29/09/2026
אמאל’ה, הוא כבר בכיתה א’.
איכשהו, בין תחילת השנה לחגים, הוא כבר שם. אני קצת פחות.
כי רק לפני כמה שבועות עוד חשבתי שאולי נשאיר אותו עוד שנה בגן. שישחק עוד קצת. חול, עלים, נמלים. שיחלום.
כי מה זה אומר עכשיו בית ספר?
הוא קצת צעיר רגשית, נדמה לי. המוטוריקה העדינה לא משהו. גם הגסה לא בשיאה. הוא בוכה די הרבה, לפעמים בורח לו בלילה, קשה לו לדחות סיפוקים עוד מושג שנפל עליי ואולי בכלל יש לו הפרעת קשב.
ומה אם החבר הטוב שלו לא יהיה איתו בכיתה? ומה אם המורה תצעק? ומה אם הוא לא יצליח לקרוא? ומה אם הוא לא ירגיש שם בבית?
רק אני מכירה באמת את הרגישויות שלו.
הגננת שלו דווקא חמודה. כל יום כשאני באה לקחת אותו היא תופסת אותי לעדכון קטן.
“חבל שהוא עוד לא מזהה את כל האותיות. הרבה ילדים כבר מזהים. יש אפילו כאלה שמגיעים לכיתה א’ קוראים. שבי איתו עשרים דקות ביום. זמן איכות.”
זמן איכות.
אני מסתכלת עליו. הוא כרגע על ארבע ליד איזו שיירת נמלים.
האמת? גם אני מעדיפה את הנמלים.
ואז התחילו ההתלחשויות על “מוכנות לכיתה א’”. קיוויתי שהמוכשר שלי לא יקבל המלצה.
קיבל.
“אתם יושבים איתו בבית על אותיות? יוצא לכם לגזור? חשוב מאוד להגיע מוכן.”
פתאום אני שוב ילדה שננזפת.
“כן, בטח. לפעמים אנחנו יושבים על אותיות.”
שיקרתי טיפה.
איזה לפעמים.
חול וחול ונמלים וחלומות.
גם את הריפוי בעיסוק הפסקתי באמצע. מודה. חצי שעה הלוך, חצי שעה חזור, גוזרים, מדביקים, וגם לו כבר נמאס.
אבל עכשיו נבהלתי. אולי אני מזניחה? אולי בעוד שנה כולם יקראו והוא יישאר מאחור? אולי הביטחון העצמי שלו ייהרס בגללי?
אז התחלתי לברר.
מוכנות. מוכנות. מוכנות.
מצאתי עולם שלם. אותיות, מספרים, אחיזת עיפרון, גזירה, סידור שולחן, הכנסה והוצאה של מחברות מהילקוט. כמעט סימולטור של בית ספר.
הילד יגיע מצויד כהלכה.
רק שאני, משום מה, עוד לא ישנה טוב.
מה יאפשר לי להרגיש שלמה עם עצמי?
עברו שנים.
היום לפעמים יושבת מולי אימא אחרת עם אותן שאלות.
לפני כמה ימים שאלה אותי אחת מהן:
“תגידי, את עושה מוכנות לכיתה א’?”
“למה את חושבת שצריך להכין אותו?”
“כי בכל זאת, בית ספר זה דרישות אחרות. ואני חושבת שהוא זקוק לזה.”
“ואת יודעת מה המוכנות שהכי מעסיקה אותי?”
“מה?”
“שלכם.”
היא הסתכלה עליי.
“שלנו?”
“כן. ההורים.”
שתיקה.
“לא הבנתי.”
“נניח שהוא יקבל שיעורי בית ולא ירצה לעשות. נניח שהמורה תשלח הודעה שתלחיץ אותך. נניח שהוא יחזור יום אחד ויגיד שהוא שונא את בית הספר. או שלא יגיד כלום. נניח שיציעו לכם אבחון, הוראה מתקנת, טיפול רגשי. נניח שילד יציק לו. נניח שהוא יהיה דווקא מצטיין ופתאום יהיה לכם נורא חשוב שיישאר כזה.”
היא מחייכת.
“אוקיי. עכשיו הלחצת אותי עם כל הנניח האלה.”
צחקנו.
“אני לא רוצה להלחיץ אותך. להפך. אני רק חושבת שכיתה א’ לא מתחילה רק אצלו.”
היא שתקה.
חשבתי על כל הדברים שאנחנו מלמדים ילדים לקראת כיתה א’. לגזור, לזהות אותיות, לסדר ילקוט, לשבת קצת יותר זמן. ועל כל הדברים שאף אחד לא מלמד אותנו.
מה קורה לי כשהמורה אומרת משהו ואני מתכווצת, כשהילד שלי לא עומד בקצב, כשהוא אומר “לא רוצה”, כשהפחד שלי על העתיד שלו נכנס פתאום לחדר ואני כבר רוצה לעשות משהו.
אותיות הוא ילמד. לגזור כנראה גם. יום אחד הוא אפילו יידע להכניס מחברת לילקוט בלי קורס הכנה.
ואני אצטרך ללמוד משהו אחר. להישאר עוד רגע לפני שאני ממהרת לפתור. להסכים שלא תמיד אדע מה לעשות, ולנסות לא לאבד אותו בדרך.
כי העולם החדש הזה כבר נכנס הביתה, עם המורה והחברים והמשימות וההשוואות. והייתי רוצה שיישאר לו בתוכו מקום אחד שבו הוא לא פרויקט שצריך להכין.
גם אם מעניין אותו הרבה יותר לעקוב אחרי נמלה שסוחבת פירור מאשר לזהות את האות נ’ שמתחילה את המילה.
בעצם, כשאני חושבת על זה, אולי הוא כבר מכיר אותה.
נ’ של נמלה.
הוא כבר בכיתה א’
גם אנחנו.
