10/10/2024
יש לי לקוח שאני עורכת עבורו לפעמים.
קוראים לו רן. או דן. או אולי טל.
טל הוא מרצה צעיר. טוב, לא ממש צעיר, אבל רק לאחרונה קיבל את התקן המיוחל.
לפני שנה, אולי שנתיים.
כמו כל המרצים ה"צעירים", הוא יודע מה המסלול: כמה מאמרים בכתבי עת מדורגים, ספר על בסיס הדוקטורט, להשיג קרן מחקר או שתיים, וכמובן ללמד כמה קורסים בשנה.
אבל טל גם משרת במילואים. הרבה.
הוא שירת כבר יותר מ-200 ימים בשנה האחרונה. והוא ממשיך.
באוניברסיטה אמרו לו תודה. ושהם מבינים. ושזה בסדר אם לא יקבל ISF השנה, ושגם הספר יחכה עוד קצת. וגם שילמד קורס אחד פחות.
אבל טל מודאג.
הוא מודאג ממה שקורה איפה שהוא משרת עכשיו, מודאג מהחיילים שלו. מודאג מהקשיים של המשפחה שלו, כשאבא לא בבית. ומודאג גם מהקריירה האקדמית שלו.
כי כשכל זה ייגמר, אולי בעוד שישה חודשים, שנה, או יותר, הכל עלול להישכח.
כשיגיע הזמן לדיון בתיק שלו, אולי יגידו שהוא לא פירסם את הספר בזמן. שהוא לא עשה די שיתופי פעולה עם חוקרים נחשבים בחו"ל. שלא זכה בשום קרן מחקר. ואולי אפילו יגידו שבגלל ההיעדרויות שלו, הביאו מורים מן החוץ ברגע האחרון (למרות שהוא ניסה ללמד גם מרחוק, בהפוגות המבצעיות, אבל הקליטה שם... לא משהו).
אני לא יכולה ללכת לשרת במקומו של טל. וגם לא יכולה לעזור למשפחה שלו.
אבל אני כן יכולה לבקש שתתנו לטל את השקט הנפשי לפחות לגבי העתיד המקצועי שלו. כי זה לא מספיק להגיד לו "אל תדאג, ניקח את זה בחשבון," או "בטח שנזכור את מה שעשית בזמן המלחמה."
תנו לטל, או דן, או רן, את השקט הנפשי כבר עכשיו, לפחות בתחום הזה.
איך? הנה כמה רעיונות:
תורידו ממנו תפקידים, הוא כבר עושה מספיק למעננו. שחררו אותו מכמה שיותר קורסים, כדי שכל שעה שהוא מצליח לפנות לעבודה (במאמצים כבירים, כן?), הוא יוכל להקדיש למחקר שלו. תתקשרו לזוגתו פעם בכמה חודשים – לשאול מה שלומה, איך היא מחזיקה מעמד. תבהירו לו שמותר לבקש עזרה. תבהירו שגם אם התשובה לפעמים תהיה "לא," זה לא ישחק נגדו, לא יתפרש כחוסר מוטיבציה, או חלילה כחוסר לויאליות.
ויש עוד דברים שאפשר לעשות, אני בטוחה.
דאגו שכבר עכשיו יהיו מנגנונים שיעזרו לו להמשיך את הקריירה האקדמית שלו, שלא יצטרך לדאוג איך השירות שלו ישפיע על עתידו המקצועי.
ותודה לך, טל. או רן, או דן, על השירות שלך.
