שילה - נשיות. מסע. חופש

כמעט לפני שנה יצאתי להרפתקאה חדשה.
הוצאתי "מסע חניכה" במצפה.
וכך כתבתי אז על המסע -

אני שבועיים אחרי, ויום לפני.
עומדת על הסף. בין הזמנים.
זה הזמן שבו נולדתי, לפני עלות השחר. בין הזמנים.
זה המקום שבו נולדה אמי העתיקה, העצומה והגדולה. בין סיפי המשקוף.
על הסף, ובין הזמנים.

לפני שבועיים לקחתי קבוצה קטנה ואינטימית של נשים ל"מסע חניכה".
אלו הם "השבועיים לפני."
ובמסע החניכה הזה אלו היו בין 48 השעות הכי מופלאות, דורשות ומטעינות שעברתי בחיי.
פתחתי והחזקתי מרחב מקודש ובו יומיים של מסעות עומק פנימיים ומדוייקים, מפגשי לב ורחם של כל הנשים שם, שכול אחת מהן היא מגדל אור, והן מחוייבות לשירות שלהן בעולם.

בסיום היה "טקס חניכה" בין העוצמתיים שהעברתי או חוויתי.
כל אות פה קטנה מלהכיל ולתאר את מה שקרה שם.

כמו שכתבתי כבר לא פעם, לאסוף רסיסי אור זה הדבר שלי בעולם.
לאסוף רסיסי אור, גם בזמנים קשוחים כאלו, זאת לא התעלמות ולא ניתוק.
זהו החיבור שלי שדרכו אני יכולה לתרום את חלקי לעבר שלום בעולמי ו"שלום עולמי".
רסיסי האור האלו, שמבקשים ממני לפגוש את הטוב והרחב בלב האדם, מאפשרים לי להחזיק מרחב עצום, נקי ומלא באור שמביא ריפוי.
בכבוד. בשקט. בענווה.
ועל זה אני רק הודיה. עמוקה רחבה וגדולה מיני ים.
ומשהו נולד בי במקום הזה, שעוד מוקדם לדבר עליו אבל הוא כבר מרגש אותי ומבקש את כולי. ואני שמחה.

"והיום לפני" היה המסע האישי שלי לאירלנד, שטסתי אליו אז למחרת הפוסט.

וכמו בקסם המדהים שנקרא לו "חיים". חיים כאישה האוספת רסיסי אור בהתמדה, בחריצות ואף נחישות מידי פעם, גיליתי ששנה (כמעט ) תעבור ואני שוב מוציאה מסע. הפעם באמצע ינואר, לא בסופו.
וכמו אז, גם עכשיו אני אצא, שבועיים אחרי, למסע באירלנד. מסע אחר הפעם, ועוד אספר עליו בעתיד.

מסע החניכה שמגיע יהיה מסע החניכה השלישי שאעביר, והוא ממש מתקרב, ויתקיים בעוד כחודש במצפה רמון, במדבר, ובתוך הלב.

אני פותחת את דלתות הלב ומתחילה את ההרשמה אליו ע-כ-ש-י-ו!!!
ממש ממש עכשיו.
ואני מתרגשת להזמין את כל מי שרוצות (ורוצים) להגיע לדבר איתי.
11 מקומות נפתחים.
בואו

אישה אחת שאני מאוד אוהבת שאלה אותי - "למה "מסע"?"
עניתי - "תודה!"
שאלה - "על מה התודה?"
עניתי - "על ששאלת"

אני מוציאה מסעות. מסעות חניכה.
במצפה רמון. באירלנד. ובבית שלי.
לא סדנא ולא ריטריט.
מסע.
אני מייצרת מרחב רב מימדי, כמו בחיי, שבו נשים פוגשות את מי שהן, את המלווים שלהם, את עבודת האדמה, הרגש והרוח. את היומיומי והפשוט לצד הרוחני העמוק והפשוט לא פחות.
כי מגיע הרגע הזה שבו אנו נינגעות, ונפתחת הבקשה להיות מי שאנחנו במלואנו.
להיות האישה הזאת שיודעת שהיא באה להביא משהו ייחודי משלה, שיש משמעות לקיומה.
ועבור הרגע המקודש הזה, שבו מגיע החיבור, אליו מגיעה ידיעת הלב שמספרת לנו אותנו, בהכי רחב ועמוק, עבור הרגע הזה, אני פותחת מסע.
בכל פעם מחדש.
בכל מקום שבו הוא מבקש להתגלות.
אני שם.

זהו מרחב אור הקיים במרכזי הפירמידות העתיקות. במרכזי מעגלי האבנים הקדומים. ובתוך מרכז הלב שלנו.
ואני מביאה אותו לכל אישה שננגעה והגיע זמנה.
לפעמים היא ממש יודעת להגיד זאת, ולפעמים היא רק ביקשה להיות עם נשים אחרות, או לצאת מהשגרה, או למצוא שקט, או לנוח רגע.
ואני רואה זאת בכל פעם מחדש... את הרגע הזה של ההכרה שהמסע הזה שהיא בו, הוא לא עוד משהו... אלא הוא המשהו הזה שהיא בקשה להיות בו, ולא ידעה.

כתבה עלי פעם אישה אהובה ויקרה שכבר איננה איתנו -
"לפעמים יש אנשים שמופיעים פתאום, בדיוק בזמן הנכון, במקום הנכון ומשנים את תפיסת עולמך. אינך אותו האדם שהיית לפני שפגשת בהם. כזו היא שירלי."
היא כתבה את זה בפוסט מלפני 10 שנים. לפני יומיים הוא עלה לי בזיכרון של ספר הפנים.
והיום? היום אני יכולה להגיד עם הלב בחוץ שזה נכון.
היום אני מסכימה להכיר במי שאני.
אולי לא הכל יהיה מובן לכולם כשאומר, או אכתוב, אבל הכל מוכר לי ואני גאה להיות-
נושאת אור. כוהנת מסעות. gatekeepr, wisdomkeepre, מקשיבה למרחקים ארוכים וחיה מתוך קסם.

אז מי אמיצה ומהירה ומצטרפת אלינו למסע?
כי הזמן הכי טוב (והיחיד שקיים) זה עכשיו.
אירלנד- מסע.
20-25.11.2015

והכי אשמח? שתפיצו...
עם הרוח הקרה שנושבת עכשיו בחוץ...

ככה כתבה אתמול שון Shaun Efrima

תפקידה של אימא של לוחם/ת:
בתרבויות שבטיות, תפקידה של אימא של לוחם היא
לשמור על שקט נפשה בכדי שהיא תוכל לעזור להרגיע את נשמתו של בנה הלוחם. במקום דאגה היא שולחת לו אהבה.
ביציאה של לוחם לקרב אמו הייתה מכינה לו מגן קטן שתפקידו לשמור שמראות המלחמה לו יחדרו ויפגעו בנשמתו. היא הצעפה את המגן בתפילותיה ונתנה לאהבתה למלא אותו.
כך הלוחם עזב את הבית בידיעה שבבית הכל בסדר, אמא שם, שומרת עבורו על מדורת השבט ועל הבית וכל פעם שהוא מתבונן במגן הוא חש אותה שומרת על האש.
גם עכשיו אפשר לעשות טקס קטן בכדי לאסוף את עצמך חזרה ולאפשר לאהבתך לפתוח את ליבך - שם נמצא האומץ שלנו והיכולת להרגיע את עצמינו. אז תוכלי לשלוח לו מסר מלב פתוח ( ללא פחד). מסר שבבית הכל בסדר ושאת סומכת אליו ב100%
ושלחי לו ים של אהבה.
בעיני רוחך תני לאהבתך לעוטף אותו. שחררי אותו מלדאוג לך בכדי שהוא יכול להיות בנוכחות מלאה כלוחם .
ואם מרגיש לך נכון אפשר גם להכין לו/ה מגן מלא באמונה שלך בו, האהבה שלך והתפילות שלך.
אני הכנתי לבני.

מצטרפת לכל מילה. גם אני הכנתי מגן לבן שלי.
ומשתדלת.
לא תמיד מצליחה אבל משתדלת.

ולכולם באשר הם - מברכת אתכם שתחזרו אלינו עם שלום. בגוף בנפש וברוח. אמן.

7.10.2024
שנה אחרי.
הכי הייתי רוצה (ואומרת בלב) לחטופים:

בואו!
בואו אלינו! בואו בחזרה הבייתה.

רוצה לפנות מקום בתוכי שיודע שזאת אפשרות קיימת!
מקום בתוכי שהוא שמח ואהב ומאיר.
פינה.
פינה מבפנים שהיא אֵבֶל-free.
נוחה, שמחה, מאירה משובבת לב.
שהכניסה אליה עבורם תהיה נטולת מאמץ ומאפשרת שלום. מהבפנים.
פינה שעוד חיים בה רסיסי צחוק ואור,
כי "בדרכי…" וזה.

פינה שמאפשרת להם חלומות, במקום להניח ש"הם כבר לא יחלמו עוד לעולם…"
פינה שמאפשרת להם עתיד במקום להניח שבשבילם - כבר אין עתיד.

פינה שמאמינה בכוחו של צבע, צמח וצחוק לרפא.
אולי גם ספר בדיחות ישן ודבילי יהיה מונח שם.

כי מאז ה-7.10 ההוא, מלפני שנה, אני בונה פינה כזאת בתוכי.
מתעקשת. עובדת בזה. חולמת.
פינה שיש בה מקום לחיות באור. לחיות שמח.
ולא כנגד
אלא עם
עם כל הסיכויים שבעולם
עם כל התמיכה שביקום.

ועל הפינה הזאת-
אני אומרת היום
תודה.

7.10.2024
שנה אחרי.
הכי הייתי רוצה (ואומרת בלב) לחטופים:

בואו!
בואו אלינו! בואו בחזרה הבייתה.

רוצה לפנות מקום בתוכי שיודע שזאת אפשרות קיימת!
מקום בתוכי שהוא שמח ואהב ומאיר.
פינה.
פינה מבפנים שהיא אֵבֶל-free.
נוחה, שמחה, מאירה משובבת לב.
שהכניסה אליה עבורם תהיה נטולת מאמץ ומאפשרת שלום. מהבפנים.
פינה שעוד חיים בה רסיסי צחוק ואור,
כי "בדרכי…" וזה.

פינה שמאפשרת להם חלומות, במקום להניח ש"הם כבר לא יחלמו עוד לעולם…"
פינה שמאפשרת להם עתיד במקום להניח שבשבילם - כבר אין עתיד.

פינה שמאמינה בכוחו של צבע, צמח וצחוק לרפא.
אולי גם ספר בדיחות ישן ודבילי יהיה מונח שם.

כי מאז ה-7.10 ההוא, מלפני שנה, אני בונה פינה כזאת בתוכי.
מתעקשת. עובדת בזה. חולמת.
פינה שיש בה מקום לחיות באור. לחיות שמח.
ולא כנגד
אלא עם
עם כל הסיכויים שבעולם
עם כל התמיכה שביקום.

ועל הפינה הזאת-
אני אומרת היום
תודה.

בדרכי אני (משתדלת להיות) אוספת רסיסי אור.

הבן עלה צפונה.
אמא שלי משחררת בשלבים.
ואני ישבתי אתמול, רגע לפני, לברך אותי.
וככה כתבתי.

שנה עברית חדשה וטובה תיכף מתחילה לה.
אני רוצה לברך את השנה הזאת שכפות ידיה יהיו פתוחות לרווחה,
ובתוכן ודרכן שיגיעו שפע של אורות וירדו על העולם, על הכדורית שלנו כולה, על המזרח התיכון ועלינו פה בישראל...
עליי ועל משפחתי וחבריי וכ-ו-ל-ם! אמן!

ושתגיע שמחת לב אמיתית מקודשת ופשוטה. (Mirth)
כמו זאת שעולה בי כרגע, כשרק חושבת על לפתוח את ארון הבגדים התלוי שלי.

אתמול, העליתי את גובה מוט התלייה, וכל שמלותיי תלויות זקופות, שמחות ומאירות.
עוד לא ממש פתחתי אותו, את הארון, אבל כבר השמחה על העשייה הפשוטה מאוד הזאת מילאה את כל חדרי ועלייות ליבי וזלגה לתאי גופי. ככה סתם.
עצרתי רגע להקשיב לה, לשמחה הזאת שהתפרצה לה, כי עשיתי לשמלות מקום להזדקף, לנשום ולנכוח אותן במילואן.
ככה פשוט. ככה שמח.
וכזאת שנה אני מבקשת ומברכת אותי.
וכזאת שנה אני מבקשת ומברכת אותנו, ואעז ואוסיף גם את מנהיגנו.
מי ייתן ותעצרו רגע להגביה את המקום שעליו אתם עומדים, ושהגובה יאפשר לכם נקודת מבט אחרת. כוללת יותר, זקופה, נושמת ונוכחת.
ושיהיה שם מקום לכל שמלה ושמלה, ועליונית ואף חלוק שינה אחד או שניים.
שיהיה מקום לכל המרקמים, הצבעים, הגבהים והגדלים. לכ-ו-ל-ם!

שתהיה השנה הזאת שנה של גילויים קטנים ועשייה פשוטה וטובה, ושימחה על דברי היום יום בהופכם בתוכינו למקודשים.
אמן.

ובתמונות הארון, השמלות, ומרקם צבעוני אחד ליחס

"בדרכי אני אוספת רסיסי אור..."
בתים פתוחים.

במקום בו אני חיה, בהרי ירושלים, יש פרוייקט של בתים פתוחים.
אולי פעם אחת השתתפתי בדבר כזה.
ובשבת הקרובה אני אהיה בית פתוח.
זהו צמד מילים שמרגש אותי בזמן שבו כל דבר מסביבי מנסה לעשות את ההיפך.
בתוך העולם המתהפך שלנו (שנמצא בתהליך היפוך מטורף) אני שמחה להיות בית פתוח.
בית יפהפה פתוח. שמביא רסיסי אור, ונחמה, וצבע לעולם.

ואני רק מניחה את זה פה בשביל כל מי שמבקש לו "בית פתוח" בימים אלו.
אני יודעת שזה אפשרי. ליצור בית ולהיות בית, פתוח.

שבת ה21.9 בשעות 11-15 במוצא עילית.
יהיו סיור בביתי שהתחדש לו והרבה הדפסי תמונות צבעוניים ודברי דפוס נוספים למכירה.
דברו איתי

באופן מוזר ואף הזוי לימים אלו, כשמרגיש ,לפעמים, כאילו אנחנו עוברים ניתוח לב פתוח, ללא הרדמה. הגיע אלי המשפט הבא...

אם מה שאנחנו עושים ויוצרים בחיינו לא מגיע מהחומר שממנו נוצרים חלומות,
עדיף שנעצור
הכל
ונלך לחפש נחל שעל שפתו נשב, נתבונן במים הנעים ברטט ופעפוע ולא
נקום משם עד שתגיע ההשראה לעשות וליצור חלומות.

מרגישה שזכיתי, וזוכה, גם בתוך כל המצב ההזוי הזה לחלום.
תודה.

ומצרפת השראה למקום מעולה לחלום בו.

גיל 56 אתמול.
דו"ח מצב.
ארוך.
זה המצב

קודם כל אין מצב שזה הגיל שלי. לא מרגישה ככה.
אני הכי פעילה בחיי, תיכף דיווח.
אין לי קמטים. (תודה לאמא- גנטיקה. ומשקל יתר- איסוף עצמי)
ומבפנים יש לפעמים התרגשות ובהייה כמו הילדה שהייתי בדרך אל/ומ גן גאולה…

ובכל זאת, לוח השנה מדווח. אז גם אני-

מתחילה מהקשיים, כי אוהבת לסיים בטוב ובפותח לב.

אז, לבד. אלו ימים שבהם מרגישה את הלבד שלי ביתר שאת.
או את הבדידות אולי. כי לבד לא ממש מרגישה. כשמתחברת לעומק אני כה מלווה שזה מביך... אבל עברתי לצד של "הטוב" אז חוזרת.
אז לבד. והרבה אוהבת אבל בזמן האחרון זה קשוח לי להיות בדד.
יודעת שזוגי בדרך,אז זה הזמן לעודד אותו להזדרז.
עכשיו זה הזמן.

מלחמה. חטופים. חיילים. פצועים. מפונים. שכולם כולם כולם יחזרו עם שלום לביתם!
אמן.

ובאותו הנושא, כנראה -
ממ"ד. בונים לי מפלצת ממ"ד. לא בגודל אבל בנייה זה מפלצת. (וכפרה על אודי חמודי, הבעל בית הכי מדהים בעולם. ומיכלי, את גם!)
שם גיליתי 2 דברים חדשים -
האחד, שכל רעש המושמע ליד הקיר של הבית שלי, גם אם אני בצד השני, והבית שלי ממש ארוך, נחווה בגוף שלי דרך העצמות. כאילו חוצבים, דופקים, מנסרים בהן.
והיכולת שלי להכיל את זה (ודברים בכלל) צנחה לה עמוק לעבר החוג הארקטי.
כלומר 0 ומטה...

והשני, שעכשיו גם יוצאות מתוכי מפלצות קטנות שמבקשות ניקוי, בערך מערש האנושות. כל סיפור/דפוס/פגיעת ילדות זוקפת לה ראש עכשיו ומבקשת שאטפל בה דחוף!! בדיוק בדיוק עכשיו!🤦‍♀

ואגב, הדובדבן הוא שבבניית הממ"ד התגלתה פשלה שדורשת חציבה בקירות בעובי 30 סמ לצורך תיקון. ושחלק יעשה מתוך הבית... יעני צריך לארוז היום/מחר חצי בית כדי שלא נאכל אבק מכל דבר.
תודה על מתנות קטנות?

ועמוסה בהמון עבודה, פרוייקט, טיפולים וחוג יצירה.

ועוברת אל הטוב השזור לו...

בזכות הפשלה בממ"ד כנראה שנזכה לצביעה של הבית. עוד עבודה אבל בסוף יהיה שמח.
ויפה.

מבחינת העומס אני נמצאת בשפע של עשייה מבורכת, שרובה (או כולה) מאפשרת לי לעבוד בבניית מרחבי אור ולהחזיר אנשים הבייתה.
הרבה זמן שביקשתי את זה.
הרבה זמן שלא ידעתי איך זה בדיוק יראה.

כרגע זה נראה בחיי בדמות עיצוב מלון בוטיק קטן במצפה רמון (מבטיחה תמונות כשאסיים). מלון קטן וחמוד שארח מפונים עד לפני זמן לא רב ופניו לארוח ריטריטים שכה נדרשים בעת הזאת...
(גם אני מתכננת אחד שם. כל הפרטים-כשיהיו פרטים🙂)

זה גם נראה בדמות מפגשי תקשור עמוקים ומרגשים שבו מגיעות אלי נשמות ממש חזקות ואמיצות שהתנדבו לסיים את ההעברה הבין דורית ארוכת השנים, ממש עכשיו.
"העברה בין דורית" זהו ביטוי קצת פלצני, ויסלחו לי הנעלבים, המתאר את אותו שק ירושה משפחתי, שעובר לו מדור לדור (קמים עלינו לכלותנו וזה... זאת דוגמא נוראית אבל חיה ובועטת מסתבר) בקיצור שק. לרובנו הוא יושב בין הכתפיים וכשמעמיקים אליו פתאום שמים לב שזאת היד שלנו שתומכת ומרגישה אותו שם. והטוב הוא - שאז אפשר להרפות...

הטוב גם מגיע בדמות החוג יצירה שלי שנפתח תיכף שוב ל3 חודשים. היצירה היא רק התירוץ אבל השקדיות מרק המדהימות שמגיעות לשם... הן פותחות לב ומפיצות אור.
משהו בחיבור של המפגש הזה עושה טוב בעולמי. ובעולם.
להיות ולדעת שיש דבר כזה שלום עולמי.
כששלום בעולמי.

ויום היומלדת התחיל בטיפול שקיבלתי במתנה מעינב המדהימה, שאולי ארוך להגיע אליה אבל זה זמן איכות כייפי והיא מתנה בעצמה.
בצהריים גלי השכנה החברה הכינה ארוחת צהריים טעימה מאוד.
ובערב חגיגת יומולדת קטנה במסעדה עם שלושת המוסקטרים. ילדיי.
ילדיי הם עמודי אור .
גם עבורי.
ובפעם הראשונה מזה שנים שחוגגת איתם בארץ ולא באירלנד... ובדיוק ביום המומולדת.
היה כייף.
וכשבאו יעלי ושרון לקינוח זה היה כייף צרוף.
פשוט שלם.

והכי בעולם אוהבת לברך, ואתמול התחלתי בחלק של מה מברכת אותי השנה, המשכתי למה מברכת את ילדיי, וסיימתי במה מברכת את חברותיי.

כשאני מברכת זה מרגש אותי.
כי הברכה היא בעצם הזכות לפגוש אור של נשמה אחרת ולספר לה שאני רואה אותה.
ממש מהבפנים רואה אותה. את האיכויות שלה, את מה היא באה לעשות בעולם, ולהביא לעולם.
וזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת וטובה בהם בעולם הזה.

ישנם עוד שני פרוייקטים שעובדת עליהם במקביל וכלים כביסה והחיים.

לפעמים מתלוננת. לפעמים עצובה וכואבת. מאוד. בייחוד במצב הקיים.
אבל הרבה פעמים נהנית מהחסד של לפגוש אנשים או דברים או רגעים שבהם אני מרגישה
ש"הכל כשורה בעולמי."
וזאת ברכה וזה חסד גדול.

מברכת אותנו שיגדל בנו השלום עם עולמנו, ויזרח האור ותתרחב השלווה ושיגיעו הזמנים בם
הכל יהיה כשורה בעולמינו.
אמן

ככה כתבתי במחברת שלי הבוקר.

15.3.24
בוקר אור. שבוע חדש. יום חדש.
(אני מבינה שהשבועות שלי מתחילים בששי, לא מסתיימים בשי-שבת. מגניב)
לא כל כך יודעת מה לכתוב חוץ מזה שהאדמה מתחת לרגליי משתנה ואני מרגישה את זה בגוף שלי.
האדמה משתנה. השתנתה, בעצם לא קשור לרגליי. אבל זה כמו באנימציה שהעולם בדום תנועה (לא בדום לב!) והכדורית עצמה שינתה זווית והסתובבה.
וכל השורשים התנתקו בבת אחת וכולם! כולם!!! כולנו צריכים לבחור ולהחליט ולגדל שורשים חדשים.
ולבחור האם אנחנו הולכים על זה מתוך מודעות ובחירה בחיבור ישיר ואותנטי עם מה שבאנו להביא לעולם.
או שאנחנו נמשיך לגרור, להתלונן, לסבול ולפחד מהדפוסים הישנים שהיו לנו, ובמחשבה שלנו הם עדיין איתנו הדפוסים הישנים האלה.

זוהי הזדמנות נדירה ומרגשת ומדהימה לעבור שינוי ב י ח ד עם השינוי שממילא עובר עלינו עכשיו כאנשים, כאנושות, כקבוצות…

"בחירות. עכשיו." זאת הסיסמא אולי הכי מדוייקת למצב. אבל לא בחירות אקטיביות חיצוניות, אלא בחירות של הקשבה עמוקה פנימית.
מרגישה מבורכת.
ותודה תודה ותודה.
על חיי. על עולמי. על היקום.

ולכל מי שרוצה מרחב מואר להקשבה ודיוק (וחיבוק) אתם יותר ממוזמנים.
שמחה שהגענו לזמן הזה. מאתגר לאסוף בו רסיסי אור אבל הם הולכים וגדלים.

פוסט שכתבתי לפני 6 שנים ועלה לי עכשיו.
כשפחד מוות וכאב מוות עולים בלב של כל כך הרבה אנשים שאני מלווה עכשיו. ובכלל.
ויום השנה למותו של אחי (ואבי) שוב קרב.
אני נזכרת...

"מוות יכול להביא שמחה?

לפני תשע שנים ישבתי עם אמא שלי אצל הרופא שהסתכל על שיקוף הריאות של אחי וגיליתי שגם לרופאים לפעמים נגמרות המילים.
הוא הביט אלי ושאל אם אני מספיק בוגרת להיות נוכחת במפגש הקטן והמשתק הזה.
הבטחתי לו שבגיל 40 אני מספיק.
ואז הוא הביט לאמי בעיניים ואמר לה רק שלוש מילים.
"מאשה. אני מצטער."
אמי היא אחות חדר ניתוח והיא כבר ידעה. אבל רצתה שעוד מישהו ידע אתה.
אז ישבנו שם שלושתנו וידענו.
ידענו שהגוש השחור האימתני בריאות של אחי הוא לא דלקת הריאות שאין לו.
ידענו שמה שיש שם הוא קטלני. וגדול.
ואני ידעתי גם שזה הזמן הקטן שלי לנשום לפני שצוללת עמוק ושוב למרחב העמוק והמרתק הזה שנקרא מוות.

אחי נשאר אתנו עוד חמישה שבועות.
חמישה שבועות שבהם נעשה לי חסד.
חמישה שבועות שבהם הוא הרשה לי לנגוע בלב שלו. ושלי.
לא הייתי אתו המון באותו הזמן. אבל כשהייתי, הייתי.
חמישה שבועות שבהם הוא שאל אותי שאלות קטנות ועמוקות.
כל כך קטנות שצריך היה להקשיב טוב טוב כדי לשמוע.
כמו "למה אני מקבל תרופות הרגעה אם אני מרגיש רגוע?"
שאלות קטנות. תשובות קטנות שניסו להיות הכי כנות שיכולתי.
ושאלה אחת שלי אליו :"אביבי נכון שאתה אוהב אותי?"
"נכון"
"אז איזה כייף לי שאתה אח שלי. רק שתדע אהוב. רק שתדע."

ובאחד הלילות הכנתי לו בקבוק מים חמים לחמם אותו אחרי התקף הזעה שפכתי מים רותחים לבקבוק ונכוייתי.
ומאז נשארה לי שם צלקת בצורת לב.
צלקת לי ליופי.
ומרגישה מבורכת על שהייתי ונכחתי ויכולתי.
וגאה בצלקת הזו ומודה לה על שמזכירה לי את החסד הקיים בחיים האלו.
וגם במוות.
כאלו הן הצלקות שלנו... הרבה פעמים נדמה לנו שהן מכוערות, מזכירות לנו דברים רעים שהיינו מבקשים לשכוח ושהן כמו האירועים שקרו, מיותרות... אבל הן לא.
הן חברות אמיתיות המאפשרות שיעור.

אחד הדברים שאני אוהבת ומתעסקת איתם בחיי הם שינויים. וחופש.
ידעתי כבר מזמן שהדבר היחיד שבטוח יקרה לנו בחיים הוא השינוי. פעם זה היה מפחיד אותי.

אחרי הפרידות הכואבות מאביב ומאבא שלי האהוב והחכם ,שנה קודם לכן, חייתי,נשמתי והלכתי כאב. מהסוג הכי מפורר.
אחר כך ציפיתי לכאוס. אבל הוא לא הגיע.
במקומו התיישבה עלי הכרה מרגיעה והתביישתי להודות, אולי אפילו קצת שמחה.
בהתחלה זה הבהיל . אחר כך חשבתי שזו תגובה לכאב .
אבל לאט לאט החל להגיע אלי ידע מדהים שקשור למוות.
ובעיקר לחופש שלנו שהוא מעניק לנו. שהוא מאפשר לנו. כדי לחיות.
זמן קצר אחרי זה שמתי לב שאין בי כאב. יש בי הרבה אהבה. וחופש.
וסוף סוף שני אהוביי חזרו ותפסו את המקום הטבעי שלהם אצלי - בתוך הלב שלי.
אני נשמתי. עמוק וצלול הרבה יותר מאי פעם.

תזכרו שהיכולת שלנו לחיות בחופש מול כל נושא הקיים בעולם היא אינה מובנת מאליה. אבל היא כל כך אפשרית.
והיום יותר מאי פעם.
אז אני שירלי ושילה. ואני מאמינה שמוות הוא גם ריפוי..."

לא יכול להיות זמן יותר נכון למילים הללו שנכתבו לפני שנים. רגע לפני ההזכרה השנתית שלנו ומיד אחרי זה יוצאת למסע חורף באירלנד.
מופלאים ומורכבים החיים האלו.
אני רק הודיה.

בתמונה אני ואחי. רגע בזמן מזמן.