נעמה פרידמן - מאמנת אישית וזוגית בשיטת סאטיה

לו היתה לכם האפשרות לשוטט בין מדפי ספרים גבוהים ...
איזה ספר הייתם מבקשים לקרוא?

מוזמנים לטיולים קצרים יחד בין דפי ספרים בקבוצת הווטסאפ שפתחתי
https://chat.whatsapp.com/C45lA5sf8JXJ8zZZ0qemOw

מפיצים אור 🙏

מזמינה אתכם לצאת איתי לטיולים קצרים בין דפי ספרים...
https://chat.whatsapp.com/C45lA5sf8JXJ8zZZ0qemOw
לפעמים ספר טוב הוא כמו מגדלור - מאפשר לנו לדייק משהו שכבר מתקיים בתוכנו. ומאיר לנו את הדרך.
בימים אלה, בהם אור הוא מצרך נדרש, החלטתי להאיר לא רק את חדרי ליבי שלי.
אלא של כל מי שרק מעוניין.
מוזמנים 🙏

לאחרונה יש בתוכי קול שקורא לי לצאת אל העולם. לעשות יותר ממה שאני כבר עושה ואולי גם להרחיב ולהגדיל.
והקול הזה מקיים דיון שמרגיש נצחי עם הקול השני שבתוכי, שקורא לי להתכנס לביתי.
הבנות שלי עוד פיצפונות וזקוקות לאמא שלהן. כמה שיותר - יותר טוב, ואני - רוצה לנצל כל רגע שהן עוד רוצות אותי קרוב.

זה בעצם עוד פרק בשיחה על להיות מי שאני
ללא תלות בנסיבות חיי.
לצאת אל העולם, או לצאת אל האור.

כשאומרים לצאת אל האור חלקנו מדמיינים עמידה על במה, הוצאת ספר, או שיר מפורסם שמתנגן ברדיו...דברים גדולים וחשופים מאוד.
אבל לא תמיד זה צריך להיות כזה פומבי.
לפני הכל, להופיע בשיאי בעולם, זה להיות בקשר עם הכוחות שבתוכי. להיות בהסכמה ובשלום עם מה ומי שאני. כל כולי. האור והחושך.

בעצם, לומר שמי שאני זה מספיק. וזה נהדר.

למה? בעיקר כי האפשרות לבחור להיות מישהו אחר, או לנסות לשנות/לשפר אותי היא מעייפת בצורה בלתי נסבלת. זה לחיות במאמץ.

נרקיס אלון (שכתבה את הספר אישה חיה) באחד הראיונות שלה נתנה לזה מטאפורה מעולה. זה כמו לעמוד על במה ובמקביל להתאפק שלא יצא לך פלוץ. זה דורש אנרגיות מטורפות ! 😄

וכדי להפיץ את הכוחות והאור שלנו מומלץ להכנס פנימה ולהכיר אותם, או יותר נכון אותי.
לשאול את עצמי...
מי אני? מה חשוב לי? מה באתי לתת בעולם?
גם אם עוד אין לי תשובות, עצם השאלה שמה אותי על הדרך. זה כמו להקליד יעד בוויז.
ומהרגע שנכנסתי לאור אני כבר מפיצה אותו.

פשוט (אבל אף פעם לא באמת כל כל פשוט)... דרך חוויות עבר שבהן חווינו דחייה, אנחנו מלמדים את עצמנו לקבל אישורים כדי להמנע מהעלבון הכואב והפחד להשאר לבד.
וכך השאלה 'מה אני באמת רוצה' מתפוגגת לה מהאג'נדה.

ולמה זה קשה כל כך ליישום?

כשמסכימים 'לצאת לאור' ולהיות צינור פוגשים את הדברים הלא פתורים. גם את החלקים בנו שאנחנו פחות גאים בהם.
הפחד מהצלחה, שאולי זה יקרה מהר ממה שמתאים לי ואולי לא אצליח לנהל את זה באיזון עם שאר הדברים שאני רוצה...
או אולי בכלל חוסר האמונה שאני מסוגל/ת.
מכירים את זה...אין לי בטחון כמו ההוא וההיא וההם ואני לא בנוי לזה. לא נולדתי לעמוד על במה, להיות עצמאי, אין לי את הכשרון הנדרש ל... מה, אני אעשה מעצמי צחוק ככה?!

זה מצריך מאיתנו לוותר על החשיבות העצמית. לזכור שאנחנו רק צינור, אנחנו לא העניין כאן. אנחנו בעצם לא חשובים.

הרי גם ככה תמיד יהיה לאנשים מה לומר, וברור שלא כולם יאהבו. אז כבר עדיף להתעסק במה שאני אוהב ועושה לי טוב, לא?

והכי חשוב - כדי לצאת אל הדרך באופן שהכי מדויק לנו עלינו לשחרר את התלות בתוצאה!!!!
בעצם, לומר לעצמי שאני אכתוב ספר גם אם רק 2 אנשים יקראו אותו בסוף.
ואולי זה פשוט מצריך לשחרר את הציפיות לגבי מה יהיה בסוף, את הרצון לדעת מראש ופשוט להיות כאן בהכי טוב שלי באמונה בי ובדרך.

כי יותר מהכל - לצאת אל האור בהכרח מצריך להסכים לאבד שליטה.

לצאת מהעור. ומההרגלים.

לי לדוגמא, קל להיות בצד הנותן. אבל אני מזכירה לעצמי את מה שלמדתי מאחד המורים הנפלאים שלי (גל מדלי) שלקבל זה לתת לתת.
וראו זה פלא, נקלעתי לתקופה שאין ברירה - ובעקבות הלחימה והמצב היה עליי ללמוד לבקש ולקבל עזרה.

ואת זה אני עושה בתרגול מתמשך ובמנות קטנות. כל פעם קצת. כמה שניתן. כמה שמתאפשר לי.

אז אני מזמינה גם אתכם לשאול את עצמכם כל הזמן את השאלות הגדולות...
מי אני? מה חשוב לי ומה אני רוצה בחיי?
לשחרר את ההשוואתיות, כי כל מה שהוא לא אתם גובה מחיר של מאמץ מעייף. ואם כבר לכולם יש מה להגיד על הכל - תעשו מה שאתם אוהבים ! בלי תלות בתוצאות. הסכימו לאבד שליטה ולצאת מההרגלים שלכם. ואולי תתרחש תנועה חדשה...

להתהלך חשופה בעולם.
עבורי - זה להיות אני בלי להתנצל.
ולכן - להסתכן... בדחייה, בפגיעה, בעלבון, בכאב.
ובכל זאת, זה המפתח האמיתי לקרבה, אל הלב. לאינטימיות, לזוגיות, לחברות, לצמיחה משותפת...לאהבה.
כל אלה משאבים יקרי ערך. במיוחד בתקופות שהנסיבות בהן מאתגרות.

יש רגעים שאני מלאת מוטיבציה ״ללכת בדרך״, לחיות את חיי ולשאת בסיכונים של החשיפה למען התפתחות, דיוק וצמיחה. ויש רגעים בחיי שאני פשוט לא. שקשה להתמלא ולמצוא משאבים לחזור לעצמי.

איזה פרדוקס. כדי לאפשר למשאבים הגדולים של חיינו להיכנס, אנחנו צריכים ״ללכת בדרך״ שדורשת מאיתנו משאבים גדולים. ולכן ממש חשובה ההיכרות עם מה שהוא משאב עבורנו. (מה מחזק אותי? מה מחליש אותי?)

בעקבות עבודת אימון מסורה ורצופה, התבהר לי שבנקודת הזמן הזו בחיי, כתיבה חשופה לעולם היא אינה משאב עבורי. ההפך, היא גוזלת ממני אנרגיה.

תחושת דחייה היתה שולחת אותי לכתוב ולשתף. ופעמים רבות הרגשתי התמלאות והשראה.

עד שזה לא היה יציב.

היום אני כבר יודעת שהכתיבה היא כלי נהדר לתהליך ״זיקוק״- התבוננות ובהירות. אבל היא נקייה יותר כשאני כותבת אותה רק לעצמי.

בכנות - לאורך הדרך, גיליתי שברגעי הכתיבה שלי החוצה יש בי צורך (לרב בלתי מודע) במשוב חוזר. והכתיבה כבר אינה משאב אלא שודד אנרגיה בפוקוס שלי החוצה. הצורך בפידבק כדי לדעת כמה אני טובה, לא עוזר לי להשתחרר מהצורך לפידבקים. ההפך. כמו סם - הוא מגדיל את הצורך.

עם התחדדות נוספת באמונה בי ובערך שלי, מסע הכתיבה שלי מקבל תפנית. אני כותבת רק כשאני מרגישה שכתבתי לעצמי משהו והשיתוף שלו יכול לתרום גם לאחרים. למה? כי בכל רגע בדרך שלי יש לי הזדמנות לבחור, מתוך הערכים שאני מאמינה בהם: נקיון, אחריות ונדיבות.

הבחירה שלי - היא ההודעה :
אני סוגרת את קבוצת הווטסאפ של ״מתהלכת חשופה״. וממשיכה לכתוב כאן בפייסבוק.
אם אתם נתרמים מהכתיבה שלי - מוזמנים באהבה להמשיך לעקוב.

לפעמים הסופה לא מתחוללת רק בחוץ.

"אני מרגיש.ה שמשהו לא בסדר, רק לא ממש יודע.ת מה זה ולמה..."
"כבר תקופה שאני לא מטפל.ת בעצמי."

ונדמה שהחיים הפכו מרדף אחר הצבת מטרות ועשייה שלעולם אינה באה על סיפוקה.

מזדהה? אשמח לדבר
יחד, נתיר את הקשרים, ואולי הסופה תתגלה כתשוקה, או תנועה חדשה בחיים

אחרי תקופה ארוכה של ריחוק חברתי בעקבות הקורונה, בסוף אפריל שעבר התקיים כנס ההקשבה הישראלי הראשון ביוזמת שרי ג'קסון, שהחזון שלו היה: להעלות את המודעות להקשבה בחברה הישראלית ולשיח סובלני ומכבד. במסגרתו התקיים מיזם מקסים - "ספסלי ההקשבה", אם לא יצא לכם לשמוע עליו, אני בטוחה שעוד תשמעו עליו בעתיד. בהתנדבות מלאה מאמנים בשיטת סאטיה ואנשים רבים נוספים התיישבו על ספסלים ברחבי הארץ ופשוט - הקשיבו.

להקשיב זה פשוט?
מסתבר שלא כל כך...

אמנם הפרקטיקה של 'פשוט לא לדבר' היא אפשרית, טכנית לכולנו,
אך התרבות שמקיפה אותנו מעודדת הספק, הצלחה ו"תקתקנות".
וגם כשכבר הפנמנו היטב את חשיבותה של ההקשבה, לא תמיד אנחנו מצליחים להתפנות להקשיב באמת. משפטים בסגנון - "טוב, הבנתי שקשה לה, אבל כמה אפשר להתבכיין, חייבים לחזור לתפקוד!..."
הקשבה היא מיומנות, אשר מושפעת מהיכולת שלנו להיות שקטים ונינוחים. השקט והנינוחות שלנו אינם יציבים וקבועים כשאנחנו באינטראקציה ולעיתים הם מופרים...
כשאני פוגש אדם ואת מה שעובר עליו אני גם פוגש אותי ואת מה שעובר עליי ובמקום שבו מזדהים גם מתקשים לייצר הפרדה ונינוחות. זהו תרגול מתמיד של הגוף המתכווץ.

אני לא כאן סתם.
לאחרונה שמתי לב כמה אנשים סביבי זקוקים להקשבה, יותר מתמיד.
לכן, החלטתי לקחת חלק מעשי בחזון שאני מאוד מאמינה בו- לשיח סובלני ומכבד ולהוסיף לקליניקה שלי במחיר סמלי (100 ש"ח) חלונות הקשבה.

אני מזמינה כל אדם שמעוניין, לפנות אליי באופן אישי ולקבוע לעצמו חלון של הקשבה.
אני מתחייבת לפנות מזמני ולהקשיב. להקשיב באמת בקשב רב.

ההצעה שלי פתוחה לשיח טלפוני, לפגישת וידאו אם אתם רחוקים ואף פיזית, בקליניקה שלי בכפר יונה אם זה הדבר הנכון עבורכם.

מוזמנים לצלצל/לכתוב לי ולתאם בשמחה 😃 מצפה לשמוע מכם.

מ- 1-10, כמה אתם מגדירים את עצמכם 'זורמים'?

ככל שאדם נע בזרימה עם החיים, או 'פועל ללא מאמץ' סביר שיתאפשרו לו יותר סיטואציות של win win בחייו.

ב'לזרום' אני לא מתכוונת לאי עשייה, או לפאסיביות.
אלא להפניית תשומת לב לכך שאני מרפה, אל תוך התנועה של החיים.

יש כאלה שקוראים לזה הרמוניה. פנימה והחוצה.

כמו התנועה של מתרגל טאי צ'י. דמיינו את הידיים האוספות ברכות אנרגיה/תנועה וממשיכות לנוע יחד איתה ברכות, כשבסוף הידיים משחררות את אותה אנרגיה לדרכה.

נעימה לי בגוף התמונה הזו.

ומאמץ, לדעתי, הוא 'דגל אדום' למצבי win win.
מאמץ כהפעלת כוח כלפי חוץ (הן בדמות של מאבק עם הטבע, מאבק מול אדם אחר או מאבק מול החברה) וגם למאבק פנימי, במובן התודעתי או הנפשי.

קודם כל בפוקוס פנימה-ה win שלנו.
שימו ❤️ איך הגוף שלכם מגיב לדוגמאות של מאמץ (יותר מתכווץ או יותר מתרווח?): זעם, השמצות, התנגדות חריפה, המנעות, לדחוק במישהו, להקדיש את כל רוחי וכוחי למשהו/מישהו על חשבוני ועוד...

מאמץ מופיע בדרך כלל עם כיווץ בגוף...יכול להיות שממש יכולתם להרגיש את זה כשקראתם את הדוגמאות למאמץ קודם?

הכיווץ הוא ביטוי של מנגנון השרדות קדום בגופנו. ייעודו - להרחיק מסכנה. מעולה כדי לשרוד 👌
נשמע טוב עד פה.

דמיינו דג שנלכד בקרס דיג. אשר מתפתל בכוח ללא הפסקה, לא רק שהוא עלול להעמיק את פציעתו וכך להביא למותו, הוא גם עלול לכלות את כוחותיו בנסיון לשרוד. ובכל זאת, הדג ממשיך, למען הסיכוי הקטן שהתנועה הזו תביא לשחרורו ותאפשר לו לשרוד. לחזור אל המים.
וזה מצליח, לפעמים, אחרת תנועה זו לא היתה מתקיימת.

אבל תגידו, לא פרדוקס למות בנסיון לשרוד?
ואולי אם הדג היה מפסיק לרגע להתפתל, היה מתאפשר לו להבחין בהזדמנות להחליק חזרה אל המים בקלות ובמהירות.
מי לא רוצה להבחין בהזדמנויות קלות ומהירות? זה יהיה win.

ומכיוון שמנגנון ההשרדות קדום, הוא גם קצת מיושן.
לעיתים הוא לא אפקטיבי כמו שהיינו מצפים.
באופן כזה שהוא עלול להביא לבזבוז משאבים כמו:
1. בזבוז זמן -
זה קצת כמו חתן וכלה שמנסים להתנשק בזמן שמניפים כל אחד מהם על כיסא ברחבת הריקודים. אולי נחמד, או מגניב, אבל מאתגר מאוד ולא הכי אפקטיבי. ייקח הרבה זמן עד לנשיקה.
הגוף שלנו, אגב, בעת השרדות 'מכבה' חלק מהמערכות שלא קשורות באופן ישיר לנשימה ולתפקוד הלב כדי להקדיש עצמו להשרדות. לכן בזמן הישרדות אנחנו גם פחות אפקטיביים קוגניטיבית (קבלת החלטות, למידה, זכרון...)
‏
2. ‏בזבוז אנרגיה / כוח- ‏ פיזית, כיווץ דורש הרבה אנרגיה, זה כמו ספורט ללא הפסקה, רגל על הגז 100% מהזמן. בסוף הדלק אוזל. סביר להניח שזה יסתיים בעייפות רבה במקרה הטוב.

ובנוגע ליחסים עם העולם שם בחוץ בזמן מאמץ...
זה קצת כמו משחק פינג פונג מתיש שלא נגמר.
אם אני במאבק, מבקרת ומשמיצה, מי שמולי סביר שיתגונן. אם אני מפעילה כוח, שולחת יד להכות (או להכניס מתחת לחגורה), מי שמולי סביר שיניף יד לעצור אותי. אם אני מאוד מאוד רוצה, דוחקת, סביר שהשני ישאל עצמו מדוע? ויפקפק במניעיי.

*כשאני במאמץ, בכיווץ, יתכווץ גם הצד השני*.
כשלא נעים לנו אנו נוטים להתרחק או להרחיק כדי להמנע מלחזור למצב הלא נעים. להתכווץ כדי להמנע מהכיווץ, הגוף מוסר לנו להתרחק- זה חלק מאופי המנגנון וזה קשור באופן ישיר למקומות שבהם היה לנו לא נעים בעבר. מה שתוייג כסכנה בעבר, נשאר כמו רישום בגוף. מתוייג כ-'זהירות סכנה'.
וכך כיווץ מרחיק. כחלק ממנגנון ההשרדות. גם כשהוא כבר לא באמת מסכן חיים.

ואם אנו רוצים יחסים קרובים בחיינו ( נמצא כמנבא אושר) - זה בהחלט סוטה מהמטרה.
קשה לראות אהוב שלנו בוחר אחרת ממה שאנחנו בטוחים שנכון לו... אך כמה פעמים הופתעתם שדווקא כששחררתם התקרבו אליכם ובקשו את עזרתכם ועצתכם?

ולא רק עם אנשים ..אם אני מעוניין לייצר כסף, לקרב בחיי את הכסף אליי. אך 'יש לי עניין עם כסף' (למי לא, אגב? ) סביר להניח שתהיה לי נטייה טבעית ואף לא מודעת למאמץ סביב עניין הכסף. כמו להמנע ממצבים מייצרי כסף, או אולי אבזבז כסף כדי שלא אדרש להתמודד עם ייצור כסף... זה גם כנראה, חלק מהמנגנון.

כל רגע בחיים הוא זמן להתעורר ולראות שיש יותר מלשרוד את החיים. כל רגע הוא הזדמנות להתעורר ולשנות את המצב. בעיניי לעולם לא מאוחר מדיי.
אני כבר החלטתי שאני לא רוצה לחיות חיי הישרדות בכיווץ ובמאמץ מתמיד. הרי כל שיישאר לי בסוף חיים של השרדות זו עייפות גדולה בתקווה שהשארתי כאן משהו לאלה שיחיו כאן אחריי... ודיי כבר, אנחנו לא דור המייסדים.
ב'לשרוד' אני מונעת מעצמי להתרווח ולהנות ממה שקורה כאן עכשיו. ואני מרחיקה ממני אנשים ושאיפות, וכך גם את האושר. והבריאות.

אם אשתדל 'לזרום' דווקא דרך הרפייה, אסמוך. אהיה קשובה. אאפשר לטבע שלי להגיב, בגילוי מירב האחריות האישית דרך פוקוס פנימה, אליי ואל דרכיי ופחות רכילות והאשמות. בתרגול תשומת לב מתמיד להרפייה.
אז אני מניחה, הפוטנציאל יגיע בכל רגע ורגע לשיאו הנוכחי והמשתנה. גם עבורי וגם עבור כל מה ומי שאפגוש בדרכי.
וברור שזה מפחיד. וברור שיש גם לזה מחיר.
יש מחיר לחופש. אבל בעיניי המחיר יקר יותר בהישרדות 🙂

מזמינה אתכם לשאול את עצמכם ...
‏מה עליכם לקבל על עצמכם כדי לחיות חיים הרמוניים?
האם ‏התמסרתם למשהו פעם עם הבנה וקבלה אמיתית שיש סיכוי שתיפגעו? שתתאכזבו? באותה מידה שיש סיכוי שתתרחבו בענק? תתאהבו? תהיו חופשיים?
מנקודת מבטי - בכל דבר מכווץ יש קצת מרווח, ובכל דבר מרווח יש גם קצת מכווץ. 'יינג ויאנג'.
‏
ונחזור לשאלה הראשונה - כמה אתם 'זרמנים'?

הנה שאלה מכוונת...אתם יותר בעלי נטייה לחוות חוויה מדהימה גם אם היא עלולה לאכזב ולהיות קצרה או אולי אפילו מכאיבה? מסתכנים בציפייה וכיוונון לטוב? או יותר בעלי נטייה ורצון לחיות חיים ארוכים ושקטים בזהירות רבה כדי לא להפגע/לפגוע? והאם יש דברים שאתם רוצים ובתוככם לא מאמנים שהם אפשריים לכם באמת?

מוזמנים לשתף אותי בפרטי 🙂

Every passing minute is another chance to turn it all around A clip from the truly wonderful Vanilla Sky.

פוגשת טקסט יפה שמישהו אחר כתב, ויש לי בגוף תחושה של "פגיעה בול".

מה זו התחושה הזו?
אני מאמינה שזו הזמנה לשהות ברגע הזה, ואם הייתי מנסה להסביר - בעיניי זה מעין חלון לקבלת פרספקטיבה חדשה למצב הנתון, וכך לריפוי והתפתחות.

מה?
אתגר מרכזי מאוד בחיינו הוא אתגר התקשורת, לבטא את מחשבותינו ותחושותינו כפי שהן. מה שמייצר פערים /קצרים ועוד נפלאות שכאלה ביחסים.
(כאן אני פותחת סוגריים ורוצה לומר שיחסים זה עולם שלם, ואינו עוסק רק במרחב שמול אחרים, אלא גם עם עצמנו. גם עם הגוף שלנו לדוגמא יש לנו יחסים. ו-סוגרת סוגריים).

ואיפה לומדים לתקשר ולהתבטא? בבית? בגן/בבית ספר? בלימודים המתקדמים? אולי בצבא? או דווקא בטיולים בחו"ל? או עם חברים? אני אוהבת להתחיל מהמקום שבו הכל התחיל. מתוך אמונה שכל חוויה משפיעה קצת גם על זו שאחריה.

חלקנו לא גדל בבית שההורים בו תקשרו באופן פתוח ובהיר ולאורך חיינו אולי לא הייתה אף דמות משמעותית ששוחחה איתנו וממנה יכולנו ללמוד לתקשר, התוצאה היא לעיתים תחושה שאנחנו לא יודעים איך ומה לומר. ויותר מזה, לעיתים מרב שלא התנסנו בזה, גם עם עצמנו לא למדנו לתקשר ואז... אנחנו אפילו לא יודעים מה אנחנו מרגישים או חשים.

הצורך הטבעי שלנו להתבטא ולתקשר הוא בסיסי בעיניי כמו הצורך בכביש המחבר בין עיר לעיר.
יש מרווח, שזקוק לגישור כדי לנוע בחופשיות.
ללא הכביש / הגשר / השיחה / המבט / החיבוק / השיר... נוצר לו נתק, או ריחוק ובעיקר – צמצום האפשרויות.
עבורי, טקסט רשום הוא קצת כמו המשטח הנע בשדה התעופה. הולכים בדרך שלנו, קצת יותר מהר מהרגיל עם קצת עזרה. זה נחמד, כי מי מאיתנו לא שאל את עצמו על ספת המטפל – "אי אפשר להגיע כבר?" לעיתים צעד אחר צעד מרגיש לאט מדי. אז טקסט טוב שהצלחנו להתחבר אליו הוא כמו מאיץ במסלול ההתפתחות האישית. זו ההזדמנות. ומה שיפה בטקס, זה שהוא עושה זאת דרך מודעות ופגישה עם המוכר מפרספקטיבה קצת אחרת ומנוסחת להפליא ולא דרך מתן פתרון או כלי חד גוני ומצמצם.

*** מרחב להשכרה?*** לקראת סיומה של חופשת לידה מחפשת קליניקה לשעות הערב באזור כפר יונה והסביבה (עד 30 דק' נסיעה)

מאז שאני זוכרת את עצמי חוויתי תחושת דחייה פנימית לעשות מה שכולם עושים, או להתמסר למשהו שמתרחש בגל גדול. לכן התקשיתי להעלות על הכתב דברים לאחרונה...

מצד אחד לא היה נראה לי נכון להתעלם מהתקופה שעוברת כאן על כולנו, שהיא עוד בלתי נתפסת בכלל בעיניי, ומצד שני, הפייסבוק, והעיסוק בפלאפון נדחקו אצלי הצידה בחודש האחרון. יותר מזה, כל כך הרבה נאמר, נכתב, שכבר הרגשתי שאני בעצמי מאבדת חשק ומתעייפת לקרוא. בינתיים בחרתי לעסוק באומנות פשוטה ולצלם את שגרת חיי. התרפקתי על זמן האיכות עם המשפחה, מעייפת ככל שתהיה.

והנה עכשיו, רגע נדיר של שקט בבית, זמן לבד, שהמון זמן לא היה לי, ובאות המחשבות. וחוזר לו החשק לכתוב. אולי זה סימן טוב, זה כמו תחושה של לחזור להכרה :)

מה שעורר את מחשבותיי הוא הטקסט הזה של פרויד למטה:
"רוב האנשים לא באמת רוצים חופש, בגלל שחופש נושא בתוכו אחריות, ורוב האנשים מפחדים מאחריות" /זיגמונד פרויד.

בקריאה ראשונה, ככזו שמאמינה שגדולתו של כל אדם טמונה בתוכו פנימה מצאתי שאני כועסת על הניסוח. מה, הוא מאשים את כולנו בפחדנות?
אז איך תסביר את כל האנשים האמיצים שאני פוגשת ושמגיעים אליי לקליניקה לפגוש את הפחדים שלהם? גם הגדולים ביותר.
בקריאה שנייה, מצאתי שאני מסכימה עם המשפט מאוד. אין מפחיד יותר מאחריות .שמשמעותה היא שהאדם בהיותו בוגר, חייב לשאת בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. אז אולי עדיף כבר לא לבחור...?
בעצם הכל בידינו? זה בלתי נתפס.

חופש? אולי בגלל אווירת יום השואה המתקרב והקשר ההפוך שאנו עושים בין שואה לחופש, רצתי אל הספר של ויקטור פראנקל 'האדם מחפש משמעות', שהוא ספר המבוא ללוגותרפיה. דפדפתי בו. ומצאתי גם שם על האחריות...
"הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה, אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים. בסופו של דבר, אל ישאל האדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על ידי מתן דין וחשבון על חייו; אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות. הרי שהלוגותראפיה רואה בקבלת עול אחריות את עצם מהותו של קיום האדם."

על מה? בפני מה? ובפני מי אתם רואים עצמכם אחראיים? מה מידת החופש בחייכם?
האם אתם אלה שמגדירים את משימת חייכם? או לוקחים אותה ככזו שנגזרה עליכם? לי היה מעניין להרהר בזה.

והקשר של כל זה לרוח התקופה...
בעקבות ההפסקה הזו, השגרה החדשה הזו שמצאנו עצמנו בתוכה, יש שיקראו לה שיעור....
שאלה לי אליכם- מה תיקחו מזה לחיים שאחרי?