דורון פורת

07/11/2024

29/09/2024

הפילוסוף

הפילוסוף בונה בחלומותיו ארמונות מפוארים ברקיע
אבל בהזיותיו בהקיץ הוא נאלץ להתפשר קצת, לרדת לקרקע ולהסתפק בטירה בצורה במרכזה של נחלה רחבה
עם זאת בבואו להעלות את רעיונותיו על הכתב הוא נאלץ להצטמצם אפילו יותר ולהתיר לעצמו לא יותר מבית מידות נטוע בלב גן יפה
עוד פחות מזה בדיבורו ששם, הוא מקים לו בית צנוע, אולי גם ערוגת גינה חביבה בצידו ותו לא
וברגשותיו? בדוחק הוא מכנס כמה קורות וזוקף לעצמו מחסן קטן
לבסוף כשהוא מגיע לעשייה כל שעולה בידיו הוא ליצור תא שירותים קטנטן וטחוב
גם זה בעמל רב
שם הוא יסתגר כל ימיו, יישן ויחלום על ארמונותיו.
וחוזר חלילה

(ארט: יפעת פורת)

28/09/2024

רוק כמרד מודרני וכשיבה לחיק הילדות

כשאנחנו מדברים על מוזיקת רוק (בלי להיכנס להגדרות דקדקניות מהם גבולות הז'אנר) אנחנו מדברים על תופעה מודרנית פר-אקסלנס. מובן מאליו שיש לכך קשר ישיר לפיתוח כלי הנגינה ואמצעי ההגברה המודרניים - נסו לדמיין קונצרט רוק בלעדיהם - וכן לטכנולוגיה, לתקשורת ולכל המערך הכלכלי-צרכני הנושא אותם על גבם. בקצרה: אין מקום לתופעת הרוק ללא "מבנה התשתית" הקונקרטי שיצרה החברה.

ואולם השאלה היותר מעניינת בעיניי היא האידיאה הבסיסית, הסנטימנט או הלוך הרוח העומדים ברקע עולם הרוק הן מצד יוצריו, הן מצד צרכניו והן מצד כל אותם גורמים מתווכים הטורחים לגשר בין הראשונים לאחרונים. כאן אטען את הטענה הבסיסית הבאה: אף על פי שנכון לראות ברוק תופעה "צעירה" המבטאת מרד נעורים כנגד עולם המבוגרים מדויק יותר לפרשה כניסיון לשקם את תום הילדות שחברת המבוגרים של הנאורות המאוחרת חמסה מהאדם המודרני.

הטענה האחרונה עשויה להיות קשה לעיכול במבט ראשון: קשה לראות כיצד ההוויה של תרבות הרוק, הזמרים, הקהל, הלבוש, מילות השירים (הבוטות במקרים רבים) ואפילו המוזיקה הנשכנית עצמה מתיישבת עם עולמם של ילדים, וודאי צעירים. גם לא תראו כמעט ילדים בקונצרטים הללו. ואולם כאן נכנס לתמונה עיקרון דיאלקטי יותר; אין זה שתרבות הרוק שואפת לחזור לצורת קיום ילדית במובהק, כזו המצויה בילדים ממש. אלא שתכליתה של זו הוא למרוד ב"תרבות המבוגרים" הדקדנטית (בעיניים "רוקיסטיות") ותוך כדי כך להשיב לחיי האדם הבוגר משהו "ילדי" שאבד לו בחברה המודרנית במהלך התבגרותו.

כידוע תרבות הרוק צמחה כחלק מ"תרבות הנגד" שפרחה במערב בשנות השישים. אי-הנחת של האדם המודרני נבע ממאפיינים רבים שניתן לתארם ולפרטם באופנים רבים: האכזבה מהחומרנות ומתרבות הצריכה המנוכרת, אובדן האמון בפוליטיקאים, הקיטובים החברתיים ההולכים ומתחדדים, המאבק הבינגושי המאיים וכיוצא בזאת. כריאקציה לכל זה נוצרות מגמות המבקשות לשקם משהו מהתום הבסיסי שניטל מאזרחיה של המדינה המודרנית. תרבות הרוק היא חלק מכך.

במובן הזה כוכב הרוק מגלם בגופו, במילות שיריו, בתנועותיו על הבמה, במוזיקה שהוא כותב ומגיש ובוודאי באורח חייו - לפחות זה המוצג לציבור מעריציו - את אותה חתרנות אנטי-ממסדית המופנית כנגד אורח החיים הבורגני "הבוגר" שהתמצק במערב המודרני הקפיטליסטי לאחר מלחמת העולם השנייה. כך פועל עולם הרוק כסובייקט היסטורי המכוון לגרוע מהחברה את "הבגרות" הנמהרת והעודפת שהיא אצה רצה לעטות על עצמה. במובן זה הרוק שואף להשיבנו לעולם התום הילדי. הפעם מוסווה תחת בגדי עור, סקס, סמים ודיסטורשן.

מצורף לינק לקלסיקת רוק. מומלץ להציץ גם במילים הרלבנטיות לנושא הפוסט.

Taken from their fourth album Deep Purple In Rock, the band performs 'Child In Time' live on the British TV show "Doing Their Thing".The performance features...

27/09/2024

חופש הבחירה - תגובה לפוסט של נדב שנרב

בפוסט המצוין שלו (ראו לינק) טוען שנרב - אם הבנתי נכון - שאי אפשר להחזיק בדטרמיניזם כעמדה רציונלית. כאן בכוונתי לחזק את דבריו מכיוון קצת אחר - שאלת האמת והמשמעות.

דטרמיניסט עקבי קולע את עצמו לפרדוקס הבא: אם נכונים דבריו שאין חופש בחירה (הכל כפוף לחוקיות פיזיקלית חמורה) הרי גם טענותיו שלו, ושל כל אדם אחר, מצייתות לאותה חוקיות. כולנו נדונו מראש לומר דברים רבים וסותרים. למשל "לאדם אין חופש רצון" ו"לאדם יש חופש רצון", "השמש זורחת במזרח" ו"השמש לא זורחת במזרח" וכן הלאה.

שימו לב שלדרטרמיניט אין ולא יכול להיות שום קריטריון של "אמת" להבחין בין טענה אחת לאחרת (גם אם שתיהן עומדות בסתירה). לשיטתו כל הטענות של כל בני האדם מופקות מפיהם בהכרח וממילא אין עדיפות לאף אחת מהן. כמובן שתוצאה זו איננה רצויה מצד הדטרמיניסט, שכן הוא מתעקש לטעון שעמדתו הדטרמיניסטית "נכונה" (בניגוד למי שטוען שלאדם יש רצון חופשי).

ואולם לא מדובר רק בבעיית "אמת" אלא גם בבעיית משמעות. אם כל הטענות היוצאות מפינו הן "אמיתיות" בה-במידה (או "לא אמיתיות") ברור שלא ניתן להבחין בין טענות שונות. משמעותן למעשה מתבטלת. והרי "משמעות" מחייבת אותנו לעיקרון יחידות: ההיגד "השמש זורחת במזרח" חייב לשאת גרעין אינפורמטיבי סגולי משלו הנבדל מהיגדים אחרים. אבל משהדטרמיניסט ביטל את עיקרון היחידות של היגדינו כולם הוא ביטל גם את הגרעין האינפורמטיבי של דבריו שלו.

המסקנה: כולנו אנוסים להניח את קיומו של חופש הרצון.

https://www.facebook.com/share/p/8trtFoYCfzGxCAQZ/?mibextid=oFDknk

(ארט: יפעת פורת)

26/09/2024

הסכנות להן נחשף המורה בחינוך המיוחד: בזמן הדיון בשיעור התלמידה, שמאשימה את ישראל במלחמה הנוכחית, מחליפה פתאום מגדר ואתה צריך להתחיל לפנות אליה בלשון זכר. מילא להתמודד עם "שמאלן" אבל כזה שמול עיניך הפך ל"שמאלנית"... לא פשוט.

22/09/2024

אבשלום אליצור כטלאולוג דארוויניסטי - חלק ב'

בפוסט הקודם טענתי שהדארוויניזם בפירושו של פרופ' אליצור מכניס בניגוד לרצונו שיקול טלאולוגי מכריע (דווקא בגלל שהוא מנסה לנכש אותו מהתיאוריה).
זכיתי גם לתגובתו של פרופ' אליצור בזו הלשון (ציטוט הטענה העיקרית):

"נוצרו הרבה תהליכים בהם פעל החוק השני בכל מיני דרכים, ורק במקרים המעטים בהם פעל החוק השני בצורה שביטלה את מרבית האנתרופיה ההתחלתית (כמובן במחיר אנטרופיה יותר גדולה במקום אחר) נוצר מעגל סגור שאפשר אבולוציה"

למיטב הבנתי גם התגובה הזו מתעלמת מעוקץ דבריי. תפיסתו של אליצור מבוססת על שני עקרונות מנוגדים אך משלימים: מצד אחד מירב המקרים שבהם תהליכי החיים פעלו באופן אקראי ועל פי החוק השני ושם לא נוצרה מה שהוא קורא "אבולוציה" (האנתרופיה גדלה), מצד שני במקרים מועטים פעל החוק השני בדרך "הפוכה" וגרם לביטולה של מרבית האנתרופיה ההתחלתית. שם האבולוציה כן נוצרה.

אני מתרשם שאליצור כלל לא נתן את דעתו על *הקשר* בין שני העקרונות. אלא שזה לב העניין! אילו היה מבחין בקשר הזה היה רואה, שלולא הנחנו תלות אפריורית הכרחית בין השניים (העיקרון השני מותנה לוגית ואונטולוגית בראשון) כל המבנה התיאורטי של דארווין היה קורס.

כאילוסטרציה בלבד אציע אנלוגיה בין המהלך של דארווין לבין המרכסיזם. עבור מרכס ההתפתחות ההיסטורית לקראת הקמתה של חברה אוטופית ("תכלית") נוצרת בהכרח מתוך מצב עניינים "סטיכי" של מלחמת מעמדות. שימו לב לדמיון המשולש לדארוויניזם: לא רק שגם פה תכלית המהלך מוצבת מראש (היא אפריורית והכרחית); לא רק שגם אצל מרכס הקונפליקט בין השחקנים - אצל דארווין היו אלה הפרטים והמינים - היא תנאי הכרחי להגעה לתכלית הגואלת - "חיים"; אלא שגם במרכסיזם יסוד האקראיות ("סטיכיה") הוא תנאי הכרחי לבקיעתו של סדר מובהק, יצירתו של עולם חדש אמיץ וכמובן הכרחי היורש את קודמו המבולבל והקונטינגנטי. כל מי שנושא בגופו בלוטות היגליאיניות, ולוא המנוונות ביותר, יכול לחוש מיידית כיצד אלו מגיבות בחריפות לרעיון הזה.

https://doronporat.co.il

(ארט: יפעת פורת)

20/09/2024

דרגות הכרה

מבשרי אחזה אלוה
מעצמותיי - במלאכים
מדמי אחזה בנביאים הקדושים
ומשיערי באנשי המופת
משיניי אביט בנשים היפות
ומציפורניי בשאר האנשים
מן הפחמן הדו-חמצני הנפלט מגופי אצפה בחיות
מתוך נהמותיי אתבונן בצמחים
משאר פסולת גופי אחזה בדומם
ומחלקיי הנותרים, אם עוד יש כאלה, לא אחזה בכלום
נדמה לי שבזה עברנו על הכל
אני פשוט כבר לא רואה שום דבר
כמו אלוהים

(ארט: יפעת פורת)

18/09/2024

אבשלום אליצור כטלאולוג דארוויניסטי

בפוסט מרתק כדרכו (ראו לינק) אבשלום אליצור מציג לנו בתמצית את הפרשנות הרווחת של הדארוויניזם: אין כל יסוד טלאולוגי בבסיס תורת האבולוציה וניתן להמחיש זאת דרך הפיזיקה, ליתר דיוק דרך החוק השני של התרמודינמיקה.

אליצור מציג את קושייתו של הטלאולוג המסורתי על הדארוויניזם: כיצד יתכן שביצורים חיים האנטרופיה איננה עולה, בניגוד גמור למה שקורה בטבע "הדומם"? ואז, כמו קוסם המסיר את הלוט, אליצור כאילו מושך את השטיח תחת רגלי הטלאולוג: ההנחה של האחרון היא שהאנטרופיה לא יכולה לעלות במערכות סגורות מחמיצה את העובדה שאורגניזמים אינם מערכות סגורות (בגלל חילוף חומרים וכו'). לכן את העובדה שהאנטרופיה איננה עולה בהם, לפחות במהלך חייו של האורגניזם, אין צורך לבאר על ידי פניה ל"תכנון". די בהסברים סיבתיים מכניים לתופעה.

אבל אליצור לא מסתפק בכך. הוא מייחס מעין יכולת "ערמומית" (הוא עצמו לא משתמש במילה זו) ל"חיים". שימו לב לניסוח:

"השכילו החיים לשסות את החוק השני נגד עצמו".

דומני שאליצור מתמרן את עצמו לסבך פילוסופי שממנו אין לו מוצא ולמעשה מחזיר "מהדלת האחורית" את אותה טלאולוגיה שרצה לנכש מהשיח לפי מטרתו המוצהרת. מצד אחד הוא מציג שני וקטורים מנוגדים המצויים בכעין קונפליקט: החוק השני כעיקרון המחולל את החיים, ואותו חוק עצמו כמי שמכלה אותם.
מצד שני הוא הופך את "החיים" למעין דמיורג חדש (מודרני), המצליח לסנתז מראש את שני הוקטורים למען תכלית אחת ויחידה - התמדתם של החיים.
כמו כל תיאולוגיה טובה גם כאן נעשה שימוש נרחב ביסוד "הגואל" המצוי בסוף הדרך (בבחינת "תכלית"): "הישארות המסוגלים" הדארוויניסטית.

למיטב הבנתי אליצור גם מחמיץ את העובדה שהוא עצמו שותף לעמדה הטלאולוגית הקלסית, הפרה-דארוויניסטית, גם מבחינה זו: הוא מבחין בחדות בין תופעות החיים (המצייתות לעיקרון הטלאולוגי) לטבע "הדומם". "הדמיורג" שלו עצמו ("החיים") איננו קיים לשיטתו במערכות הטבע האחרות ושם אין מי ש"ישסה" כוחות מנוגדים זה בזה.

הנה כי כן אליצור מסייע להעמיק את הטלאולוגיה הרדיקלית שהציע לנו דארווין, אף שזו כוונה מלכתחילה כדי לבטל כל טיעון טלאולוגי. אני מוצא פה אירוניה אינטלקטואלית חריפה

https://www.facebook.com/share/p/Xwn9qEPGu32SPUZ1/?mibextid=oFDknk

16/09/2024

איך לסלף את היהדות נכון, ואיך לא? חלק שני

בפוסט הקודם טענתי שיהודי (ישראלי) המציב את חילוניותו במרכז חייו מדלל במו-ידיו את זהותו היהודית. ואולם בניגוד לדעה רווחת אני לא רואה בכך בעיה. הזהות החילונית צומחת על עצים אחרים מעצי היהדות הקלסית ואלה לדעתי חשובים יותר (ואף אמורים להיות כך) מעצי היהדות. בכל זאת יש לפעמים לאותו חילוני בעיה. זו נוצרת
כאשר אותו חילוני מתיימר לטעון שיהדותו לא פחות אותנטית מהגרסה היהודית המקורית (המציבה במרכז חיי האדם את המחוייבות לתורה מהשמיים). במילים אחרות: מותר לכולנו, גם לחילונים, "לסלף" את היהדות, אבל ממש לא מומלץ להשלות את עצמנו שאין זה כך.

כיצד באופן מעשי סילוף כזה משפיע לרעה על חיי האדם החילוני במדינת ישראל? לדעתי חילונים הדבקים באשליה שיהדותם אותנטית בה-במידה כמו היהדות המקורית נכשלים פעמיים.

מצד אחד הם מתמרנים את עצמם ל"תחרות" ואף יריבות עם גורמים דתיים וחרדים (ואולי גם מסורתיים) שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד והאינטרסים שלהם עצמם. מנקודת ראותם הכל הופך ל"הדתה".

אולי דוגמה טובה לכך בעיניי היא המאבק הגורף והלא מידתי שהתקיים בתל אביב סביב תפילה נפרדת בציבור לגברים ולנשים. אינני טוען שהיהדות האותנטית דורשת הפרדה כזו ולכן "הדתיים" צדקו במאבקם. אבל אני בהחלט חושב שהצד החילוני המיליטנטי יותר (ולא כל החילונים מיליטנטיים כמובן) רואה לפעמים צל הרים כהרים. כך נוצרת תמונת יהדות קודרת מידי שעושה עוול ליהדות האותנטית (שיש בה כמובן טוב ורע המשמשים בערבוביה).

אבל החילוני שבו אני מדבר נכשל גם מהצד השני. השאיפה הבלתי מתפשרת להיות יהודי "טוב" לא פחות מחברו היהודי "הקלסי" מעידה לדעתי על התבטלותו של החילוני בפני היהדות. היהדות כאמור היא מרחב תרבותי אינסופי כמעט המכיל טוב ורע. אבל התעקשותו של החילוני להימנות עליה במחיר כה יקר איננה מאפשרת לו מבט ביקורתי על יסודותיה של היהדות, קרי עיקרון תורה מהשמיים.

בפוסט הבא אגע בהשלכות חברתיות-פוליטיות נוספות של המבוכה הזו.

https://doronporat.co.il

(ארט: יפעת פורת)