שלי טימר - מנחת סדנאות לעיסוי תינוקות ודולה לאחר לידה

חשוב בהחלט לשנות את השם של חופשת הלידה.
החלמת לידה היא אופציה טובה
Hebrew Academy

אחרי הלידה הייתי בשוק ובהלם. בעיקר על התנפצות כלל הציפיות (החברתיות ושלי מעצמי) - הישר בפרצוף שלי. וגם קצת אול אובר דה פלייס.

המושג ״חופשת לידה״ מכווץ אותי לא רק בגלל הזכרון שחי בי על השנתיים החלמה שהיו לי, אלא גם בעבור כל אותן הנשים (אפילו הנערות) ששומעות את המושג הזה ״חופשת לידה״ וזה מצייר להן מציאות שפשוט לא קיימת.

אשליה ענקית שסביר מאד להניח שתתפוצץ להן בפרצוף. ולא רק להן, גם לבני הזוג שלהן שלא יבינו מה קורה. (אני לא הבנתי מה קורה וזה היה בזמן שזה קרה לי.)

בהריון אין איבר אחד בגוף שלא משתנה - נפח הדם גדל בארבעים אחוז, הכליות גדלות בכחמישים אחוז ורק המוח מתכווץ. הציצי התמלא חלב. הבטן נמתחה ונמתחה. הידיים והרגליים התנפחו. האגן התרחב. ההורמונים השתוללו וגרמו לצמיחת שיער מוזרה בכל מיני מקומות לא רצויים. ולבסוף רצפת האגן נדרסה.

וזה היה בלידה הראשונה. בלידה השנייה הייתה לי חוויה מתקנת (כל כך מתקנת שהיום אני מלמדת נשים אחרות איך להתכונן ללידה) ואפילו שילדתי תינוקת במשקל 4240 בלי אפידורל ובלי תפר אחד (או מיי גד אני יודעת) עדיין שנתיים הייתי בהחלמת לידה. כן שנתיים! יודעות למה? כי שנתיים לא ישנתי שינה רצופה, טובה ונטולת בכי של תינוק שגורם לי לקום מזיעה ולרוץ צולעת.

עבור כל כך הרבה נשים שהמציאות של אחרי הלידה היא רחוקה שנות אור מהרגשת חופש אני באמת חושבת שחשוב שנשתמש במושג אחר. אני באמת ובתמים מאמינה שהשימוש הפשוט הזה במושג המסוכן הזה ״חופשת לידה״ הוא זה שגורם ללא מעט נשים לפגוש בדכאון אחרי לידה. ולגברים (שגם לעיתים חווים דכאון אחרי לידה!) ולזוגות - שפשוט מתפרקים. כי הם דמיינו משהו אחד ופתאום, בלי לשים לב איך זה קרה, החיים שלהם לא מרגישים שלהם. ומסביבם אנשים שואלים אותם איך ה״חופשה״. זו הזייה.

הגוף, המוח והנפש זקוקים זמן לעבד את השיט הזה (ליטרלי).

מסכמת עם ציטוט מהספר ״לידה מלאכת החיים״ שכתוב ‪״לידה היא חווית שיא וקצה. טקס חניכה המפגיש אותך עם כוחות אדירים בך וביקום. המח זקוק לזמן, זמן בהייה, זמן עיכול, זמן בנייה מחדש של הזהות שלך, כמי שעשתה ועברה גם את זה״‬

‏‪אני חושבת שהמונח החלמת לידה הוא ריאלי וראוי כי הגוף צריך להחלים וזה לא אומר שאת חולה. זה אומר שעברת ועברתם טלטלה.
‏‪בואו נקח אחריות על זה. על הציפיות החברתיות ונעזור לאחיותנו הנשים לפגוש את עצמן אחרי הלידה ממקום של חמלה- וממקום שמאפשר החלמה. ‬

בימים אלו האקדמיה העברית מחפשת תחליף למושג חופשת לידה. אם אתן בעד החלמת לידה שתפו את הפוסט, תייגו אותם, תייגו אותי. זה משנה! ❤️

מדוייק!!! וחשוב

נעמה הר-לב כותבת לאחותה ההרה:

אחותי האהובה,
עכשיו, כשחיים מתבשלים בתוכך ואת הולכת בדרך משנה חיים, אני רוצה לתת לך מתנת טיפים צנועה מנסיוני הדל, שתשמש אותך בעתיד לבוא:
1. אל תקשיבי לאף אחד. לא כי יש לך אינטואיציה אמהית. זה בולשיט. אלא כי ברגע שאת בהריון / אמא, כל תושבי ותושבות מדינת ישראל סבורים שאת עובדת שלהם והם יכולים לקדוח לך במוח ולנווט את התנהגותך וחייך. הם לא. ד"א - אל תקשיבי גם לי 😉.
2. כן, יש מקום אליו הולכים כל המוצצים האבודים. לא, אף אחד לא יודע איפה הוא.
3. טיב אמהותך אינו תלוי באופן בו את מאכילה את ילדך או ילדתך. נקודה.
4. חוק מסיכת החמצן - מכירה את סרט ההסברה במטוס? בו מראים שבמקרה חירום, על מבוגר.ת הנוסעת עם ילד.ה לשים קודם כל את מסיכת החמצן שלה, אחרת לא תינשום כדי להגיש עזרה? אז ככה. אם לא תדאגי לעצמך, לא יהיו לך הכוחות לדאוג לילדך.
5. הכל הכל עובר. הכל עובר בסוף. גם אם הלילה נראה שאין לו סוף - יש לו. גזים, שיניים... הכל עובר. פתאום הם בני 15 מעשנים על איזה גג ואת תשבי במרפסת שלך ותזכרי איך לפני שניה היא בכתה לך בידיים.
6. הסעיף הקודם מטרתו לא לומר לך להנות מכל רגע כי הוא חולף. לגמרי לגיטימי שלא כיף לך! מטרתו להזכיר לך לנשום... כי הזמן עובר והכל מתקדם.
7. מה את כבר חוזרת לעבודה?? את לא נשארת עם הילד? כן. ראי סעיף 4. מה, את נשארת איתו בבית? לא רוצה שהוא ילך לגן? כן. וזה לא עניינכם.
8. אין דבר כזה "לחזור לעצמך". את עצמך כמו שאת עכשיו. עצמך אחרת... עם יותר גוף, כנראה, והרבה יותר לב. ובכנות מלאה - גם עם פחות. פחות זמן, פחות מוח... פחות חיים. אין לך לאן לחזור. יש רק לאן להתקדם.
9. "החיים לא נגמרים, זה חיים אחרים". בולשיט. החיים כמו שהיו לך נגמרו. תגידי יפה שלום לקפיצה לבר ב23:00 בלילה, או לחופשת סופש ספונטנית. נכון, יהיה אפשר לחיות גם את זה בהמשך, בקונסטלציה מסוימת, אבל כן. משהו נגמר ומותר גם להתבאס על זה!
10. מותר לך הכל. מותר להיות עצובה. מותר להיות מאושרת ברמות. מותר לא לתת לאף אחד לגעת בו מותר לתת לילדה של השכנה של חברה להחזיק אותו (רק אם היא יושבת...). מותר לך לרצות אנשים סביבך, או שקט. מותר לכעוס ולשנוא את העולם. כל רגש לגיטימי. הכל בסדר!
11. לבקש עזרה. פשוט ככה. קיפול כביסה או טאטוא מתחת לשולחן. במקום מארזים ממיננה, בקשי שיכינו לך סלט, או שיהיו שעה עם התינוק ולכי לישון.
12. בן הזוג לא עוזר לך. הוא פשוט מתפקד. זה מתפקידו לקום בלילה ולהחליף קקי גב והכל. אתם לגמרי לגמרי ביחד בזה, באופן שווה.
13. המדינה שלנו סקסיסטית לחלוטין. מעתה התכונני להבחין שפלטת הצבעים העולמית הצטמצמה לורוד ותכלת. למדי להתעלם מהערות על כמה היא יפה, רק בגלל שהלבשת לו ורוד, או על למה את מלבישה אותה כמו בן. הם מטומטמים. תלחמי בזה!
14. את אמא לבן, עכשיו תהיה לך משימת חייך - למנוע ממנו כל התנהגות שוביניסטית שיש. אם תיהי אמא לבת יום אחד, למדי אותה אהבה עצמית. (כן, זה בהכרח אומר שתצטרכי ללמוד לאהוב את עצמך). קיבלת מתנה - יכולת לשנות את העולם.
15. הוא יהיה בסדר בסוף. את לא מקלקלת אותו. תראי אותנו, גדלנו בבית ילדים ויצאנו בסדר.
16. "אם כולן עושות את זה גם את יכולה". משפט מטופש. חלק יכולות דברים שאת לא וזה בסדר, יש דברים שאת תעשי בקלות ולאחרות הם קשים יותר. אל תלחצי. אם את לא יכולה משהו זה לא אומר שאת לא טובה או לא נורמלית. שהציפיות של הסביבה ילכו לעזאזל. זה כולל גם הנקה וגם כל דבר אחר.
17. ובהמשך לזה - אל תשווי. אף פעם. לא בינך לבין אמהות אחרות ובעיקר לא בין התינוק שלך לתינוקות אחרים. השוני בין כולנו עצום, אז בשביל מה.
18. היא לא מיני מי שלך. האמת - היא לא שלך. כמו שאמר חליל ג'ובראן - ילדינו לא שלנו, הם בהשאלה. הם שלהם... הוא אדם שלם! תני לו את הכבוד לגדול להיות שונה ממך. אל תגשימי את החלומות שלך דרכו ואל תשליכי עליו את השריטות שלך.
19. כולם עושים טעויות. כל הזמן. אם זה נראה שלא זה פשוט זה בגלל שהם מסתירים. אל תסתירי, אל תתביישי כי אין לך ממה. תתייעצי כשבא לך. תחליטי לבד כשמתאים לך, אבל תדעי: כולם טועים. לאף אחד אין באמת מושג מה הוא עושה.
20. ובהמשך לזה חזרי לסעיף 1 - שימי זין על כולם!
אבל באמת, חוק מסיכת החמצן.
את חשובה, את בסדר, הכל בסדר. קחי נשימה עמוקה אהובה - זה המסע של חייך. מסע עם מלא אהבה ועומק וקקי גב ופליטות ולילות ללא שינה וסבל ושמחה אדירה. זה החיים...
ברוכה הבאה.

בשיחה הדמיונית שלי עם אמא שאיננה כבר הרבה מדי שנים, היא פותחת ואומרת:
״זה הדיל עם אמהות, את לא יכולה לנצח עינתי.
אם את מתקרבת יותר מדי, מתערבת יותר מדי - את פולשת להם למרחב, חונקת.
אם את חוששת או דואגת, שומרת, מזהירה - את חרדתית שמחדירה לתוכם פחדים.
אם את אדישה, מתפתחת, עסוקה בעצמך, מנהלת חיים מקבילים - את מזניחה.
אם את מדברת - את נואמת, חופרת, אוכלת ת׳ראש.
אם את מטפלת, משרתת, מסדרת - את גוזלת עצמאות.
אם את מאפשרת - אין לך גבולות.
אם את משחררת - אולי יקרה משהו״.
״אז מה אני אמא?״, אני שואלת.
״את כלי. את כד נפלא ומרהיב שמתמלא ומתרוקן, משקה את הנשמות של ילדיך.
את הכלי. ממך הם שותים אהבה צלולה, בלי תנאים, בלי אגו, בלי רעשים חיצוניים״.
״אבל״, אני מקשה. ״אבל גם אני צמאה אמא, גם אני רוצה לשתות מים בטמפרטורה מדוייקת״.
״כשאת צמאה זה אומר שאת צריכה להשקות את עצמך״ היא לוחשת.
״איך אמא?״, אני תולה בה עיניים שואלות.
״כשאת אמא את מקבלת מתנה, את כבר יכולה לדעת להיות קצת אמא לעצמך״.
״אני מתגעגעת אלינו, אמא״.
״גם אני אלייך מותק שלי, תשתי כוס מים, אמא טובה״. 📸

אם את לא מניקה ואת חוטפת ביקורת מהסביבה על אי ההנקה שלך
דעי לך שאת לא לבד.
איתך באותה מחנה נמצאת זו שמניקה ומקבלת ביקורת על זה שהיא "שולפת ציצי על כל פיפס",
זו שמניקה בלילה ולא מסכימה לשלב בקבוק,
וגם זו שמניקה כבר מעל שנה והגיע הזמן שתשחרר כבר,
הילד מאוד תלוי וזה הכל בגללה.
כמו ששמתן לב,
זה לא באמת משנה מה תעשו,
לסביבה תמיד יהיה מה לומר.
היא יודעת איך הכי נכון לגדל את הילד שלכן,
מה התינוקת שלכם בדיוק זקוקה עכשיו,
ותמיד *את* הסיבה לכל.

אז כן, הנקה זה חשוב.
וכן חשוב לדעת את המידע ולקבל החלטות מושכלות.
אך הורות לא מורכבת מעובדות מדעיות נטו.
היא יושבת על שושלת אמהית במשפחה,
דפוסים אישיותיים,
נסיבות עבר,
חוויות ההיריון והלידה,
היחסים הזוגיים
ועוד.
ואם כולם היו מגדלים את הילדים על פי "עובדות מדעיות"
עדייו היו פה הרבה גישות שונות כי גם במדע ניתן למצוא הרבה סתירות....

אז שימי את רגשות האשם בצד.
ותודי לסביבה שרק רוצה לעזור (ותאמיני שבאמת רובם רק רוצים לעזור)
ומצאי את הדרך שמתאימה לך, לבן/בת זוגך ולתינוק.ת שלך.
כי אין דרך אחת להורות.
כל הורות והדרך שלה.

איך גומלים תינוק בן פחות מ 5 חודשים מארוחת לילה? פוסט פריקה.

להיות הורה זה תובעני.
להיות הורה בשנה הראשונה זה סופר תובעני.
המעבר הזה מחיים לבד לאחריות על חיים של הילד שלך, הוא מעבר מאתגר מאוד.
והוא דורש המון הסתגלות מאיתנו. וחוזק.
לעבור מאמא לפעוט או שניים שכבר ישנה בלילות,לאמא שקמה כל שעה ובבוקר צריכה לתפקד זה סופר קשה.
ועם זאת...
קשה לי.
קשה לי לקרוא כל פעם מחדש נשים עייפות שזקוקות לתמיכה וחיזוק אבל בעיקר לכלים לדעת להקשיב לתינוק שלהן ולעצמן, שמחפשות פתרונות קסם וספר הדרכה ותינוק ש.... שיתנהג כמ מבוגר??? פונות לעזרה כללית: איך מפסיקים להניק בלילה? ובכך מפספסות את הילד שלהן. את הצרכים שלו. את מה שהוא זקוק לו.

תינוק הוא אדם.בדיוק כמונו. ולכן אני חושבת שהשאלה הנכונה צריכה להיות:
התינוק שלי בן 4 חודשים ומתעורר כל שעה וחצי לינוק? מה הצורך שלו? אוכל, הרגעה, נחמה?
הרי ברגע שהצורך יהיה ברור, אפשר יהיה לתת לו מענה מדויק. גם לו וגם לצרכים שלך.
אז איך יודעים מה הצורך?
1. קודם כל קוראים. קוראים על התפתחות תינוקות בשנה הראשונה ומה צפוי בכל שלב. זה נותן הבנה כללית של מה עובר עליו. ואז אפשר לדעת שבסביבות גיל 4 חודשים יש קפיצת גדילה שמתאפיינת באכילה מרובה בלילה.

2. מקשיבים לתינוק. מרגישים. הוא אוכל בלילה טוב? כנראה שהוא רעב!! אז למה להפסיק??? בחנו איך הוא אוכל במשך היום ואם אפשר לעזור לו לאכול טוב יותר. אך דעו: יש תינוקות ויש תקופות שבהם אוכלים טוב יותר בלילה.

3. הוא לא ממש אוכל אלא מוצץ כדי להרגע? נסו להבין מה מציק לו. ואיך אפשר להקל עליו. תהיו שם לענות על הצורך שלו: הרגעת כאבי שיניים,אי נוחות בבטן,או "סתם" התפתחות קוגנטיבית שמעירה אותו והוא זקוק לחום ואהבה כדי לחזור למוד של שינה.

4. קשה לכן לקום בלילה? יש נשים שלא מסוגלות לתפקד בלי כמה שעות שינה רציפות. אז גם אם יועצות הנקה יזהירו שזה עלול לפגוע בהנקה, החליפו ארוחה בתמ"ל (אם אפשר שאוב אז כמובן שעדיף) ובקשו מבן הזוג לסייע. לפעמים זה פשוט מה שצריך.
כמובן, הקפידו לישון במשך היום ביחד איתו או קחו עזרה. דאגו לעצמכן! זה חשוב. כדי שתוכלו לדאוג לו.

ובכל מקרה,זכרו. בכל שאלה שיש לכם/לכן, שאלו קודם את עצמכן:
מה הילד שלי צריך? מה עובר עליו?
התבוננו בו ולמדו.
ואז חשבו איך לענות על צרכיו באופן המדויק ביותר עבורו ואיך לענות על צרכיי כדי שאוכל לעשות זאת.

התינוק שלכם לומד מכם הכול. תנו לו ללמד אתכם מה הוא צריך ולא ספר הדרכה. ולא קבוצות בפייס שלא רואות אותו. אתם רואים אותו. הקשיבו לו.

פרקתי 😊

איזו מן אמא היית אומרת שאת?

אני אמא רגועה. לאללה. ואמא עצבנית. לאללה. אני אמא שיודעת הכי טוב מה טוב לילדים שלה. ואמא שמתייעצת כל הזמן. ואין פה שום סתירה. (לקח לי זמן להבין את זה). אני אמא שמציבה גבולות. ולא עומדת בהם. בקונסיסטנטיות. כי זה ידוע שקונסיסטנטיות היא הדבר הכי חשוב עבור ילדים.
אני אמא טבע. כלומר אמא שאוהבת לנסוע לטבע בעיקר בלי הילדים.

השאלה איזו מן אמא אני היא שאלה שהעסיקה אותי באופן כמעט אובססיבי כשהייתי אמא טריה. המומה. וגדושה. נרגשת ומותשת, ניסיתי להבין מה התשובה.
איזה מן אמא אני ביחס למה שחשבתי שאהיה (ולמה לעזאזל קוראים לתקופה הזאת של אחרי הלידה ״חופשת לידה״ ואם זה מכונה כך אז מה זה אומר עלי? שאני בגדול בטירונות הכי קשוחה של חיי). איזו מן אמא אני ביחס למה שאני רואה מסביב -אמהות אינסטגרמית פוטוגנית וקלילה, כזו שאומרת שהייתה לידה קסומה ואין אצלה מילה על דכאון וחרדה או על להביט במראה ולראות אישה זרה. ואיזו מן אמא אני ביחס לאמא שלי. ביחס לדור שלה בכלל. וביחס לדור שלי. כל כך הרבה שאלות. כל כך הרבה בלבול. ואשמה. שבכלל יש בלבול. כי הלו! אמורה להיות לך אינטואיציה.
אינטואיציה אמהית. ספונטנית. לא מתאמצת. חזקה וברורה. כזו שיש לה תשובה לכל שאלה.
רק בעיה קטנה, לא יכלתי לשמוע אותה. את האינטואיציה האימהית שהתערבבה לה בין אלפי קבוצות פייסבוק. בין אינסוף הערות מאנשים זרים. כולם יודעים. כולן יודעות. ורק האינטואיציה האימהית שלי נולדה אילמת.

‏5‪.‬5 שנים אחרי אני יכולה לומר שמצאתי את קולה. ואת קולי. ולשאלה איזו מן אמא אני אני עונה שאני אמא טובה. הכי טובה שאני יכולה. אני אמא שמנשקת אלף נשיקות כל בוקר, כל ערב וגם מתוך שינה. ומחבקת חזק חזק. ואוהבת את הילדים שלי יותר ממה שמילים יכולות לתאר. אבל אני גם אמא שנושמת עמוק עמוק רגע לפני שאוספת מהמסגרות. כי אין לי כוחות. ובא לי להיות על איזה אי בתאילנד נטולת דאגות. בפועל, אני אמא חרוצה. אלופה בלוגיסטיקה. ואמא עצלנית. גרועה בבלבוסטיקה (ניקיונות, בישולים, בלה בלה בלה). אני אמא שיש לה ים של סבלנות. ואמא שמרימה את הקול לעיתים כי כמה פעמים אפשר להגיד את אותם הדבריםםםםם.

להיות אמא זה הכל בשבילי בחיים. אבל אני גם עוד המון דברים. בת זוג. אחות. חברה. וקצת הרבה ילדה.

אני אמא שעושה כמעט הכל נכון. בו בזמן שאני עושה המון טעויות. כי גם לעשות טעויות בעיניי זה נכון.

בקיצור, אני אמא שמשתדלת. וזה הדבר הכי אוהב שאפשר לעשות. להשתדל כל הזמן.

כן, להיות אמא זה הכל. זה לא רק דבר אחד. או שניים. או שלושה. זה הכל מהכל. וזה הכל.

אם אהבת אז תייגי חברה ושתפי אצלך 💙

ובואי גם לאינסטה שלי 👇🏼

https://www.instagram.com/shirleytamir/

נושא ממש חשוב.
חשוב להציף, להיות מודעים ולגשת לטיפול

דיכאון אחרי לידה

מישהי שאלה אותי בהודעה, אם הייתי לוקחת כדורים אם הייתי יודעת שאני בדיכאון אחרי לידה.
לפני שהספקתי לענות היא המשיכה וכתבה שהיא איבחנה את עצמה לפי האתר של הקופת חולים והיא לא יודעת מה לעשות. משהו בה אומר שחבל להתמכר ושאולי היא יכולה לצאת מזה לבד. עניתי לה שקודם כל הייתי הולכת לאיש מקצוע, בעדיפות לאשת. ושיהיו טובים ונעימים ולא שיפוטיים.
ואז היא שאלה אותי אם אני מכירה מישהי ש"היה לה את זה" ואמרתי לה שאני אחפש. לפני שהספקתי לחפש היא כתבה לי: "בסוף זה יעבור, נכון?"

אני קוראת לנשים ש"היה להן את זה"
שתשתפו בתגובות או אם אתן לא רוצות להחשף שתשלחו לי הודעה ואני אשתף
שתספרו בדרך, באיך, בהמלצות
בכל מה שתרצו
בשביל השואלת ובכלל
וגם קוראת לכם בני הזוג לשתף
איך זיהיתם שזה לא ההורמונים הרגילים של אחרי הלידה
ואיך תמכתם
עזרתם ועשיתם את זה ביחד

שקט ואז דממה
חודש המודעות ללידה שקטה ולאובדן תינוקות רכים

את
את ממש לא ראית את זה בא. זה הילד הראשון או אולי בת שלישית.
הריון שחיכית לו, או אולי הריון שהגיע בהפתעה.
ופתאום, משהו עוצר. בבדיקה שגרתית או אולי בדימום מטורף.
הייתה לך תחושה שמשהו לא בסדר, או שאולי בכלל לא היית בכיוון.
זה היה בשבוע 39, או 36, או 26. אבל כבר היה לה שם, או שקנית מצעים. או שלא.
איך זה קרה? הרי עוד הבוקר הרגשת אותו זז. ופתאום זה נגמר.
מחשבות מיותרות פולשות מהמוח ללב, מכסות אותו בשניות בעננים אפורים וכבדים. למה דווקא לי. לנו.
האיש שלך לידך. אתם יחד באותו חדר, הוא לא מפסיק ללחוץ לך את היד. אבל אתם בודדים. כל אחד צולל לתהום הפרטית שלו.
הקפדת להגיד לילדים בבית שזה לא בית חולים, זה בית יולדות. והנה בעצם אתם בבית מתים.
אבל אין הרבה זמן, ודואגים לך ובזהירות מנסים לזרז אותך להתחיל. את עוד לא מצליחה להסדיר את הלב הדופק וכבר חייבים להתחיל. את הלידה.
הלידה הלידה הלידה.
שהלכתם לקורס לכבודה, או לדולה או שלא. ופתאום שואלים, חדר לידה או בניתוח?
והכל מטושטש ובוכה וכואב.
וזה נגמר, ואוי מה היה לך שם עד שזה נגמר. ואת לא יודעת אם להסתכל או לא. ואת לא רוצה, אבל הוא כן. ואי אפשר כבר לבכות יותר, כי את צרודה וכואבת ושבורה. ואז את אומרת שימו לי אותו. כמו בקודמים. ואת מתרסקת לתוך החיבוק האחרון הזה. ואין עין יבשה בחדר, חוץ מהעין שלו. של התינוק היפה הזה שלך. שכמה חיכית לו וכמה חיית אותו כמה חשבת עליו. הוא כבר לא יינק בחדר לידה, וכבר לא יצלמו תמונה מרוגשת לשלוח בקבוצה של המשפחה ושל החבר'ה.
ושאלות, וטפסים.
צריך לבטל את המלונית וגם את ההזמנת לידה. יומיים במחלקת נשים. ואת כאילו ליד המציאות. כאילו מתחת למים של הבריכה. וצריך לעדכן, אבל את לא מסוגלת לספר בשיחה, את גם לא יכולה לכתוב. מה תשלחי: "אין תינוק?" העברת את המשימה אליו.
והגוף ממשיך כאילו בנפרד. כאילו הוא לא קיבל את המייל. אין תינוק!.
הוא שורף את התפרים, ומפיק את החלב, ומכווץ את הרחם. אבל לא יותר ממה שהלב כבר התכווץ.
חזרתם הביתה. אין בלונים ושלטים ודובים. השמועה נפוצה. ואולי הבית נותר של זוג צעיר, ואולי חזרתם לבית עם הילדים, שהיו אמורים להפוך ל"הגדולים", אבל אין עכשיו בזכות מי.
עוד שבוע עוד שבוע עובר והעצב כאילו פה להשאר. והנשים האהובות עלייך ביותר מנסות לעודד, אבל האמת היא שלא באמת אפשר להבין אם לא היית שם, וטוב שכך. אנשים באמת באמת לא מבינים. אומרים דברים פוגעים נורא מתוך דאגה (וחרדה), מקטינים ממה שקרה מתוך רצון להשכיח את הכאב ולהמשיך הלאה, אבל זה לא אפשרי. זה ככ קשה כי היחידה בעולם הזה שהכירה את התינוק זו את. אמא שלו. ומבחינת שאר האנשים, זה לא "מישהו" שהיה, זה עובר מת והפער הזה אדיר ולא ניתן לגישור.
אמרתם שהזמן מרפא את הכל ושיקרתם. מדי פעם מישהו מתבלבל ושואל: "ילדת לא מזמן לא?" והכל חוזר. בעצם הוא לא חוזר, כי הוא בכלל לא הלך. ואת מתחילה לחשוב על מתי תלכי לטבול, איך תתני לו לגעת. אבל את כל כך רחוקה מהגוף הזה שלך.
אז את לבד גם בלי תינוק וגם בלי אנשים. את מרגישה שעברת לצד האפל של החיים, וכל אישה בהריון נראית לך תמימה באופן כואב ואת רוצה להזהיר אותה. שתדע. שלא תהיה יהירה בשמחה שלה. ובלב את מברכת אותה בברכה היחידה שבאמת ישנה: שתצאי בידיים מלאות.
* *
היא
היא הגיעה למשמרת. המחשבות נודדות עוד רגע למשהו מבית, וזהו. היא בעבודה והולכת ליילד. מחייכת. המחלקה שלה זה עולם אחר משאר בית החולים. עולם שמח וטוב. צמר גפן ומרשמלו.
המיילדות מתאספות. אלה שמסיימות ואלה שמתחילות משמרת. על הלוח שמות של נשים לפי רשימת החדרים. למטה, בקצה, חדרים 14-15. רחוקים יותר. שם רשומה אישה ולידה כתוב במינוח מקצועי שאצלה הכל שונה. מילה אחת, באנגלית, שאומרת הכל. לידה שקטה. והיא רואה שהשם שלה משובץ בחדר 15 והלב מחסיר פעימה ואז האדרנלין נכנס, וקדימה לעבודה ביותר כוח מתמיד..
לא יהיה פה מרשלמו. אבל אם היא רשומה שם, אז סימן שרק היא צריכה שם בשבילה. וככובד המסע, כך כובד המשא. והיא יודעת שהיא תעשה הכל, אבל הכל בשבילה!
ובפנים המוניטור שקט. וכמה ששקט ככה כואב לה באוזניים. מלחיץ. היא מחפשת את רעש הדופק ודהירות הסוסים למאית שניה. וקולטת באותה מחשבה שפה שקט וככה יישאר.
שקט. הזוג כבר עיכל, או שהם חושבים שהם עיכלו. היא יודעת שזה עוד יפול עליהם בצירי הלחץ, בלידה, בפרידה.
וכל המהלך רגיל. לידה רגילה. כמעט. והיא כל הזמן תדבר כרגיל. תתן מידע. תענה על השאלות. היא חייבת לגעת בכאב. היא שואלת האם תרצו לראות ולהיפרד? ואיזו קבורה? וניתוח לאחר המוות?
היא מלמדת את הזוג כבר עכשיו להסתכל אחד לשני בעיניים. כי ככה הם ישחררו אוקסיטוצין והלידה תתקדם. כי לבד שניהם בחדר הם יחוו ויבינו הכי טוב אחד את השני ואף אחד אחר לא יבין זאת כמותם. כי הם במשבר ואם לא יעזרו אחד לשני יווצר פה גם משבר נוסף, זוגי. וזה כבר יותר מדיי.
ובין לבין, בחדר השני שלי יש לידה, עם תינוק שבוכה, דמעות של אושר וידיים מלאות.
ואז לחצים, ולחיצות, כאב ודמעות, ולידה. ופתאום הקלה.
ובכי מהול בשקט. וגם היא מנגבת את הדמעות.
היא חוזרת הביתה עצובה אך שלמה. מרגישה שזו זכות שהייתה יכולה להיות שם בשבילה. מרגישה מרוקנת ומלאה.
* *
אנחנו
אנחנו לא משאירות אותה לבד. לרגע אנחנו לא חושבות שאולי היא צריכה זמן לעצמה.
אנחנו הלהקה שלה. ואנחנו לא מחכות שהיא תכתוב לנו. מספיק שהבשורה הגיעה.
אנחנו לא מתפדחות מעשרות ההודעות של :"נו?" ששלחנו ביממה האחרונה.
אנחנו לא קופאות כי אנחנו בהריון, ולא נעים. אנחנו לא עוזבות אחות וחברה בצד האפל.
אנחנו באות אליה הביתה. מקימות ועדת ארוחת יולדת פיראטית. כי היא אחרי לידה. והדבר האחרון שהיא מסוגלת או צריכה עכשיו זה להכין פתיתים למישהו.
ואנחנו מגיעות עם פינוקים, כמו ליולדת. להקל אליה. עם כרוב את הגודש, ועם אוכל בריא כדי לחזק אותה ועם עוגת שמרים. שתהיה שם פשוט.
ואנחנו מחפשות לה בנרות מישהי שעברה את זה. בעדינות הכי רבה שנמצא, בודקות עם שתיהן אם אפשר "לשדך", אם היא מוכנה לבוא אתנו אליה. ומשאירות אותן לבד. ביחד.
ואנחנו לא מנסות לעודד ולומר: בטח מהר תיכנסי שוב להריון,
ולא מעיזות להגיד: תנסי להתנחם בנחת שבאחרים שיש לך בבית.
ולא מצייצות את : את עוד צעירה.
אנחנו מנסות לשם שינוי לסתום ופשוט להיות.
ואנחנו לא קוראות לזה עובר מת, או וולד. אנחנו קוראות לו התינוק. כי זה מה שהוא היה.
התינוק שלה.
* *
אני
ואני רוצה לחזור עשור וחצי אחורה. כשהתקשרת ואמרת בקול שבור: "היא מתה לי".
אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי נוסעת אליך בכל האוטובוסים. ונכנסת אתך למיטה במחלקת נשים. מחבקת אותך בחיבוקים ארוכים וחזקים. מנשקת לך את כל הכאבים. ומאכילה אותך שוקולד שהבאתי. מנסה להמתיק. והיינו שוכבות שם מחובקות ובוכות. והדמעות היו ממליחות את כל המתוק. והייתי מלטפת לך את הראש ולוחשת לך באוזן: "אוף. אוף. אוף. אוף."

איור barak

כל פעם שאני נתקלת במושג ״חופשת לידה״ משהו מתכווץ בי. זה תמהיל של הכאב שלי, זה שאני חשתי אחרי הלידה, ולא רק מהתפרים, הטחורים, העייפות האימתנית, והאהבה הכל כך עצומה שהגיחה מתוכי בבת אחת אלא גם ובעיקר מהשוק וההלם על התנפצות כלל הציפיות (החברתיות ושלי מעצמי) - הישר בפרצוף שלי. וגם קצת אול אובר דה פלייס. על הזוגיות שלי. על הבית שלי. על העבודה שלי. על כל מערכות היחסים בחיים שלי - עם המשפחה, עם החברות ועם הזקנה בסופר (שמבחינתה הסיטואציה החדשה הפכה אותנו לבסטיז שכן היא הרשתה לעצמה לומר לי דברים אינטימיים, מידי).

כיום, אני מתכווצת למשמע המושג ״חופשת לידה״ לא רק בגלל הזכרון שחי בי על השנתיים החלמה שהיו לי אחרי הלידה הראשונה וההחלמה שאני עדיין נמצאת בה גם כיום, עדיין, אחרי הלידה השנייה (שהתרחשה לפני שנה ו3 חודשים) אלא גם בעבור כל אותן הנשים (אפילו הנערות) ששומעות את המושג הזה ״חופשת לידה״ וזה מצייר להן מציאות שפשוט לא קיימת. א ש ל י ה. אשליה ענקית שסביר מאד להניח שתתפוצץ להן בפרצוף. ולא רק להן, גם לבני הזוג שלהן שלא יבינו מה קורה. אני לא הבנתי מה קורה. וזה היה בזמן שזה קרה לי.

כשחושבים על זה, זה קצת אבסורד שהמילים שהשתמשתי בהן כדי לתאר, ולו מעט, מהחוויה של אחרי הלידה היו - שוק והלם.

כי ממה בעצם הייתי בשוק? מזה שלוקח לגוף זמן להחלים אחרי שהוא עשה את הדבר המטורף ביותר שגוף אדם יודעת לעשות?

הרי זה לקח תשעה חודשים (גם סוג של שקר, כי אצלי זה היה עשרה) שבהם גדלתי וגדלתי, למעשה לא היה איבר אחד בגוף שלי שלא השתנה - נפח הדם גדל ב40%, הכליות גדלו בכ- 50% ורק המוח התכווץ. הציצי שלי התמלא חלב. הבטן נמתחה ונמתחה. הידיים והרגליים התנפחו. האגן התרחב. ההורמונים השתוללו וגרמו לצמיחת שיער מוזרה בכל מיני מקומות לא רצויים. ולבסוף רצפת האגן שלי נדרסה.

וזה היה בלידה הראשונה. בלידה השנייה הייתה לי חוויה מתקנת (כל כך מתקנת שהיום אני מלמדת נשים אחרות איך להתכונן ללידה) ואפילו שילדתי תינוקת במשקל 4240 בלי אפידורל ובלי תפר אחד (כן אני יודעת, תצטרפו לקורס ותשמעו איך זה קרה) עדיין שנה ו3 חודשים אחרי - אני בהחלמה. יודעות למה? כי לא ישנתי שינה רצופה, טובה ונטולת בכי של תינוק שגורם לי לקום מזיעה כבר שנה ו3 חודשים.

וכי כואב לי כל הגוף מזה שאני כל יום. כל יום. כבר שנה ו3 חודשים מחזיקה שעות. שעות. מידי יום ביומו. את המשקולת הכי מתוקה ומהממת שיש (חמסה טפו). וכואבות לי כפות הרגליים מהעומס הזה.
עד כדי כך שכל בוקר כשאני קופצת מהמיטה אליה - אני צולעת עד לחדר שלה . צולעת. כל בוקר. כבר שנה ו3 חודשים. וזה היה ככה גם עם הבכור שלי. וזה עבר לי. אחרי שנתיים.

עכשיו תראו, יש נשים, חזקות ממני, בעלות גנטיקה שונה, או יכולת הכלה גדולה או אני לא יודעת מה שהן בטח לא מתחברות לפוסט הזה. שהן לא חושבות שלהשתמש במושג ״חופשת לידה״ זה כל כך חוטא למציאות או כל כך דרמטי או קריטי שהן אשכרה עכשיו צריכות לטרוח (כי זו באמת טרחה) להפסיק להגיד את זה. ואולי לחלק מכן זה אפילו באמת הרגיש כמו חופשה. (בהשוואה למה?)

אבל עבור כל כך הרבה נשים שהמציאות של אחרי הלידה היא רחוקה שנות אור מהרגשת חופש אני באמת חושבת שחשוב שנשתמש במושג אחר. אני באמת ובתמים מאמינה שהשימוש הפשוט הזה במושג המסוכן הזה ״חופשת לידה״ הוא זה שגורם ללא מעט נשים לפגוש בדכאון אחרי לידה. ולגברים (שגם לעיתים חווים דכאון אחרי לידה! יש דבר כזה. זה אמיתי.). ולזוגות - שפשוט מתפרקים. כי הם דמיינו משהו אחד ופתאום, בלי לשים לב איך זה קרה, החיים שלהם לא מרגישים שלהם. ומסביבם אנשים שואלים אותם איך ה״חופשה״. זו הזייה.

אחרי הלידה נשים רבות מתמדדות עם PTSD- הפרעה פוסט טראומטית. גם אני בהתחלה, כששמעתי PTSD שזה הלם קרב. אבל מסתבר שלא רק. ובכל מקרה, גם אם החוויה שלך לא הייתה חוויה טראומטית, היא בטח לא הייתה חוויה קלה. ואולי אפילו רק מכיוון שהיא חוויה משנה חיים. מרגשת. מרעידה. מטריפה. נותנת כיף לאלוהים.

הגוף, המוח והנפש זקוקים זמן לעבד את השיט הזה. (יש לי גם הרבה דברים להגיד על השיט ליטרלי אבל גם את זה אני שומרת לקורס הכנה, שלא יהיו שום הפתעות).

מסכמת עם ציטוט מהספר ״לידה מלאכת החיים״ שכתוב ‪״לידה היא חווית שיא וקצה. טקס חניכה המפגיש אותך עם כוחות אדירים בך וביקום. המח זקוק לזמן, זמן בהייה, זמן עיכול, זמן בנייה מחדש של הזהות שלך, כמי שעשתה ועברה גם את זה״‬

‪אז כן, אני חושבת שהמונח החלמת לידה הוא ראוי. כי הגוף צריך להחלים ולא זה לא אומר שאת חולה. זה אומר שעברת טלטלה. ולהגיד משהו אחר זה בעיניי פשוט שקר. שקר מסוכן. ‬
‪בואו נקח אחריות על זה. על הציפיות החברתיות ונעזור לאחיותנו הנשים לפגוש את עצמן אחרי הלידה ממקום של חמלה- וממקום שמאפשר החלמה. ‬

תייגו הריוניות 🙏🏻 ושתפו

**מי שרוצה פרטים על הקורס הכנה ללידה הקרוב שמתרחש אונליין שתכתוב בתגובות ״אני״ ותקבל לינק**

💙

אני אומרת ישר ולעניין,
אתם הולכים לשמוע ממני השבוע
הרבהההההה על דולה לאחר לידה
(אם אני אצליח למצוא זמן בין כל הלמידה מרחוק, בדיקת עבודות, הכנת ארוחות, ילד בן 3....😆).

אולי לחלק ימאס לקרוא אותי
או כבר עכשיו יעבירו הלאה,
כי נו שוב שיווק וזה...
אבל אתם טועים.
זה ממש לא זה.

אתם יודעים מה זה דולה לאחר לידה?
כולכם יודעים מה זה?
אני מניחה שכבר חלקכם בהחלט יגידו שכן.
לצערי המידע הזה לא נפוץ לכולם,
לא טריוואלי כמו דולה בלידה,
כמו דולה לאחר לידה בארצות הברית ובארצות מסוימות ברחבי אירופה
ובחברות מסורתיות אחרות.

דולה לאחר לידה עבורי זה עוגן.
זו משענת למשפחה בתחילת דרכה.
זה מיכל בטוח לשים בו את כל הפחדים, הדאגות, הבלבול, העצב, ההתרגשות, השמחה, האי וודאות....
זו מראה מחזקת ומעצימה שרואה אותך כמו שאת
ומקבלת אותך בחום ואהבה.
זה אי של רוגע ושקט בים רועש מסביב.
זו סוכנת שינוי שמלווה אתכם בתהליך השינוי הגדול בחייכם:
הצטרפות ילד חדש למשפחה.

אחרי שנים בהם דולה לאחר לידה היה מקצוע הכרחי וחשוב
אך לא ברור,
הרמנו קהילה חזקה ומשגשגת שעשתה פלאים בהחדרת המקצוע לקהילת המשפחות.
אנו חלק מארגון הדולות הרשמי,
אנו נמצאות באתרים חשובים כמייעצות,
אנו כותבות מאמרים מקצועיים באתרים
ומתראיינות בתקשורת,
ועובדות על להנגיש את המקצוע לכל בית בישראל.
והיום,
היום אנו חוגגות את פתיחות הרשמית של שבוע הדולה הישראלית.
שבוע שיסתיים בכנס חגיגי ומקצועי (פרטים בתגובה הראשונה).

אז מה זה עבורי להיות דולה לאחר לידה?
זה ההמשך הישיר של היותי יועצת ארגונים,
המלווה ארגונים בתהליכי שינוי.
כי אין ארגון חשוב יותר מהמשפחה.

אז מה זו דולה לאחר לידה עבורכם?

היי אמא, יש לי משהו לומר לך. לגלות. או בעצם להזכיר. *מותר לך* לשקוע. כן, אני יודעת שאת בטח יודעת את זה. אמהות שוקעות זה לא חדש. אבל תכלס, מה קורה בפועל כשאת קצת מפילה את המושכות? תודי, את מרגישה חרא. פוחדת שהכל יתפרק אם את תתפרקי. אפילו לערב אחד. אבל את יודעת מה? אם לא תפרקי אז באמת תתפרקי. כן מותר גם לך. להסתובב במצב רוח תחת. ולא לראות את חצי הכוס המלאה. ולהרגיש את התחתית. בלי טיפת אנרגיה. רק כאוס מסביב ואינסוף מטלות ברשימה. מותר לך להיות מבואסת על הכל וגם, קצת, על עצמך. למה אני לא מנקה יותר? למה אני לא בישלתי היום? למה הרשתי כל כך הרבה טלוויזיה? ולמה הכל כל כך מבולגן? למה? כי את גם בן אדם. וגם לך קשה. וגם לך כבד. מכביד. מחניק. מוזר. ומתיש. אז גם את יכולה לקחת רגע ולמשוך בכתפיים כמו ילדה קטנה ולהגיד ״אבל לא בא לי״. קחי את הרגע הזה. מחר יום חדש.

תייגי חברה

ובואי לשקוע איתי גם באינסטגרם

https://www.instagram.com/shirleytamir/