Noga4u

יש את הרגע הזה,
יש את השניה הזו,
שאתה מסכים להסתכל לעצמך עוד יותר עמוק בעיניים,
ומבין זה לא הם,
זה לגמרי אני.
אני זו שלא מעריכה ומוקירה בערך של עצמי,
אני זו שלא מרוצה ומבקרת את כל מה שקיים בתוכי וסביבי,
ואני זו שלא באמת שקטה עם הבחירות שלי.
והשאר, השאר הם שיקופים. הם כמו מקרן. שמסריט את אותם הסיפורים.
נותן להם צבע, צורה, עלילה,
ואני זו שביימתי את זו התפאורה.
נושמת. לרגע שוב נבהלת. איך אני שוב באותו הסרט. איך מישהו יכול לעזור לי אם אני לא מוכנה לעזור לעצמי. אבל אני כבר כל כך הרבה שנים מנסה לשנות את המציאות שלי.

חמלה,
מבקשת שטיפה של חמלה,
מהבריאה,
מהאדמה.
שתעטוף
שתרכך
שתתן תחושה שמדויק.
שהכל כאן למעני,
כדי שאתקדם כאן בדרכי.

מנסה למצוא בתוכי, ניצוץ אחד. ולו קטן.
שיתן לי תחושה שעוד רגע הכל יסתדר כאן.
זה רק פחד זו רק בהלה, זו לא האמת חמודה.
ועוד רגע תושלם אותה החתיכה הקטנה,
החסרה,
שתסדר את אותה התמונה כולה.

מבינה את אהובה, יודעים שלא פשוט לך כאן, אל תשפטי את עצמך ותבקרי את מחשבתך,
אנושית את,
ולוקח זמן.
תהיי בכבוד לתהליך,
לוקח זמן את המציאות להחליף.
כנסי פנימה, היזכרי, הכל כאן אפשרי.
כן העשייה חשובה,
אבל קודם כל המחשבה, ההרגשה,
מפחדת את שזה יהיה ככה לעד,
אבל הסתכלי אחורה וראי כמה כבר פעמים השתנו כל אותם הסיפורים.

זוהי כוחה של האמונה להיות בידיעה מוחלטת בהסכמה,
שאת אהובה ורוצים אנו שתתפתחי כאן על פני האדמה.
קלות את מבקשת,
בהירות,
אז קודם הסכימי לשחרר היאחזות
בהגדרות הישנות מה נכון ולא נכון.
מה שווה ומה פחות.
והיסתכלי בעיניים הטובות הן אלה שמדברות.
הן אלה שבאמת אוהבות ומעריכות.
והערך היחיד שיש כאן
זה ערך החיים,
וכל השאר זה רק סיפורים.

יום האישה הבינלאומי 🎉
חייבת לציין שבעלי כפרה עליו, חיים שלי, חחח שיהיה בריא חמסה חמסה.
לא מכיר ביום האישה, ומעולם לא הכיר,
חחח מעניין להסתכל על זה עכשיו אחרת.
מאז שנפתחתי לעולם התודעה.
שכל מה שקורה בחוץ הוא מה שקורה בפנים. ושהכל שיעורים. שביקשה הנשמה לעבור דרכה בחיים.

וכנראה שהגיע הזמן להתחבר יותר לחלק הנשי שבי, הניקבי שלי,
החומל, הרך, שפותח את הלב גם אם כואב,
זה שמשחרר שליטה מהובלת העגלה, ומוכן לקבל עזרה.

יש משהו ביום הזה שדווקא מנציח את הצד הזיכרי שלנו, ואני שואלת ואולי קצת איבדנו את הרכות והחן שלנו? ואולי נדרשת חשיבה חדשה?
לא יודעת מאיפה זה יצא, אבל זורמת עם המחשבה, ותוהה,
מה אותה האישה שבתוכי מבקשת לעצמה?💜🤍

זה גם הזכיר לי סדרה שראיתי לפני כמה ימים,
שאמרו לה "תשתדלי לא לעשות לעשות טעות" כי כשגבר עושה טעות, זה קביל.

אז אם כל המחשבות האלה קיימות בנו,
וזה מה שאנחנו רוטטים לחוץ.
זה גם השיקופים שאנחנו מקבלים מבחוץ.

אז כנראה שזה יום חשוב בהיסטוריה בהחלט, ולא קורית טיגר על מה שעבר.
אבל בפתחנו עידן חדש.
ואנחנו רוצים לשים סוף למלחמה ולמצוא את השלום הפנימי והשלווה.
וכל אותן האמונות סיימו את תפקידן והגיע הזמן ליצור תנועה שמיטיבה איתנו כאן.

אז יום אישה שמח
יום גבר שמח
ובעיקר יום בחירה שמח,
לבחור לצחוק
לבחור לשמוח
לבחור להנות,
לבחור כל יום את החיים לחיות.
כי הם כאן ועכשיו,
עבורנו ובשבילנו,
וגם אם לא מצליחים,
מותר, זה עובר,
לזכור שהכל אפשרי
חיבוק גדול עצמי,
לנשום,
להגיד אני מסוגל
יש גם מחר🪄

היו ברוכים אהובים יקרים
זה לא משנה מאיזה מין
כולכם כאן ראויים
לחיות את החיים
במלואם
באהבה גדולה
בתחושת מלאות שאתם כאן
תאהבו את עצמכם
כפי שאתם
על כל חלקיכם,
טעויותכם,
ראו את פלא בריאתכם
כמה שאתם יפים, זוהרים, מיוחדים.
ומרכיבים את החיים.
כולם משמעותיים ויוצרים יצירה אחת גדולה.
שקוראים לה הבריאה🪄

אז חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה. ביום האישה.
וזה לא הסתדר כפי שרציתי.
ולקראת סוף היום הסתבר
שמה שרצתה האישה בתוכי,
זה לשחרר לרגע - אותי.

אהובי סידר לי יום מהסרטים,
רק הייתי צריכה לזרום ולהפסיק לשפוט ולהילחם על מה שקורה סביבי.

היה לי זמן מנוחה לעצמי לכתיבה, למקלחת טובה,
זמן מקסים עם המשפחה בבריכה, ואפילו זמן איכות בג'קוזי עם אישי ונשיקה.
וסיימתי במרפסת עם קצת שקט וקפה,
כשכולם אוכלים פיצה במקום אחר.

אז פרחים לא קיבלתי מבעלי
אבל קיבלתי שקט שמחה והנאה
ובעיקר מתנה גדולה
שהראתה
שלא הכל תלוי רק בי,
ואם קצת לשחרר את הציפייה,
אולי גם אגלה את המתנות סביבי מהבריאה..

אתן אומרות "מה בעלי ..בחיים לא..?"
את זכית.
ואכן זכיתי.
אבל הסכמתי,
הסכמתי להאמין,
שיש דרך אחרת
והתמסרתי,
ועם הזמן גם ראיתי שינויים.

אז תודה לך אהובי!
על יום אישה שמח שסידרת לי💜🤍🧜🏼‍♀️

הקסם נעלם
התחושות הנפלאות פשוט התפוגגו להן כאן.
שוב אותן המחשבות. המציפות. שוב אותן התחושות. שאני חיה באשליות.
אך הפעם, לא עוברת דקה או שתיים, ועוד קול חרישי נשמע לו בנתיים..
מנסה לשמוע יותר טוב, להגביר אותו,
ומה אומרים?
זה לא שלך אהובתי.
תנשמי היזכרי,
תראי בחוץ,
הערפל כיסה את השדות,
ומסתיר הוא את כל אותם האפשרויות,
האמיתיים, האוהבים.
היתכן שרק אתמול ריחפת ראית הכל?
את האהבה את הביחד את זה שאפשר?
והיום את שוב מרגישה מבוהלת ששיקרת ואינך יודעת לאן..?
רק אתמול שמעת תקשורים מדהימים והורדת תדרים על אהבה ושחרורים? והרגשת את הניקיון העמוק של השנים.

אז מבינה את אהובה,
אל תתני לכל אותן המחשבות לקחת אותך בחזרה,
זהו מבחן אמונה להיזכר מה באמת חשוב כאן,
מפחידה המחשבה על האהבה,
כי מכילה היא כאב גם, תחושת סכנה,
אבל את מבינה אהובה,
אין משהו אחר כאן.
מתחת לכל אותם הסיפורים,
יש רק משהו אחד שרוטט מכל אחד ואחד מכם בפנים.
זוהי התחושה העמוקה של הגעגועים להרגיש אהובים על ידי האלוהים,
וכפי שהבנת האלוהים זה אתם אז הסכימו פשוט לאהוב את עצמכם.
אל תתנו לערפל להפריד בינכם לבין עצמכם,
כי ברגע שהוא מתפוגג רואים את האמת.
שהכל תמונה אחת גדולה,
שהשמש מאירה, והכל פתוח לרווחה אהובה.
מבינים אתם,
כל פעם שקורה משהו טוב, מעצים,
מפחדים שיקחו לכם ואתם נאחזים,
ולא מאפשרים את אותה הרכות הנדרשת
את אותה ההתמסרות וההבנה,
שהכל זה חלק מהתנועה, היו בקבלה,
והמשיכו לרטוט את אותה האהבה
כי כל רגע נתון אמא אדמה מחבקת אותכם כאן,
ואותה השכינה האלוהית,
אותם המלאכים וכל השמיים
כאן בכם תומכים,
הסכימו לשחרר שליטה,
תנו את הכבוד לבריאה
הודו לה על כל מה שקיים ועל הנעשה
ואז המשיכו להדהד את אותם הרטטים,
את אותם החלומות והשאיפות,
אל תתנו לאותו הפחד מכאב לסנוור את המחשבות ואת הרצונות,
ולמנוע את תחושת האהבה האמיתית שרוצה לפרוץ,
הכל נוכח הירח השמש והילד הכוכב.
הכל שלם.
ואף אחד אף פעם לא לבד.

מרגישים אתם שאינכם יכולים להכיל עוד לב שבור,
לא סומכים, מפחדים, שומרים,
שהלב מסוגל להכיל עוד כאבים..
אז אנחנו כאן לחזק אותכם ועוזרים,

ראו איך יורדת לה קרן אור זהובה.
נכנסת לקודקוד הראש
מתפרשת לה במח לאיטה,
מרככת ומרפה, את כל אותם הכאבים והסיפורים של הלבבות השבורים,
ומשם כמו רשת חשמלית יפייפיה זה הולך וצובע את כל המערכת העצבים כולה,
עד שכל הגוף נהיה כמו שורשים זהובים ומגיעים מכל הכיוונים,
לחדרי הלב וממלאים.
ובפעימה נעימה ורכה הלב כמו כד יפיפה, מתמלא באור זהוב שמשמי מחמם ויפייפה, והלב מתאחה, ונהייה יותר משובח ויותר חזק.
ומכל אותם הסדקים היפים,
שהופכים להיות זוהרים,
בוהקים החוצה באור חזק,
יותר זהוב יותר עמוק,
המאפשר לאחרים לראות,
את עוצמתה של האהבה גם כשלפעמים מרגיש קשה כאן.
היו ברוכים, ראו פלא כמה שאתם חזקים, נפלאים ומסוגלים ועכשיו יותר שלמים ❤️🪄

הדרך הביתה פתוחה לרווחה כולנו מצהירים בכוונה מלאה.
האומנם אנחנו גם רוטטים את אותה התחושה?
האם באמת כל אחד כאן בפנים מרגיש שהבית הוא מקום אוהב ומכיל?
האם אנחנו מרגישים שהבית שלנו מוגן, האם אנחנו מרגישים עצמנו כאן.
האם אנחנו סומכים מתמסרים לכל אותם הרגעים?
או שאנחנו נלחמים, על הגבול שלנו? על האגו שלנו? או שאנחנו תוקפים כשאנחנו מרגישים חלשים ופחות מסופקים?
האם אנחנו באמת מרגישים שהדרך הביתה פתוחה לרווחה. ואולי הדרך פתוחה, אך האם אנחנו מרגישים שהבית בטוח כאן?

האם אנחנו כל רגע רוטטים שהבית שלנו כאן? מבפנים החוצה, זה מתחיל בגוף, ואז ברדיוס החיצוני, עד למדינה שלמה.
או שמשהו בתוכנו, רוחש בשקט בתוך ליבנו, שלא בטוח לנו כאן, שמסוכן לנו להרגיש בית ולשחרר שליטה שמה יקרה משהו רע?
האם המילים משקפות באהבה טהורה את כוונת הלב של הבריאה?
הדרך הביתה פתוחה לרווחה.
כמה עוצמה למשפט קטן.
אך קודם,
לרגע
בואו נרטוט, קודם נחשוב ואז נרגיש בלב ובגוף,
שהפעם הבית בטוח לנו כאן.
ואם אנחנו מתקשים,
בואו נשאל את עצמנו
מה הדבר הכי גרוע שיקרה לי ביום שאסכים להרגיש בית,
וניתן ליקום להדהד לנו בחזרה,
ככה שנוכל לנקות את אותה התודעה,
ולהרגיש בכל תא ותא
שבטוח לנו כאן,
להיות עצמנו, בתוך ביתנו,
בתוך מדינתנו,
ונוכל לרטוט באהבה טהורה
שהדרך הביתה פתוחה לרווחה🛣️

פתאום חשבתי.
לא מה היעד הבא,
לא ציפייה איך אני "אמורה"
לא מה הערך שלי בזה המסע
האם אני תורמת האם אני נדיבה
לא אומרת שזה לא חשוב,
פשוט יש לפעמים פער בין הדמיון למציאות.
גדלנו על סרטים. על גיבורים. שכולם מצליחים.
ובהחלט זה נותן כח ומעורר השראה,
אבל בואו, לפעמים, המציאות פשוט עייפה.

ועדיין בא לי להרגיש רטט מאפשר פותח את הנשמה. לעשיה לתקווה מן תחושה שאפשרי גם עבורי להיות בשמחה.
תמיד חשבתי שלשמוח זה משהו "בילת אין" שיש רק לאחרים.

ואצלי, אצלי... אולי אני לא ראויה,
אולי מקבלים את זה ;
רק בעבודה קשה..
רק "אם אז"
רק "סיבה ותוצאה"
רגע
אז אם לא קשה.. ?
אם אני לא נלחמת ואז ומצליחה..?
מה זה אומר?
שלא תהיה תחושה של שמחה?

הרגלתי את עצמי המון המון המון שנים.
יש יעד,
אני עוברת,
ואז יש מדליה ואז שמחים.
אז אם אין קו סיום.
או אם אין דרמה שצריך "להתגבר"
או "מצווה לשמוח" לטובת האחר..
מה המשוואה? איך אדע שאני שמחה?

אהובה שאת, אוהבת את לחקור ולהבין את החיים, לא מרפה את שתגיעי לגבהים, יודעים, כמה קשה לכם האנוש בלי אותם היעדים שהם גם סוג של אישורים.
אשר מגדירים אותכם האם אתם מאושרים.
אך את חופש הבחירה שלכם בדרך, אתם סוגרים.

הדרך צריכה להיות פתוחה, בחשיבה, בחקירה, בסקרנות,
ואיך עושים זאת?
ע"י שאלה פשוטה.
ולא כיעד על פני האדמה.

אין יום שדומה ליומו,
אין ארוע שחוזר על עצמו.
ילדים קטנים הם לא מתכננים, הם פשוט חיים, ואיפה שפוגשים אתגר מתמודדים, הם חולמים הם מדמיינים הם מתעקשים על מה שהם רוצים. הם לא מחכים.

שאלה פשוטה,
*מעניין מה אלמד היום על פני האדמה?*
פותחת את הדרך לרווחה, מעידה שאולי אפגוש אתגר,
ובטוח אהיה שונה מחר.
מאפשרת תנועה וזרימה,
והסכמה להתמסר ללא נודע.
וההתפתחות אותה ביקשה הנשמה.

"אם אין אני לי מי לי" משפט שהחזיק אותי שנים.
באותה התקופה הרגשתי לבד, בודדה, שהכל סוגר עלי, שהכל קשה ואני לא יכולה.
ורק חיפשתי איפה לשים את הראש.
המשפט הזה בבוקר שוב הרים את הראש,
משפט שנשמע "צאי, תעשי, תכבשי" ולפעמים הוא לא כל כך מעשי.
נושמת, חושבת, אך הפעם לא נבהלת, מרגישה שאני לא יכולה. חושבת, הרי הכל קורה למעני, למה זה צף שוב עכשיו.
ממשיכה את הבוקר אט אט, נזכרת בערב שאתמול היה לא פשוט מעט,
הילד שוב איבד שליטה אך הפעם הייתי מולו איתנה, ואפילו הראיתי לו שהוא מסוגל להחזיר לעצמו את השליטה.
ואז שוב מהדהד לי המשפט הזה בראש,
"אם אין אני לי מי לי"
מבינה,
זו תודעה שקיימת בי וסיימה את תפקידה,
כי אני כבר נוכחתי לראות לגלות, שכל אותם השנים, היקום שלח עזרה,
מלאכים פיות בדמויות אנושיות. לפתע מציפה אותי התובנה,
שאין כזה דבר באמת לבד על פני האדמה,
אז אולי אין משפחה רחבה, שעוטפת ונוכחת בסביבה,
אבל יש את היקום, וזה עובדה שכולנו מחוברים לאחד. ויש כאן תכלית ותוכנית יותר גבוה,
ופשוט להיות בידיעה שאני ראויה גם אם איני רואה או מבינה,
שאני מי שאני ויש לכך סיבה, ורגע לנשום ולשחרר שליטה, אחיזה, ולתת ליקום לשלוח לי עזרה.
כן תגידו עליך לבקש. עליך לדרוש. איך ננחש מה כוונתך לבאות,
אז אזכיר לכם שאני בן אנוש, ולפעמים אין לי כוונות ברורות
כל מה שאני רוצה כעת, זה להרגיש, הקלה תחושה של אהבה וקבלה, של עצמי על פני האדמה.
ומרגישה שבלי סוף מצפים ממני להחזיק את הבאות.

זה בדיוק היופי יקירה, אין את צריכה להחזיק כלום. ולזכור שהכל שיתוף פעולה, התמסרי והסכימי להיות בהוויה. בנוכחות מלאה, להתפעל מכל אותם הסינכרונים, שאנחנו מביאים.
ההתנגדות שלך אינה מאפשרת כניסה של כל המתנות שאנחנו שולחים אליך על פני האדמה.
כל מה שעליך לעשות זה לעמוד זקוף. בכוונה. ולהגיד כן. אני מוכנה. ואנחנו נעשה את שאר העבודה. ואת תראי איך הנס נגלה.
אוהבים אותך ואת כל אחד ואחד מהבריות. וגאים בכם עד כי מאוד.

הכל נקי ופתוח עכשיו🌈♥️

צרכים אותנו
בואו נחזיק את התדר יציב,
יש קצת הפרעות
בואו ננקה את זה
שהסכם הזה יוכל להתקדם
כמו שצריך
והם יוכלו לשוב הביתה.
כולם.

נצהיר
הכל נקי ופתוח עכשיו

מי איתי?

את שייכת לעצמך
את רצויה על ידך
את חופשייה מעצמך
והבחירה בידך
כל צעד שאת בוחרת הוא טוב עבורך
יכולה את לצעוד בבטחה
שאת שמורה מוגנת ובטוחה
במסע שלך על פני האדמה
שהנשמה בחרה לך
קחי נשימה. הרפי גופך ילדה
אינך באמת יודעת מה התוצאה
וזה בסדר אם אינך יודעת מה את רוצה
זה בסדר לקבל את עצמך חשופה
תתקדמי בצעדיך ייתכן ורגלייך יתלכלכו בבוץ
אך ייתכן ותגיעי לשדה מלא ירוק
ראי אותה ציפור שעפה נגד הרוח. היא במקום.
בסוף משחררת ומנמיכה קומה כדי להרגיש לרגע את האדמה.
צוברת כוחות וממשיכה מוצאת את דרכה.
תם עידן השליטה בתוצאה,
הגיעה העת ללכת בדרך שסללה לך הנשמה
להיות בקבלה של מי שאת באמת על גווניך וקימוריך
להסכים לצעוד, ולהנות בדרך מהנוף
הסכימי לא לדחות את עצמך,
לקבל את מי שאת באמת

מרגש ומדויק🌈♥️
הדרך הביתה פתוחה לרווחה.

נדמה כי אין עין אחת בישראל שנשארה אדישה למראה שלוש הבנות הללו אשר חזרו לזרועות אימן.
אלו היו רגעים מרגשים
הלב נפתח.

לשברירי רגעים היתה אחדות
בין שידורי ערוצי הטלויזיה השונים
לא היו עוד התנגחיות
אלא תמימות דעים של התרגשות:

כמה טוב ששבתן הביתה.

ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב
על איזה שיעורי חיים הנשמות הגדולות האלו,
שלהן ושל קרוביהן
לקחו לעצמן
ולקחו למען כולנו.

הכל מתגמד
כמה לא מובן מאליו.

ואיזה שיעור עצמתי הן באו להעיר בנו
בדיוק ברגעים האלו
שהיינו מול המסך
ולרגעים מספר
חשנו כולנו
רק אהבה טהורה
לשלוש בנות
לאימותיהן
ולמשפחה כולה.

האם נדע להחזיק את האהבה בתוכינו
גם מחר.
לשמר את התחושה
או שמה נחזור להתכתש בנינו?

אנחנו נמצאים במסע התעוררות האחדות
כבר מאז אותה שבת נוראית.

בייקום אין טעויות
ושום דבר לא קורה לחינם
להכל יש הגיון ותוכנית סדורה
ומטרה גבוהה של אהבה
שלעיתים לנו כבני אנוש
יש קושי לראות, להבין או להכיל.

אנשים לא נהרגו סתם
ואנשים לא נחטפו לחינם
יש לכך תכלית.
האם נשכיל לראות מעבר
מחוץ לזווית הראיה של עצמנו?

אנחנו רוצים אותם בבית?
תראו כמה זמן לקח בין העסקאות
אנחנו רוצים חיים ללא חיילים ומלחמות?
נשבר לי הלב ממה שמשפחות עוברות
אני רוצה חיים בלי הורים שכולים ומשפחות מתפרקות.

אם אנחנו רוצים מציאות באמת אחרת
אנחנו צרכים להסכים בראש ובראשונה
לשנות את התנהגויות שלנו
אחד לשניה.

אז בשבת ההיא
לרגעים נעלמו אלו המלעיזים
נגמרו תגובות נוראיות בפוסטים,
התפיידו הטוקבקים מכאיבים
לרגיעים מספר הינו מאוחדים.
היינו באהבה לעמנו
חשנו ערבות הדדית
רצון לגשר על פערים.

אך הימים עברו
והמציאות המשיכה
והביחד התכהה...
שוב שכחנו קצת להיות נחמדים
נעלמה ההכלה.
הרשת חזרה להיות כמרקחה
לא למדנו לחלוק על דעה כבוד
לא השכלנו לכבד רצון של אדם אחר
חזרו ההשתלחיות
ביטול רצונו של האחר
שוב פגשנו התנשאות
צמצום
הקטנה.

ולכל דבר כזה
יש תוצאה.

ולא חברים
זה לא קורה רק לאחרים.
זה משהו שאנחנו צרכים לראות גם בעצמנו
כי לפעמים גם בשם ההתפתחות
גם אנחנו יוצרים בתוכינו
"הם ואנחנו".

אתמול לא היתה עין יבשה
ולשבריר שניה
כולנו חשנו רק אהבה טהורה
ואני לא הפסקתי לחשוב
על מסע הנשמה
שהם לקחו גם למעננו
בכדי לעורר גאולה בתוכינו
לאפשר התעלות.

אני מחבקת את השבות
את משפחתן האצילות
תודה על האהבה המוחלטת
שגרמתן לנו
לחוש ברגע האיחוד.
נשמות כה מיוחדות,
לא פשוטה בכלל השליחות שלקחתן
טרם לידתכן.

אני מאחלת לכולנו
שנשמור על התחושה
שחווינו כולנו
ונלמד את השיעור
שלקחנו על עצמנו כאומה
ונתאמץ כל אחד עוד טיפה
לנקות נפרדות בעצמו.

על עצמי לקחתי עוד שיעורי בית
לנקות בתוכי עוד שאריות נפרדות
שאולי אפילו אני לא רואה בעצמי
(כנראה לא סתם לקחתי חופשה)

זה הזמן שכולנו נעלה כיתה
כי בעייני מה שחשוב כרגע
שנחזיק את התדר יציב
שנפתח מתוך החוויה
ובעיקר שנבין
"שהדרך הביתה פתוחה לרווחה"
היא לא רק למענם
זו הקריאה למען כולנו.

הודיה.
סמאיה
שינוי מתוך גדילה- ביה"ס הגבוה לתודעה מתחדשת

סמאיה.

אז יצאתי לסופשבוע עם שאלות..
ועושה רושם שקיבלתי כמה תשובות.
דיברנו על מה היא עשייה. עלה לי נושא הערך העצמי ומה היא גאווה.
האם אנחנו עדיין דור שמודד את הערך שלו לפי שעת עבודה? ורגע בעצם, מה היא עבודה, האם זה חייב להיות משולם ע"י כסף כדי שזה ייחשב שתרמתי את חלקי על פני האדמה?
ומה עם אותם המתנדבים התורמים, או אלה שבזכותם אנחנו לובשים בגדים או אוכלים, ואלה שאת הילדים שלנו מגדלים?

רואה יפתי אהובה, לאט לאט, את לא רק מבינה, את גם מרגישה, כמה שאחד הוא הכל בבריאה,
שהעשייה לא נמדדת בתשורה, העשייה היא מעשה ידיך כאן על פני האדמה.

וכל אותם השנים שהמעטת בערכך כי בחרת להפסיק עבודתך, למעשה פגעת בגופך בנשמתך, כי לא אפשרת לכך קיום של עצמך.

אין את אשמה, זהו עידן הקארמה שהסתיימה, אז תחבקי את עצמך בחמלה, זה היה חלק מהחקירה. וההיזכרות שביקשה הנשמה.

וכמו שהבנת, אין כל פסול בגאווה, אך נדרשת התמקדות בדרך ולא בתוצאה. וכאשר את באה ומחמיאה, ורוצה להודות על התרומה ראי זה שמולך. ואימרי לו תודה, תודה על כך שהוא לא וויתר לעצמו על מסע הנשמה שלו, ובזכות כך המסע שלך ממשיך כאן.

כן אינך מבינה כלום בכל אותם העידנים, אבל אין זה משנה כל אותם הסיפורים. וזה היופי שלך שאת פשוט יכולה להמציא, ולא נדרשת להיאחז בהגדרות של אחרים.

אז כולנו מים זורמים, נחלים, ימים, שבסוף מתחברים.
ומרכיבים את אותם האוקיינוסים.

שואלת את שוב ושוב מה צריך לעבור דרכך, פשוט המשיכי במסע נשמתך, וסמכי עלינו אהובה שתקבלי את כל התמיכה.
מחסירה את נשימה, מרגישים זאת אנו ברטט שעולה מעומקי הנשמה.
ברור לנו שאת אנושית וזקוקה גם להכוונה. למרות שיש את חופש הבחירה.

אז מה לאותה העשייה. הגאווה. והערך שלי על פני האדמה?
זה שחרור התפיסה הישנה והבנה שכולם שווים כאן על פני האדמה.
וכולנו ראויים לאהבה. ולהיות בידיעה.
הגאווה אינה פוגעת בענווה, כל עוד יש ידיעה שכשאני השראה זה מאפשר לאחר לזרוח את אורו בשמחה.

אכן כולנו צינור של ידע ומידע, שבא לעבור הלאה לאנושות כולה, וחשוב שנבטא את עצמנו כדי שלא נעכב את אלה שמולנו. ונאפשר להם התפתחות וגדילה, התרחבות וצמיחה. השלת שכבות של סיפורים והשתוות לרטט הטהור של אלוהים.

ועם זאת נושא הנפרדות שעולה שוב ושוב, יש לזכור שכולנו כאן מחוברים, וכשאתה מגיע לגבהים, יש מערך שלם סביבך שתרם לכך בתחתונים ובעליונים.

אז זה בטוח לך לשמוח בהצלחתך בהתפתחותך, בדרכך, ובעיקר שלא וויתרת לעצמך.
זה בטוח לך לזרוח את אורך במלוא עוצמתך, ולאפשר לאחר לקבל אור ממך.
זה בטוח לך אהובה, וזכרי להיות בתחושה, שאת כנו רשת חשמלית מחוברת לבריאה, ושכל זה פועם יחד ותהיי בהוקרה לנשמה. לבריאה. ולכל אותם אלה שמלווים אותך על פני האדמה.