חינוך מואר

מ ב ח ן ק ב ל ה

ככה מתחיל ״ראיון עבודה״ שלי עם ילד:

אני אספר לך קצת עליי, אם תרצה. על הדרך שבה אני עובדת, על איך נראים המפגשים שלנו. אני יכולה גם לספר לך על ילדים שפגשתי ועל דברים שעשינו יחד עם נושאים קצת דומים לשלך.

ואתה יכול לשאול אותי כל מה שתרצה. ואם אין לך שאלות עכשיו זה גם בסדר. א נ י אספר.

אחר כך תלך הביתה ותחשוב אם היה לך נעים איתי, אם הרגשת נוח, אם הדרך שלי נראית לך. ואז נמשיך להרגיש יחד אם מתאים לנו להמשיך להיפגש.
כי לפני שאבקש ממך לספר לי או לנסות לעשות משהו, חשוב לי שתיקח את הזמן לבדוק אם אתה סומך עלי.

אתה יודע, לפני כל מפגש ראשון כזה עם ילד או ילדה, אני מתכוננת, מתרגשת, גם חושבת מה אולי תרצה לדעת, איזה שאלות יכולות לעלות ומה אוכל לספר לך כדי שתכיר אותי קצת, את הדרך שלי לעבוד עם ילדים, ללמד וללמוד.

🌿🌿🌿

ואז הוא מגיע.
לפעמים שואל, לפעמים מקשיב, לפעמים רק בוחן את החדר ונשאר צמוד לאמא, שותק.

אני נזכרת שוב כמה התרגלנו ש א נ ח נ ו אלה שבודקים אם הילד מתאים למה ש א נ ח נ ו עושים, מה מצבו ואם הוא כבר מוכן ויכול לשתף פעולה.

לכן אני מזמינה אותנו גם ל ה פ ו ך את הכיסאות. לתת לילד להתבונן בנו ולבדוק בעצמו:
מתאים לי לפגוש את האדם הזה? אני מבין למען מה?

🌿
עוד מפגש למידה ללא עלות בזום
״מודעות בתוך קשר״
25.8 בשעה 20:30
מתרגלים שפה של חיבור דרך מקרים
להרשמה: 0502056467

עוד חוזר הניגון.*

כבר שנים שאחרי כל סשן של עבודה שאני עושה עם יחידים, זוגות וקבוצות, אני מסכמת להם את המפגש ושולחת בווצאפ.

מהרגע הראשון ידעתי שאני מסכמת עבורי לא פחות מאשר עבורם.

אף אחד לא ביקש זאת ממני. גם לא למדתי את ה"שיטה" בשום מקום.

המפגש קיים בזכרוני על כל פרטיו אבל החוויה מבשילה בזכות המילים הכתובות שנבעו מהצורך שלי ב-"מפגש שאחרי המפגש".

אני ממש מחכה בקוצר רוח לכתוב את סיכומי המפגשים כי אני הייתי שמחה לקבל אותם.

מה נאמר ומה לא? איפה בקע חיוך נבוך ואיך הבליחה תובנה פתאומית? מתי בצבצה דמעה ולמה פרץ הצחוק המשחרר?

וכשאני שבה וקוראת את שרשרת הסיכומים, והפעם בשקט אחר, בקצב אחר, בתנועה נבחרת קדימה ואחורה, אני רואה מה בחרתי לכתוב ומרגישה את הניגון שמעבר למילים.

וממעוף הציפור אנחנו יכולים לראות. ממה התחלנו ולאן הגענו? מה חלחל? על מה דילגנו ואולי עוד נשוב בדרך?

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אוֹרַח.
מתוך "עוד חוזר הניגון"- נתן אלתרמן

געגועי לביישנות.

"כל דבר מביך אותו״, הם אומרים לי על הבן שלהם שעוד מעט עולה לחטיבה. הוא כזה ביישן. וכבר עכשיו הוא מודאג מה יהיה ואיך יהיה. ואני תמיד אומרת לו: מה שאתה - זה טוב. בדיוק כמו שאתה. אבל אני מרגישה שזה לא ממש מחזק אותו…״

״ומאד חשוב לך לחזק אותו?״ אני שואלת.

״ברור.״

-לחזק אותו או שיתחזק? אני אומרת בחיוך.

שניהם צוחקים. אני מבינה למה את מתכוונת, היא אומרת. ברור, אומר האבא. אני רוצה שיתחזק ושייפתח.

- כמה אומץ וכוחות התגברות, אנחנו, ההורים צריכים כדי להיות עם הילדים שלנו דווקא ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו לא יודעים איך לעודד, איך לא למהר להושיע ולנסות לשכנע אותם שהכול בסדר. איך במקום להרגיע אותם, ללמוד להרגיע את עצמנו, לא להתערבב אוטומטית ולהגיד ״אני שומעת אותך. אני יכולה לעזור במשהו? תרצה לדבר על זה עוד?״ וזהו. שקט.

הם יושבים מולי קשובים. והיא אומרת, כאילו לעצמה- הוא כל כך ביישן. לא מעז. כל דבר קטן, נראה לי, מביך אותו. כואב לי עליו.״

אני שואלת את אבא: ״גם לך כואב עליו?״

-לא. הייתי ביישן בדיוק כמוהו.

ופתאום עולה בי זיכרון.

-יואו, אתם יודעים במה נזכרתי? עד לא לפני המון שנים אני הייתי מסמיקה. אני אפילו לא זוכרת מתי זה עבר לי. זה היה ממש סימן ההיכר שלי כילדה. המבוכה. ‘הסמקת, ראיתי!’ אמרו לי. או ‘זה הביך אותך?’ שאלו, או- ‘אוי, זה כזה מתוק שאת מסמיקה!’
ואני שנאתי את זה. דווקא ברגעים שבהם הכי רציתי להסתיר, הַפָּנִים שלי הסגירו את הַפְּנִים.

-אני לא מאמינה, היא אומרת, זה ממש הסיפור שלי. אולי בגלל זה אני ככה מולו?
הוא מחבק אותה.

אני חשה איזו פעימה לא צפויה בחדר. כנראה מהזיכרון שצף בי וגילוי הלב הספונטני.

״את מרגישה את עצמך דרכו, נכון?״ אני שואלת.

״ממש. כשסיפרת על עצמך יכולתי להרגיש גם את עצמי, הילדה המסמיקה, הנבוכה."

״אז אולי את רוצה 'לחסוך' לו את זה?״

היא חושבת ואז פונה לאיש שלה. ״אתה יודע, הייתי רוצה את האומץ דווקא לאפשר לו להיות במבוכה, באי־נוחות."

"להתמודד" הוא אומר.

ולהיות לידו - ולא במקומו.״ אני אומרת.

אבא מחייך: ״נכון, לשחרר. כי הוא גם בול כמוני. אני רק לא חושב שהסמקתי.״

אני מביטה בשעון המעורר שלי שעל השולחן. "אוקיי, אז אתם משוחררים".

שלושתנו צוחקים.

***

אחרי שהלכו חשבתי לעצמי שמתחשק לי לחקור את מה שאני רואה כתעלומת היעלמות ההסמקה מן העולם. אולי זה רק הדמיון שלי אבל אני רואה פחות ופחות הסמקות.
ואני מתגעגעת, ממש מתגעגעת לביישנות ולהסמקה בעולם שהבושה הלכה בו לאיבוד והחוצפה וגסות הלב נשקפים מכל עבר.

***
למחרת ראיתי את הג׳ינג׳ית שלי שהיא כבר גדולה ממש, מסמיקה כשבן ה-3 שלה אמר משהו…

ואני הרגשתי שמחה גדולה על כך שהרגישות, המבוכה, הביישנות והצניעות לא נעלמו מן העולם.

איך אני קשורה להפרעת הקשב שלו??.

את שומעת, כשאמרת לי שהפרעת הקשב ש ל ו (בן 10) היא ה-הזדמנות שלי לבדוק את ע צ מ י דווקא ולשים לב למה שמפריע ל י בתוכי להקשיב, לקחתי את זה ללב. גיליתי באמת שמרוב דאגות איך לארגן לו את הלו"ז בחופש אני לא ב א מ ת איתו.
אז אמרתי לעצמי די, עזבי את כל מה שיש לך לעשות, גם ככה זה לא נגמר,
קחי אותו לבריכה לזמן איכות.
זכרתי שדיברנו שהמילה איכ-ות אומרת לשים לב איך, איך אני ואיך הוא כל רגע.
כשהוא שמע שאני רוצה שנכנס לבריכה רק הוא ואני, הוא התרגש ושמח.
נכנסנו למים והוא אמר- אמא, את צריכה לשחרר, להרפות. שאלתי אותו איך לשחרר? הוא אמר- לצוף. זה ריגש אותי. היה לי כ"כ נעים. השיחה איתו הלכה למקומות של רוח.

הוא רצה לדבר על היסודות, אש, אדמה, אוויר, מים. ותוך כדי שאנחנו צפים הוא אמר, אמא חסר יסוד אחד. שאלתי איזה? והוא אמר יסוד האהבה.
הייתי קצת בהלם. אמרתי לו תודה שהוא אומר לי בדיוק את מה שהוא חושב ושזה נראה באמת לי היסוד הכי חשוב. ואז שתקנו.

אחרי דקה של שקט, שאלתי אותו אם יש לו הצעה בשבילי והוא אמר- כמו שאמרתי לך אמא, לשחרר, לצוף. פתאום קלטתי כמה רעש וגלים אני עושה כל היום ושהלחץ שלי מדבק. ממש הפרעת קשב מהלכת שמלחיצה אותו ובטח עוד כמה. זה עשה לי דווקא שקט הזיהוי הזה, שזה תלוי בי ובאחריותי לתרגל השקטה. המשכתי לצוף מסתכלת על השמים וחושבת ככה לעצמי. ואז הוא התקרב קרוב קרוב, מחייך, ולחש לי באוזן, אמא אל תדאגי, את לא תטבעי, תסמכי עלי.

🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷🪷

עוד מפגש למידה ללא עלות בזום
״ מודעות בתוך קשר״
25.8
20.30
מתרגלים שפה של חיבור דרך מקרים
0502056467
להרשמה.

שולחן השבת של סבתא
****

- כואב לי שהם לא מכבדים. היא מכינה, טורחת, כולם יושבים סביב השולחן והשניים שלנו באופן קבוע מסיימים לאכול, קמים והולכים לעיסוקים שלהם. ברגע הזה אני חושב שחבל שאנחנו לא דתיים, כי אז לא היה להם טלפון.

- הרי גם אתה ישר בורח לטלפון שלך. תכבד אתה, אז הם יכבדו, אומרת אשתו.

- מה זה בדיוק כבוד? אני שואלת.

הם מסתכלים זה בזו ולא עונים.

-אני יכולה להגיד לכם מתי א נ י מרגישה שלא מכבדים אותי.

הם מקשיבים.

- כשכופים עלי, אני אומרת, כשמכריחים אותי, ומנסים ללמד אותי לקח שאני לא ביקשתי ללמוד. כשדורשים ממני משהו שאני לא רוצה לתת, כשלא מתעניינים במה שיש לי להשמיע...

- אני מבין, אבל הם לא יקשיבו. הם ישר בורחים, אי אפשר להתחרות במסכים. הילדים של אחותי מחונכים, לא זזים, מכבדים.

-נכון, זה כישלון שלנו, היא ממשיכה אותו. לא ידענו איך לשים להם גבולות בזמן אז אין להם משמעת.

- זה מבאס להרגיש אשמה וחוסר אונים, אני אומרת. וזה בטח מדאיג אתכם לאן זה הולך. כבר שמעתם ממני שכל בעיית משמעת היא בעיית משמעות, נכון? אז במצבי התנגדות המשמעות מניסיוני לא צומחת מטיעונים וטענות. אם הם ירגישו את החוויה ש'שולחן השבת' מבטא את הכבוד והגעגוע ל'יחד', לחום משפחתי, לא תזדקקו להטפת מוסר או תחנונים עם 'תעשו לנו טובה'.

-את כל כך צודקת. אני רק מרגיש שחסרות לי המילים הנכונות, הוא אומר. זה לא כל כך פשוט.

- אתה יודע מתי זה פשוט? כשאנחנו מדברים על עצמנו, ולא בזמן ש א נ ח נ ו רוצים להשמיע בשם הצדק והמוסר אלא בזמן ש ה ם פנויים לשמוע. ואם אתה רוצה דוגמא אני יכולה להגיד מה א נ י הייתי אומרת, אבל העיקר זה מה שהלב שלך יגיד כשתראה את העיניים שלהם.

- אני רוצה לשמוע.

- אוקי, רק תזכור שזו השפה שלי. אז למשל- ילדים, אנחנו רוצים לשתף במשהו שדיברנו עליו אימא ואני בינינו. משהו שחשוב בעינינו. אפילו חשוב מאד. ותחכו לתשובה. תבדקו מתי מתאים לכם לדבר בנחת. דיבור כזה מקרין כבוד והוא לא דיבור 'ע ל' כבוד לסבתא או להורים. ורק אם נפתח תדר של רצון טוב וסקרנות תמשיכו לגלות את לבכם. אתה למשל יכול לשתף בכנות שאשתך, כלומר אימא שלהם הסבה את תשומת לבך שגם אתה נוהג לקום משולחן השבת לטלפון שלך מבלי לתת את דעתך מה זה עושה לאחרים. אתה יכול לשתף שאולי לא קל לשמוע ביקורת ותוכחה אבל קלטת שהיא אומרת אמת וזה לטובתך ולא נגדך.

- נכון, נכון, הוא אומר ואשתו מהנהנת.

- אז אם ככה, מהמקום החשוף הזה אתה יכול לשתף שערב שבת הוא הזדמנות עבורך לעשות איזה שינוי קטן, להשתדל. לא למען אימא או סבתא או למענכם ילדים, אלא בראש וראשונה למען עצמי כבן אדם. זה לא ריצוי זה רצון שלי להתגבר על היצר להתענג בבועת הלבד עם הגירויים שמגיעים מהטלפון. וזה וסביר שיהיו לי נפילות ולכם שמורה הזכות להזכיר לי בעדינות שה'יחד' בשולחן השבת יקר לי.

- וואו, היא אומרת, הטון שלך מדבר אלי. אני רק מקווה לא להלחיץ אותם יותר מדי כי זה בטח יתפלק לי.

- אם לא תלחיצי את עצמך בדרישה מעצמך 'להצליח' יש סיכוי טוב, אני צוחקת.

- אולי אני אציע להם להעלות ביחד רעיונות מה אפשר לעשות סביב השולחן גם אחרי האוכל בלי טלפונים כדי שהיחד שלנו יהיה כייפי, הוא אומר.

- כל דיבור עם תשומת לב לחיבור ולא לתוצאות הגלויות ממנו נשמע לי נפלא. אני לא יודעת אם אצלכם נהוג לעשות קידוש על היין אבל מבחינתי קדושה מגיעה עם הקדשת תשומת הלב שלכם לא לכללי ההתנהגות הנכונה הנראית לעין אלא לכוונה שמאחורי הדברים. שולחן שבת מקודש זה לא של חיילים צייתנים שחוששים שהמפקד יכעס. כבוד של אמת הוא שכל אחד מכבד את עצמו ואת הקשר והתיאום בו זמנית. ואם המשמעות של מה שתגידו לא תהיה לכם או להם ברורה עד הסוף, גם זה בסדר. ההשראה תגיע בזמנה עם הניצוץ בעיניים שרואות את הטוב. אתם מרגישים כרגע מה קורה פה בינינו? כמה יופי יש בכם שלא מוותרים לכוחות הפירוד וממשיכים ללמוד את מלאכת השלום?

שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון.

מה הוליסטי בזה?

שיחת טלפון מאמא.
- יש לנו איזה קושי. אולי נצטרך להפסיק עם מורה להוראה מתקנת שלקחנו בשבילו. היא מורה ממש טובה באזור שלנו. מה שקשה זה שהיא אמרה לנו במפורש שאם לא ניקח אחריות בבית לדרבן אותו לעשות את השיעורים שהיא נותנת לו, אז אין טעם להביא אותו אליה. תשמעי, היא כנה אתנו ולא רוצה שנזרוק סתם כסף. טוב, זה ברור שאם הוא עובד רק אצלה זה לא מספיק. ניסינו ללחוץ עליו ולשכנע אבל זה ממש ממש קשה. זה גם גרם לחילוקי דעות נוראיים עם בעלי. אז החלטתי להגיע אליך כי שמעתי שהשיטה שלך הוליסטית וזה מאוד לטעמנו.

אוקיי, תודה, רק מה זה ה"הוליסטי" הזה שהצלחת להבין לגבי הדרך שלי?

זה שאת רואה היבטים רגשיים... בעצם, אני רוצה לשמוע על זה יותר. בשביל זה התקשרתי.

-בכייף, רק לפני שאתחיל להסביר, חשוב לי להבין למה בדיוק א ת מתכוונת כשאת אומרת היבטים רגשיים.

-בעיקר לזה שאת נותנת לילדים הרגשה טובה.

-ומה עם ההורים של הילדים?

שתיקה.

-אז ז ה ה"הוליסטי" שלי. נתחיל מזה שאני עובדת רק עם ילד ש ר ו צ ה להגיע אלי כי ברור לו למען מה, וברור לו ומוסכם עליו על מה ה ו א לוקח אחריות, לא ההורים שלו. וכדי שזה יקרה, העבודה שלי היא אתכם. ולמה אתכם? כי הרי אתם סובלים מהמצב ורוצים לקחת אחריות ולזכות בהקלה ובהבנה בין כולכם. נכון?

-נכון, נכון, זה לוקח ממני הרבה כוח כל המתח הזה... רק שבמצב שלו אין סיכוי שייקח אחריות, הוא חייב דרבון. הבעיה שלי היא שאני לא יודעת איך... איך להסביר לו כדי שיבין את ההשלכות של העצלות שלו. (דמעות) זה התפקיד שלי כאימא לחנך אותו... וגם של אבא שלו כמובן.

-את יכולה לראות שכואב לך לא 'כי הוא' אלא כי 'כי את'? כי את באמת לא יודעת עדיין איך להתמודד עם כל אי ההבנות והריבים. הרי אילו ידעת, לא היה כואב לך, נכון? וכדי לדעת חשוב לך בטח ללמוד מה לעשות וממה להימנע, איך לגשת לדברים ואיך לדבר, כי מה שידעתם עד היום, עם כל הרצון הטוב, לא עובד לכם.

(אני שומעת את הבכי בצד השני) כן, היא אומרת בין הדמעות, זה חוסר אונים. ואני פוחדת שזה יהיה גרוע יותר כשהוא יגדל. ראיתי כבר אצל כמה חברות שלי מה קרה עם הילדים שלהן. אני באמת לא יודעת איך לשנות אותו.

-אני אגיד לך משפט שאולי יעזור לך. את באמת לא יודעת איך לשנות אותו. את רק יכולה לתת לו הזדמנויות לשינוי.

אבל איך?

איך? תתחילי בכך ש א ת תרגישי שמשהו השתנה בך. ואז תראי ששינוי ההתייחסות שלך משנה את מערכת היחסים שלכם ואת ההתייחסות שלו אליכם ואל עצמו.
את יכולה לראות ש'השיטה ההוליסטית' ששאלת אותי עליה, באמת רואה את הילדים, ואותנו ההורים, ואת ביה״ס כשלם אחד אורגני, לא מכאני. כל איבר משפיע ומושפע מכולם. לכן האחריות ההורית שלנו מתחילה בלשנות את עצמנו דרך למידת שפה חדשה, נקודת מבט אחרת. זו שפה של התכוונויות, והתכוונויות כמו כוונון של מיתרים, יוצרות מוזיקה אחרת, תדרים חדשים בבית.

-אני מבינה שככה האקלים משתנה בבית…

-נכון. התפקיד שלי הוא לבדוק אתכם כל פעם מחדש אם הכלים שלכם מכוונים, כלומר אם אתם מתיישרים עם הערכים שלכם. אני אשאל אותך למשל האם את מ כ ו ו נ ת לכך שהילד שלכם "יעבוד" כדי שלא תכעסו עליו?

ברור שלא. אני הייתי ילדה מרצה, שנאתי ללמוד בבית ספר. מבחינתי אין מצב שזה עובר אליו, בגלל זה אני באמת מחפשת משהו הוליסטי.

אתם רקמה משפחתית אחת ח י ה ויש בנו רעשים וקולות שאף אחד לא עזר לנו להקשיב להם בשקט. למשל לקול אחד שרוצה להזיז את הילד מבחוץ כדי שינוע לאן ש א ת ם כהורים מאמינים שנכון שיזוז. ויש בך גם קול אחר שמבטא ערכים מנוגדים, כי אתם לא רוצים לטפח אותו כ'ראש קטן' צייתן, כנוע ותלותי. ואתם לא רוצים ילד שונא ותחמן שמסתיר מכם את רגשותיו האמתיים ואת מה שהוא עושה.

פזית את מפחידה אותי.

מעולה. הנה התחלת להקשיב לפחד שעולה בך ולצורך להתבהר לגבי מה שכל כך חשוב לך בטווח הרחוק. אני מרגישה כרגע שאת מכוונת את מיתרי הלב שלך בכיוון של ילד אוהב, עצמאי ואותנטי.

בדיוק... ו... (היא צוחקת) שיהיו לו הורים אוהבים ואותנטים.

ואיך המוזיקה הזאת מרגישה לך בגוף?

שמחה, היא אומרת. מוזיקה ממש הוליסטית.

….

🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿🌿
עוד מפגש ללא עלות בזום
בסדרת מפגשי ״למידה מבוססת יחסים״
מודעות בתוך קשר
יתקיים ביום ג׳
25.8
20.30
נעבוד עם מקרי קושי
ותקשורת ממקום חדש.
מוזמנים עם מחברות, כלי כתיבה,
נלמד כלים
ניקח ליישום ותרגול בשבוע שבין המפגשים.
אשמח לפגוש
כתבו לי לווצאפ 0502056467
ואצרף לקבוצת הלמידה.

הלחצות

או- הכנה למיצ"ב
,
הממונים בלחץ מה'מצב'. מתראיינים בערוצי הטלויזיה. ההורים לוחצים.
וזה אומר ש-?
שכולם יתחילו עם הלחצות (למען הצלחות, ברור).
ואני נזכרת ביום שבו הכנתי את המתוקים שלי למבחן המיצ"ב (ר"ת: מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית).
אצלי הקטנים לא רגילים ל"בוחטה" של ניירות. חראם על יערות האמזונס.
אבל עכשיו אין ברירה ויש הוראות מגבוה. אני מחלקת להם מבחן אימון של 8 עמודים. בקטנה. הרוב דווקא מתלהבים, מרגישים גדולים, מתחילים לתקתק עבודה.

העיניים שלי על הכוונת. אני צופה שם קרייסיס עם שלושה.
ואכן.
מגיעה אלי הברבית הקטנה (שכחה היום חולצת בית ספר. גם ככה התבאסה על הבוקר כשאמרו לה- אין לך סמל). היא מצהירה: "אני לא אצליח את כל הדפים האלו, אני לא יכולה לעשות."
סנונית ראשונה.
אני מנסה להסות אותה שתדבר בשקט. לא בא לי שתדביק את השניים האחרים, המועדים להישבר. זה לא לעניין עכשיו גל של מתמרדים.
אבל זה לא עוזר.
ה'קטן גדול' כבר בדרך אלי: "ניסיתי, זה קשה לי.. ".
השלישי בינתיים רק מסתכל. עיניים לבוחטה, עיניים אלי, עיניים לבוחטה, עיניים אלי. הוא עוד בשלב הדפדוף. נו יאללה, שיתחיל כבר לעבוד.
אבל ברור לי שזה מגיע.
וזה מגיע. הגרוע מכל. הוא פורץ בבכי: "אני לא עושה" וזורק ת'דפים.
אוףףףף, למה עכשיו? זה עלול להתסיס. עוד כמה לא מתוכננים יידבקו בנגיף האוףףףף. ואני, אנה אני באה.
והנה מגיע גם המג'ונג'ן הממושקף. שותק בעיניים כחולות.
"בואו אלי מתוקים, נצא שנייה החוצה למסדרון." אני מגייסת סמכותיות מעודנת, מלטפת את ארבעת הראשים והגוזלים משתתקים.
"אני רוצה להגיד לכם משו..."
הקטן הגדול: "שאנחנו לא חייבים?" (מכיר אותי)
מקרבת אותם אלי, יורדת לגובה דרדסי ולוחשת: "אתם מה זה מסוגלים לעשות את זה, קטן עליכם."
מתחילה לדפדף בבוחטה ומראה להם: "אתם רואים, 'סתכלו, ה כ ל למדנו... ה כ ל ! ".
המתולתל המתוסכל: "כן למדנו, אבל לא מלא דפים ביחד."
הקטנה מתרככת: "אפשר לקחת את הזמן?" (זה קלף מאד פופולרי אצלנו בכיתה. לאט זה מצוין. לאט זה יסודי.).
"תעני לעצמך" - כך אני.
היא צוחקת, מורידה ת'עיניים.
"אז כן, אפשר. יאללה כנסו, ולא לשכוח. תגידו לי אתם, מה לא לשכוח?"
המג'ונג'ן הממושקף: "לקחת ת'זמן."
אני: "ברור. יאללה 'כנסו, אבל מה עוד לא לשכוח ?... (מרכזת אותם אלי ולא מפספסת אף זוג עיניים עד שניצוץ הקשר מדליק את האור) יש לי ביד כדור (עושה מן כדור דמיוני בין כפות הידיים שלי ולוחשת) זה כדור של ביטחון עצמי, מי רוצה?"

אני עם ארבעתם מחוץ לכיתה כבר שלוש דקות, ושם דממה. לא יאומן.
אנחנו נכנסים בשקט בשקט. החמישייה הסודית ודפי האימון לקראת המיצ"ב.
שאר הקטנים מתקתקים עבודה ברצינות של סטודנטים שנה ג' משפטים.
לקראת סוף השיעור הרוב כבר סיימו. שלושה מתוך הארבעה ועוד כמה בכיתה- עדיין לא.
צלצול.
המורה שהייתה אמורה להיכנס אחרי, לא הגיעה.

אני משתפת אותם בבעיה שנוצרה. "אני זקוקה לעצה שלכם. איך נעבוד בשתי קבוצות כשאני כאן לבדי? הרי אתם שלא סיימתם, זקוקים להמשיך לעבוד בשקט, נכון? איך נתחשב בהם?"
אחד הדרדסונים מציע: "אז נלך לבד לכיתה על יד חדר מורים. אין בעיה, ניקח אחריות, נעבוד לבד." (ככה. דברי ילדים חיים)
אני: "רעיון מעולה. תהיו שם בשקט, אוקיי? שלא תפריעו לעצמכם להתרכז."
הוא מישיר מבט, ועם קול של מפקד צבאי מכריז: "אל תדאגי, תני לנו."
את מכירה את זה שכשבאמת סומכים עליך את ממש חייבת לסמוך על עצמך? שלא תתאכזבי מעצמך.
הברבית: "אני לא בטוח אצליח, ז'תומרת, יכול להיות שאם את לא תהיי אתנו ואני ממש לא אבין משהו, אז... אז אני אחזור לכיתה."
"סבבה. אוקיי, קדימה מתוקים, לכו, אני סומכת עליכם (מסבירה להם לאן, חדר ליד חדר המורים) אבל אתם לא עושים לי פאדיחות, אה?"
"כן, כן, אל תדאגי."

ככה זה בחיים, הם לא אוהבים להדאיג אותי כי אני לא אוהבת להדאיג אותם.
חתיכת סיכון אני לוקחת כאן, בתקווה שבבית הם לא גדלים עם הורים שמכריחים אותם על כל צעד ושעל.

כבר מזמן רשמתי לעצמי שפרחי האחריות והיושר לא גדלים על אדמת הכפייה.

עשרים דקות עברו, והם שם עובדים לבד. אני מתפללת שאין חורבן בית, אבל משחררת. מה כבר הכי גרוע, גם ככה השם שלי בפיקוח לא משהו.
חוזר המתולתל ולוחש לי באוזן: "יותר שקט שם מכאן."
שניים מגיעים אחריו: "איזה פחד זה ליד חדר מורים. פחדנו שמורה אחת תפתח ת'דלת ותשאל מה אנחנו עושים בלי מורה..."
המג'ונג'ן שותק עם חיוך- מפה עד להודעה חדשה.

אחרונה מגיעה הברבית המתוקה: "לקחתי ת'זמן. וגם לא שאלתי אף אחד כלום. הנה, סימנתי שאלה שבהתחלה לא הבנתי אז לא עשיתי, ורציתי לשאול וכמעט חזרתי, ואז בא לי הפתרון."
לא, תקשיבו, אין דברים כאלה.
"היה לכם מעניין לעבוד באופן עצמאי?"
ה'קטן הגדול': "זה בזכות הכדור של הביטחון עצמי."
המקסימונת מוסיפה: "לא סתם כשזרקת לנו ת'כדור של הביטחון עצמי, ישבת קרוב והסתכלנו בעיניים." (שלב הבכי שלי מה זה קרוב).
"אני אוהבת אתכם, אתם יודעים? אוהבת."
הבלונדיני שלא מהקבוצה מתערב: "אז יש לך כדור של אהבה?"
ה'קטן גדול': "תמסרי לי אותו."
הברבית אומרת קבל עם וכיתה: "את הכדורים האלו לא מוסרים, באים ונותנים. לוקחים את הזמן."

אנושיות

היא מתקשרת והקול שלה רועד מבכי.

אני נלחצת. מה קרה?

אני רוצה לספר לך משהו, היא עונה. את זוכרת שאני צריכה לקנות את כפפת הסד ליד? (יש לה כאבים) אז עכשיו חזרתי מהחנות. עושים שם גם מדרסים וכשניגשתי לשלם בקופה עמדו לפני אמא והבן שלה. הוא נראה לי בן שמונה עשרה, אולי פחות.
אני שומעת את המוכר מסביר להם שבדרך כלל עושים כבר שני זוגות, שיהיה להחלפה, ואומר את הסכום, אלף שקלים. הם מסתכלים אחד על השנייה וישר הרגשתי שקשה להם, שההוצאה גדולה עליהם, הנער אמר, לא צריך, מספיק לי אחד והסתכל על אמא. היא הורידה את הראש.
הוא אמר אני אשלם חצי, אמא. היא פנתה למוכר ואמרה מחר אבא שלו יביא את השאר במזומן, זה בסדר?

הרגשתי שכנראה ההורים גרושים ויש שם מתח סביב הכסף. הכל ראיתי בפנים שלה וכל כך כאב לי.
המוכר שאל את הנער, תגיד, הייתה לך עייפות ודכדוך בזמן האחרון?
כן, יש לי, חשבתי שאני צריך עזרה.
חכה, זה יכול להיות קשור לרגליים, זה ישתפר עם המדרסים.
הנער שילם בכרטיס אשראי והם יצאו.
לא יכולתי, לא יכולתי, היא בוכה, קשה להם, את מבינה. מדרסים זה משהו יקר
הקול שלה רועד כל השיחה.
אמרתי למוכר, אתה יכול לבטל לו את התשלום? אני רוצה לשלם.
הוא אמר שהוא לא יכול כי הוא צריך את הכרטיס שלו כדי לבטל. את רוצה שאני אקרא לו חזרה?
ישר עלה לי שאני לא רוצה להביך אותו ואת האמא אבל אמרתי שכן. הוא התקשר אליו אם הוא יכול לחזור רגע.
הוא בא מיד והאמא נשארה בחוץ. שמחתי ממש, הייתה לי הקלה, רציתי שזה יגמר כבר.
המוכר אמר לו- היא רוצה לשלם את מה שאתה שילמת.
למה למה? הוא אומר לי. כי אני רוצה שהכסף יישאר לך ושתרגיש טוב, אמרתי לו בלי שהקול רעד וחייכתי אליו, שירגיש טוב.
תודה תודה תודה הוא אמר.
המוכר עשה את הזיכוי. רציתי שזה יהיה מהר.
הוא יצא. נשמתי.
אחרי רגע חזר עם אמא שלו.
היא כל כך התרגשה ואמרה תודה תודה. אני רוצה את המספר שלך והכתובת, לפחות לשלוח לך זר ואת ההחזר שנקבל מהביטוח.
לא, לא, תעבירי את זה לילד, אמרתי לה.
המוכר, חובש כיפה, אמר- לא האמנתי שיש אנשים כאלה בעולם.
והאמא אמרה ואני לא הפסקתי להאמין.

היא מספרת לי ובוכה ואני גם.

דף בריח תפוח עבש.

או

'נקודות חוזק, נקודות לחיזוק'.

עוד שנייה נגמר לו החופש. האפרוח מגיע אלי להתחזק.
אימא מתנצלת שולפת דף מצו'וקמק. טבלאות מודפסות:
שולט - שולט חלקית - לא שולט.

"את רואה, אצלו הכול 'לא שולט', חוץ מהכרת המספרים עד 100. בשפה הכול 'לא שולט'."

המצח היפה שלה מתקמט מדאגה: "הוא הבכור שלנו. ביום האחרון ללימודים הוא חזר מבית ספר, העיף את התיק מתחת למיטה ואמר - עכשיו יש לי חודשיים חופש, שלא תזכירי לי את בית הספר. גם לי הוקל, אני מודה, נתתי גם לעצמי חופש, אבל ידעתי שהיום הזה עם הפחד והלחץ יגיע. שלשום פתחתי את התיק שלו ומצאתי את הדף הזה עם תפוח שהיה שם חודשיים, תתארי לך. נו, תראי איזו אימא אני... טוב, בכל מקרה חשבנו לקנות לו תיק חדש. עכשיו כשאני קוראת את הדף הזה אני מרגישה רע כי לא עבדנו אתו כל החופש ואני רואה שיש אצלו כל כך הרבה מה לחזק."

נזכרתי בקולה של המנהלת בישיבות הפדגוגיות: "אני מקווה שמצאתן אצל כל ילד נקודות חוזק ונקודות לחיזוק."

יפה, אני באמת מברכת על הכיוון, על הפסיכולוגיה החיובית, על החשיבה התוצאתית והדגשת נקודות האור. השפה השתנתה וכבר שנים שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד- ילדים עצלנים, או ילדים קשים, מופרעים או מפגרים. אומרים "ילדים מורכבים".

הו המילים, המילים. מה הן מגלות ומה הן מכסות.

בזמנו, כמורה, כמו כולם (כולן), נברתי ופשפשתי. הידד ! מצאתי נקודות חוזק- מצייר נפלא, עולם דמיון עשיר, חברותי... אבל בחייאת, מה עושים יום יום, שיעור שיעור, עם האינפורמציה הזאת?
המורה עצרה אמנם ל'רגע של מודעות' לטוב ולמיוחד שבילד, האם היא תשתדל להיזכר בנקודות החוזק הללו לכשיעלה לה על העצבים? לו יהי.

לפני שנעסוק בילדים אני תמיד מזמינה לעסוק בעצמנו. לא לברוח. כמה הייתי שמחה להשתלמות שתעמיק ב- 'נקודות החוזק- נקודות לחיזוק' שלנו כמורות, כרעיות, כאמהות. או אז, המילים הללו תצאנה מגדר ה'מונחים' שמונחים על מדפי התודעה כאבן שאין לה הופכין.

אני זוכרת היטב את הרצון הטוב בדיונים על הקטנים. אולי ניתן לו שעת אומנות עם המורה לאמנות? הוא טוב בספורט אז ננסה לתת לו שעה עם המורה לספורט, אם זה רק יסתדר במערכת הלחוצה ושלא יפסיד שיעור חשוב.

עכשיו אני יושבת מולו על השטיח הכחול שלי, מתבוננת בדף עם ניחוח של תפוח עבש. וביני (הפסימית באשר לאפשרויות במערכת) לביני (האופטימית) עולה השאלה הצורבת- למען מה? למען מה כותבים את כל זה? הלא הקטנצ'יק הזה יחזור לכיתה מתוסכל עד קצות תלתליו השחורים לעוד שיעור שבו לכל נקודות ה"חוזק" הללו לא יהיה הרבה צ'אנס להתגלות. וזה לאו דווקא בגללנו המורים, שכן עם כל הכוונות הנאצלות, הסיסטם לא מאפשר. 30 וכמה תלמידים ולכל אחד ואחת נקודות חוזק ונקודות לחיזוק שניתן להתייחס אליהן ברצינות? אין סיכוי.

נשארנו אנחנו במערכה, ההורים ואני.


"יש לי מלא להתחזק." הוא נמרח על השולחן.

לצוות עליו להתיישר? (גבולות, גבולות...)
רגע, לא ניגע בכוויות. עת לכול.

"איפה אתה מרגיש טוב, שמח, נהנה?" ככה אני.
"חזק את מתכוונת?" איך צילף זה.
אני מהנהנת.
"בדברים שעושים עם הגוף, ג'ודו, קפוארה, כדורגל. בחוגים."
"ובבית ספר?"
הוא מחייך חיוך כלוא: "למה את חייבת להזכיר לי?"
"אז בוא, כדורגל יד."

הוא שוער מטורף. מזנק על כל כדור שלי, מפוצץ אדרנלין, הכי רחוק מ"נמרח".
זקוף, שמח: "ישששש אני קורע אותך, בחיי קורע."
"תגיד," אני אומרת לשזוף הקטן עם בעיות הקשב והריכוז: "איך אתה עובר ככה מימין לשמאל, מסתער, לא מוותר?"
"אני לא יוצא מריכוז , יש לי ת'טכניקות שלי." ככה ילד שעולה ל-ג'.
"גלה לי" אני מתחננת כשהתוצאה 8-1 לו.
"את אוהבת ת'משחק הזה?"
"מאוד" ככה אני.
"אז אם את אוהבת, את תמציאי לך טכניקה שמתאימה לך. אני ככה מזנק, את רואה, ואז יש לי סיכוי טוב. תראי מה מתאים לך, אם את זריזה, פשוט תרוצי, את לא חייבת להישכב כמוני. לי זה עוזר, אבל את תמצאי ת'טכניקה שלך."
"תגיד, מתוק, מאיפה אתה מכיר ת'מילה טכניקה?"
החיוך כבר ממש לא כלוא: "מהחוג כדורגל."
"יאללה בוא קצת לשולחן ! "
"אוף, אני חייב?"

בדיוק שנייה וכל הוואוו התחלף במירמור, תסכול, עייפות, שעמום.

ילד החופש מתפוגג לי מול העיניים. נקודות החוזק האלו, אל תלכו, בבקשה, כמה אור, שמחה והתלהבות מגיעים אתכן... את זה, את זה אני רוצה אתו במה שביה"ס קורא לו במילה 'למידה'. עוד שנייה הוא מחליק מהכיסא לרצפה, כאילו רוצה להיבלע מול הדפים ומול ה-לקרוא וה-להתחזק וה-להגביר ת'קצב.
הוא בטוח מקלל בלב.

מסתכל עלי, אני עליו. המבט הזה. "לא בא לי לקרוא ולכתוב."

אני לוקחת את האצבעות הקטנות ומעסה אותן, אצבע אצבע.
מכבה את המחשב עם תוכנת משחקי הקריאה שמצאתי.

הוא דומע. המגע ריכך אותו. "לא בא לי לחזור לבית ספר, אני מפחד, הייתי צריך להתחזק בחופש, המורה אמרה לי שאני חייב לפני שיצאנו... ."
האשמה, הבושה והפחד הרימו ראש.

אני שותקת. הוא שותק. דמעה.
"אתה עצוב?"
"כן. ומפחד גם. שהמורה של ג' תצעק עלי."

"בוא נעשה הסכם. כל פעם שתגיע אלי, אני אזכיר לך את הטכניקות שלך שתלמד אותי, מסכים? אני רוצה להשתפר ואתה אחלה מאמן."

אני עומדת בהסכם. בשיעורים שלנו, במשחקי הקריאה, כשהרצפה עוד שנייה בולעת, יש לנו טקסים. טקסים שבאים מתוכנו עוזרים לנו להתמודד. אני מעסה לו את האצבעות והוא לי. אנחנו עוצמים עיניים ומדמיינים את השוער המסתער שהוא, זה שנלחם על כל כדור" ('מתאבד' הוא קורא לזה), מזכירים לגוף הקטן את אנרגיית החיים שאבדה עם כל ה'נקודות לחיזוק' ("קריאה מדויקת ורציפה").

שמנו לב, הרבה לב. קלטנו שהרבה פעמים אנחנו שוכחים לנשום מול מילים כתובות. למדנו להניף ידיים לשמים באגרופים קמוצים בתנועת הניצחון- יששששש !!!, לקום ולחבוט או לבעוט בשק האגרוף האדום-שחור שלי שמתנדנד לו מהתקרה, לנשום לתוך כל איברי הגוף, איבר איבר מלמעלה למטה. משום מה, הוא מצא שמה שעוזר לו להתרכז זה להשקות עציצים עם המשפך שלי (בצבע קרם) ככה שלא יישפכו מים מסביב.

כל פגישה שלנו נפתחת בכדורגל יד. הוא יודע שגם לי יש טכניקות במשחק שקוראים לו במילה 'שפה'. למשל אנחנו בודקים יחד ב"מעלית הרגשות" ורואים מתי אנחנו עוד רחוקים מקומת ההתלהבות. מודעות עצמית זאת ה-נקודת חוזק האוניברסלית, לא? מדי פעם הגענו לקומת הסקרנות כשקראנו, שורה אני-שורה הוא, כתבות ש ה ו א בחר על מפלסות שלג ושוברות קרח באנטרקטיקה ועל כורי יהלומים בקרקעית הים בנמיביה ובמעמקי הג'ונגלים של קונגו.
ככה זה, כשהלב מזדקף, וכשאנחנו מזכירים לעצמנו לקחת נשימה לנשמה, הקרח מפשיר, אנחנו מפלסים דרך והיהלומים מנצנצים מנצנצים.

ילדים של החיים.

הקטנה עולה לכיתה ג'. ההורים נטרפים, מה יהיה?? היא לא קוראת ולא כותבת. ככה היא החליטה ואף אחד לא יזיז אותה. ומרגע שחדלה לקרוא ולכתוב, הפסיקה גם ריקוד ושחייה, לא מוכנה ללכת יותר לשום חוג.

וואוו איזו החלטה.
איך ילדה מקבלת החלטה שכזו?

אני שואלת אותה: "למה הפסקת?"
"ככה. נמאס לי שמכריחים אותי. מכיתה א' מכריחים אותי. אני שונאת את זה... והמורות שלנו גם כועסות וגם עצבניות."
"ואתם הילדים, מה אתם?"
"אנחנו מהזה עצובים."
"את עצובה?"
היא מתיישבת על השטיח, ממוללת כדור גומי : "כן אני עצובה, כולם עצובים. אבל רק אני לא קוראת ולא כותבת."

כבר בפגישה הראשונה שיחקנו בבובות. עולמות שלמים. מלכה ונסיכות, שנאה ואהבה וקנאה וכאב.
היא: "אז אנחנו נעשה מה שאני רוצה?"
"כן, כאן לא עושים כי צריך, רק כי רוצים."
"אבל אני לא קוראת ולא כותבת" -ככה היא.
ואני: "הלו... אמרת לי כבר לפני זה, שכחת?"
צחוקים.

מסתבר שבכיתה הנהיגה המורה סבב.
היא מסבירה לי: "כל ילד בתורו קורא, וחייבים. אולי מזה זה כבר התחיל לי, כי לא רציתי שיגיע תורי וכל פעם שקראתי היא אמרה לי (מחקה את המורה) -את קוראת לעצמך, איך את מצפה שישמעו ? -ולא יכולתי לקרוא ממש חזק וגם הייתי מתבלבלת. לפעמים הייתי יוצאת לשירותים, שאז ידלגו עלי."

תוך כמה פגישות הקמנו ממלכה על השטיח הכחול, עם הבובות הנסיכות, הגנן הגמד והמכשפה השחורה. המלכה הטובה בחרה בטבח עם סינר משבצות אדום לבן. "כמו במאסטר שף".

בפגישה הבאה כבר דפדפנו יחד בספרי הבישול שאני מחזיקה בסלסילה במקום שלי. הקלאסיקה של ילדותי: רות סירקיס, חנה שאולוב, אביבה גולדמן. אלה עם כתמי השמן (מרגרינה גולדבנד?) שוקולד לבישול, רסק עגבניות.
הצעתי לה שנכין תפריט לארמון, לסעודה המלכותית. היא הכתיבה לי את כל המנות. אני כתבתי והיא רק עקבה אחרי.
כשכתבתי "עוף בתנור" היא העירה לי: "למה עוף בתנור? אמרנו כדורי בשר."
צחקתי: "שנייה שנייה , את מתקנת אותי? את לא קוראת ולא כותבת, זוכרת?"
"אה כן שכחתי". עכשיו היא צחקה, עשתה תנועה של נעילת הפה וזרקה את המפתח לים.

הצעתי לה לקחת את ספר הבישול הביתה. לא הייתה מאושרת ממנה.

לפגישה הבאה היא הביאה מתכונים מדויקים שהעתיקה מיוזמתה וכמה עוגיות שקדים שאפתה לכבודי בעזרתה של אימא, כאלה עם אבקת סוכר (היא המציאה).
קראנו יחד. היא קוראת מצוין, בשטף.

ואתמול היא רקדה. וואוו, איך היא רוקדת.