקשוח הזה של תחילת היום- ותגלו שהרבה יותר קל לכם לנשום. לי לפעמים לכוון שעון עשר דקות לפני שצריך להעיר את שאר הבית זה מה שעושה את ההבדל. תמצאו את פרק הזמן שנכון עבורכם.
ג. לייצר קירבה. תהיו דמויות שנעים לעקוב אחריהם. לצאת אחרי אבא או אמא כועסים זה הרבה פחות טבעי לילד. לצאת אחרי אבא או אמא קשובים, שנותנים לי תחושה טובה ונעימה- זה הרבה יותר מתאים, טבעי וכדאי לילדים שלכם.
צריכים עזרה עם זה?
אני פה. מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב.

איך אפשר להיות יציבים עבור הילדים גם בתקופה סוערת?
יציבות היא איננה מצב שבו דבר אינו משתנה, שהכל אותו דבר.
יציבות היא לא כשהכל שקט ורגוע.
יציבות היא להרגיש שאתם בטוחים כפי שאתם,
שאתם ראויים כפי שאתם,
שאתם יכולים להיות כפי שאתם.
שיש לכם את היכולת לחוות ולהתמודד.
יציבות היא להרגיש את כל זה גם לגבי עצמנו כהורים, וגם לתת את התחושה הזו לילדינו.
את.ה ראוי.ה.
את.ה בטוח.ה איתי.
את.ה יכול.ה להיות כפי שאת.ה.
את.ה יכול לחוות ולהתמודד.
והאמונות האלו, הן בסיס יציב להורות טובה.
אמונה- #הורותמאירהילדים

הפודקאסט.
"שעה קלה על הכלה" אחרי 14 פרקים מגוונים על חינוך מכיל והחיבור שלו לבריאות הנפש, לגבולות גוף, לתקשורת, להתפתחות האישית, לאקדמיה, לקהילה, למשפחתיות והורות, לתרבות ועוד ועוד, הגיע ליותר מ-1500 האזנות(!) ותגובות חמות מהורים ואנשי חינוך וטיפול.
במהלך ההקלטות, יצא לי להכיר ולשוחח עם אנשים מופלאים שהגיעו ותרמו מזמנם ומחוכמתם ושנתנו לי ולמאזינים נקודות רבות למחשבה.
מאז הפרק האחרון, "שעה קלה" יצא לפגרה ארוכה. ואז הקפאה.
והסכמתי לתת לו זמן של שקט ולי זמן של עשייה מכיוון אחר.
הוא עוד באוויר, כן? פשוט בלי התעסקות או קידום מכיווני.
אבל אני עדיין מדברת על הכלה.
בחיי שבתקופה הזו היכולת הזו, להכיל, נדרשת אפילו עוד יותר
אני עדיין עוסקת בחינוך.
אך כמו שכתבתי כאן, המסגרת החשובה והראשונית מתחילה מהבית.
וזה מוביל אותי למחשבות על פודקאסט חדש.
אח ל"שעה קלה על הכלה".
פודקאסט על הורות. על ילדות. ועל החיבור הקסום והחד פעמי שבינהם.
אולי גם הפעם ישתלבו בשיחות אנשי חינוך וטיפול, ואולי יהיו פרקים שרק אני. לבד.
אז עכשיו נותנת זמן לרעיון להבשיל. הנה הוא כבר פה. בהמשך לדגדוג של אתמול.

במהלך התקופה המורכבת הזו, האחריות ההורית שלנו לשמור מרחב מיטיב עבור הילדים שלנו הולכת ומתחדדת.
הידע העשיר בחוץ, העיסוק בילד עצמו והחיפוש אחר "נוסחאות להצלחה" יכולים לתסכל. ממש. כי בואו נהיה כנים עם עצמנו. התשובות לא נמצאות בחוץ. כדי לעשות שינוי בבית, צריך לעשות עבודה פנימית ולקחת אחריות על ההשפעה שלנו במרחב ההורי והמשפחתי.
הילד.ה הם מורי דרך ואם נלמד להקשיב לאיתותים שלהם- השינוי שנעשה מולם יכול לשנות לא רק את מערכת היחסים ש/לנו איתם אלא אותנו כבני אדם וזה מרתק ומרגש לראות את השינויים שהורים עוברים דרך הההתכווננות ההורית שלהם.
לפני כשש שנים פיתחתי כלי שמאגד ארבעה רבדים מהם מורכב היומיום ההורי שלנו ונפעמתי מהתוצאות שלו בעבודה הקבוצתית (סדנאות פרונטליות/זום) ובעבודה פרטנית בקליניקה. הכלי הזה והעבודה איתו הוציא אותי לדרך עצמאית, ליצירת פודקאסט, לתוכנית חינוכית שרשומה במאגר של משרד החינוך, להרצות בסמינר הקיבוצים ובקריה האקדמית אונו. להדרכה של צוותי חינוך.
השנה בורכתי להדריך צוותי חינוך ב-15 מסגרות חינוך שונות.
זה מרתק וממלא בשבילי והחודשים האחרונים הוקדשו לגמרי להן.
אני אסירת תודה על הזכות לפגוש אנשי חינוך להכנס למרחב האינטימי שבינהם ובין הילדים, לבנות לאט לאט אמון, לגלות איפה הם צריכים תמיכה ("מיפוי צרכים" בשפה המקצועית) ולייצר שינויים. אם זה באיך הסדר יום בנוי ולוודא שכולם נושמים במעברים המאתגרים. אם זה בהתמודדות עם התנהגויות מאתגרות של ילדים, אם זה ביחסי הצוות בינם לבין עצמם, אם זה בהתמודדות עם שחיקה ועייפות ועוד ועוד. כל מסגרת וההתמודדויות שלה.
יחד עם זאת, הכל מתחיל מהבית. וזה מדגדג לי לפגוש שוב הורים במרחב הקליניקה (או הזום). מדגדג לי להביא את הניסיון העשיר שצברתי בעבודה עם ילדים וההורים שלהם ואת הפשטות של הכלי שפיתחתי כדי לעזור לעוד ועוד הורים ולעוד ועוד ילדים, להרגיש פשוט טוב יותר בבית.
אני עוד לא יודעת איך הדגדוג הזה יניע אותי חזרה להורים. באיזה קצב. באיזה אופן ודרך איזו מדיה. אבל דבר ראשון אני פשוט מניחה את זה פה- כותבת את עצמי לדעת. כסוג של הצהרה ליקום הדיגיטלי.
אני כאן. אני מוכנה.

בתמונה- בהכי מוכן שלי הבוקר. עם שרשרת שהכינה לי משלבת מהממת שעבדתי איתה וכשאני עונדת אותה היא מזכירה לי להעז ולשחק ואיך אני אוהבת את איך שילדים מגיבים אליה:)
אם הגעתם עד כה, מוזמנים להגיב גם. למה שבא לכם:)