חינוך מאיר- אמנות ושמה תקשורת.

חינוך מאיר- אמנות ושמה תקשורת. פותחים מרחב להתבוננות אחרת
בקשר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.http://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/bitaon/Documents/bitaon49.pdf
(1)

אני נותנת מענה לקשיים של הורים וילדים בקליניקה פרטית, קורסים, פודקאסט, פוסטים וסרטונים.

התמחיתי בנושא ההתנהלות מול בית הספר בזכות עשרים ושתיים שנות ניסיון במערכת.

עבדתי לא רק כמורה ומחנכת אלא גם בהדרכת מורים, מנהלות, יועצות והורים

בנושא של ״למידה מבוססת יחסים״ ו-״הוראה מקרבת- תומכת רגשית״.

את לימודי התואר השני שלי עשיתי ב-שינוי חברתי באמצעות אמנויות.

גוף הידע של ״חינוך מואר״ מציע שפה חדשה של קשר ותקשורת, שפה שהיא דרך חיים המבוססת על קרבת לב.


***

קישור לביטאון "מופת" גיליון 49 עמ' 97 שבו התפרסם בנוב' 2012 מאמר מתוך ספרי "חינוך מואר".

02/10/2026

אל תפסיקי לצייר.
היועצת באה להתייעץ איתי על תלמידה שכבר כמה שבועות כמעט לא מגיעה לבית הספר. היא בדיכאון, מטופלת, ובבית הספר מודאגים מאוד. היועצת כבר ביקרה אצלה כמה פעמים, גם המחנכת. הן ניסו לשכנע אותה לבוא, אפילו רק לכמה שעות, בלי ללמוד, להיות קצת עם החברות, לצאת מהבית. שום דבר לא עזר.

“אני אוהבת את הילדה הזאת,” היא אמרה. “כואב לי לראות אותה ככה.”

שאלתי מה הילדה אוהבת. “לצייר. היא מציירת מדהים.”

התברר שכמעט בכל פעם שהיועצת מגיעה אליה הביתה, היא מוצאת אותה מציירת. וכשהיא מגיעה, היא מבקשת ממנה להניח לרגע את הציור ולבוא לשבת איתה. בכל זאת, היא באה במיוחד בשבילה.

שתקתי. “מה?” היא שאלה. “כלום.” היא הסתכלה עליי. “לא, נו. תגידי.”

אמרתי שאני רק חושבת על זה שהיא מציירת. ועל זה שהיא באה לעזור לה ומבקשת ממנה להפסיק לצייר.

היה רגע של שקט. “אוי,” היא אמרה. חייכתי. “אוי.”

עכשיו כבר לא היה כל כך ברור מה צריך לעשות בפעם הבאה. אולי לא צריך לעשות. אולי אפשר פשוט לשבת לידה. אולי לשאול אם היא רוצה לדבר על בית הספר, ואם לא אז לא. ואם היא לא רוצה לדבר בכלל, גם זה משהו שאפשר להיות איתו.

“אולי אבקש ממנה שתראה לי מה היא מציירת.”

“אם באמת מעניין אותך לראות.”

“באמת מעניין אותי.”

“אז תגידי לה.”

היא קמה ללכת, וכבר ליד הדלת נעצרה. “את יודעת מה? כל הזמן חשבתי שאני באה לפגוש אותה. בעצם באתי לקחת אותה לאנשהו.”

“ועכשיו?”

“עכשיו אני רוצה לנסות להגיע למקום שבו היא כבר נמצאת.”

היא יצאה. ואני נשארתי עם ילדה שאני בכלל לא מכירה, עם יועצת שאוהבת אותה מאוד, ועם ציור אחד שלא ראיתי

01/10/2026

קסמים

הוא הגיע אליי בן שבע וחצי, יחף, שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות ומקל קסמים ביד.

ההורים רצו שאעזור לו בקריאה ובכתיבה.

“אולי את תצליחי לשכנע אותו. הוא אומר שהוא כבר יודע לקרוא ולכתוב ושלא צריך יותר ממה שהוא יודע. אנחנו אפילו לא מצליחים להבין מה הוא באמת יודע. בכיתה הוא לא קורא, לא כותב, לא משתף פעולה.”
אמרו עליו שהוא ילד שמח בדרך כלל. יצירתי מאוד. אוהב לבנות, בעיקר דברים שקשורים לתעופה. יש לו חבר אחד, וגם הוא מפליג איתו לעולמות אחרים.

מישהו כבר אמר להורים שלו שהוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון.

הוא עבר חרדות. גם טיפול תרופתי.

ואז הוא הגיע אליי עם מקל הקסמים שלו.

אני הייתי שוליית הקוסם.

נפגשנו פעם בשבוע, רק הוא ואני. כמעט תמיד בחוץ, בדרך כלל בגן שעשועים. לא לימדתי אותו לקרוא.

הוא לימד אותי להיכנס.

בשביל להיכנס הייתי צריכה לעצום עיניים ולעבור דרך חישוק כחול גדול. הולה־הופ, למי שזוכר.

בצד השני חיכו לי עולמות.

הייתה מאפייה ואופה שהיה צריך לעזור לו. היו בתים על עצי ענק. היו עצים שדיברו, ועצים שכאב להם כשצעקו לידם.

“ליד העץ הזה מדברים חלש.”

“למה?”

“כי כואב לו.”

היה מותר ללטף עצים רק בידיים. לא במקלות.

כתבנו על עלים. אכלנו אצטרובלים.

היו שם גם “אנשים־מורים”. הם הסבירו לי את חוקי המקום ואני הייתי צריכה להקשיב טוב טוב, לא לזוז יותר מדי כשמסבירים לי ולעשות בדיוק מה שאומרים.

לפעמים לא דייקתי.

“לא. זה לא מה שאמרו לך.”

והייתי צריכה לחזור על ההוראות.

לעזור לאופה. לתת לאחרים את מה שהכנתי. לנחש מה מישהו צריך עוד לפני שביקש.

היו שיקויים.

שיקוי לעצב. שיקוי לכעס. שיקוי לבלבולים.

כמעט לכל מה שכאב היה שם שיקוי.

פעם הוא השכיב אותי לישון במיטה קטנה ביער. בלי מזרן ובלי שמיכה.

“קר לי.”

“לא נורא.”

“אני מפחדת מהחיות.”

“את לא תמותי. האריה שומר עלייך. הנה הוא, רואה?”

לא ראיתי.

אבל כבר למדתי.

“כן.”

“תהיי טובה. ואל תזוזי יותר מדי בלילה.”

בסוף כל מפגש היה טקס. לפני שהורשיתי לחזור הייתי צריכה לספר למי נתתי היום משהו ומה נתתי.

רק אז יכולתי לעבור שוב דרך החישוק הכחול.

ולחזור.

ככה עברו המפגשים.

הוא עדיין לא קרא ולא כתב כפי שמצופה מילד בגילו.

אבל אני כבר ידעתי להיכנס דרך חישוק.

כשהיה בן שמונה נפרדנו.

“את יודעת שאנחנו נפרדים היום”, הוא אמר וחייך.

ידעתי.

“אבל אפילו שלא ניפגש איזה זמן, אנחנו כל הזמן ביחד.”

הרגשתי.

“וגם שתדעי, שאם את צריכה משהו, אז יש לך עוד אַתְּ אחת.”

“עוד אני?”

“כן. כל משהו שיש לך, פזית, יש פזית אחרת בפנים שיש לה את ההפך.”

הוא הסתכל עליי לראות שאני מבינה.

“נגיד את עצובה? אז היא שמחה. תקראי לה, היא תבוא.”

שתקתי.

“וזה עם כל ההרגשות שאת מרגישה.”

ואז הוסיף:

“אני עושה את זה כל הזמן.”

בן שמונה.

לא קורא.

לא כותב

30/09/2026

אני לא אמא מספיק טובה

“אחרי השיחה שלנו על כל הנושא של כבוד, הרגשתי שאני חייבת לנסות משהו בבית.”

“מה ניסית?”

“שאלתי את הילדים: תגידו, אתם חושבים שאני מכבדת אתכם? מתי כן? מתי לא?”

היא שותקת לרגע. “והם ענו, ולפי התשובות שלהם…” היא נאנחת. “אני לא כזאת מכבדת.”

אני מחייכת אליה. “נעים מאוד, אימא לא מספיק טובה.”

“מה?”

היא צוחקת, אבל העיניים שלה לא. “באמת, פזית. כמה שאני משתדלת אני לא מרוצה מעצמי.”

“אני רוצה לשאול אותך משהו. רגע לפני שהם ענו לך איך הרגשת?”

“לפני שהם ענו?”

“כן. כשישבת מולם ושאלת איך הם רואים את היחסים שלכם בבית.”

היא חושבת. “הרגשתי טוב. אפילו מאוד. באמת רציתי לשמוע אותם.”

“לא רצית שהם יגידו שאת אימא נהדרת?”

היא צוחקת. “טוב, אולי קצת.”

“ברור.” שתינו צוחקות.

“אבל באמת רציתי לדעת. היה לי חשוב להבין איך זה מרגיש להם.”

“אז מתי הגיעה האימא הלא מספיק טובה?”

עכשיו היא שותקת יותר זמן. “אחרי שהם ענו.”

“אה.”

ה“אה” הזה נשאר קצת בחדר.

“כלומר פתחת את הדלת כדי לשמוע אותם, ואז לקחת את מה שהם אמרו והפכת אותו לתעודה עלייך.”

היא מסתכלת עליי. “וואו.”

“מה?”

“זה בדיוק מה שעשיתי.” היא נשענת לאחור. “רציתי להיות אימא פתוחה, מתקשרת, שמסוגלת לשמוע ביקורת, ובסוף ישבתי בלילה ועשיתי לעצמי חשבון כמה קיבלתי בכבוד.”

“ולא עברת.”

“ממש לא. נכשלתי בכבוד.”

“יש מועד ב’.”

היא צוחקת. “ברור.”

אני חושבת כמה מהר הרצון שלנו להשתפר הופך לפעמים לתמונה שאנחנו מחזיקות מול עצמנו: האימא הקשובה יותר, המכילה יותר, המכבדת יותר. זאת שכועסת פחות, שכבר יודעת.

ואז ילד אומר משהו שלא נעים לשמוע, וכבר קשה להישאר אצלו.

“את יודעת מה הילדים שלך פגשו באותו ערב?” אני שואלת.

“מה?”

“אימא שישבה מולם ורצתה לדעת איך זה להיות הילדים שלה.”

העיניים שלה מתמלאות קצת.

“זה לא אומר שמה שהם אמרו לא חשוב. להפך. יש שם דברים שכדאי לראות. אולי גם לשנות. אבל לא כל דבר שהם מספרים לך צריך להפוך לפסק דין על האימהות שלך.”

היא מהנהנת. “כי אז שוב הכול נהיה עליי.”

“כן.”

היא שותקת. “אני חושבת שהייתי רוצה לשאול אותם שוב.”

“למה?”

“הפעם בלי לבדוק בסוף אם אני אימא טובה.”

אני מחייכת. “נשמע קשה.”

“מאוד.”

“ואת יודעת מה עוד נשמע לי קשה?”

“מה?”

“לאהוב גם את האימא הזאת שכל כך משתדלת להיות טובה.”

היא מסתכלת עליי. “גם כשהיא מפשלת?”

“בעיקר אז. כשהיא מצליחה היא מסתדרת יפה גם בלעדייך.”

היא צוחקת.

ואני חושבת על האימא הזאת. זאת שמתאמצת, נבהלת, לפעמים צועקת כשנשבעה לעצמה שלא תצעק. אומרת משהו ומיד רוצה להחזיר אותו לפה. הולכת לישון עם רשימת הדברים שהייתה צריכה לעשות אחרת.

אולי גם היא צריכה אימא.

מישהי שתשב לידה רגע על קצה המיטה ולא תעשה לה שיחת הערכה. שתגיד לה: ראיתי כמה רצית שיהיה טוב. לא יצא כמו שרצית. בואי, לכי לישון.

כי הילדים שלנו לא גדלים ליד אימא שסיימה להשתפר. הם גדלים ליד האימא שיש להם.

זאת שלומדת, טועה, מתקנת, מבקשת סליחה. לפעמים צוחקת על עצמה. ולאט לאט לומדת לאהוב גם אותה.

“מועד ב’?” היא שואלת בדרך החוצה.

“תמיד. וגם מועד ג’ ו־ד’.”

היא מחייכת. “ובלי ציון.

29/09/2026

מבחן קבלה

השנה התחילה, ואיתה מגיעים הטלפונים.

״הייתי רוצה שתעבדי איתו.״
״חשבנו שאולי תיפגשו.״
״נראה לי שהוא ממש צריך את זה.״

ואז מגיע הילד.

וככה מתחיל ״ראיון העבודה״ שלי איתו:

אני אספר לך קצת עליי, אם תרצה. על הדרך שבה אני עובדת, על איך נראים המפגשים שלנו. אני יכולה גם לספר לך על ילדים שפגשתי ועל דברים שעשינו יחד סביב דברים קצת דומים לשלך.

ואתה יכול לשאול אותי כל מה שתרצה. ואם אין לך שאלות עכשיו, זה גם בסדר. אני אספר.

אחר כך תלך הביתה ותחשוב.

אם היה לך נעים איתי.
אם הרגשת נוח.
אם הדרך שלי נראית לך.

ואז נבדוק יחד אם מתאים לנו להמשיך להיפגש.

כי לפני שאבקש ממך לספר לי דברים, או לנסות לעשות משהו, חשוב לי שיהיה לך זמן לבדוק אם אתה סומך עליי.

לפני מפגש ראשון עם ילד או ילדה אני מתכוננת. חושבת מה אולי ירצו לדעת, אילו שאלות יכולות לעלות, ומה אוכל לספר כדי שיכירו קצת אותי ואת הדרך שלי.

ואז הוא מגיע.

לפעמים שואל.
לפעמים מקשיב.
לפעמים בוחן את החדר ונשאר צמוד לאמא.
שותק.

ואני נזכרת כמה התרגלנו שאנחנו אלה שבודקים.

מה מצבו.
אם הוא מוכן.
אם הוא משתף פעולה.
אם הוא מתאים למה שאנחנו עושים.

ובחדר הזה, לרגע, הכיסאות מתהפכים.

גם הוא בודק אותי.

מתאים לי לפגוש את האדם הזה?

נעים לי כאן?

אני מבין בכלל בשביל מה הביאו אותי?

ואולי עוד לפני שהוא מתקבל אצלי,

אני מבקשת להתקבל אצלו.

29/09/2026

אמאל’ה, הוא כבר בכיתה א’.

איכשהו, בין תחילת השנה לחגים, הוא כבר שם. אני קצת פחות.

כי רק לפני כמה שבועות עוד חשבתי שאולי נשאיר אותו עוד שנה בגן. שישחק עוד קצת. חול, עלים, נמלים. שיחלום.

כי מה זה אומר עכשיו בית ספר?

הוא קצת צעיר רגשית, נדמה לי. המוטוריקה העדינה לא משהו. גם הגסה לא בשיאה. הוא בוכה די הרבה, לפעמים בורח לו בלילה, קשה לו לדחות סיפוקים עוד מושג שנפל עליי ואולי בכלל יש לו הפרעת קשב.

ומה אם החבר הטוב שלו לא יהיה איתו בכיתה? ומה אם המורה תצעק? ומה אם הוא לא יצליח לקרוא? ומה אם הוא לא ירגיש שם בבית?

רק אני מכירה באמת את הרגישויות שלו.

הגננת שלו דווקא חמודה. כל יום כשאני באה לקחת אותו היא תופסת אותי לעדכון קטן.

“חבל שהוא עוד לא מזהה את כל האותיות. הרבה ילדים כבר מזהים. יש אפילו כאלה שמגיעים לכיתה א’ קוראים. שבי איתו עשרים דקות ביום. זמן איכות.”

זמן איכות.

אני מסתכלת עליו. הוא כרגע על ארבע ליד איזו שיירת נמלים.

האמת? גם אני מעדיפה את הנמלים.

ואז התחילו ההתלחשויות על “מוכנות לכיתה א’”. קיוויתי שהמוכשר שלי לא יקבל המלצה.

קיבל.

“אתם יושבים איתו בבית על אותיות? יוצא לכם לגזור? חשוב מאוד להגיע מוכן.”

פתאום אני שוב ילדה שננזפת.

“כן, בטח. לפעמים אנחנו יושבים על אותיות.”

שיקרתי טיפה.

איזה לפעמים.

חול וחול ונמלים וחלומות.

גם את הריפוי בעיסוק הפסקתי באמצע. מודה. חצי שעה הלוך, חצי שעה חזור, גוזרים, מדביקים, וגם לו כבר נמאס.

אבל עכשיו נבהלתי. אולי אני מזניחה? אולי בעוד שנה כולם יקראו והוא יישאר מאחור? אולי הביטחון העצמי שלו ייהרס בגללי?

אז התחלתי לברר.

מוכנות. מוכנות. מוכנות.

מצאתי עולם שלם. אותיות, מספרים, אחיזת עיפרון, גזירה, סידור שולחן, הכנסה והוצאה של מחברות מהילקוט. כמעט סימולטור של בית ספר.

הילד יגיע מצויד כהלכה.

רק שאני, משום מה, עוד לא ישנה טוב.

מה יאפשר לי להרגיש שלמה עם עצמי?

עברו שנים.

היום לפעמים יושבת מולי אימא אחרת עם אותן שאלות.

לפני כמה ימים שאלה אותי אחת מהן:

“תגידי, את עושה מוכנות לכיתה א’?”

“למה את חושבת שצריך להכין אותו?”

“כי בכל זאת, בית ספר זה דרישות אחרות. ואני חושבת שהוא זקוק לזה.”

“ואת יודעת מה המוכנות שהכי מעסיקה אותי?”

“מה?”

“שלכם.”

היא הסתכלה עליי.

“שלנו?”

“כן. ההורים.”

שתיקה.

“לא הבנתי.”

“נניח שהוא יקבל שיעורי בית ולא ירצה לעשות. נניח שהמורה תשלח הודעה שתלחיץ אותך. נניח שהוא יחזור יום אחד ויגיד שהוא שונא את בית הספר. או שלא יגיד כלום. נניח שיציעו לכם אבחון, הוראה מתקנת, טיפול רגשי. נניח שילד יציק לו. נניח שהוא יהיה דווקא מצטיין ופתאום יהיה לכם נורא חשוב שיישאר כזה.”

היא מחייכת.

“אוקיי. עכשיו הלחצת אותי עם כל הנניח האלה.”

צחקנו.

“אני לא רוצה להלחיץ אותך. להפך. אני רק חושבת שכיתה א’ לא מתחילה רק אצלו.”

היא שתקה.

חשבתי על כל הדברים שאנחנו מלמדים ילדים לקראת כיתה א’. לגזור, לזהות אותיות, לסדר ילקוט, לשבת קצת יותר זמן. ועל כל הדברים שאף אחד לא מלמד אותנו.

מה קורה לי כשהמורה אומרת משהו ואני מתכווצת, כשהילד שלי לא עומד בקצב, כשהוא אומר “לא רוצה”, כשהפחד שלי על העתיד שלו נכנס פתאום לחדר ואני כבר רוצה לעשות משהו.

אותיות הוא ילמד. לגזור כנראה גם. יום אחד הוא אפילו יידע להכניס מחברת לילקוט בלי קורס הכנה.

ואני אצטרך ללמוד משהו אחר. להישאר עוד רגע לפני שאני ממהרת לפתור. להסכים שלא תמיד אדע מה לעשות, ולנסות לא לאבד אותו בדרך.

כי העולם החדש הזה כבר נכנס הביתה, עם המורה והחברים והמשימות וההשוואות. והייתי רוצה שיישאר לו בתוכו מקום אחד שבו הוא לא פרויקט שצריך להכין.

גם אם מעניין אותו הרבה יותר לעקוב אחרי נמלה שסוחבת פירור מאשר לזהות את האות נ’ שמתחילה את המילה.

בעצם, כשאני חושבת על זה, אולי הוא כבר מכיר אותה.

נ’ של נמלה.

הוא כבר בכיתה א’
גם אנחנו.

28/09/2026

“בעלי לא יודע איך לדבר עם הילדים”,

היא אומרת לי. “אני מנסה לשכנע אותו ללמוד את הקורס שעשיתי השנה בתקשורת מקרבת. אני מאוד מאמינה בזה. בעלי מקסים, שלא תביני, אבל מאוד ארצי. מבחינתו הילד הוא זה שצריך עזרה. בכלל הוא רצה שאני אבוא אלייך לבד.”

“ומה קרה שהחלטת לבוא?”

היא מספרת על מה שקרה ממש לפני שיצאה מהבית. הילד התעצבן כשהזכירה לו לסיים שיעורים. היא הייתה בלחץ שלא יכעסו עליו בבית הספר, אבל השתדלה לדבר אליו באמפתיה, כמו שלמדה בקורס.

“ואז בעלי נכנס ואמר לו: ‘יאללה, חלאס ברברת ברשת, תפסיק ליילל. מה אתה ילד קטן? יש בית ספר, יש שיעורים, לך תגמור אותם.’ הילד רץ לחדר וטרק את הדלת. נו, מה את אומרת?”

אני שואלת משהו אחר.

“עם מי משניכם יותר קל לו?”

היא שותקת.

“טוב… הוא בן, אז ברור שיש דברים שקל לו עם אבא שלו. הם בכדורגל, בונים דברים יחד.”

“והוא משתף אותו?”

עוד שתיקה.

“כן. האמת שכן.”

אני לא מכירה את בעלה. עוד לא פגשתי אותו. אין לי מושג מה קורה ביניהם בבית, ובטח שאני לא מתכוונת להפוך “חלאס ליילל” לשיטת טיפול חדשה.

אבל משהו מסקרן אותי.

“יכול להיות שעם כל ההשקעה שלך בלדבר אחרת, ועם כל ההשתדלות לדבר נכון, את הולכת לידם קצת על ביצים?”

היא צוחקת.

“לא קצת.”

“והם מרגישים?”

“בטח שמרגישים.”

אנחנו שותקות.

“כשביקשת ממנו להכין שיעורים, מה באמת קרה לך בפנים?”

“נלחצתי. המורה כבר דיברה איתי. פחדתי שהוא שוב לא יעשה ושיחשבו שאנחנו לא שמים לו גבולות. שאין לנו סמכות הורית.”

“ואמרת לו שאת לחוצה?”

“לא. מה פתאום. ניסיתי לא להעמיס עליו את הלחץ שלי.”

“ואולי הוא קיבל אותו בכל זאת?”

היא מחייכת.

“אז מה, להגיד לו: תקשיב, אני בלחץ?”

“אם את בלחץ, אפשר. לא כדי שהוא ירגיע אותך. רק שלא תצטרכי להישמע רגועה כשאת לא.”

היא נשענת לאחור.

“את אומרת שבעצם בעלי, עם כל הדיבור האלים שסוגר לי את הלב, יותר אמיתי ממני?”

“לא יודעת. עוד לא פגשתי אותו. וגם אמיתי זה לא רישיון לפגוע. אם מתחשק לי להגיד למישהו שהוא אידיוט, זה שאני באמת חושבת ככה לא הופך את זה לתקשורת טובה.”

היא צוחקת.

“אבל אולי יש כאן משהו ששווה לבדוק. יכול להיות שבעלך ירצה ללמוד לדבר באופן שפחות פוגע. ויכול להיות שאת תרצי קצת פחות לבדוק אם את מדברת נכון, וקצת יותר להרגיש מה קורה לך כשאת מדברת.”

“יופי. שילמתי על הקורס.”

“לא לזרוק את הקלסר.”

עכשיו היא ממש צוחקת.

ואז משתתקת.

“אני חושבת שאני מבינה. לפעמים בזמן שאני מדברת איתו אני בכלל עסוקה בעצמי. אם הייתי מספיק אמפתית. אם אמרתי נכון. אם אני אימא טובה.”

אני מחייכת.

“חשוב לי שבעלי יבוא לפגישות. ואני לא מצליחה להביא אותו.”

“אולי אל תביאי אותו.”

“מה?”

“תספרי לו למה את רוצה שהוא יבוא.”

היא מסתכלת עליי.

“לא למה הוא צריך ללמוד לתקשר. למה את רוצה אותו איתך. מה קשה לך. מה היית רוצה שיהיה בבית.”

“להגיד לו שאני מרגישה שאני בעצמי מסתבכת?”

“אם זאת האמת.”

היא חושבת.

“זה קצת מפחיד.”

אנחנו שותקות.

אני חושבת על כל השפות היפות שלמדתי בחיי. תקשורת מקרבת, הקשבה, אמפתיה, הכלה. מילים יקרות. וכמה בקלות גם מילים יקרות יכולות להפוך לתלבושת.

וילדים, איכשהו, רואים מתחת לבגדים.

הם שומעים את המילים, אבל גם את המאמץ. את הפחד. את הקול הנעים מדי כשבפנים מבעבע הר געש.

לא צריך לשפוך עליהם את הר הגעש.

אבל כדאי שאנחנו נדע שהוא שם.

היא קמה ללכת.

“פזית, לא תכננתי לדבר על כל זה. הייתי בטוחה שאשמע ממך איך את עוזרת לילד.”

“זה מה שאנחנו עושות, לא?

26/09/2026

לפני החשבון.

היא בת תשע ומגיעה אליי למפגשים פרטיים.

“אני לא מצליחה לפתור את התרגילים.”

היא מנסה. הולכת, חוזרת, בוכה, שוב מנסה. מנגבת את הידיים במכנסיים.

אני מסתכלת עליה ופתאום רואה אותי. הידיים שלי היו מזיעות כשהייתי ילדה. לא קצת. ממש נוטפות.

אבל ההזעה עצמה הייתה רק חלק מזה. היה כל מה שצריך לחשוב עליו בגללה. איזה בגד ללבוש, שיהיה אפשר לנגב בו את הידיים בלי שישימו לב. מה אעשה אם אצטרך לקבל עודף מהנהג באוטובוס. מה יקרה אם מישהו ירצה להחזיק לי את היד.

בסוף כיתה ו׳, בחזרות למסיבת הסיום, רקדתי עם אבירם ברקוביץ את “אהבת פועלי הבניין”.

באחת החזרות הוא אמר לי: “הידיים שלך מזיעות.”
רציתי לא להופיע.

לא סיפרתי לאף אחד כמה אני חושבת לפני כל דבר על מה אני עושה עם הידיים. לפני מגע. לפני מבחן. לפני כמעט כל דבר.

לפעמים היו אומרים לי: “אין לך במה להתבייש. זה לא מפריע לאף אחד. זה רק אצלך.”

אבל אני התביישתי.

ואפילו נעצבתי כשאמרו לי את זה. כי לא רק שהתביישתי בידיים שלי, עכשיו גם הרגשתי שמשהו לא בסדר בזה שאני לא מצליחה פשוט לא להתבייש.

אז השתדלתי עוד יותר שאף אחד לא יידע.

היום אני יודעת כמה מעייף זה היה. אז לא ידעתי.
פשוט הייתי בתוך זה. לא הכרתי משהו אחר.

אני נוגעת לה ביד.

היא שומטת אותה. “אני מזיעה בידיים.”

“גם אני הייתי ככה כשהייתי ילדה.”

היא מסתכלת עליי. “באמת?”

“באמת. אצלי זה היה המון. כשהייתי כותבת, הדפים מתחת ליד שלי היו נרטבים.”

היא מסתכלת על הידיים שלה. “אצלי זה לא ממש ככה.”

“נכון.”

אני פותחת לפניה את כפות הידיים שלי.
“היום הן יבשות.”

היא נוגעת באחת מהן. “באמת יבשות.”

אני מספרת לה שאבא שלי היה מביא מהים מים מלוחים במימייה צבאית ושופך לי על כפות הידיים.

היא שוב מסתכלת על שלה. “אצלי זה רק קצת.”

אנחנו צוחקות.

כמה שנים עשיתי הכול כדי שאף אחד לא יידע.
ועכשיו אנחנו מדברות על זה.

היא מסתכלת שוב בדף.

“את רואה? אני לא מצליחה בכלל בתרגילים בחשבון.”

“אני רואה.”

אני מספרת לה שגם אני הייתי נלחצת ומתבלבלת. לפעמים דברים שידעתי פשוט נעלמו לי.

“אז מה עושים?”

“נלמד ביחד איך להוריד קצת את הלחץ, לפני שנלמד חשבון.”

היא מסתכלת עליי.

“את בטוחה?”

“כן.”

אני נוגעת שוב ביד שלה.

הפעם היא לא שומטת אותה.

24/09/2026

הלייק ושברו

אני זוכרת את הפוסט הראשון שכתבתי ב”חינוך מואר”.

לא זוכרת אפילו על מה היה. אני זוכרת את הכתיבה. משהו נפתח. המילים יצאו ממני בלי המאמץ הישן ההוא של חיבורים ובגרויות, בלי לחפש מה נכון לכתוב ואיך צריך. כתבתי והיה לי נעים. אפילו משמח.

ואז הגיעו הלייקים.

הבת שלי, שכבר הייתה אז בעלת פרופסורה בפייסבוק, הציצה ואמרה:

“אימא, מה את כל כך מתלהבת? אין לך בכלל הרבה לייקים. וגם אף אחד לא שיתף.”

תודה, מתוקה.

בפוסט השני כבר היו תגובות. אנשים כתבו. מישהו שיתף. איזה כיף.

אמרתי לעצמי שאני כמובן לא מהאנשים האלה שנכנסים כל רגע לבדוק כמה לייקים קיבלו. ונכנסתי כל רגע לבדוק כמה לייקים קיבלתי.

ואז כתבתי פוסט שאהבתי במיוחד. פרסמתי.

לייק אחד.

חיכיתי. עדיין אחד.

נכנסתי שוב. אחד.

למחרת בבוקר, אחד.

ופתאום כבר לא אהבתי כל כך את מה שכתבתי. חשבתי למחוק. ואולי בכלל די. בשביל מה אני צריכה את זה.

ואז הרגשתי את הכיווץ הזה בבטן. הכרתי אותו. לא מפייסבוק. הרבה לפני פייסבוק.

אותו רגע קטן שבו משהו בי שהיה שמח וחופשי מסתובב החוצה ושואל:

אהבו אותי?

ואם לא?

מיד מתחשק לי לתקן משהו. את הטקסט. את עצמי. להיות קצת יותר מה שאוהבים. קצת פחות מה שלא.

ישבתי מול הלייק האחד ופתאום הצחיק אותי לחשוב שפייסבוק לא המציא שום דבר. הוא רק שם מספר ליד משהו שאני עושה מאז שאני ילדה.

מי חייך. מי התאכזב. מי שיבח. מתי הייתי ילדה טובה.

חזרתי לפוסט וקראתי אותו שוב בלי להסתכל על המספר.

אני אוהבת אותו?

כן.

נהניתי לכתוב אותו?

מאוד.

אז השארתי.

הלייק נשאר אחד.

גם הפוסט.

וגם אני.

23/09/2026

?

“נו, אז איך היה היום בבית הספר?”

“כיף.”

“שתית משהו?”

“כן.”

“אז למה הבקבוק מלא?”

“אימא, אני כבר יודע ללכת לקולר כשאני צמא.”

“והאוכל? למה הקופסה עדיין מלאה?”

שתיקה.

“הכנת כבר שיעורים?”

לפעמים אני שומעת את עצמי ושואלת: כמה שאלות אפשר להכניס לתוך “אז איך היה היום בבית הספר?”

אני הרי רק מתעניינת. לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי.

אבל אם אני עוצרת לרגע, אני מרגישה בגוף משהו אחר. לחץ קטן. צורך לדעת. לפתוח אותו. לגרום לו לדבר. לוודא שהיה לו טוב, שהוא אכל, שתה, הסתדר, למד, עשה מה שצריך.

פעם שאלתי אותו:

“כשאני חושבת שאתה במצב רוח רע ורוצה שתהיה במצב רוח טוב, אתה חושב שזה בשבילי או בשבילך?”

הוא אפילו לא היה צריך לחשוב.

“ברור שזה רק בשבילך.”

אאוץ’.

רציתי להתווכח. להגיד לו: מה פתאום, אני אימא שלך. ברור שאני רוצה שיהיה לך טוב בשבילך.

אבל משהו בי ידע שהוא עלה עליי.

כי כשקשה לו, גם לי קשה. וכשהוא לא מספר לי מה עובר עליו, אני נשארת עם הדאגה שלי. וכשהוא אומר “היה כיף״
אפילו אם אני לא ממש מאמינה לו, יש בי משהו שרוצה לקחת את שתי המילים האלה ולנוח.

“תודה שאתה אומר לי את זה”, אמרתי. “אני חושבת שאתה צודק. שאלתי כדי לדעת שאתה בסדר. והאמת? גם כדי לדעת שאני בסדר.”

הוא הסתכל עליי.

“בסדר בתור אימא שלך”, הוספתי.

נדמה לי ששם התחלתי להבין למה לפעמים הוא לא רוצה לדבר איתי על בית הספר.

לא מפני שאין לו מה לספר.

אולי מפני שהוא מרגיש שאני מחכה למשהו מהתשובה שלו.
שירגיע אותי. שישמח אותי. שיוכיח לי שהכול בסדר.

ואז אפילו שאלה תמימה כמו “איך היה?” כבר מגיעה עם מטען.

מאז אני מנסה, לפני שאני שואלת אותו, לשאול אותי:

למה אני רוצה לדעת עכשיו?

יש לי הקלה כשהוא משתף אותי. אני אוהבת להרגיש קרובה אליו. אני רוצה לדעת מה עובר עליו. כל זה אמיתי.

אבל הדאגות שלי הן לא שיעורי הבית שלו.

לפעמים, במקום “נו, איך היה?”, אני פשוט נמצאת לידו. אוכל, צחוקים, נסיעה באוטו, ליטוף, משהו שהוא רוצה להראות לי.

ופתאום, דווקא כשאני כבר לא מנסה להוציא ממנו דבר, מגיע משהו.

“אימא…”

“מה?”

ואני משתדלת לא להתנפל על הפתח שנפתח.

רק להיות שם.

22/09/2026

לא רוצה. צריך. אבל בסדר.
בוקר טוב
היה לי קשה לקום אלייך.

הוא נשען על הקיר. אני נשענת לידו.

“מה?”

“מה מה?”

“אתה נראה לי חמצמיץ.”

“לא חמצמיץ. עייף. פזית, אני רוצה לישון.”

נכנסים.

“ספר משו.”

“מה יש לי לספר? את יודעת שאני בלי כדור.”

“כן, יודעת. מה זה משנה?”

“משנה. אני עייף ואין לי כוח.”

הוא מניח את הראש על השולחן.

“אז לא קוראים היום?”

“לא יודע. זה חופש, פזית. זה הורס לי את החופש.”

“מה הורס לך?”

“שאני צריך לקרוא.”

“וואי. מבינה אותך ממש. יש לך חופש, אימא סוחבת אותך אליי, כאן אתה קורא ואני עוד ממליצה לך לקרוא בבית.”

הוא מרים את הראש.

“בול זה.”

חצי חיוך.

“אני רוצה חופש.”

“ברור. אז יש לך אפשרות להחליט: בחופש אני לא נוגע בכלום. לא קורא, לא כותב, שיעזבו אותי כולם בשקט. אני ב ח ו פ ש .”

“מה את מתכוונת?”

“לכל מה שאמרתי.”

הוא שותק.

“להזכיר לך משהו שאמרת לי?”

מהנהן.

“אמרת שאתה לא רוצה לעלות לכיתה ד’ כשכל הילדים כבר קוראים בשטף ואתה לא. אמרת שזה מעציב אותך.”

“אפילו שככה, עדיף לי לא ללמוד בחופש.”

“וואלה. אז זאת החלטה. רק שאגיד לאימא שתפסיק להביא אותך אליי. חבל לי על הכסף שלה.”

הוא מסתכל עליי.

“את רוצה שאני אקרא בבית גם ואשלח לך, נכון?”

“אני רוצה?”

“כן. את גם רוצה שאני אקרא בשטף.”

“בטח שאני נהנית לשמוע אותך קורא בשטף. אבל זה מאמץ, אה?”

“אין לי בעיה. רוצה לשמוע?”

הוא קורא.

מקוטע. הרבה שגיאות.

“אוףףףףף. אני רוצה לישון.”

“תקשיב. אני שמה לך פה פעמון. אתה קורא לבד ואני יוצאת לגינה. כשאתה מרגיש שממש השתפרת ואתה קורא בשטף תצלצל ותזמין אותי.”

“מה, פזית? עכשיו?”

“כן. עכשיו.”

“טוב נו.”

אני יוצאת.

שבע דקות.

חמש שורות.

דינג.

“תשמעי.”

הוא קורא ברצף. טעות אחת במילה האחרונה.

“וואוווו. ענק. עשר!”

“לא עשר, פזית. תשע. ראית שטעיתי במילה האחרונה?”

“אז?”

“תני לי שוב. לכי רגע, אני מתאמן.”

אני הולכת.

דינג.

הפעם עשר עגול.

“אז?”

“אני אגיד לך מה הבעיה. יש לי שני אחים גדולים. עושים מלא רעש. נראה לך אני יכול לקרוא?”

“לא יודעת.”

“אז לא. אין מצב לקרוא בבית שלנו.”

“רוצה שנכין שלט אין כניסה לחדר כשאתה קורא?”

“לא, עזבי. זה לא יעזור. הם יעשו מלא רעש, ואז עד שאני מרוכז אני כבר חייב להפסיק.”

“רוצה שאדבר עם אימא?”

הוא חושב.

“לא יודע… טוב. אין לי בעיה. עשר דקות כל יום ואני שולח לך.”

ואז:

“תתני לי את הפעמון מתנה?”

“למה אתה צריך אותו?”

“אני אצלצל רק כשזה מעולה. עשר. ברצף. בלי שום טעות. ואז אני שולח לך בווטסאפ.”

“לא יכולה. זה של המשחק. תמצא לך משהו אחר.”

“אז מה את רוצה שאני אעשה?”

כחכוח שלי.

הוא מסתכל עליי.

“מה, פזית?”

“שוב מה אני רוצה? אני לא רוצה כלוםםםםםם.”

הוא צוחק.

“טוב. אני אשתדל עשר דקות כל יום.”

“רוצה?”

“לא רוצה. צריך. אבל בסדר.”

אני חוזרת אחריו בעיקום אף.

“אני רוצה עכשיו לישון.”

“צודק. התעייפת.”

“את רואה שאני עייף? אני אפילו לא מבקש כדורגל יד.”

“כן. עייף עייף. יאללה, תחזור לישון.”

והוא הולך.

ואני נשארת עם ה”לא רוצה, צריך, אבל בסדר” שלו.

Address

מושב אומץ. עמק חפר
Natanya

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when חינוך מאיר- אמנות ושמה תקשורת. posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The School

Send a message to חינוך מאיר- אמנות ושמה תקשורת.:

Shortcuts

Share