שרה סבירי - הסוּפים: חיפוש, אהבה, שירה, מיסטיקה באיסלאם

לראות בעין הלב

1. בַּחַיִּים הַלָּלוּ תַּפְקִידֵנוּ הוּא לְרַפֵּא אֶת עֵין הַלֵּב שֶׁבָּהּ רוֹאִים אֶת אֱלוֹהִים – אוגוסטינוס הקדוש

2. לִרְאוֹת עוֹלָם בְּגַרְגֵר חוֹל
וְרָקִיעַ בְּפֶרַח בָּר
לֶאֱחוֹז אֵינְסוֹף בְּכַף יַדְךָ
וְנֶצַח בְּשָעָה.
וויליאם בלייק

3. לִבִּי קָפַץ מִשִּׂמְחָה וְהִצִּיב סֻלָּם בִּקְצֵה הַשֵּׂכֶל.
מֵרֹב אַהֲבָה אָץ הַלֵּב אֶל הַגַּג וּפִתְאוֹם,
מֵרֹאשׁ הַגַּג,
הוּא רָאָה עוֹלָם מִחוּץ לְעוֹלָמֵנוּ –
אוֹקְיָאנוֹס מַקִּיף-כָּל בְּתוֹךְ קַנְקַן,
שְׁחָקִים בְּצוּרַת פְּרוּדוֹת אָבָק.
עַל רֹאשׁ הַגַּג יָשַׁב מֶלֶךְ בְּבִגְדֵי נוֹטֵר.
בְּתוֹךְ חָזֵהוּ שֶׁל הַגַּנָּן נִפְרַשׂ גַּן אֵינְסוֹפִי...
רוּמִי, דיואן

4. יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי הֻלֶּדֶת אֵלִים רַבִּים, הִתְעוֹרַרְתִּי מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה וְגִלִּיתִי שֶׁכָּל מַסֵּכוֹתַי נִגְנְבוּ. הִתְרוֹצַצְתִּי בָּרְחוֹבוֹת בְּלִי הַמַּסֵּכוֹת וְזָעַקְתִּי "גַּנָּבִים, גָּנְבוּ לִי אֶת הַמַּסֵּכוֹת." כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְכִכַּר הַשּׁוּק צָעַק מִישֶׁהוּ מִגַּג הַבַּיִת: מְשֻׁגָּע, הוּא מְשֻׁגָּע! הֵרַמְתִּי אֶת רֹאשִׁי לִרְאוֹת אוֹתוֹ וְאָז, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, נָשְׁקָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת פָּנַי הָעֲרוּמִים וְנִשְׁמָתִי ניצתה בְּאַהֲבָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא רָצִיתִי עוֹד במסכותיי. כָּךְ נַעֲשֵׂיתִי מְשֻׁגָּע.
גֻ'בְּרַאן חַ'לִיל גֻ'בְּרַאן, המשוגע

הסוּפים אומרים כי ראייה מממד אחר מתאפשרת באמצעות אור שמוענק לאיבר החישה הפנימי הקרוי לֵב. לממד הזה, שממנו רואים מה שמעבר לראייה החושית, הסוּפים קוראים מַטְלַע או מֻטַּלַע. בלקסיקון הסוּפי מגדירים את המונח כך: "מֻטַּלַע (או מַטְלַע) הוא מקום גבוה שאליו מעלים את חכם הלב וממנו הוא רואה את הדברים בראיית הלב בהתאם לאור שהוענק ללבבו". התעוזה הרדיקלית, הייחודית, שמשתקפת באמירות ובבתי שיר של הרבה מיסטיקנים (אני קוראת להם 'חכמי לב') נובעת מכך שהם חדלים לראות את הדברים בראיית העין החושית באופן הידוע והמקובל, אלא רואים באופן חדש, אחר, ולפיכך אין הם יכולים לחזור ולשנן על דרך השיגרה אקסיומות נרכשות, מליצות מרשימות או הימנונות ידועים ולוּ מקודשים. כדי להעביר ולוּ במקצת את הראייה האחרת הם נאלצים להתבטא במילים חדשות ובדימויים נועזים, לא מוכרים. זה יוצר מתח. על המתח שבין עקרונות דוֹגמתיים לבין מבעים של "הרואים בעיני הלב" מעידים מאבקי הכוח של האליטות הדתיות – כוהנים, רבנים, עֻלמאא', ברהמינים – במיסטיקנים שהעזו להשמיע בגלוי מה שהתגלה להם באמצעות התודעה החדשה שהתעוררה בהם.
תופעה מסקרנת בהקשר זה, שעליה אני לומדת מחיבורים סוּפיים רבים, היא זו שמכנים "אמירות נפעמות", אקסטטיות. בטרמינולוגיה הסוּפית הן נקראות שַטַחַאת: מבעים אקסטטיים הנאמרים מתוך ובתוך מצבים מועצמים שבהם, כמו בשכרות או מתוך שגעון, אין התודעה הרגילה שולטת במה שיוצא מפיו של המיסטיקן. במצבים כאלה נאמרים דברים שנשמעים חסרי טעם; יתרה מכך, בעיני רבים יש בהם טעם לפגם, מה שקארל יוּנג כינה 'אינפלציה', אינפלציה מיסטית.
במצב כזה, מסתבר, אמר פעם אַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי, בן המאה התשיעית, דברים המעלים הרבה תהיות; למשל: "אני לא אני; אני אני כי אני הוא; אני הוא הוא" (אנתולוגיה, 266). מוחמד סַהְלַגִ'י בן המאה האחת-עשרה, מביא אמירה זו ואחרות בחיבור "האור בדברי אַבּוּ טַיְפוּר" (אַבּוּ טַיְפוּר הוא כינוי של אַבּוּ יַזִיד), שהקדיש לאַבּוּ יַזִיד. בספרו הוא מדווח כי פעם שמעו את אַבּוּ יַזִיד אומר: "השבח לי! מה גדול אני! אני ריבוני העליון" (סֻבְּחַאנִי, מַא אַעְטַ'םַ שַאְנִי, אַנַא רַבִּי אל-אַעְלַא). וידועה אמירתו של חַלַּאג' "אני האמת" (אַַנַא-ל-חַקּ). איך נבין אמירות כאלה, מחרידות מבחינת הרגישות הדתית וחסרות קוהרנטיות מבחינת תפיסת המציאות השכיחה? האם נסלח לאומרן בחינת "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (הושע, פרק ט, פסוקים ז-ט)? האם לא נתבע ממנו ריסון ואיפוק שיניח את דעתנו המיושבת ואת האמונות הבסיסיות שלנו?
אצל הסוּפים אני מוצאת הן ביקורת והן סלחנות. אין קונצנזוס. גֻ'נַיְד, למשל, המורה של החבורה הסוּפית בבגדאד במאה התשיעית, סוּפִי מפוכח כשלעצמו, הסביר כך את ההתפרצויות האקסטטיות של אַבּוּ יַזִיד: "האיש אָבַד בגילויי ההוד האלוהי... כי בראיית האל התפוגגה דעתו מראיית עצמו" (אנתולוגיה 2/263). באומרו "אבד" גֻ'נַיְד מיקם את אמירתו של אַבּוּ יַזִיד במצב המיסטי שנקרא בלשון הסוּפית "כיליון" (פַנַאא'). גם גַ'לַאל אל-דִין רוּמִי בן המאה השלוש-עשרה מציג במַתְ'נַוִי שלו פרשנות שהיא גם מאפשרת וגם חריפה. רוּמי מבטא אותה בבתי שיר נועזים שבהם, סביב אמירות נפעמות של אַבּו יַזִיד, הוא טווה סיפור שמציג את הזיקה המופלאה שבין מורה לתלמידיו (מַתְ'נַוִי, ספר IV, 2102 -2153):
אַבּוּ יַזִיד, הדרווישׁ הַדָּגוּל, פָּנָה אֶל תַּלְמִידָיו וְאָמַר:
רְאוּ, אֲנִי אֱלֹהִים!
הַמּוֹרֶה הַזֶּה, שֶׁכָּל מִסְתְּרֵי הַיֶּדַע נְהִירִים לוֹ, דִּבֵּר כְּשִׁכּוֹר.
הוּא אָמַר: הַשֶּׁבַח לִי! עִבְדוּ אוֹתִי!
עִם שַׁחַר, כְּשֶׁהַמַּצָּב הָאֶקְסְטָטִי חָלַף, הַתַּלְמִידִים אָמְרוּ לוֹ:
דִּבַּרְתָּ דְּבָרִים נוֹרָאִים, אַיֵּה יִרְאַת אֱלֹהִים?!
הוּא אָמַר: אִם שׁוּב אֲדַבֵּר דִּבְרֵי נְבָלָה כָּאֵלּוּ,
דִּקְרוּ אוֹתִי בְּסַכִּינִים, אַל תִּתְמַהְמְהוּ.
אֱלֹהִים מֵעַל לַגּוּף, אֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוּף.
אִם שׁוּב אֹמַר דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, חוֹבָה עֲלֵיכֶם לְהָרְגֵנִי.
כְּשֶׁכָּךְ צווה עֲלֵיהֶם בֶּן הַחוֹרִין הַזֶּה, כָּל אֶחָד מֵהַתַּלְמִידִים הצטייד בְּסַכִּין.

אַבּוּ יַזִיד שׁוּב הִגִּיעַ שִׁכּוֹר מֵהַתִּירוֹשׁ הֶחָזָק;
אֶת הַצַּו שֶׁלּוֹ שָׁכַח לְגַמְרֵי.
דַּעְתּוֹ הִתְבַּלְּעָה, הוּא הָיָה כַּאֲחוּז דִּבּוּק.
כְּשֶׁעוֹף הַחוֹל שֶׁל הָאִי-אֲנִי פָּרַשׂ כְּנָפַיִם,
אַבּוּ יַזִיד חָזַר עַל אוֹתָם הַדְּבָרִים.
אִי-הַיְּדִיעָה הֵצִיף אֶת דַּעְתּוֹ כְּמֵי מַבּוּל:
הוּא דִּבֵּר בְּעָצְמָה גְּדוֹלָה מִבָּרִאשׁוֹנָה.
הוּא אָמַר: בְּתוֹךְ הַגְּלִימָה שֶׁלִּי אֵין כְּלוּם זוּלַת אֱלֹהִים –
עַד מָתַי תְּחַפְּשׂוּ אוֹתוֹ בָּאָרֶץ וּבָרְקִיעִים?
חֲמַת טֵרוּף אָחֲזָה בְּתַלְמִידִים,
כְּאִישׁ אֶחָד הֵם תָּקְעוּ בְּגוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ אֶת הַסַּכִּינִים.
הֵם דָּקְרוּ וְדָקְרוּ אַךְ מָה שֶׁקָּרָה הִפְתִּיעָם:
אֶת גּוּפוֹתֵיהֶם שֶׁלָּהֶם הֵם דָּקְרוּ עַד זוֹב דָּם.
עַל גּוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל בַּעַל הַיֶּדַע לֹא נִרְאֲתָה אפילוּ טיפה אַחַת
וְאִלּוּ הֵם, פְּצוּעִים וּדְקוּרִים, טָבְעוּ בִּשְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל דָּם.
רַק אֶחָד הָיָה שָׁם שֶׁלִּבּוּ לֹא מְלָאוֹ לִדְקֹר אֶת נְסִיךְ הַיֶּדַע הַנֶּעֱלָם;
הַיְּדִיעָה שֶׁל זֶה, גַּם אִם לוֹקָה הייתה, כָּבְלָה אֶת יָדוֹ, הוּא לֹא נִפְגַּם.
עִם שַׁחַר מִסְפַּר הַתַּלְמִידִים פָּחַת וִיבָבוֹת נְהִי עָלוּ מִכָּל עֵבֶר.

הוֹ, אַתָּה, שֶׁאֶת נְטוּל-הָאֲנִי בְּסַכִּין דּוֹקֵר,
אֶת עַצְמְךָ אַתָּה דּוֹקֵר, הִזָּהֵר!
נְטוּל-הָאֲנִי כָּלֶה בְּתוֹךְ הָאֵל; שָׁם הוּא שׁוֹכֵן לָנֶצַח בְּבִטְחָה.
צוּרָתוֹ כָּלְתָה, הוּא נִהְיֶה מַרְאָה.
אֵין שָׁם כְּלוּם זוּלַת דְּיוֹקַן פָּנָיו שֶׁל הַזּוּלַת.
אִם תִּירַק עָלָיו, עַל פַּרְצוּפְךָ אַתָּה יוֹרֵק;
אִם תַּחְבֹּט בַּמַּרְאָה, בְּעַצְמְךָ אַתָּה חוֹבֵט.
אִם תִּרְאֶה בַּמַּרְאָה דְּיוֹקָן כָּעוּר, אַתָּה הוּא זֶה;
אִם תִּרְאֶה בָּהּ אֶת יֵשׁוּ וּמִרְיָם, אַתָּה הוּא הֵם.
יְדִיד הָאֵל אֵינוֹ זֶה וְאַף לֹא זֶה: פָּשׁוּט הוּא, נְטוּל תְּאָרִים וּתְכוּנוֹת,
הוּא מַרְאֶה לְךָ אֶת הַדְּיוֹקָן שֶׁלְּךָ.
תרגום ש.ס.

בבית מבודד באנגליה גדלים ארבעה ילדים.
אמא שלהם מתה זה עתה מסרטן והאחיות הגדולות שלהן מתו בפנימייה שהמנהל שלה האמין שיש לחנך ילדות באמצעות דרשות על אש הגיהנום, אך פחות האמין בלהאכיל אותן.

את שלוש הילדות ששרדו החזיר האבא הביתה,
הילדות הן שרלוט, אמילי ואן ברונטה. יחד עם אחיהן ברנוול, הן מבלות שעות ארוכות בקריאה.

יום אחד מביא האב לילדיו מתנה נדירה – 12 חיילי צעצוע. חיילי הצעצוע הללו כובשים את דמיונם של ילדי משפחת ברונטה, ובעזרתם הם ממלאים את החלל הריק בחייהם ובוראים עולמות חדשים -

בעקבות הצעתה של שרלוט הם ממציאים פדרציית איים בשם "עיר הזכוכית"
הם מבלים שעות ליד השולחן, הוגים במפות בדויות ומדויקות לפרטיהן אותן משרטט ברונוול המוכשר בציור. ומתכננים היסטוריות מורכבות לדמויות המאכלסות את ארצות הדמיון שלהם.
הם אפילו מוציאים מגזין חדשות של "עיר הזכוכית" בסדרת ספרונים בגודל קופסאות גפרורים.

בנייתו של יקום בדוי ומדומיין לפרטי פרטים, הנוצר בשנות הילדות, מכונה בשפה המקצועית – פאראקוסמוס. זהו מפלטם של ילדים שחוו אובדן בעולמם האמיתי.
במעבדת הדמיון הזו ליטשו ילדי משפחת ברונטה את כישרונותיהם, כל אחד ואחת על פי נטיותיו: שרלוט כתבה סאגות מיניאטוריות על גיבורה שאין לה תואר והדר, אמילי כתבה שירה, אן עסקה בתיאולוגיה של "עיר הזכוכית" וברונוול צייר וערך אנציקלופדיה של הפדרציה.

מאפיין נוסף של הפאראקוסמוס הוא העובדה שאינו נזנח עם צעצועי הילדות.
רק כשהייתה כבר בת 22, חשה שרלוט שהיא חייבת לעזוב ולחפש עולם משלה. בטקסט פרידה מ"עיר הזכוכית" היא כתבה: "אני חשה כמעט כאילו אני עומדת על סיפו של בית ונפרדת לשלום מיושביו."
ברונוול, אמילי ואן, שעד יומם האחרון המשיכו, במידה כזו או אחרת, לעסוק בענייניה של "עיר הזכוכית", חשו כי היא נוטשת גם אותם.

שרלוט מוצאת משרה כאומנת וכמורה בפנימייה, גם אמילי ואן מנסות כוחן כאומנות.
שרלוט ואמילי נוסעת לבריסל להשתלם בפנימייה של קונסטנטין הגר.

כל אותה עת הם לא נוטשים את חלומותיהם האמנותיים.
שרלוט שולחת מכתב למשורר הנערץ עליה רוברט סאותי. הוא משיב לה כי ספרות אינה יכולה להיות עניין חייה של אשה שכן היא תערער את מצבה הנפשי, וכי מוטב לה שתעסוק יותר במילוי חובותיה הנאותות. למזלנו הטוב, היא לא מצייתת לו וממשיכה לכתוב.

שרלוט מחליטה לעשות מעשה ומשכנעת את אמילי ואן לפרסם יחד אסופה משיריהם, בשם בדוי.
הן מודעות לדעה הקדומה על נשים כותבות ובוחרות לעצמן שמות עט אנדרוגניים במכווןן:
קארר, אליס ואקטון בל. הן משלמות על הוצאת הקובץ הצנום במיטב חסכונותיהן הדלים.
הוא זוכה לביקורת אחת טובה, אך למרות המילים הטובות, רק שני עותקים של הספר נמכרים.
הן לא מתייאשות ומחליטות לנסות את כוחן הפעם בפרוזה.
אמילי מתחילה לכתוב את 'אנקת גבהים', אן את 'אגנס גריי' רומן על מוראות העבודה כאומנת, ושרלוט כותבת את 'הפרופסור' רומן על אהבתה הנכזבת לקונסטנטין הגר, מנהל הפנימייה הבלגי.

הרומנים של אמילי ואן מתקבלים לפרסום, הרומן שרלוט נדחה ע"י כל ההוצאות.
היא לא אומרת נואש, מתיישבת וכותבת את הרומן הגדול שלה 'ג'יין אייר', הנחשב לרומן החניכה הנשי הראשון.

ב1847 רואים אור הרומנים של שלוש האחיות, עדיין תחת שמות בדויים.
הציבור הויקטוריאני מתקשה לעכל את היתקליף של אמילי, אך מתאהב בג'יין וברוצ'סטר
הספר ג'יין אייר הופך מיד לרב מכר.

בעוד שחיי האחיות עולים על המסלול, ברנוול מאבד כיוון; לאחר כישלון אמנותי ואהבה נכזבת לאם תלמידו, הוא מאבד את עבודתו כמורה פרטי, מתמכר לאופיום ולאלכוהול וחוזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. הוא מצייר דיוקן קבוצתי שלו ושל אחיותיו, אך אינו מרוצה מדיוקנו שלו, ומוחק את עצמו מן היצירה.

מצבו של ברנוול מחמיר, הוא סובל מדיליריום, ומצית את מיטתו בטעות. על ערש דוויי הוא אומר: "בכל חיי לא עשיתי דבר לא גדול ולא טוב."

אמילי שהצטננה במהלך הלווייתו של ברונוול, נופלת למשכב ומתה 3 חודשים אחריו. לאחר חצי שנה מסתלקת גם אן לעולמה. שרלוט נשארת בודדה. בעולם שבו היא כבר לא אחות של אף אחד יותר.

היא מוסיפה לכתוב ושנים ספורות לאחר מכן, היא נישאת לעוזרו של אביה הכומר.
במכתב לחברתה הטובה, היא כותבת: "אכן, דבר עגום, מוזר ומסוכן הוא לאישה להפוך לרעיה."
כעבור שנה, בחודשי הריונה הראשונים, שרלוט מתה עם העובר.
סיבת המוות נכתבה כשחפת, אך כיום יש המניחים כי היא מתה מהתייבשות ותת תזונה בשל הקאות היריון בלתי פוסקות.

שרלוט ברונטה נולדה האתמול לפני 210 שנים.
קראתם את ג'יין אייר בנעוריכן? חזרתם אליו כמבוגרים? קראתם גם ספרים נוספים שלה ושל אחיותיה?

מקורות:
בהכנת הטקסט ציטטנו בהרחבה מתוך ספרה הנפלא של נועה מנהיים 'הרשת הספרותית',
הוצאת גרף, 2024

ברכות כפולות לד״ר לידיה גינזבורג על אישור עבודת הדוקטורט וזכיה בפוסט דוקטורט יוקרתי בשוויץ!

עבודת הדוקטורט של לידיה גינזבורג - ״הפילוסופיה כפרקטיקה: חקר אנתרופולוגי של ידע, גבולות ושינוי בתנועה גלובלית״ נכתבה אצלנו במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחיה של פרופ' נורית שטדלר.

העבודה בוחנת את התנועה הבינלאומית לפרקטיקה פילוסופית באמצעות כלים אתנוגרפיים. התנועה, שבה חברים כיום מאות חברים ברחבי העולם, הוקמה בשנות ה-1980 במערב אירופה מבקרת את המצב בו לדברי חבריה הפילוסופיה האקדמית התרחקה מענייני דיומא והסתגרה בתוך מגדל השן האוניברסיטאי. לדעתם של הפילוסופים הפרקטיים, התרחקות זו הביאה לזניחת תפקידיה המסורתיים של הפילוסופיה במיוחד ההדרכה הרוחנית והמוסרית שהיוו, לתפיסתם, בסיס לצמיחתן של מסורות פילוסופיות עתיקות.

במחקר גינזבורג התמקדה באופן שבו חברי התנועה מתרגמים רעיונות פילוסופיים מופשטים לפרקטיקות יומיומיות. המחקר התבסס על עבודת שדה מקיפה שהתקיימה בין השנים 2018–2023 במפגשים הקבוצתיים של התנועה באיטליה, נורבגיה ורוסיה. הממצאים מראים כי הפילוסופים הפרקטיים מגדירים מחדש את "המעשה הפילוסופי" דרך שילוב בין היבטים אפיסטמיים, פרקטיים ואתיים הבאים לידי ביטויים בהקשרים חברתיים שונים. התרומה התאורטית המרכזית של העבודה היא פיתוח המושג ״אריגת פתחים״ (weaving-in openings) המשלים את מושג ה-"אסמבלאז'" של דלז וגואטרי. באמצעות המושג החדש ניתן להסביר כיצד נמזגים אל תוך גוף הידע הפילוסופי שילובים חדשים ודינמיים של ידע, פרקטיקה ואתיקה, ובאופן כללי לבחון את תהליכי יצירה ויישום ידע בתנועה אפיסטמית גלובליות.

בפרויקט הפוסט-דוקטורט, מרחיבה גינזבורג את המבט על הפילוסופיה הפרקטית ומתמקדת בממד "הרוחני" המופיע בפרקטיקה הפילוסופית. המחקר, אשר זכה במענק מחקר יוקרתי מטעם הקרן הלאומית למדע של שוויץ (SNSF), ייערך בארבע שנים הקרובות בשיתוף עם האנתרופולוג פרופ' יוהנס קוואק, אנתרופולוג חברתי מהמחלקה לאנתרופולוגיה חברתית ולימודי תרבות באוניברסיטת ציריך. המחקר יתמקד בפרדוקס המובנה בניסיון לממש את אידיאל ה-Bildung ההוליסטי בתוך המוסדות האקדמיים העכשוויים הבנויים על העדפת ידע תיאורטי על פני זה פרקטי ועל ההפרדה בין תחומי הידע.

על מנת לבחון את הפרדוקס הם יערכו עבודת שדה שתתמקד בתוכניות ההכשרה של הפילוסופים הפרקטיים המתקיימות במסגרות אוניברסיטאיות באוסטריה ובנורבגיה ויבחנו כיצד מנווטים הפילוסופים הפרקטיים בין הזרמים הסותרים של ידע אקדמי וידע הוליסטי, רוחני או דתי ובין פרקטיקות ומוסדות בהם מיישמים את סוגי הידע השונים. מטרת הפרויקט היא לבחון את ״עבודת הגבול״ (boundary-work) אותה מבצעים הפילוסופים במעברים אלה ולהאיר מחדש על הקשר בין הפילוסופיה לאנתרופולוגיה בייחוד בכל הנוגע למחקר אתנוגרפי של עשייה פילוסופית, בידע התנסותי ובטרנספורמציה של הידע התיאורטי לידע פרקטי. באופן כזה הפרויקט האתנוגרפי יתרום לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הידע ובמיוחד להבנה של תהליכי אימוץ, עיבוד והמצאה מחדש של מושגים ורעיונות ממסורות פילוסופיות עתיקות וביישומם של רעיונות אלה בתוך מוסדות ותהליכים המעצבים את החברה בת זמננו.

ברכות ללידיה ובהצלחה בהמשך!

אני משתתפת בצערה הכבד של משפחת אוסטרובסקי על מותה הטרגי של לנה אוסטרובסקי ז״ל, מורה לפיתוח קול בניסן נתיב.

לנה היא אחת מה-4 נעדרים שגופתם חולצה מההריסות של הפגיעה מהטיל האיראני בבניין מגורים בחיפה.

לנה הייתה דמות משמעותית - מורה מסורה, מקצועית וקפדנית, שהאמינה בעבודה עמוקה ובהתמדה, אך תמיד ידעה לראות את הטוב בכל תלמיד ותלמידה. היא הותירה חותם בלבבות רבים בזכות אישיותה החמה, חיוכה הכובש ורוחב ליבה.

מותה הטראגי, הוא אובדן כבד לכל מי שזכה להכיר אותה.

יהי זכרה ברוך.

Alex Rif

There is a letter in this novel so unbearable that you have to put the book down and breathe before continuing.

Goethe wrote The Sorrows of Young Werther in 1774 in four weeks, in a single sustained fever, and you can feel the temperature of it on every page, it is very precise. Precise about the specific way longing eats a person from the inside out.

The story is simple to the point of cruelty. A young man named Werther falls in love with a woman named Lotte who is already engaged to someone else. He knows this from the beginning. He stays anyway. He writes letters to a friend named Wilhelm, letters that track his slow emotional unravelling with the kind of self-awareness that makes it worse, not better. Werther knows what is happening to him. He analyses it, names it, watches it progress, and cannot stop it. That is the real subject of the book. Not love. The failure of intelligence to save you from yourself.

Goethe was twenty-four when he wrote it. He had just survived his own version of the story, an infatuation with a woman engaged to a friend, a humiliation he left town to escape. The novel is not autobiography, but it is close enough that the distance sometimes disappears. What he did with the experience was extraordinary: he turned it into a formal problem. How do you render inner collapse without sentimentalising it? How do you make a reader pity someone without letting them off the hook? The answer he found was the epistolary form: letters, only Werther's side, no response from Wilhelm ever shown. You are inside one skull, there is no exit.

The dangerous idea, and it genuinely alarmed people, governments, clergy, is that Werther is not wrong. That is what no one could quite handle. He doesn't love badly. He doesn't love unwisely in the way moralists could dismiss. He loves with total seriousness, holds nothing back, asks nothing corrupt, and is destroyed anyway. The book doesn't punish him for excess or weakness. It simply shows what happens when a person of genuine depth encounters a world with no space for that depth. The indictment isn't Werther, it's the world.

When it was published, young men across Europe began dressing like Werther: blue coat, yellow waistcoat. Some of them killed themselves. The phenomenon got a name: the Werther effect. Goethe was horrified. He had written the book to survive the feeling, not to endorse surrendering to it. There is a note at the end of the novel, sober, external, reported rather than felt, that reads like a man trying to pull back from something he'd unleashed. He spent decades afterwards insisting the book was a warning, not a celebration. But great books are not controllable by their authors. The readers decided.

The prose is what makes all of this work. It moves like thought: digressive, circling, suddenly clear, then muddied again. There are passages of landscape description that function as emotional weather reports, Werther's inner state projected onto hills and clouds and fading light. Goethe was doing something then that the Romantics would spend the next century learning from: making the external world carry feeling rather than explaining the feeling directly. It is a technical achievement dressed as a cry for help.

Goethe lived to be eighty-two. He wrote Faust, scientific treatises, thousands of poems, decades of work. But Werther followed him everywhere, the book he wrote at twenty-four that the world would not let him outlive.

Near the end of his life he said he'd only read it once after writing it, and that was enough. Some things you write to survive. Whether you get to leave them behind is not up to you.

קוף מסוג גנון נתפס בכפר קאסם - זהו הקוף ה-64 שנמצא מאז נחשפה פרשת ההברחות.

לוחמי מג״ב איו״ש פעלו בכפר קאסם, על בסיס הכוונה מודיענית של היחידה המרכזית של מג״ב מרכז, למעצר חשוד בחשד לסחר והחזקה של חיות מוגנות בניגוד לחוק. במהלך החיפוש אותר בחצר הבית קוף מסוג גנון ירוק שהוחזק בתוך כלוב בתנאים ירודים. הוא יועבר להמשך טיפול של רשות הטבע והגנים, להערכה וטרינרית, ולאחר מכן שיקום במקלט הקופים הישראלי. החשוד זומן להמשך חקירה ברשות הטבע והגנים.

📌 ד״ר תמר פרדמן, מנכ״לית ומייסדת מקלט הקופים הישראלי: ״זהו הקוף ה־64 שהגיע אלינו בחודשים האחרונים בעקבות פרשת ההברחה שנחשפה בשנה שעברה. הקופים מגיעים במצב פיזי ונפשי קשה, לאחר שהוחזקו בתנאים ירודים ושימשו כאביזרים בסרטונים ברשת. אנחנו קוראים לציבור לא לשתף סרטונים כאלה, לא לתת להם חשיפה, ולדווח על מקרים דומים כדי שנוכל להגיע לקופים המוברחים״.

👈 אם נתקלתם בקוף בטבע או מוחזק בידיים פרטיות, יש לצלצל מיד למוקד רשות הטבע והגנים במספר 3639* או למוקד הווטרינרי העירוני במקום מגוריכם. אין לנסות להתקרב אל הקוף או לפתות אותו עם אוכל. יש לחכות בקרבת מקום בקשר עין עם החיה עד הגעת צוותי המקצוע.

צילום: דוברות המשטרה
Israel Police - משטרת ישראל

בואו נדבר על הרגע המדויק שבו הבועה האטומה של תעשיית ה״אכלו לי, שתו לי״ התרסקה חזיתית אל תוך האקזיט הכי פחות מתנצל ומתרפס בהיסטוריה של הכלכלה הישראלית.

אסף רפפורט, האיש שהסתכל לענקית כמו גוגל בלבן של העיניים, סגר עסקת ענק של 32 מיליארד דולר ועכשיו גם רכש רשמית את ערוץ 13. ופתאום, במכונת הרעל שעובדת על אדי תסכול ותלונות, נרשמה היסטריה רבתי וקריסת מערכות מוחלטת.

אתמול זה קרה סופית. קבוצת ההייטקיסטים חתמה על מזכר ההבנות, הניחה 120 מיליון דולר על השולחן, וזרקה את עסקת דרהי לפח ההיסטוריה. אבל הנה הפאנץ׳ האמיתי שהורס לחסידי הכת את הבריאות: רפפורט והחברים אפילו לא ישלטו בערוץ ישירות. הם העבירו את השליטה לקרן מיוחדת לתועלת הציבור במטרה אחת ויחידה כדי להבטיח עצמאות עיתונאית נטו.

וזה, יותר מכל דבר אחר, מה שמוציא אותם מדעתם. לא ״חופש הביטוי״ מטריד אותם, אלא הפחד המשתק מהיציאה המרהיבה של רפפורט מהארון היישר אל לב הקונצנזוס.

מבחינתם, הוא הסיוט ה״קפלניסטי״ המושלם בהתגלמותו. הוא לא דופק חשבון לאף עסקן, לא מחכה לליטוף או לאישור כניסה מקיסריה, ועושה את כל זה בחולצה שחורה צמודה וחיוך קליל של מי שהמסים שלו מתקצבים להם את הישיבות.

האירוניה פה כל כך עבה שאפשר לחתוך אותה עם מקלדת של 8200: בזמן שהם מלהגים בלהט על ״הון שלטון״ ו״אליטות״ הם סוגדים בעיוורון לערוץ 14. ערוץ שבו הבעלים, יצחק מירילשוילי, אינו רק ״מקורב״ לשלטון, אלא צינור ההזנה המרכזי שלו. שם, חנופה למנהיג היא תנאי קבלה בסיסי לעבודה, והעובדות הן תמיד בגדר המלצה בלבד.

אבל כשרפפורט, גיי מוצהר, פטריוט יצרני וגאה שבנה אימפריה טכנולוגית בעשר אצבעות, ולא קיבל שום דבר בירושה, בקומבינה או כטובה אישית מאיזה שר רוכש גוף תקשורת בכסף שהוא אשכרה עבד בשבילו, הם מיד זועקים ״דיקטטורה!״
הם משתגעים כי הוא מראה חסרת רחמים. הוא מייצג את ישראל שעובדת, שמפתחת, שמשלמת את המסים שמממנים את קומבינות הפטור וההשתמטות. הוא ״הפריבילג״ שבונה את המדינה, בזמן שהם בונים תיאוריות קונספירציה ברשתות החברתיות.

העובדה שהוא אינו זקוק לחסדיו של אף פוליטיקאי, ויכול לממן להם את כל לוח השידורים מהעודף של סיבוב הגיוס האחרון, היא העלבון הסופי.

זה בכלל לא מאבק על שוק התקשורת, זה מאבק יצרי על הנשמה של המדינה. כשרפפורט מסמן מטרה, הוא מביא איתו ניחוח של הצלחה גלובלית, נקייה ובלתי תלויה. וזה פשוט מטריף את מי שרגיל לחיות על דפי מסרים, פחד וקורבנות כרונית. אז שימשיכו להתבכיין ולהקליד בזעם; הוא ימשיך לבנות את הכלכלה.

אגב, מיליארדי השקלים במסים מהעסקאות שלו כבר בדרך לקופת המדינה לממן להם כבישים וישיבות.

אל תשכחו להגיד תודה ל״קפלניסט״.

ashperling