מכון עיון

עִתים: שבועון חרדי שלא מפחד מהשאלות הקשות

מה קורה כשמחברים בין המאמרים של צריך עיון, הסיפורת של בין הזמנים, ומגוון כתבות וטורים אישיים השואפים להתבונן בעת הנוכחית ובאתגריה בלי למצמץ ובלי להתחמק?

עִתים, זה מה שקורה: פלטפורמה חדשה שמבקשת לפתוח שיחה רצינית על השאלות שמעסיקות אותנו כאן ועכשיו. מוזמנים לקרוא את גליון הבכורה – ולספר לנו מה חשבתם עליו!

"כשהשיחה התגלגלה לענייני החרדים והמדינה, אמרתי לו בכאב: אם לא יקרו דברים דרמטיים, מדינת ישראל תקרוס בעוד עשר־עשרים שנים בגלל הנושא הזה. ואז הוא אמר משפט שלא ציפיתי לו: מדינת ישראל תחזיק מעמד. השאלה היא מה יהיה אתכם, עם הציבור החרדי. נזקקתי לכמה שעות של עיבוד כדי להבין שכנראה הוא צודק".
(כשהרוב עובר למגננה, מאת הרב שניאור רוכברגר)

"המשך קיומן של המפלגות העדתיות הוא אנכרוניזם פוליטי... תיקון אמיתי אינו מנציח את ההפרדה אלא מאפשר לדור הבא להשתחרר ממנה".
(עדה היא לא אידיאולוגיה, מאת תמר קציר)

את המאמרים הללו, לצד חומרים מרתקים נוספים, תמצאו בגליון המצורף. קריאה מהנה!
https://drive.google.com/file/d/105B0aTBxPmTwr4oAO79_GhqAWQvt0LRI/view?usp=drive_link

הרב יהושע פפר:
השבוע נכחתי בהלווייתה קורעת הלב של ריקי פייבלזון ז"ל, בתו של הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א, שנפטרה באופן פתאומי בעקבות התקף אסתמה חריף, והיא בת ל"ב שנים בלבד.זכיתי להכיר את ריקי ז"ל במסגרת השתתפותה בתוכניות של "מכון עיון".

היא הייתה אישה מאירה ורגישה, שהקרינה אור וטוּב על סביבתה. הייתה בה אכפתיות יוצאת דופן; היא דאגה לחברותיה, והשתתפה בתוכנית באופן פעיל, רציני ועמוק. היא הייתה גם מוכשרת מאוד, וקולה בהחלט נשמע בכיתה. מקשיבה היטב מצד אחד, דעתנית ועומדת על שלה מאידך.

אבל אולי יותר מכל, היא הייתה מחפשת..

תכני התוכנית היו מגוונים ולעיתים מורכבים, אך ריקי תמיד ביקשה לחלץ מהם את הפשטות – לא במובן השטחי, אלא במובן העמוק, החודר אל שורשי ההוויה. היא הייתה נתונה תמיד בתהליך של ליבון ובירור, בחיפוש מתמשך אחר התשובה לשאלה: "מה ה' אלקינו דורש מאתנו" – ואיך התכנים הנלמדים קשורים לכך?.

ההסכת שייסדה יחד עם אביה, "שואלת את אבא", זיכה אלפים בדברי תורה וחכמה שעלו מתוך השיחות ביניהם.

ביציאה מן ההלוויה ציין חבר את ייחודם של ההספדים שנאמרו על ריקי. "כמעט שלא היו מדרשים", העיר.

ואכן, היה בכך משהו חריג. אנו רגילים להספדים המבוססים במידה רבה על דרשנות ועל "ווארטים". הם מעניקים למציאות פרשנות תורנית, לעיתים מרחפים מעל הארציות, ויוצרים מעין מרחק בין המעמד הדתי של ההלוויה לבין הסיפורים האנושיים והפשוטים של החיים עצמם.

לא כך הייתה הלווייתה של ריקי.

ההספדים היו ארציים, אנושיים ופשוטים. משפחתיים. מלאי יגון, צער תהומי ואהבה עזה. לא היו בהם סיסמאות, פומפוזיות או גוזמאות ריקות. ה"ווארט" היחיד – בוודאי זה הבולט – שהושמע היה ציטוט מדבריה של ריקי עצמה.

בתוך הכאב הנורא, לא יכולתי שלא לחשוב כיצד חוויית ההלוויה – הדיבורים הישירים והאמיתיים, הכנות והאותנטיות, הפשטות והעומק האנושי – שיקפה משהו עמוק מתורתו של הרב פייבלזון, תורה שמושכת אלפי תלמידים לשתות בצמא את דבריו.

לצד היצירתיות והמקוריות שבה, תורת הרב פייבלזון מתאפיינת באנושיות ובארציות באופן חריג. היא אינה מפולפלת לשם הפלפול, אינה דורשת סבך של הנחות יסוד כדי להבין אותה, ואינה מחייבת את שומעיה לוותר על שכלם הישר.

גם כאשר היא עוסקת ברבדים נוספים של הפרד"ס התורני, היא לעולם אינה נוטשת את הפשט. היא מעמיקה בו, מגלה בו פנים חדשות וזוויות נוספות – אך תמיד נאחזת בו. נקודת המוצא היא שהתורה ניתנה לנו, לבני אדם; שהיא מדברת בשפה אנושית כדי שתוכל להיות מובנת לנו – לכונן ערכים, לבנות אורחות חיים, וליצור עולם של טוב. טוב, כפי שבני אדם מכירים אותו.

בהספדים דובר רבות על עיסוקה של ריקי באמונה. לא אמונה שמימית, נסתרת וטרנסצנדנטלית, אלא אמונה ארצית, עמוקה ואנושית: אמונה בטוּב ה', וביכולתו של האדם לחיות לאורו.

על כן נבחר אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". במידה רבה, בכך מתמקדת תורתו של הרב פייבלזון: בתורה היורדת אל החיים, פוגשת את האדם ומבקשת ממנו לבנות בהם טוב, צדקה ומשפט.

ברגעים הקשים ביותר, במעמד הטראגי של הלווייתה של ריקי, הבנתי עד כמה תורה כזאת יכולה להיות משנה חיים. הבנתי גם משהו מן ההתנגדות החריפה שהיא מעוררת – החשש מפני המקום שהיא מעניקה לאנושיות, לשכל הישר ולטוּב הארצי והפשוט. ומנגד, הבנתי עד כמה עלינו להכיר טובה על נוכחותה של דמות תורנית כזו בקרבנו, ועד כמה תורתו משמעותית עבור הציבור התורני כולו.

וַוי לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

בברכת שבת שלום ובשורות טובות,

הרב יהושע פפר וצוות "מכון עיון"

בתוך השגרה, רובנו מוקפים באנשים שאנחנו מכירים, במסגרות קבועות ובכללים ברורים. אבל בין הזמנים מוציא אותנו החוצה: לכבישים, למסלולים, לאתרי הטבע, למלונות ולתורים.

ופתאום אנחנו פוגשים הרבה יותר אנשים שאנחנו לא מכירים — וצריכים להסתדר איתם.

דווקא שם מתגלה משהו עמוק יותר: האם אנחנו עדיין יודעים לראות באדם שמולנו אדם, גם כשהוא מפריע לנו, מעכב אותנו או פשוט רוצה את אותו הדבר שאנחנו רוצים?

מה קרה למענטשקייט — ולמה הוא כל כך חסר לנו היום?

מוזמנים לקרוא את המאמר שכתב יצחק שטרן על אחת המידות הבסיסיות שהולכות ונעלמות מהחיים שלנו -

לאן נעלם ה"מענטשליכקייט"? - צריך עיון באחת השבתות, כאשר הצטופפתי עם עוד עשרות מתפללים באחד מחדרי ה"שטיבלך" שבשכונת בית ישראל, צדו את תשומת ליבי שני אנשים. הראשון, צעיר בשנות השלושים לחייו, הביא עמו לתפילה ....

הרב יהושע פפר:
ימי בין הזמנים שבין תשעה באב לראש חודש אלול משנים מדי שנה, ולו לזמן קצר, את מפת המפגש הישראלית. הציבור החרדי יוצא בהמוניו מן השכונות והערים הסגורות אל הפארקים, מסלולי הטיול והאטרקציות של המרחב הכלל־ישראלי, ופוגש שם ציבור שבמשך רוב ימות השנה כמעט שאינו בא עמו במגע.

יש משהו יפה במפגשים הללו. על שביל בנחל, ליד שולחן פיקניק או בתור לאטרקציה, משפחה חרדית אינה מייצגת בהכרח את ״החרדיות״, את החצר או את המפלגה. היא פשוט משפחה. כך גם זו הניצבת מולה. לרגע אפשר להשאיר מאחור את המתחים הציבוריים ולפגוש אלה את אלה לא כמחנות, אלא כבני אדם, כיהודים, כאחים.

אלא שגם אם נצליח להניח בצד את המחלוקות הגדולות – הישג שאינו מובן מאליו בשנה הזאת – נותרת לעיתים משוכה פשוטה יותר, אך לא פחות משמעותית: דרך ארץ.

רק אתמול סיפר לי חבר על כמה משפחות חרדיות שנסעו עמו באוטובוס בין־עירוני. ״המוני ילדים תפסו את כל המושבים״, אמר, ״רעשו בלי חשבון, כאילו האוטובוס שייך להם. והיכן ההורים?״ לימוד הזכות שמצא היה שהגבול שבין המרחב הפרטי לציבורי היטשטש: המשפחה נמצאת באוטובוס, אך עדיין חשה כאילו היא בביתה. ההסבר הניח את דעתו רק במעט.

מובן שלא רק חרדים מרעישים בתחבורה הציבורית או משאירים פסולת בפארקים. ובכל זאת, מציבור המבקש לייצג חיי תורה שלמים ומרוממים מצופה לא רק לדקדק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם להצטיין באורחות מתוקנים, בהתחשבות ובנוכחות מכבדת במרחב המשותף. הציפייה הזאת אינה תמיד מתממשת.

חלק מן הקושי מעשי ומובן. משפחות גדולות, מרובות ילדים קטנים, הנסמכות במידה רבה על תחבורה ציבורית, אינן נמצאות תמיד בתנאים המקלים על שקט, סדר וניקיון. אולם ספק אם די בכך. מאחורי פערי ההתנהגות מסתתרת גם שאלה ערכית: איזה מקום תופסת האנושיות הפשוטה בתוך מערכת של חובות דתיות? האם הנימוס וההתחשבות נתפסים כחלק מעבודת ה', או כתוספת חיצונית, נאה אך שולית?

האם אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש בחברה החרדית?

הוויכוח על גיוס חרדים אינו מסתכם בשאלת האכיפה או החקיקה. הוא משקף תהליך עמוק יותר של שינוי, אחריות ושותפות – כזה שמתרחש בהדרגה בתוך החברה החרדית עצמה.

במאמר חדש שפורסם ב"כיכר השבת", הרב יהושע פפר מציג שלושה גורמים שעומדים, לדבריו, מאחורי העלייה במספר המתגייסים, ומסביר מדוע דווקא ט"ו באב מסמל את המעבר מתקופת ההסתגרות אל שלב חדש של השתלבות, מבלי לוותר על עולם התורה והזהות החרדית.

לקריאת המאמר המלא 👇

העלייה במתגייסים החרדים: האם הסנקציות והמעצרים השפיעו? העלייה במספר החרדים המתגייסים לצה"ל מיוחסת בעיקר להגברת האכיפה. אבל מאחורי הנתונים מסתתר שינוי עמוק הרבה יותר - כזה שאינו מתחיל בצווי גיוס, אלא בתהליך היסטורי שעובר ....

הרב יהושע פפר:
אתמול בלילה הופצו סרטונים מאירוע קשה ומטלטל: תקיפתו של הרב אליהו מאיר פייבלזון ברחובה של עיר. עשרות פורעים, רובם צעירים חרדים בגיל ישיבה קטנה, הקיפו אותו בקריאות גנאי – "כופר", "רוצח" וכדומה – דחפו והכו, ואף גרמו נזק לרכב שאליו נמלט.
והיכן אירע הדבר? לא במאה שערים, לא בשולי היישוב הישן, ואף לא ברמת בית שמש ב'. התקיפה התרחשה בקריית ספר, עיר התורה הליטאית הגדולה. בלב המחנה.

לנוכח המראות הקשים, היינו מצפים לגינויים ברורים ומיידיים. אלא שנכון לשעה 11:00 בבוקר השתררה שתיקה כמעט מוחלטת. לא רק מצד העיתונות הממוסדת; גם האתרים החרדיים נמנעו מלהתייחס. אריה ארליך פרסם דברים על שנאת חינם – בהקשר של שנאת חרדים – אך לא כתב דבר על שנאת החינם הפנימית, המכוערת והמסוכנת, שהתגלתה לעין כל.

קשה לפטור זאת כמעשה של "שוליים". תקיפת רבנים ודמויות תורניות – הרב דוד לייבל, הרב אוריה ענבל, האדמו"ר מקרלין, הרב פייבלזון ואחרים – כבר איננה אירוע נדיר. היא נעשתה תופעה מוכרת, ואנו הולכים ומתרגלים אליה. נדמה שהנאמנות לממסד הפוליטי ולמוקדי הכוח מאפשרת להכיל עוד ועוד מעשים חמורים, כל עוד הם נעשים בשם "המחנה". אך להכלה הזאת יש מחיר, והוא עלול להיות כבד מאוד.

מסיפור קמצא ובר קמצא למדנו את סכנתה של השתיקה: "מדלא מחו ביה – שמע מינה קא ניחא להו". כאשר אלימות אינה נתקלת במחאה ציבורית ברורה; כאשר אין מחיר למוסדות ולדמויות המלבים את האש; וכאשר כינויי כפירה ורצח הופכים לכלי לגיטימי במחלוקת – אין להתפלא אם רבנים מותקפים ברחובה של עיר ואין פוצה פה.

תורתו של הרב פייבלזון מקורית ומרתקת. היא מעניקה מקום לעיון בפשוטו של מקרא, נותנת אמון בשכל הישר, וכוללת התייחסות ערה למציאות הארצי וריאלי של חיינו. משום כך הוא נעשה דמות נערצת ופופולרית – ודווקא משום כך גם יעד להתקפה. בהקשר הזה, קשה שלא להיזכר בדברי הנצי"ב הידועים בביאור מצבו של עם ישראל ערב החורבן:

"שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית... שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת יישוב הארץ."

הדברים נכתבו על תקופת החורבן, אך חובה לקרוא אותם גם בפרספקסטיבה עכשווית. גם קנאות הנעשית לשם שמים (ואולי בפרט קנאות כזו) עלולה להפוך לעקמימות, וגם חברה של תורה זקוקה לגבולות ברורים מול הסתה, ביזוי ואלימות.

אוי לנו שכך עלה במחננו. הלוואי שנדע למחות בזמן, להשיב את הכבוד למחלוקת, ולזכות לימים יפים יותר, לבשורות טובות ולגאולה קרובה.

בברכת שבת שלום וכל טוב,

הרב יהושע פפר וצוות "מכון עיון"