קרולין גרוס-ברוך - פתרונות לאקדמאים

יש לי לקוח שאני עורכת עבורו לפעמים.
קוראים לו רן. או דן. או אולי טל.
טל הוא מרצה צעיר. טוב, לא ממש צעיר, אבל רק לאחרונה קיבל את התקן המיוחל.
לפני שנה, אולי שנתיים.
כמו כל המרצים ה"צעירים", הוא יודע מה המסלול: כמה מאמרים בכתבי עת מדורגים, ספר על בסיס הדוקטורט, להשיג קרן מחקר או שתיים, וכמובן ללמד כמה קורסים בשנה.
אבל טל גם משרת במילואים. הרבה.
הוא שירת כבר יותר מ-200 ימים בשנה האחרונה. והוא ממשיך.
באוניברסיטה אמרו לו תודה. ושהם מבינים. ושזה בסדר אם לא יקבל ISF השנה, ושגם הספר יחכה עוד קצת. וגם שילמד קורס אחד פחות.
אבל טל מודאג.
הוא מודאג ממה שקורה איפה שהוא משרת עכשיו, מודאג מהחיילים שלו. מודאג מהקשיים של המשפחה שלו, כשאבא לא בבית. ומודאג גם מהקריירה האקדמית שלו.
כי כשכל זה ייגמר, אולי בעוד שישה חודשים, שנה, או יותר, הכל עלול להישכח.
כשיגיע הזמן לדיון בתיק שלו, אולי יגידו שהוא לא פירסם את הספר בזמן. שהוא לא עשה די שיתופי פעולה עם חוקרים נחשבים בחו"ל. שלא זכה בשום קרן מחקר. ואולי אפילו יגידו שבגלל ההיעדרויות שלו, הביאו מורים מן החוץ ברגע האחרון (למרות שהוא ניסה ללמד גם מרחוק, בהפוגות המבצעיות, אבל הקליטה שם... לא משהו).
אני לא יכולה ללכת לשרת במקומו של טל. וגם לא יכולה לעזור למשפחה שלו.
אבל אני כן יכולה לבקש שתתנו לטל את השקט הנפשי לפחות לגבי העתיד המקצועי שלו. כי זה לא מספיק להגיד לו "אל תדאג, ניקח את זה בחשבון," או "בטח שנזכור את מה שעשית בזמן המלחמה."

תנו לטל, או דן, או רן, את השקט הנפשי כבר עכשיו, לפחות בתחום הזה.

איך? הנה כמה רעיונות:
תורידו ממנו תפקידים, הוא כבר עושה מספיק למעננו. שחררו אותו מכמה שיותר קורסים, כדי שכל שעה שהוא מצליח לפנות לעבודה (במאמצים כבירים, כן?), הוא יוכל להקדיש למחקר שלו. תתקשרו לזוגתו פעם בכמה חודשים – לשאול מה שלומה, איך היא מחזיקה מעמד. תבהירו לו שמותר לבקש עזרה. תבהירו שגם אם התשובה לפעמים תהיה "לא," זה לא ישחק נגדו, לא יתפרש כחוסר מוטיבציה, או חלילה כחוסר לויאליות.

ויש עוד דברים שאפשר לעשות, אני בטוחה.

דאגו שכבר עכשיו יהיו מנגנונים שיעזרו לו להמשיך את הקריירה האקדמית שלו, שלא יצטרך לדאוג איך השירות שלו ישפיע על עתידו המקצועי.

ותודה לך, טל. או רן, או דן, על השירות שלך.

לכל מי שתהה, לכל מי ששואלת...
כן, אני עדיין עובדת, עדיין עורכת ועדיין מאמנת.
את דף הפייסבוק הוצאתי לחופשה
אבל באתר שלי אפשר למצוא את כל המידע.
www.4academics.co.il
☺️

בדרך כלל, אני עסוקה בטרוף בתקופה הזו.
בדרך כלל, מחכים לי במייל מספר לא מבוטל של מאמרים, ספרים וגם עבודות גמר, שמחבריהם עמלו עליהם במהלך חופשת הסמסטר, ועכשיו מגיעים אלי לעריכה.
בדרך כלל, פונים אלי לאימון אישי לא מעט מרצים וסטודנטים לתארים מתקדמים שלא הספיקו את מה שתכננו לחופשת הסמסטר, על-מנת לתכנן את החודשים הקרובים, כדי שבכל זאת יוכלו לעמוד בתאריכי היעד שלהם.
ואז באה הקורונה וטרפה את הקלפים.
והיאוש "הפיל" כמעט את כולם.
אלו שעבדו וחקרו וכתבו במהלך חופשת הסמסטר, מצאו את עצמם בבית עם הילדים ממש רגע לפני הסיום, ועכשיו אין להם זמן או מוטיבציה לעשות את הצעדים המועטים האחרונים כדי לסיים את הכתיבה,
ואלו שלא הצליחו להתקדם כפי שרצו, היום כבר ויתרו לגמרי.
אבל החיים ממשיכים, ואני בוחרת להאמין שעוד מספר חודשים כל זה יהיה מאחורינו.
לכן אני מציעה לכל הסטודנטים לתואר שני ושלישי, לכל החוקרים והמרצים, להמשיך בעשיה האקדמית.
גם אם זה מתבטא בשעה או שעתיים ביום, או אפילו פעם ביומיים.
גם אם אתם לא יכולים לשבת במשרד או בספריה.
כן, גם אם יש לכם 3 ילדים קטנים בבית.
תחשבו על זה כהפסקה למען השפיות. ועוד עם בונוס בסוף, כשתראו את סיומו של המאמר או המחקר (או הספר!!) באופק.
2,3, - צאו לדרך!

"לעולם אל תשים את המפתח לאושר שלך בכיס של מישהו אחר"
ובמילים אחרות, אל תגידו "אם הוא/היא (הבוס, הבן/בת זוג, הקולגה וכו') יעשה ככה וככה, יהיה לי טוב".
כי הרי אין לנו שום יכולת לשלוט בהתנהלותם של אחרים, בתגובות שלהם, ברצונות שלהם, בסדרי העדיפויות שלהם.
רק אנחנו אחראים לאושר של עצמנו, לטוב וכן, גם לרע!
(מודה שלא ציפיתי למצוא תובנה כזו חשובה על תחת של זוג מכנסיים 😃)

הדרך הארוכה והבטוחה או הקצרה והקשה יותר?
היא הגיעה אלי כי היה לה חלום, אבל לא היה לה ברור מה הדרך הנכונה עבורה לממש אותה. היא רצתה להחליף מקצוע, ללמוד משהו חדש.
מצד אחד יכלה להמשיך לעבוד במקום העבודה הקבוע, ולהכשיר את עצמה לתחום החדש לאט לאט, במשך כמה שנים. מצד שני היא יכלה לעזוב את העבודה ולעבור קורס מרוכז של שנה, בחירה שהייתה דורשת מאמץ כלכלי וגיוס עזרה מבחוץ.
האפשרות השלישית היתה לוותר על החלום כרגע, להישאר במקום העבודה הבטוח ולחכות מספר שנים, כשהילדים יגדלו והמצב הכלכלי יהיה מבוסס יותר.
יחד בדקנו מה הבחירה הטובה ביותר עבורה, וכשסיימנו את תהליך האימון היה לה ברור מה היא רוצה ומה עליה לעשות די להשיג את זה.
במה אתם הייתם בוחרים? בדרך הארוכה והבטוחה או הקצרה והקשה יותר? או שאולי הייתם דוחים את ההחלטה לזמן מתאים יותר?

"אני מתקשרת בשביל בעלי, הוא צריך את עזרתך"
היא תיארה את הבעיה, והרגשתי שאני יכולה לעזור לו, שיש לי את הכלים והנסיון והידע המתאים.
ואז היא אמרה "מתי נוכל לקבוע איתך?" וגם "איפה נוכל להיפגש?" ומיד הבנתי שזה לא יקרה. שעד שהבחור לא יתקשר אלי לבד, ויקבע פגישה איתי לבד, לא נוכל להתקדם לשום מקום.
כי הבסיס לאימון אישי הוא כח הרצון של המתאמן, הנכונות שלו לעשות הכל כדי לשנות את המציאות שלו. ועד שזה לא יהיה קיים, חבל לבזבז לשנינו את הזמן (ולו את הכסף).
ולפעמים זה כואב להבין שאנחנו לעולם לא נוכל לשנות אחרים, גם אם אנחנו מאד אוהבים אותם, אם הם לא רוצים להשתנות.

נסעתי עד אליה, אל קרן קרפ פיית המדיה - שיווק דיגיטלי וכתיבת תוכן, כדי לחדד את החלום העיסקי שלי, להקים קבוצת תמיכה אינטרנטית. רעיונות עפו באויר, תכניות נרשמו שחור על גבי מחשב, וסיעור המוחות הרעיד את החדר כאילו עוד יום של חורף אמיתי החליט להפתיע אותנו.
אז מה קורה כששתי ג'ינג'יות נפגשות?

בעוד 5 ימים זה קורה - סדנת "כאן גרים בכייף" לסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון!
כשזוגות סטודנטים עוברים לגור יחד בדירה משלהם, הם בד"כ מרחפים מאושר, ובטוחים שיהיה מושלם. כשהם מגלים שמעבר לכייף, יש גם המון קשיים, הם בטוחים שמשהו לא בסדר בזוגיות שלהם. לכן החלטנו אני ושותפתי למיזם יעל בשור- יועצת, משקמת יחסים ומגשרת ליצור סדנא שתסייע לזוגות סטודנטים לצלוח את התקופה הראשונה של המגורים המשותפים כזוג, כדי שבאמת יהיה להם "כאן גרים בכייף".
ההרשמה באמצעות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון.

"צאו מאזור הנוחות". "אל תתקעו במקום אחד". "אל תתנו לפחד לשתק אתכם."
מי לא שמע את המשפטים האלו? כולם נכונים. אנחנו עלולים לפספס המון חוויות חדשות אם לא נעז, לא נביס את החששות, לא נקפוץ למים אפילו אם אולי שוחים שם כרישים.
אבל מצד שני, קשה להתעלם מתחושת הבטן. מההרגשה שאם זה משהו שאנחנו באמת לא מרגישים נוח איתו, שגורם לנו לדפיקות לב וכאב בטן, אולי זה הדבר הנכון לעשות תיאורטית, אבל פשוט לא הדבר הנכון עבורנו.
איך אתם מתמודדים עם ההתלבטות הזו? איך אתם מחליטים אם להעז, או ללכת לכיוון אחר, שמרגיש לכם יותר מתאים עבורכם?

לפעמים בעיטה בתחת היא צעד קדימה!
בעיקרון, אנחנו לא אוהבים לעשות שינויים. בעצם, זה לא אנחנו, זה המוח שלנו שמשכנע אותנו שעדיף להישאר במקום המוכר, גם אם הוא לא באמת טוב לנו, רק כי הוא כבר הוכיח את עצמו כמקום בטוח.
אז אנחנו דבקים במוכר. מקסימום זזים טיפה ימינה או שמאלה. אבל ממש טיפה.
ולפעמים מגיע מישהו, שבועט לנו בתחת. זה לא נעים. זה עלול אפילו לכאוב. לפעמים מאד.
אבל זה מנער אותנו. זה מכריח אותנו לזוז מהסביבה הנוחה. לראות מה עוד קיים מעבר למקום הרגיל שלנו. ולפעמים אנחנו מגלים שהמקום החדש והזר, שכ"כ פחדנו ממנו, הוא דוקא הרבה יותר נעים והרבה יותר טוב לנו.
אז בפעם הבאה שמישהו בועט לכם בתחת, תרימו את הראש, תסתכלו סביב ותהנו מנקודת התצפית החדשה שקיבלתם במתנה.