NLP & Coaching עדי ארדיטי

כשאנחנו רואים תמונות של כולם בחו"ל (משנה שעברה), מסיבות (מראש השנה), כיבוש אתגרים והגשמה עצמית (מכירה מישהו שטיפס על הקלימנג'רו. ואני שונאת לטפס אפילו על הסולם להחליף חורף קיץ בארון בגדים), בעודנו יושבים עם הנייד ביד אחת, קפה אלפמאות ביד השנייה, עוד לא הסתרקנו, וכבר חמש בערב, יש תחושה של באסה מחלחלת דרך הציפורניים בלי הלק ג'ל.
קוראים לזה FOMO.
Fear of missing out
חרדת החמצה.
מה שאומר שלכולם יש חיים ורק אתם מפספסים אותם.
אתם לא.
תראו אותי -
30 דקות קודם לכן הייתי עדיין עם סמרטוטים וקליפסים בשיער, תקועה עד עמקי נשמתי בתוך הצפה חגיגית במיוחד של המקלחת. המים זלגו החוצה כמו ים סוף שחזר לסורו, עוד שנייה ליל הסדר (למרפי אין חל"ת) ואני מאחרת לאמא שלי באון ליין, אין לי למי לקרוא לעזרה, אין לי שום ידע באינסטלציה, ומה לעזאל אני אמורה לעשות עם השמפו על הראש?!
שעות אחרי מה שרואים בתמונה, כולל כמה פטנטים של מקגייור, תושיה, ובעיקר עקשנות, אפשר לנשום לרווחה ולדווח שהאירוע מאחורינו.
בחיים לא הייתי שמה תמונה של זה, ובכלל, יש מצב שהפוסט הזה נכתב על אדים של אקונומיקה.
יש הנחת יסוד ב NLP שאומרת ש'אתה תמיד הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה, ושיש לך את כל המשאבים להשיג כל מה שאתה רוצה'.
הייתי קוראת לעצמי 'עדי אינסטלטורים' 😊 אבל אני

ככל שאתה מחכה יותר לעתיד, כך הוא יהיה קצר יותר.
אני מודה שגם אם תמונת העתיד המצטיירת היא מפתה, אם אני צריכה להתאמץ ולצאת מהמקום הנוח (כרגע זה בנעלי בית ומפיץ חום) המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא "לא!".
אחר כך יגיע ה"למה לא?.."
איכשהו תמיד עשיתי משהו שבהתחלה הייתי קצת לא מוכנה לעשות.
נראה לי שזו הדרך לגדול, גם אם היא כוללת כאבי גדילה.
כאשר יש רגעים של ‘וואו, אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה,’ ובכל זאת, את מצליחה להתגבר על אותם רגעים, זהו הרגע בו השגת פריצת דרך.
לפעמים צריך בשביל זה סכין בין השיניים, לפעמים נעליים נוחות, לפעמים יד מכוונת.

ריצה? – לא!!!
חדר כושר? - לא!!
פילאטיס? – לא!
ריקודי בטן? – נו באמת..
"תביני", הוא אומר לי, "קל יותר לפתח שרירי גוף מאשר שרירי נפש".
"אני יודעת", אני עונה, "אני לא מחפשת קל, אני פה בשביל להקל".

"אני מתה", היא אומרת לי, "מפחד!"
"ברור", אני מחייכת בהבנה, כי הפחד הבסיסי שלנו הוא פחד מוות.
כי בכל פעם שאנחנו מאבדים משהו זה קצת כמו למות.
וכי אף פעם אנחנו לא יודעים מה יש אחריו. הלא נודע יכול להפחיד נורא.
ואחרי שהיא מעלה בפני את כל סירטי האימה האפשריים שמסתכמים ב - "ואם אני אפול ואתרסק"?
אני שואלת: "ואם תנסקי ותעופי?"

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" - שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן." - אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." - אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו" - הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" - אמר החתול - "אם רק תתמידי בהליכה"

"בלונדינית? אני?! מה פתאום!" - אני מתעלמת מהמבט המופתע שלה למראה ההתנגדות העזה שלי לכל מה שמקופל אצל כל העולם וגיסו בתוך ההגדרה 'בלונדינית'.
כמה מכם מתנגדים בתוככם למה שמגדיר אתכם?
כמה פעמים אמרתם לעצמכם הלוואי והייתי כזה? או אחר?
הלוואי והייתי נולד בעור אחר..
"תהיו עצמכם – כל השאר כבר תפוסים" – אמר אוסקר ווילד ומזכיר לי שאנחנו הרבה יותר ממה שמגדירים אותנו אחרים או ממה שאנחנו מגדירים את עצמינו.
"אני הנני אני ואני בסדר כפי שאני" - בול כמו שוירג'יניה סאטיר מתכוונת.
ג'ינג'ית באופי, בלונדינית בשורשים, ולפעמים, כמו כולם, רואה שחור בעיניים.
ולא'כפת מהגדרות.
הגדרה היא גבול. ולנו יש אינסוף אפשרויות.

האם קרה לך פעם שכיוונת לעצמך יעד ואיכשהו הוויז הפסיק לעבוד?
חדות חושים זה הבילט-אין וויז שלנו. היא מאפשרת לנו לזהות מה מקדם אותנו לעבר היעד ולגלות את ההזדמנויות שצצות לנו בדרך.
תמונה מטושטשת בהנחיה על חדות חושים.
וכן, יש לי עיניים בגב ;-)

"השתגעת!" הוא אמר לי "אני לא טס לשום מקום!!"
כמה שנים לפני שהכרנו הוא חווה איזושהי טראומה קלילה בטיסה. מספיק קלילה כדי שהוא לא ירצה לטוס יותר אף פעם.
טיפ טיפה לפני הבר מצווה של הגדול הוא הבין שלא תהיה לו ברירה ואת השעה טיסה לטורקיה הוא יהיה חייב לשרוד. המינון הכתוב של כדורי ההרגעה היה מקסימום 3. אני נתתי לו 6 כדורים והוא עדיין שמר היטב על הטייס ונשבע שיישאר על הקרקע לנצח.
"מה אכפת לך?" התחננתי "תן לי צ'אנס! מקסימום זה יצליח..."
והוא נתן. וטיפלתי בו בטכניקה שהכי פרסמה את ה - NLP - הטכניקה לשחרור מפוביה.
הטיסה הבאה הייתה ללונדון, בלי כדורים בכלל ותוך כדי צפייה בסרט ונמנום ארוך. אחר כך הונגריה, ארצות הברית, ברלין ומי זוכר עוד עד לקבלת התואר הנוסע המתמיד..
עכשיו הוא חזר מסין (בלעדיי לעזאזל, בלעדיי) הולכת לפתוח מזוודות, חייבת לראות מה הוא הביא לי :-)

זה התחיל בדפיקות לב. או יותר נכון בהחסרת פעימה פה ושם. משם זה המשיך לכיווץ של הכתפיים, סיבובים של הבטן ונשימה שטחית.
הייתי בדרך לירושלים כשתרגמתי את כל אלו לפחד. כן, לעזאזל, פחד.
נו... בתחילת השבוע עוד פחדתי שמא למישהו יתחשק לבדוק האם הסכין שלו מושחזת דווקא עלי ולא משיטפונות או גגות מעופפים.
היה לי מספיק זמן בנסיעה לברר איתו, עם הפחד, מה הוא רוצה בשבילי?
וכשהגענו להבנות הדדיות אמרתי לו תודה. תודה ושב פה בשקט ושים חגורת בטיחות.
כי עם כל הכבוד לזה שבזכותו אני מפוקסת, חדת חושים וזהירה, אני המנהלת פה.
אני מנהלת אותו ולא הוא מנהל אותי.
איך? תשאלו אותי

היא התעקשה להראות לי את ההורוסקופ היומי. אסור לי. אסור לי לקרוא הורוסקופ !!
"הדרישות שלכם מגיעות בעיתוי גרוע למדי וגובר הסיכוי שבשעות הערב יגיע עימות סוער."
ואת זה היא הראתה לי בשעות הצהריים המוקדמות. ים של זמן עד הערב.
'תיזהרי', היא אומרת לי, 'את והפה שלך'.
אני שונאת עימותים וסערות. אז שתקתי. שמרתי את כל הדרישות לאחר כך. איזשהו אחר כך.
ראיתי סרט לבד. קראתי ספר לבד. טיגנתי שניצלים ומעכתי פירה לבד.
ושום עימות סוער לא הוציא קולות של 'תחזיקו אותי אני מגיע'.

כי הדרך היחידה לנבא את העתיד היא ליצור אותו.

אבל אז הגיע הערב. והעימות הסוער היחיד שהתקיים הוא שלי עם עצמי.
כי כמה אפשר לעבור ליד השירותים עם הנורה השרופה ולהתעלם ?!
אז אמרתי לו. ברור שאמרתי לו! והוא החליף נורה בלי למצמץ.
ומבלי למצמץ שמתי משקפיים וקראתי שוב את ההורוסקופ. העימות הסוער שייך למזל אחר :-)

כמה פעמים התחשק לכם להגיד על מישהו "איזה סתום! איך הוא לא מבין מילה ממה שאני אומרת"?!
אז זהו, שהאחריות על העברת המסר היא עלי. ואם לא הבינו אותי זה כי לא השתמשתי במפתח הנכון. המפתח נמצא אצלנו, זה רק תלוי כמה מאמץ אנחנו מוכנים להשקיע כדי למצוא אותו.
השאלה היא לא אם תקשרתי נכון / לא נכון, אלא, האם הייתי אפקטיבית? האם השגתי את מה שרציתי?
ומי שטיפ טיפה מכיר אותי יכול לנחש איזו חולצה רציתי שהוא ילבש?!

בפעם הראשונה שאמרו לי שהמוח שלנו עובד כמו טיל מונחה -צחקתי.
אם נציב למוח מטרה ברורה הוא יתביית עליה ויעשה הכל, אבל הכל כדי להשיג אותה ולא משנה כמה זמן ייקח לו.
וביני לבין עצמי חשבתי - המוח שלי? טיל מונחה? מקסימום פצצה מתקתקת..
לפני שנים סיימתי לימודי קואוצ'ינג במכללת כישורים, וכבר אז השתעשעתי במחשבה להיות מנחה בעצמי.
מאז הפכתי למומחית בהוראות הפעלה של המוח שלנו. קוראים לזה NLP.
בתמונות – מלמדת NLP במכללת כישורים. חתיכת טיל המוח שלי.
גם שלכם!