26/08/2025
בשנה וחצי האחרונות התחלתי לעבוד עם מטופלים זכאי אגף השיקום במשרד הביטחון, או כאלה הנמצאים בתהליך לקראת זכאות. רובם ככולם סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית, PTSD, בדרגה חמורה או "קלה" יותר.
כמובן המרכאות הן כי אין באמת PTSD קל, וכל מי שקיבל את האבחנה הזו חי במתח, באי שקט ובכאב נמשכים.
בהיסטוריה המקצועית שלי לא הייתי קרובה דווקא לתחום הטראומה, אם כי מן הסתם כמו כל פסיכולוג פגשתי ועבדתי עם אנשים שעברו טראומות קשות. אבל אחרי 7.10, הרגשתי שזה מקום שחיוני להיות בו בזמן הזה.
אני פוגשת אנשים שבדרכים מגוונות ויצירתיות נאבקים כדי לעקוף את מגבלות מצבם, לתפקד בחיי העבודה והזוגיות וההורות שלהם, להישאר בתוך הרקמה האנושית שהיו רקומים בה - ובו זמנית חשים את עצמם מבודדדים, שונים ותכופות בלתי מובנים על ידי אחרים.
"למה אתה צועק?" אומרים אשתו וילדיו של נ., והוא אומר לי "אבל אני בכלל לא צועק". וזו רק דוגמה קטנה אחת.
וביחד עם זעקת הזמן הזה, ביחד עם דודו ועם צוות המורים שלנו, אנחנו מבקשים לפתוח אחרי החגים עוד שנת לימודי פסיכותרפיה אנתרופוסופית ב"לבונה". עם הכאב, מתוך הכאב, להמשיך ולחפש את הדרך המיוחדת של הרוח בתוך העבודה הטיפולית.
#פסיכותרפיהאנתרופוסופית