22/09/2026
משהו חדש התחדד לי לאחרונה...
כשאין צורך להוכיח דבר, האגו נח - הכוס פשוט נשארת על השולחן.
השבוע פגשתי מישהו ששיתף אותי על חוויה בלתי נסבלת שיש לו מול חבר.
החבר - מבקש כל הזמן דברים, ושואל המון שאלות - "אני מרוקן" הוא מספר לי,
בפרצוף חסר סבלנות.
אותי זה לא מפתיע - זה מוכר גם לי.
גם בחיי יש אנשים , שפגישה קצרה איתם- ואני מתרוקנת.
אם ככה- זה הזמן לגשת לשיעור שגם אני מתבקשת לתרגל 🚶♀️
מה קורה לי כשאני מתרוקנת...?
יש משל בודהיסטי - הנזיר, המים והרעל.
שנוגע בדיוק בנושא של מניפולציה וגבולות בתוך יחסים:
תלמיד אחד בא אל המורה שלו נסער ומתוסכל. "יש אדם בכפר שכל הזמן מנסה להערים עליי," אמר התלמיד. "הוא פונה אליי במתק שפתיים, מחמיא לי, אבל בסוף תמיד מוציא ממני דברים שאני לא רוצה לתת. הוא משתמש בטוב הלב שלי. איך אני יכול לגרום לו להפסיק להתנהג ככה?"
המורה הורה לו להביא כוס מים צלולים. התלמיד הביא.
המורה הוציא מכיסו שקית קטנה, פזר מעט אבקה שחורה לתוך המים ואמר: "זוהי טיפת רעל. אם תשתה את המים האלה, הרעל ייכנס לתוכך."
"אבל המורה," אמר התלמיד, "אני לא אשתה מים שיש בהם רעל."
חייך המורה ואמר:
"כאשר אדם פונה אליך מתוך אינטרס ומניפולציה, הוא מגיש לך כוס מים. הנחמדות שלו היא המים, והכוונה הנסתרת שלו היא הרעל.
אתה לא יכול למנוע ממנו להגיש לך את הכוס. זו החשיבה שלו, זו הדרך שלו להתנהל בעולם, *ומתוך הפחד שלו הוא מנסה לשלוט בך*.
אבל הניצול לא קורה כשהוא מגיש את הכוס. הניצול קורה ברגע שאתה מסכים לשתות - ברגע שאתה מגיש את היד, לוקח את הכוס ומכניס את הרעל לגופך רק כדי לא להעליב אותו, או כדי להיות 'אדם טוב'.
החופש שלך אינו מתבטא בלשנות את הדרך שבה הוא מגיש את המים. *החופש שלך הוא פשוט להסתכל על הכוס, לראות את מה שיש בה, ולהשאיר אותה על השולחן*."
איך ניטיב לראות מהו הרעל שבכוס?
אצלי זה תמיד תמיד מתחיל בתחושה לא נעימה- לא תמיד ברור לי ההסבר למה קורה עכשיו. לפעמים רק בדיעבד אני מבחינה בכך שנחצה גבול שלי.
אז כשהתחושה מופיעה - אני עושה השתדלות לעצור, קודם כל לבדוק רגע מה לא נעים לי.
שזה ההפך הגמור ממה שאני רגילה לעשות - לשרוד את זה. לעבור את זה. לסיים עם זה. להתעלם עד שיעבור.
חשוב לעצור, כי עצירה והמתנה של כמה שניות יכולה להרחיק אנשים מניפולטיביים (שרוב המאמץ שלהם הוא להצליח לשלוט באחרים עבור עצמם).
וגם, הרגע הזה של העצירה מאפשר לבחור בקור רוח את התגובה, בתוך המרווח שנוצר.
ומונע את הרגע של אחרי, של החרטה שרקדתי לצלילי החליל של מישהו אחר עד שהתעייפתי.
שמתי לב שלהפנות שאלה לצד השני גם מפנה אותי קצת מהמתח.
ואז - אני נחמדה כמה שנעים לי ולא מעבר. ומשתדלת להיות עניינית, מנומסת ולוקחת לי את הזמן שלי.
שתיקה זה מצויין.
וואו. איזו הקלה. אני יכולה הכל ולא חייבת כלום. כלום. כלום.
והנה, אני הולכת לי נינוחה לדרכי, בלי דאגות כמה היא אוהבת אותי, או מה עשיתי לא טוב. היא מי שהיא.
ואני - בוחרת מה לשתות.
וגם מה למזוג ממני לאחרים💦🍃
ואגב, אני יכולה עדיין להיות מאוד נעימה,
אך לא לכל אחד, ובוודאי שלא כל הזמן.
גם לי אין כוח לפעמים 💪🏼
שנה טובה לכולם🙏🏼
