25/08/2026
Liron Shapira Drelichman
"אבל עבדתי על זה, בכיתי את זה, עברתי דרך הכאב ביני לבין עצמי. למה החרדה עדיין פה?"
זו שאלה שאני שומעת לא פעם מנשים חזקות, מודעות ועם עומק רגשי.
התסכול הזה יושב לרוב על שתי תפיסות שמקשות עלינו. הראשונה היא המחשבה שהחרדה אמורה להיעלם, במקום ללמוד לייצר מרווח פנימי כדי שהיא פשוט לא תפעיל אותנו. השנייה היא האמונה שאנחנו אמורות להצליח לעשות את זה לגמרי לבד.
וברוח מה שמלמדת ד"ר סו ג'ונסון, בידוד רגשי הוא לא גבורה אלא איום על מערכת העצבים. המוח שלנו לא בנוי להרגיע את עצמו בתוך מערכת סגורה ומבודדת. הוא מחווט לחפש מקלט, קשר וביטחון אצל האחר כדי להרפות.
אבל הנה מה שחשוב להגיד, כי הרבה פעמים זה מה שעוצר אותנו. הדרך החוצה מהבדידות היא לא בהכרח פרויקט ארוך של שנים מול אדם אחד. יש דרך שלישית, בין להתמודד לבד לבין להיכנס לתהליך אישי ממושך. הדרך הזאת היא קבוצה.
כשאת נמצאת במרחב עם עוד נשים שנמצאות בחוויה רגשית דומה, קורה משהו שקשה לייצר לבד או מול אדם אחד. את לא צריכה להסביר. את מוחזקת, מובנת, גם בלי להיות כל הזמן זו שבמוקד, כי הרוך מתחלק בין כולן. ולראשונה השריון יכול לרדת, לא כי מישהי דורשת ממך את זה, אלא כי פתאום זה פשוט מרגיש בטוח.
זה לא אומר שאת חלשה או נזקקת. זה אומר שאת מפסיקה לבקש מעצמך לעשות לבד את מה שאף אחת לא אמורה לעשות לבד.
את מסע הסולו כולנו מכירות ממש טוב ואולי הגיע הזמן לפעול קצת אחרת🙏🏻
