25/07/2023
הבן הקטן של יוסי מוציא אותו מדעתו
והאיש אבוד, כבר לא יודע מה לעשות…
תבינו, יוסי הוא גבר רציני,
עם עבודה רצינית,
לכן בערב, כשהוא חוזר הביתה מהמשרד, הוא מנשנש משהו בזריזות ויושב לעבוד (כי המשכנתא לא תממן את עצמה).
רק שאז…
נבו, שבדיוק עולה לגן חובה, דופק מהחדר צרחה מבעיתה:
"אבא! יש פה מפלצת!!!"
יוסי איש רציני, הוא יודע שאין מפלצת, ועדיין, בלילה הראשון שזה קורה (וגם בשני ובחמישי) הוא נוטש את המחשב, נכנס לחדר של הקטנטן, מביט ימינה ושמאלה, מודיע שאין מפלצת ושב לעבוד עד שהעיניים מורדות בו ונעצמות.
אבל נבו לא מוותר.
"אבא, יש פה מפלצת!!!" הוא מזעיק אותו לילה אחרי לילה.
באזעקה השישית - יוסי, שחייב רגע להתרכז, שולח במקומו את רינת, אמא שלו.
אבל הילד ממשיך לצרוח ומתעקש שאבא יבוא.
יוסי לא מבין מה השטות שאחזה בנבו, הרי חינך אותו להיות רציני, כי העולם מקום אכזר, שדורס את מי שלא לוקח אותו ברצינות - אז בפעם השביעית שהילד צורח שיש מפלצת - יוסי משיב בצעקה:
"נבו די! אני עובד!! ואין מפלצות בעולם!!!"
ההיגיון לא עוזר,
הילד פורץ בבכי
ושוב ושוב קורא לאבא, שמעמיד פני חירש.
"אולי מישהו מפחיד אותו בקייטנה?" יוסי מתייעץ עם רינת.
"יותר מרגיש לי שהוא רוצה לבלות איתך," היא משיבה בדרכה המעודנת אך ההחלטית.
"ואני לא רוצה?!" יוסי מתבאס, "אבל חייב לסיים את הפרויקט, הם עומדים לפטר חצי מחלקה…"
רינת מבינה אך יוסי מרגיש אשם, לכן בשבת הוא קם לפנות בוקר, עובד ארבע שעות ואז לוקח את הילד לפארק;
שומר עליו בזמן שהוא מטפס על סולמות,
מתנדנד על חבלים,
ומשם הם טסים לקניון, לגלידה וסרט.
נבו מרוצה.
יוסי מרוצה.
אבל בלילה…
"אבא, המפלצת פה!!" הילד שואג ומרוב בהלה יוסי דופק ברך בשולחן.
וזהו.
הפיוז הולך.
יוסי קולט שעד היום היה רך מדי עם נבו וכנראה שאין ברירה, עליו להשכיב אותו על ברכיו ולהפליק לו בטוסיק עד שיפסיק להתנהג כמו מטומטם.
ככה אביו חינך אותו, מכות בטוסיק ואז נאום:
"כשהייתי בגילך יוסי, לרגע לא הרשיתי לעצמי להתנהג בילדותיות, אלא עזרתי להורי בחנות. יודע למה? כי העולם אכזר ודורס את מי שלא לוקח אותו ברצינות."
יוסי הילד הקשיב,
הפנים
ועד שעלה לכיתה א' לא היה רציני ממנו:
אם הילדים שיחקו בהפסקה - הוא הכין שיעורי בית, או התאמן בקריאה, או פתר תרגילים בחשבון.
"יוסי כל כך בוגר לגילו," שיבחה אותו המחנכת, ולא ידעה עד כמה השתוקק לשחק בכדור, או תופסת, או סתם להשתטות - אבל אסור, כי העולם דורס את מי שלא לוקח אותו ברצינות.
"רק שהרצינות לא באמת עזרה לאבא, נכון?" יוסי שואל את עצמו בזמן שהוא שועט רותח אל חדרו של נבו, ונזכר איך בוקר אחד אביו חש מיחושים בחזה…
אדם אחר היה ניגש לרופא, אך לא אבא שלו, שהיה איש רציני, ואין מצב שיפסיד יום עבודה.
אז הוא החזיק מעמד עד הערב,
נסע באוטובוס לקופת חולים
ובתחנה האחרונה הנהג גילה אותו במושב האחורי… מת.
"מסתבר שגם רצינות מופרזת יכולה לדרוס אותך," אומר לעצמו יוסי, שכבר נמצא צעד מחדרו של הילד - רק שאז נבו צווח: "אבא, המפלצת פה!!!" ויוסי שוכח מהכל ומתפרץ לשם זועם.
נבו נבהל עד עמקי נשמתו
וההבעה על פניו שוטפת את יוסי במי קרח,
כי הוא מכיר אותה טוב מדי,
פעמים רבות נתלתה על פניו לפני 'שיעור חינוך' עם אבא.
ועדיין, יוסי עצבני, לא מוותר, שואג:
"נבו, איפה המפלצת?! שתבוא הנה מיד ואראה לה מה זה!!!"
ולפני שהוא מבין מה הוא עושה, יוסי מרביץ...
על השטיח גלגול של נינג'ה שיכור,
נתקל בקיר
ומתחיל לחבוט באוויר כמו מתאגרף שאיבד את משקפיו.
הבהלה נקרעת מפניו של נבו, שפורץ בצחוק סוחף, ענוג, קסום,
כפי שיוסי מעולם לא שמע אותו.
"נבו, תהיה רציני, יש מפלצת לתפוס!" יוסי מצווה וממש רואה אותה מולו: אדומה, שעירה, עם שיני תנין וזנב דרקון. "התעסקת עם היוסי הלא נכון!" הוא אומר לה ומתכוון לחבוט בה באגרופו.
אך נבו רץ ונעמד ביניהם.
"לא אבא," עיני הקטן מאדימות, "זו מפלצת טובה. אנחנו חברים. היא תמיד משחקת איתי כשאתה עסוק. רק רציתי שתפגוש אותה כי… היא לא האמינה שאתה קיים."
עכשיו גם עיניו של יוסי מאדימות, כי ליבו נסדק. "תודה שאת שומרת על נבו," הוא ממלמל מבולבל, מלטף ביד רועדת את ראשה של המפלצת ונושך שפתיים כדי לא לבכות.
"ראית!" נבו אומר למפלצת זורח, "אמרתי לך שיש לי אבא!!!"
זה כבר מוגזם בשביל יוסי, שמיד מחבק את הילד כדי שלא יראה איך הוא מנגב דמעות עם החולצה.
*
מאותו לילה, בכל פעם שנבו צועק: "אבא, המפלצת פה!"
יוסי עוזב הכל ורץ לשחק איתם.
בטמטום מוחלט הם משתוללים בחדר וכל הבניין שומע אותם שואגים, צורחים, צוחקים, ואז נבו הולך לישון ויוסי חוזר לעבוד מחוייך, כי לשחק עם בנו משמח אותו יותר מכל דבר (וגם מאפשר לו להיות קצת ילד בעצמו, מה שלא הספיק בקטנותו).
ואם אביו היה בחיים - בטח היה אומר לו:
"העולם הזה ידרוס את כולנו בסוף, אבא, לא משנה אם נהיה רציניים או לא.
אז בינתיים בוא נהנה מהדרך,
נשחק משחקים,
נדמיין דמיונות,
נצחק משטויות,
ונרשה לילדים להזכיר לנו - איך הכי כיף לחיות."
כתב בכשרון מופלא רן אפלברג
