22/09/2017
לפעמים הרעיונות או ההבנות הטובות ביותר באות כשתולים כביסה. הייתי עייף אבל מה לעשות צריך בכל זאת בגדים לנור והוא זוחל לכל פינה בחצר. בקיצור תליית כביסה היא מטלה, ופתאום עלתה במוחי המחשבה על חברה שבה לכל אחד יש תפקיד. תפקיד הדורש עשייה כי עם כול האמונה הבסיסית שלי שערך חיי אדם הוא אינהרנטי ואינו תלוי בהישגיו, אין הדבר סותר את ההבנה שחשתי שכדי להיות אדם המהות הבסיסית ביותר בשייכות היא התרומה לכלל שאליו אתה שייך. על עקרון זה בנוי המאבק לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, בדיור בקהילה, במשפחתם. שנים הסתכלתי על הזבויות הבסיסיות האלה בלי להבין אותם. בעודי תולה כביסה חשבתי על משפחה מלפני מאה שנה שבה לכל אדם בלי קשר ליכולתו היה תפקיד הילד תפקידו ללמוד, הבוגר לפרנס, לטפל בצאצאים, הזקן לשמר ידע, לקחת חלק בעבודה גם אם כוחו לא במותניו, כולם שייכים זו לא הסתכלות רומנטית, זו דרך הטבע אצל כל חיות הלהקה שאנחנו שייכים אליהם. רק שאיפשהו בין הסוציאליזם לקפיטליזם, בין הטכנולודיה לניאו-דרוויניזם יצרנו את המעמד המיותר. אנשים שאין להם שום תפקיד בקיום החברה. כך העלמנו את המוגבלים למוסדות, את הקשישים לבתי אבות, את מתמודדי הנפש לבתי חולים פסיכיאטריים ובתחכום חברתי שמהווה עד היום את הפונקציה המרכזית שלהם הפכנו אותם מאנשים תורמים בעשייתם לאובייקטים תורמים בקיומם. אני נזכר בישיבות הנהלה בקבוצת שכולו טוב שבה המנכל שואל כמה מתמודדים -גייסתם החודש. לא כמה אנשים שילבתם בתעסוקה(שעל זה משלמת מדינת ישראל לעמותה) שתאפשר להם לתרום. האדם עם מוגבלות הוא תשומה הוא בעל ערך כספי עבור הארגון אך הוא כאדם כאישיות, לא חייב להיות קיים, מספיק שהכסף עבורו יכנס. כך הפכנו אנשים לתשומה ושללנו את חייהם. נכון הדבר לא רק למנכלים חמדנים, זו דרכו של משרד הרווחה,על מנהל אדף הנכויות שלו גדעון שלום, דרך מפקחיו ועד רוב מנהלי העמותות שחיות מעיטני השלטון. המשרד שמפעיל מוסדות ומממן שירותים לאלפים בלי באמת (לא בתכנית קידום פיקטיבית) להבין שיעודו החזרת צלם אנוש על ידי החזרת תפקידם בחברה ולא על ידי מימון אחזקתם, האכלתם ושמירתם בחיים קליניים חסרי תכלית כדי שתקציבו יגדל ומנהליו יחיו טוב. יש אי הבנה בסיסית ששילוב בקהילה היא לא להעביר את חסרי התועלת מהכפר לעיר. שילוב היא מציאת פונקציה לכל אדם כחלק מהיותו שייך לקהילה שבה יתרום . וולפסנברגר כמדומני קרקא לזה interdependency. זה פרוייקט מורכב. הן ברמה הפרטנית לצצוא את המקום שבו גם האדם עם המגבלה הקשה ביותר יכול לתרום ובנוסף לשלב אותו בקהילה שזקוקה לתרומתו. תרומת עשייתו כאדם עושה לא כייצור קיים. אני נזכר בגבר בן 26 שעבדתי איתו בארצות הברית. הוא נפצע בתאונת דרכים שבה נהרגו 2 הוריו. הוא היה פגוע קשה, כמעט ללא יכולת ניידות, ישוב בכסא דלגלים, בלא תקשורת פורמאלית אן תת״ח . מצאנו לו עבודה. לא בשכר הוא עבד יום יום 3 שעות במשרד הארגון ללוחמה בסרטן בגריסת נייר. לא עבודה זוהרת. חיברנו סוויץ׳ למגדסה, אני כמלווה הזנתי את המגרסה והוא הפעיל את המתג שגרם לגריסה. מלאכותי פשטני ובכל זאת לצוות שכלל אותו ואותי, ואני מזכיר הפעלת המתג ניצול תנועת היד היחידה שהייתה לו הוא עשה , צוות זה עשה עבודה. חיכו לבואנו ובתוך זה לבואו לא מתוך חסד אלא כי בלעדינו יצטברו ניירות רפואיים שזקוקים לגריסה. הוא תרם בעשייתו, למרות שאולי קניית שרותי גריסה הייתה יעילה יותר, עבור ארגון זה הוא היה הדרך היעילה ביותר לביצוע המשימה. הוא כאדם עושה לא כתשומה. תשומתו בעשייתו לא בקיומו. זו חשיבה שבארץ אין. כשהמנהל שלי הי מגיע לביקורת אם היה רואה שאני נוגע במתג זה היה סופי כמלווה. אם לא נגרסו מספיק ניירות לא גרסתי במקומו אלא ננזפתי יחד איתו על שלא עשינו עבודתנו. איני יודע כמה הבין מנזיפה זו אני הבנתי. שיקום תפקודי הוא זה למקסם אצל כל אדם את העשייה קטנה ככל שתהיה ולפעמים הרבה יותר מזה, להעביר את האחריות אליו ולהנגיש לו אותה כך שהוא חלק מהעשייה האנושית.
כל זה שתליתי כביסה. אבל גם בלי קצת דברים פחות פופולאריים אי אפשר.
במחקר שנערך על איכות חיי אמהות שמטפלות בבניהם בני החמישים עם מוגבלות בביתם, לעומת קבוצת ביקורת, התגלה שאיכות חיי האמהות המטפלות הייתה מאוד גבוהה . ולמה לא, רובן בגיל שהחברה לא השאירה להן תפקיד כלשהו מלבד להות תשומה בבית אבות. והנה הן יכולות בגיל 80 להמשיך להיות אמהות, לטפל, לדאוג לצרכי ילדיהם התלויים בהם. רק מה התפקיד שלהן כאן בא על חשבון התפקיד של ילדם. לא לכל ההורים עצמאות ילדם עם מוגבלות , ואיני שופט אותם באותו קריטריון כי לדעתי מרביתן אינן מודעות לניגוד זה, מהווה ברכה. אדם שרוכש עצמאות, מיומנויות של יכולת לנהל את חייו וממצה זאת בדרך הכי נורמלית שיכול שולל את התפקיד ההור הראשוניי. אני לא מתבייש לספר זאת להורים כי ככל שמודעים לזה יותר כך ניתן לבנות תפקיד הורי להורה לאדם בוגר עם מוגבלות שבו הסנגור מחליף את הטיפול. זה מצב ה win win בהקשר זה. ולכן כשבפעם הבאה תראו אדם עם מוגבלות ויסבירו לכם שצריך לתת איכות חיים, גריה, עניין, רכיבה על סוסים, טיפול בעזרת בעלי חיים, ועוד שאר תחליפי בשר, תבינו שהעשייה בהקשר התעסוקתי קיומי היא הבשר. כל השאר תחליפים או תוספים שחלקם חשובים ואיני מזלזל בטיפול בעזרת בעלי חייים(זה מאוד חשוב לתת תפקיד לארנבות ) אבל אנשים עם מוגבלות הם לא מושא לטיפול או תשומה. הם בני אדם שצריכים לתרום כפי יכולתם ובתרומה זו להשתייך.
