23/05/2026
לראות בעין הלב
1. בַּחַיִּים הַלָּלוּ תַּפְקִידֵנוּ הוּא לְרַפֵּא אֶת עֵין הַלֵּב שֶׁבָּהּ רוֹאִים אֶת אֱלוֹהִים – אוגוסטינוס הקדוש
2. לִרְאוֹת עוֹלָם בְּגַרְגֵר חוֹל
וְרָקִיעַ בְּפֶרַח בָּר
לֶאֱחוֹז אֵינְסוֹף בְּכַף יַדְךָ
וְנֶצַח בְּשָעָה.
וויליאם בלייק
3. לִבִּי קָפַץ מִשִּׂמְחָה וְהִצִּיב סֻלָּם בִּקְצֵה הַשֵּׂכֶל.
מֵרֹב אַהֲבָה אָץ הַלֵּב אֶל הַגַּג וּפִתְאוֹם,
מֵרֹאשׁ הַגַּג,
הוּא רָאָה עוֹלָם מִחוּץ לְעוֹלָמֵנוּ –
אוֹקְיָאנוֹס מַקִּיף-כָּל בְּתוֹךְ קַנְקַן,
שְׁחָקִים בְּצוּרַת פְּרוּדוֹת אָבָק.
עַל רֹאשׁ הַגַּג יָשַׁב מֶלֶךְ בְּבִגְדֵי נוֹטֵר.
בְּתוֹךְ חָזֵהוּ שֶׁל הַגַּנָּן נִפְרַשׂ גַּן אֵינְסוֹפִי...
רוּמִי, דיואן
4. יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי הֻלֶּדֶת אֵלִים רַבִּים, הִתְעוֹרַרְתִּי מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה וְגִלִּיתִי שֶׁכָּל מַסֵּכוֹתַי נִגְנְבוּ. הִתְרוֹצַצְתִּי בָּרְחוֹבוֹת בְּלִי הַמַּסֵּכוֹת וְזָעַקְתִּי "גַּנָּבִים, גָּנְבוּ לִי אֶת הַמַּסֵּכוֹת." כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְכִכַּר הַשּׁוּק צָעַק מִישֶׁהוּ מִגַּג הַבַּיִת: מְשֻׁגָּע, הוּא מְשֻׁגָּע! הֵרַמְתִּי אֶת רֹאשִׁי לִרְאוֹת אוֹתוֹ וְאָז, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, נָשְׁקָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת פָּנַי הָעֲרוּמִים וְנִשְׁמָתִי ניצתה בְּאַהֲבָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא רָצִיתִי עוֹד במסכותיי. כָּךְ נַעֲשֵׂיתִי מְשֻׁגָּע.
גֻ'בְּרַאן חַ'לִיל גֻ'בְּרַאן, המשוגע
הסוּפים אומרים כי ראייה מממד אחר מתאפשרת באמצעות אור שמוענק לאיבר החישה הפנימי הקרוי לֵב. לממד הזה, שממנו רואים מה שמעבר לראייה החושית, הסוּפים קוראים מַטְלַע או מֻטַּלַע. בלקסיקון הסוּפי מגדירים את המונח כך: "מֻטַּלַע (או מַטְלַע) הוא מקום גבוה שאליו מעלים את חכם הלב וממנו הוא רואה את הדברים בראיית הלב בהתאם לאור שהוענק ללבבו". התעוזה הרדיקלית, הייחודית, שמשתקפת באמירות ובבתי שיר של הרבה מיסטיקנים (אני קוראת להם 'חכמי לב') נובעת מכך שהם חדלים לראות את הדברים בראיית העין החושית באופן הידוע והמקובל, אלא רואים באופן חדש, אחר, ולפיכך אין הם יכולים לחזור ולשנן על דרך השיגרה אקסיומות נרכשות, מליצות מרשימות או הימנונות ידועים ולוּ מקודשים. כדי להעביר ולוּ במקצת את הראייה האחרת הם נאלצים להתבטא במילים חדשות ובדימויים נועזים, לא מוכרים. זה יוצר מתח. על המתח שבין עקרונות דוֹגמתיים לבין מבעים של "הרואים בעיני הלב" מעידים מאבקי הכוח של האליטות הדתיות – כוהנים, רבנים, עֻלמאא', ברהמינים – במיסטיקנים שהעזו להשמיע בגלוי מה שהתגלה להם באמצעות התודעה החדשה שהתעוררה בהם.
תופעה מסקרנת בהקשר זה, שעליה אני לומדת מחיבורים סוּפיים רבים, היא זו שמכנים "אמירות נפעמות", אקסטטיות. בטרמינולוגיה הסוּפית הן נקראות שַטַחַאת: מבעים אקסטטיים הנאמרים מתוך ובתוך מצבים מועצמים שבהם, כמו בשכרות או מתוך שגעון, אין התודעה הרגילה שולטת במה שיוצא מפיו של המיסטיקן. במצבים כאלה נאמרים דברים שנשמעים חסרי טעם; יתרה מכך, בעיני רבים יש בהם טעם לפגם, מה שקארל יוּנג כינה 'אינפלציה', אינפלציה מיסטית.
במצב כזה, מסתבר, אמר פעם אַבּוּ יַזִיד בִּסְטַאמִי, בן המאה התשיעית, דברים המעלים הרבה תהיות; למשל: "אני לא אני; אני אני כי אני הוא; אני הוא הוא" (אנתולוגיה, 266). מוחמד סַהְלַגִ'י בן המאה האחת-עשרה, מביא אמירה זו ואחרות בחיבור "האור בדברי אַבּוּ טַיְפוּר" (אַבּוּ טַיְפוּר הוא כינוי של אַבּוּ יַזִיד), שהקדיש לאַבּוּ יַזִיד. בספרו הוא מדווח כי פעם שמעו את אַבּוּ יַזִיד אומר: "השבח לי! מה גדול אני! אני ריבוני העליון" (סֻבְּחַאנִי, מַא אַעְטַ'םַ שַאְנִי, אַנַא רַבִּי אל-אַעְלַא). וידועה אמירתו של חַלַּאג' "אני האמת" (אַַנַא-ל-חַקּ). איך נבין אמירות כאלה, מחרידות מבחינת הרגישות הדתית וחסרות קוהרנטיות מבחינת תפיסת המציאות השכיחה? האם נסלח לאומרן בחינת "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (הושע, פרק ט, פסוקים ז-ט)? האם לא נתבע ממנו ריסון ואיפוק שיניח את דעתנו המיושבת ואת האמונות הבסיסיות שלנו?
אצל הסוּפים אני מוצאת הן ביקורת והן סלחנות. אין קונצנזוס. גֻ'נַיְד, למשל, המורה של החבורה הסוּפית בבגדאד במאה התשיעית, סוּפִי מפוכח כשלעצמו, הסביר כך את ההתפרצויות האקסטטיות של אַבּוּ יַזִיד: "האיש אָבַד בגילויי ההוד האלוהי... כי בראיית האל התפוגגה דעתו מראיית עצמו" (אנתולוגיה 2/263). באומרו "אבד" גֻ'נַיְד מיקם את אמירתו של אַבּוּ יַזִיד במצב המיסטי שנקרא בלשון הסוּפית "כיליון" (פַנַאא'). גם גַ'לַאל אל-דִין רוּמִי בן המאה השלוש-עשרה מציג במַתְ'נַוִי שלו פרשנות שהיא גם מאפשרת וגם חריפה. רוּמי מבטא אותה בבתי שיר נועזים שבהם, סביב אמירות נפעמות של אַבּו יַזִיד, הוא טווה סיפור שמציג את הזיקה המופלאה שבין מורה לתלמידיו (מַתְ'נַוִי, ספר IV, 2102 -2153):
אַבּוּ יַזִיד, הדרווישׁ הַדָּגוּל, פָּנָה אֶל תַּלְמִידָיו וְאָמַר:
רְאוּ, אֲנִי אֱלֹהִים!
הַמּוֹרֶה הַזֶּה, שֶׁכָּל מִסְתְּרֵי הַיֶּדַע נְהִירִים לוֹ, דִּבֵּר כְּשִׁכּוֹר.
הוּא אָמַר: הַשֶּׁבַח לִי! עִבְדוּ אוֹתִי!
עִם שַׁחַר, כְּשֶׁהַמַּצָּב הָאֶקְסְטָטִי חָלַף, הַתַּלְמִידִים אָמְרוּ לוֹ:
דִּבַּרְתָּ דְּבָרִים נוֹרָאִים, אַיֵּה יִרְאַת אֱלֹהִים?!
הוּא אָמַר: אִם שׁוּב אֲדַבֵּר דִּבְרֵי נְבָלָה כָּאֵלּוּ,
דִּקְרוּ אוֹתִי בְּסַכִּינִים, אַל תִּתְמַהְמְהוּ.
אֱלֹהִים מֵעַל לַגּוּף, אֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוּף.
אִם שׁוּב אֹמַר דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, חוֹבָה עֲלֵיכֶם לְהָרְגֵנִי.
כְּשֶׁכָּךְ צווה עֲלֵיהֶם בֶּן הַחוֹרִין הַזֶּה, כָּל אֶחָד מֵהַתַּלְמִידִים הצטייד בְּסַכִּין.
אַבּוּ יַזִיד שׁוּב הִגִּיעַ שִׁכּוֹר מֵהַתִּירוֹשׁ הֶחָזָק;
אֶת הַצַּו שֶׁלּוֹ שָׁכַח לְגַמְרֵי.
דַּעְתּוֹ הִתְבַּלְּעָה, הוּא הָיָה כַּאֲחוּז דִּבּוּק.
כְּשֶׁעוֹף הַחוֹל שֶׁל הָאִי-אֲנִי פָּרַשׂ כְּנָפַיִם,
אַבּוּ יַזִיד חָזַר עַל אוֹתָם הַדְּבָרִים.
אִי-הַיְּדִיעָה הֵצִיף אֶת דַּעְתּוֹ כְּמֵי מַבּוּל:
הוּא דִּבֵּר בְּעָצְמָה גְּדוֹלָה מִבָּרִאשׁוֹנָה.
הוּא אָמַר: בְּתוֹךְ הַגְּלִימָה שֶׁלִּי אֵין כְּלוּם זוּלַת אֱלֹהִים –
עַד מָתַי תְּחַפְּשׂוּ אוֹתוֹ בָּאָרֶץ וּבָרְקִיעִים?
חֲמַת טֵרוּף אָחֲזָה בְּתַלְמִידִים,
כְּאִישׁ אֶחָד הֵם תָּקְעוּ בְּגוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ אֶת הַסַּכִּינִים.
הֵם דָּקְרוּ וְדָקְרוּ אַךְ מָה שֶׁקָּרָה הִפְתִּיעָם:
אֶת גּוּפוֹתֵיהֶם שֶׁלָּהֶם הֵם דָּקְרוּ עַד זוֹב דָּם.
עַל גּוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל בַּעַל הַיֶּדַע לֹא נִרְאֲתָה אפילוּ טיפה אַחַת
וְאִלּוּ הֵם, פְּצוּעִים וּדְקוּרִים, טָבְעוּ בִּשְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל דָּם.
רַק אֶחָד הָיָה שָׁם שֶׁלִּבּוּ לֹא מְלָאוֹ לִדְקֹר אֶת נְסִיךְ הַיֶּדַע הַנֶּעֱלָם;
הַיְּדִיעָה שֶׁל זֶה, גַּם אִם לוֹקָה הייתה, כָּבְלָה אֶת יָדוֹ, הוּא לֹא נִפְגַּם.
עִם שַׁחַר מִסְפַּר הַתַּלְמִידִים פָּחַת וִיבָבוֹת נְהִי עָלוּ מִכָּל עֵבֶר.
הוֹ, אַתָּה, שֶׁאֶת נְטוּל-הָאֲנִי בְּסַכִּין דּוֹקֵר,
אֶת עַצְמְךָ אַתָּה דּוֹקֵר, הִזָּהֵר!
נְטוּל-הָאֲנִי כָּלֶה בְּתוֹךְ הָאֵל; שָׁם הוּא שׁוֹכֵן לָנֶצַח בְּבִטְחָה.
צוּרָתוֹ כָּלְתָה, הוּא נִהְיֶה מַרְאָה.
אֵין שָׁם כְּלוּם זוּלַת דְּיוֹקַן פָּנָיו שֶׁל הַזּוּלַת.
אִם תִּירַק עָלָיו, עַל פַּרְצוּפְךָ אַתָּה יוֹרֵק;
אִם תַּחְבֹּט בַּמַּרְאָה, בְּעַצְמְךָ אַתָּה חוֹבֵט.
אִם תִּרְאֶה בַּמַּרְאָה דְּיוֹקָן כָּעוּר, אַתָּה הוּא זֶה;
אִם תִּרְאֶה בָּהּ אֶת יֵשׁוּ וּמִרְיָם, אַתָּה הוּא הֵם.
יְדִיד הָאֵל אֵינוֹ זֶה וְאַף לֹא זֶה: פָּשׁוּט הוּא, נְטוּל תְּאָרִים וּתְכוּנוֹת,
הוּא מַרְאֶה לְךָ אֶת הַדְּיוֹקָן שֶׁלְּךָ.
תרגום ש.ס.
