איציק שורצשטיין פסיכותרפיה והדרכת הורים

שלום לכולם. מזה זמן רב אני מתלבט האם להתחיל לכתוב דברים היושבים לי על הלב. דברים הקשורים בהקצנת העמדות בין השבטים השונים במדינה, הקשורים לחוויית הצריכה החומרית המנהלת אותנו ולשימוש/התמכרות שנעשה במדיות החברתיות. שאני חושב על כתיבה אני חושב על כיצד ניתן לעזור לכל מי שמעונין לפקוח עיניים באמצעות הידע והחוויה שלי מהעולם הפסיכולוגי, לשאול שאלות, לבדוק דברים, להתמקד בתשומת לב לתחושות ולחלקים בהם אני מנוהל בחיי, ולא מנהל את חיי.
הבטחתי לעצמי לנסות.
מצרף המלצה חמה לראות סרט "מסכי עשן המלכודת הדיגיטלית" בנטפליקס.
לראות ביחד כל המשפחה . אחר כך אפשר לבדוק איפה כל אחד מבני המשפחה נמצא על הרצף בין"מכור" "ללא מכור" , וכן האם אני מאמין למה שנאמר בסרט .

הוספתי מאמר מרתק וקצר של מיכה גודמן על קיצור תולדות הכוח. מזמין להקדיש כמה דקות ולחשוב על המשמעויות לאנשים, הורים ובמיוחד השפעה על מתבגרים וילדים. לא פעם מגיעים בני נוער ואומרים לי "דיברתי שיחה קשה" ומיד מתברר שכל ה"שיחה" הייתה החלפת מסרונים. הם מתקשים לפתח שיחה בקליניקה ועולם הדימויים והרגשות הולך ומצטמצם. שווה לקרוא

מיכה גודמן
קיצור תולדות הכוח
הציוויליזציה המערבית שינתה מן היסוד את מערכת היחסים שבין האדם לטבע. האדם הקדם מודרני עמד מול המציאות והבין שחייו תלויים בכוחות הטבע. הייתה לו גם הבנה נוספת: הוא הבין שאין לו שליטה על כוחות הטבע. ההבנה הכפולה הזאת עיצבה בו תודעה של אימה וחרדה; האדם חש עצמו קטן וחווה את הטבע כאדיר ומאיים.
המדע והטכנולוגיה המודרניים שינו את יחסי אדם והטבע ללא היכר. מה בין מדע לטכנולוגיה? מדע הוא הניסיון להבין את העולם ואילו טכנולוגיה היא הניסיון לשלוט על העולם. המעבר ממדע לטכנולוגיה הוא המבע האלגנטי ביותר של המעבר מידע לכוח. ככל שהמדע התפתח, הטכנולוגיה התפתחה, וככל שהטכנולוגיה התפתחה, שליטת האדם במרחב הלכה והתרחבה עד שלבסוף הדינמיקה התהפכה: אם פעם האדם נשלט על ידי הטבע, היום נדמה שהטבע נשלט על ידי האדם.
התהליך המודרני לא נעצר בזה. הטכנולוגיה עצמה עברה כמה מהפכות ותפניות והגיעה לאחד מהשיאים המזוקקים שלה עם הופעת האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית והטכנולוגיה הזאת החלה לשנות את האישיות של האנשים שמשתמשים בה.
ישנם אנשים שמפתחים יחס אובססיבי כלפי אדם מסוים. הם זקוקים לקשר אתו ולא מסוגלים להירגע כשהם אינם במגע אתו. האנשים שסובלים מתלות אובססיבית במישהו אחר, נמצאים על פי רוב במצוקה רגשית גדולה.
ובכן, אומר הפסיכולוג החברתי אדם אלטר, זהו בדיוק סוג היחסים שיש לרבים מאתנו עם טכנולוגיה דיגיטלית. בספרו Irresistible מראה אלטר כיצד בני אדם מפתחים מערכת יחסים רגשית אינטנסיבית מאוד עם הטכנולוגיה שבידיהם. מתברר ש 40 אחוזים מתושבי ארצות הברית פיתחו התמכרות קשה לטכנולוגיה. אחד מסימני ההיכר של התמכרות הוא שהאדם לא יכול לחזות את ההתנהגות של עצמו. המכור לטכנולוגיה לא יכול לנבא, למשל, כמה הוא הולך להשתמש בטכנולוגיה ומתי. אנשים שהולכים "רק לבדוק משהו בפייסבוק", נשארים שם בממוצע למעלה מעשרים דקות! זאת ועוד: אחוזים גדולים מהאוכלוסייה דיווחו שהם חייבים לבדוק את האימייל או את הפייסבוק שלהם לפחות פעם בשעה ואם לא יעשו זאת, יתקשו להתרכז ולהמשיך בסדר יומם.
אדם מכור הוא אדם שאיבד שליטה על ההתנהגות שלו. ההתנהגות שלו שולטת עליו ולא להיפך. זה המצב של חלק גדל והולך של אוכלוסיית העולם ביחס לטלפונים החכמים. ההתמכרות הטכנולוגית היא תפנית דרמטית בתולדות יחסי אדם וטבע. הטכנולוגיה, שנוצרה על ידי האדם כדי להרחיב את השליטה שלו על הטבע, החלה לשלוט באדם עצמו. כך נסגר מעגל: אם האדם הקדם מודרני נשלט על ידי הטבע, האדם הפוסט מודרני נשלט על ידי אמצעי השליטה שלו על הטבע.
טכנולוגיה ורגשות
החוקרת שרי טרקל מראה כיצד יכולות טכנולוגיות גבוהות יוצרות יכולות רגשיות נמוכות. האדם מעצב את הטכנולוגיה ואז הטכנולוגיה חוזרת ומעצבת את האדם. טרקל ממחישה זאת באמצעות אבחנה מאלפת העוסקת בהבדל שבין שיחה דיגיטלית לשיחה פנים אל פנים. שיחה דיגיטלית היא שיחה בשליטה. לעומת זאת, כשאנחנו מנהלים בינינו שיחה שאיננה מתווכת על ידי טכנולוגיה, אין לנו שליטה על המסרים שאנחנו מעבירים וזאת משום שהגוף שלנו נוטה להסגיר אותנו. הבעות הפנים, שפת הגוף וטון הדיבור, כל אלו חושפים לבן או בת השיח את מה שהמילים מבקשות להסתיר. כשאנחנו משוחחים עם אדם אחר, אנחנו חשופים. הרגשות שלנו מבצבצים החוצה דרך הסמקה בלתי רצונית, למשל, או רעד בלתי מתוכנן שמלווה את הקול.•
לא כך הדבר כאשר אנחנו מקיימים תקשורת באמצעות מסרונים, תקשורת ללא שפת גוף, ללא חשש מהסמקה או רעד בלתי צפוי בקול. תקשורת דיגיטלית היא תקשורת שמעניקה לאדם שליטה על המסרים שהוא מעביר. אמנם בתקשורת הזו אנחנו לא מרגישים את האחר אבל גם הוא לא מרגיש אותנו. תקשורת דיגיטלית היא תקשורת שמאפשרת הסתתרות. טרקל הבחינה שזאת הסיבה לכך שאת השיחות היותר קשות אנחנו מעדיפים לקיים באימייל, בוס צפוי למתוח ביקורת על עובד שלו באסמס, ויותר ויותר משפחות מנהלות בירורים רגישים בקבוצת הווצאפ. זה יותר קל, זה פחות מאיים ובעיקר הרבה פחות מביך.
אבל להימנעות הזאת יש מחיר רגשי כבד. טרקל מסבירה שככל שאנחנו מתרגלים לתקשורת דיגיטלית, כך הופכת עבורנו התקשורת פנים אל פנים לקשה יותר. ההימלטות לטכנולוגיה נובעת מחרדה חברתית, ומימוש אותה הימלטות מזין ומעמיק את אותה חרדה חברתית. הבעיה הזאת מצטרפת לבעיה נוספת: היום, יותר מאי פעם, קשה להיות לבד. בני האדם מתקשים להעסיק את עצמם בכוחות עצמם. אנשים שנמצאים לבד כבר לא בוהים ומדמיינים. הם שולפים את הסמארטפון כפתרון לא רק למבוכה החברתית אלא גם לשעמום. זאת כמובן דינמיקה שמזינה את עצמה: ככל שבני האדם נמלטים מעצמם לעיתים תכופות, כך קשה להם יותר לחוש בנוח בחברת עצמם. טרקל מחברת בין כל התהליכים הללו ומגיעה למסקנה הבאה: אנשים שלא יודעים להיות לבד, גם לא יודעים להיות ביחד.
בשנים האחרונות היכולות הטכנולוגיות שלנו גדלו והיכולות הרגשיות שלנו קטנו, כפי שמשתקף בנפילה של 30 אחוז ביכולות האמפתיות של בני נוער. הפגיעה ביכולת לחוש את האחר מתרחשת במקביל לכרסום בתחושת הערך העצמי. במאה העשרים ואחת גם נוצר צורך, שלא היה קיים בעבר, לתיעוד עצמי מתמיד, בלתי פוסק. כל רגע שחולף מבלי שמצלמים אותו ומשתפים בו את ההמון הוא רגע שכאילו לא היה. לאנשים תמיד היה צורך להיראות על ידי אנשים אחרים, אך המציאות הדיגיטלית הגבירה מאוד את הצורך הזה והפכה אותו למעין אובססיה. התרבות הדיגיטלית מעצימה את הצורך באישורים חיצונים. בני אדם יושבים מול המסך וממתינים ל"לייקים" ולתגובות אוהדות.
תחושת הערך העצמי שלהם תלויה בתגובות הללו. וזו התרחשות טוטאלית, ללא הפוגות. אם פעם ילדים היו חוזרים הביתה מבית ספר ונחים מעט מקרבות הפופולריות, היום הם מוצאים את עצמם שוכבים על הספה בשמונה בערב כשהם עדיין באמצע מסיבת כיתה גדושה במאבקים. החיים הטכנולוגיים הם מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים. אין בהם הפסקות. ואם נחבר את הממצאים: הטכנולוגיה שמצמצמת את האמפתיה, מגבירה את הנרקיסיזם.
משיח אקולוגי לשיח דיגיטאלי
משחר ימיה הטכנולוגיה נועדה להגביר את השליטה של האדם. כיום ניתן לקבוע שהטכנולוגיה, היא סיפור הצלחה של האנושות, היא נועדה לשחרר אותו מתלות בטבע והיא אכן הצליחה לעשות זאת. הטכנולוגיה משחררת. הבעיה היא שהטכנולוגיה גם משעבדת. הטכנולוגיה מעצבת מחדש את האישיות שלנו ואת הרגשות שלנו. בעשורים האחרונים התפתחה במערב מודעות אקולוגית, הנובעת מדיון על היחסים שבין האדם לטבע. השיח האקולוגי נובע מהכרה בכך שהשתלטות חסרת רסן של האדם על הטבע, מביאה לזיהום שלו ולבסוף לחורבן שלו.
בימינו דרושה שיחה מקבילה, שיחה על מערכת היחסים שלנו עם האמצעים שפיתחנו כדי לשלוט על הטבע. היחסים הלא בריאים שלנו עם הטבע אמנם מזהמים את האקלים שבו אנחנו חיים, אך היחסים הלא בריאים שלנו עם הטכנולוגיה שבידינו, מזהמים את התודעה שלנו. התנועה האקולוגית, שקיימת כבר עשרות שנים, הצליחה לשנות הרגלים אנושיים. אזרחי המערב ממיינים את האשפה שלהם, ממחזרים בקבוקים, מחדשים מקורות אנרגיה וחותמים על אמנות בין לאומיות המבקשות להפחית את רמת זיהום האוויר. זאת תנועה קיימת וצוברת תאוצה, והמטרה שלה היא להגן על הטבע מפני תוצאות המהפכה התעשייתית. אך התנועה שמטרתה להגן על האדם מפני תוצאות המהפכה הדיגיטאלית עוד לא קמה. הדיון על יחסי האדם והטכנולוגיה עודנו בחיתוליו וכך עדיין לא נוצרו נורמות חברתיות ותרבותיות שמטרתן להגן על התודעה האנושית מפני הטכנולוגיה הדיגיטלית שהיא עצמה יצרה.

כֵּנוּת (אמיתיות) / דיוויד ווייט
לכֵּנוּת מגיעים כשעוברים בדלת היגון והאבדן.
המקומות בהם לא נוכל לשהות במחשבה, בזיכרון או בגוף הם המקומות בהם לא נוכל להיות ישרים עם האחר, עם העולם ועם עצמנו.
הפחד מן האבדן, בצורה זו או אחרת, הוא המחולל הנמצא בבסיסה של חוסר-הכֵּנוּת, המודעת והלא-מודעת, שלנו: כולנו פוחדים מן האבדן, על כל צורותיו. כולנו, כל הזמן, המומים או מבועתים אפילו מן האפשרות של היעלמות, ולכן כולנו, נמצאים רק מרחק צעד אחד קטן מחוסר-כֵּנוּת.
כל בן אנוש מתעכב בפחד ליד הדלת של גילוי הדבר דרכו אנחנו פוחדים לעבור. כֵּנוּת נמצאת בהבנת מערכת היחסים ההכרחית עם חוסר המוכנות שלנו לשמוע את האמת.
היכולת לומר את האמת היא כמו היכולת לתאר את תחושת המתח לפני המעבר בדלת הזו, ממש כמו המעבר עצמו והמעבר להיות לוחם-רוח אמיתי (כֵּן).
כֵּנוּת אינה גילויה של אמת בסיסית שמעניקה לנו שליטה על החיים, על מישהו או אפילו לא על עצמנו, אלא התגלמותה הבריאה של אי-הודאות הפגיעה של הקיום.
ההכרה עד כמה חסרי-אונים אנחנו מרגישים, כמה מעט אנחנו יודעים, כמה פוחדים אנחנו מאי-הידיעה ועד כמה מופתעים אנחנו מן המשקל העשיר של אבדן המוענק אפילו לחיים הממוצעים ביותר.
כֵּנוּת מבוססת בענווה (humility) ואפילו בהשפלה (humiliation), ובהודאה עד כמה אנחנו חסרי-אונים.
כֵּנוּת אינה נמצאת בגילויה של האמת, אלא בהכרה עד כמה אנחנו פוחדים ממנה. להפוך להיות כֵּן/אמיתי זאת ההתגלמות הבריאה של חוסר האונים והחולשה.
כֵּנוּת מאפשרת לנו לחיות מבלי לדעת - איננו יודעים את הסיפור כולו, איננו יודעים את מקומנו בתוך הסיפור; איננו יודעים מי אחראי או מי ישא באשמה בסופו של דבר.
כֵּנוּת אינה הגנה; כֵּנוּת אינה נשק שישמור עלינו מפני אבדן או שברון לב, כֵּנוּת היא המדד ליכולת שלנו להסכים עם המציאות, לקבל את המקום הקשה ביותר עבורנו, החיים עצמם, גבול הנשימה - המקום בו אין לנו בחירה בין רווח והפסד.
תרגום לעברית סיגל קרומר

דברים לחשוב עליהם

שמי איציק שורצשטיין עו”ס קליני ופסיכותרפיסט בעל 30 שנות ניסיון ומטפל בקליניקה במודיעין.
אני מתמחה בטיפול בילדים, מתבגרים והדרכת הורים כמו כן במבוגרים, בגישה הפסיכודינאמית בשילוב גישות נוספות. זכיתי לסייע לילדים, מתבגרים ומשפחות רבות לצאת ממשבר, חווית אין מוצא ותחושת חוסר אונים , לעבר תחושת משמעות , ערך עצמי והנאה מחיים מלאים.
אני מאמין בטיפול כמתנה משנת חיים שמגיעה לכולם .
מנחה קבוצות הורים
מדריך מטפלים וצוותים.
רקע:
ניהלתי וטיפלתי בהורים למתבגרים במרכז “מהות” שבמכון סאמיט. שם אני הנחתי קבוצות ומעביר הרצאות להורים .
בעברי ניהלתי וטיפלתי בפנימיה לילדים ונערים בעלי קשיים נפשיים רגשיים והתנהגותיים.
אני בוגר לימודי MSW , לימודי טיפול במתבגרים ופסיכותרפיה פסיכואנליטת של אונ בר אילן.
במסגרת זו למדתי גם טיפול משפחתי.
בוגר תוכנית ייעוץ ארגוני בגישה הפסיכואנליטת מערכתית של מכון טוויסטוק וארגון אפק.
עברתי קורס הדרכת סטודנטים ואני מדריך עובדים בשרותי רווחה שונים ומטפלים.

השבוע סיימתי את עבודתי הציבורית מזה 30 שנה ואני מרחיב את הקליניקה הפרטית במודיעין. אני מטפל בילדים , מתבגרים ומבוגרים והדרכות הורים.
עוזר ליחידים ומשפחות לצאת ממצבי משבר רגשיים, התנהגותיים ונפשיים.