ארז מזרחי - אימון למערכות יחסים אמיתיות

למה זה כל כך קשה לבנות מערכות יחסים מדהימות?
לא, זה לא כי חסרים אנשים, וגם לא כי יש שפע.
זה לא בגלל שמשהו דפוק בך, הכל תקין.
אני מאמין שזה קשור למערכת היחסים שלך עם עצמך.
רוצה לשמוע איך?
https://erezmizrachi.com/product/step-in/

סטנדרטים

חברה טובה אמרה לי השבוע שזה מדהים כמה אני משתף מעצמי עם אנשים חדשים שאני פוגש.
לי זה נראה מובן מאליו, מסתבר שלא. אני כנראה יותר פתוח מאנשים אחרים, "מהנורמה".

הבוקר השעון צלצל ב- 4:40, פתחתי עיניים ואמרתי לעצמי איזה כיף שהיום אני ישן עד מאוחר.
אז המוח שאל רגע, לפני שאני חוזר לישון, בוא נברר איזה יום היום.
לקח לי כמה שניות להבין שיום שבת ושיש רכיבת נפח.
קמתי לרכב על אופניים, 4 שעות, בחום טאליבן שבחוץ.

זה עדיין נראה לי מוזר לומר שאני ספורטאי.
אבל אני מניח שאדם שקם 2-3 פעמים בשבוע לריצה,
יומיים לחדר כושר ויום לרכיבת שבת,
זה כנראה אדם שהוא ספורטאי.

גם עכשיו אני כותב בגוף שלישי.
כמה קשה לי לומר שאני ספורטאי. למה בעצם?
כי אני לא משווה את עצמי למי שלא עושה ספורט.
רוב האנשים לא עושים ספורט.

אני משווה את עצמי לחברים שלי בקבוצת הטריאתלון.
הם כל השנה בתחרויות, מחנות אימונים, רצים יותר, שוחים יותר, רוכבים יותר.
עם השנים למדתי להשוות בלי לקנא, בלי להרגיש רע עם זה שאני עושה פחות.
אני ספורטאי ללא מטרות, מתאמן בשביל הכיף. בשביל בריאות הגוף,
בשביל להיות סביב חברים עם מטרות דומות.

לפני הרבה שנים (וגם אתמול שוב) שמעתי את המשפט שאדם הוא הממוצע של 5 האנשים הקרובים אליו.
חשוב לי להקיף את עצמי באנשים מתפתחים. עם סטנדרטים גבוהים.
אנשים שרואים בצמיחה אישית מטרת חיים.

לפעמים זה כואב כשאני נאלץ לשחרר אנשים מחיי.
אני יודע שזה צעד שנכון עבורי, וגם עבורם.
לשמור על סטנדרטים גבוהים זו משימה לא פשוטה או קלה בכלל.
הרבה פעמים היא נעשית במחשכים, כשאני לבד ואף אחד לא רואה.
המשימה הזו מביאה כל כך הרבה התקדמות וצמיחה בחיים,
וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

חשוב גם לומר של צריך להיות ספורטאי או בעל עסק מצליח או מוקף באנשים הכי מצליחים.
ממש לא.
אפשר לייצר סטנדרטים גבוהים בכל תחום שהוא מרכזי עבורנו.
בעבודה, בהורות, בזוגיות, בבריאות.
בסוף, מה שמקים אותי בבוקר זה הסטנדרטים, ולא רק השעון המעורר (השם יקום דמו).

מה הסטנדרט הכי גבוה שהצבתם לעצמכם?

מה דפוק בי

ישבנו בקפה השכונתי שלה, שנינו עם פרצוף תשעה באב.
טוב, יותר גרוע. בתשעה באב אין לי פרצוף כזה.
אחד מול השניה. ממש לא עם השניה. או ליד השניה.
לרגע הייתי עסוק בהאם כל האנשים סביבנו רואים את הפנים שלנו.
בטח אומרים לעצמם הנה עוד שיחת פרידה.
מוזר איך לפעמים המוח עסוק בדבר הפחות חשוב,
אולי כי הוא ממש לא רוצה לחשוב על מה שעומד לבוא.

כעסתי. מאד כעסתי.
כעסתי עליה שהיא לא מוכנה להתגמש.
כעסתי על עצמי ששנים קיבלתי דברים שלא רציתי לקבל.
כעסתי על זה שהיא לא מוכנה להתאמץ עבורי.

היא הייתה עצובה.
הלב שלי הרגיש את העצב שלה והתכווץ.
כל כך רציתי לחבק אותה, להפיג את העצב.
העצב שלה עשה לי ממש עצוב.
האוטומט של הלב שלי הוא להרגיש את האחר.
הראש הזכיר שאני כועס, וכשנפרדים "לא נהוג" להשתתף ברגשות האחר.

כעסתי אפילו על זה שהיא עצובה.
איזו זכות יש לה להיות עצובה?
היא יכלה לסדר את הכל. רק שינוי קטן.
כעסתי על זה שהיא לא התאמצה עבורי. עבורה.
כעסתי על זה שזה מפריע לי.
כעסתי על זה שאני מצפה ממנה להשתנות.

המוח ירה שאלה: "מה דפוק בי".
נזכרתי בכל תהליכי ההתפתחות שעברתי,
וכמה זה חשוב לדבר לעצמי בכבוד.
חלק אחר שאל "אם זה קורה שוב ושוב, אולי משהו דפוק בי".

האוויר בבית הקפה החל לאזול.
כמו בריצה אתמול בבוקר, עם 130 אחוזי לחות.
אתה מנסה לנשום כדי להזין את השרירים בחמצן,
ומקבל כאב בחזה רק מהניסיון.

הייתי בטוח שכולם עכשיו מסתכלים עלינו ברחמים.
אבל הם היו עסוקים בלהתלונן על קפה שמאחר או מנה לא טעימה.
איזה שטויות יש לאנשים בראש אמרתי לעצמי, כשאנשים פה נפרדים.

"אני לא דפוק!" אמרתי לעצמי.
מה זה בכלל אדם דפוק?
שיש לו באגים? מגרעות? שריטות? טראומות?
אז אולי אני קצת כן?

היא הסתכלה עליי מחכה למוצא פי.
אני הייתי עסוק בלסכם את הדיון האם אני דפוק או לא.
הבנתי עד כמה שזה מוזר, שמה שאני אגיד תלוי בתוצאה הזו.
אם אני דפוק אתנצל, אגיד תודה על מה שהיה ואאחל לה טוב.
אם אני לא דפוק, אכעס ואאשים אותה בכישלון.

אבל זה דפוק לחשוב ככה.
אולי אף אחד לא אשם?
זו אחריות של שנינו. ברור לי.
אבל אני לא אשם שהייתי אני, עם החריטות בנפש שלי.
היא לא אשמה שהיא הייתה היא, עם החריטות שלה.
אולי שנינו דפוקים ואף אחד מאיתנו לא דפוק?

אני מאד אוהב לחשוב שאף אחד לא דפוק.
ששנינו אנשים שונים, ואין התאמה.
הייתה התאמה כל עוד מישהו מאיתנו ריצה את השני.
כל עוד לא באמת היינו אנחנו.

ועכשיו, כששנינו אנחנו, בלי מסיכות, ההתאמה כבר לא קיימת.
וזה ברור שכשאין התאמה נפרדים.
וזה ממש קשה, ואין אוויר, וכולם רואים.

חשבתי על זה איזה מזל יש לי שיש ביני לביני התאמה.
אחרי כל כך הרבה שנים שלא אהבתי את עצמי,
איזה מזל יש לי שיש לי אותי, איתי, בכל רגע.
איזה מזל שאני מכיר אותי ממש טוב.
יודע מה נכון לי ומה לא. יודע מה אני אוהב ומה לא.

כשנמצאים בהרבה מערכות יחסים בחיים,
לומדים הרבה על עצמנו. על אנשים.
וזה לוקח זמן למצוא מישהו שאיתו זה מתאים.
זה דורש הרבה עבודה פנימית, אולי כזו שלעולם לא נגמרת.

אבל ממש חשוב לזכור שלא אנחנו ולא הם דפוקים.
אנשים שונים מתאימים לאנשים שונים.

איחלתי לה בהצלחה ושתמצא את האיש שמתאים לה.
טוב, זה היה בלב יותר, לא יכולתי לומר את זה באותו הרגע.
שילמנו את החשבון, יצאנו לרחוב, התחבקנו לרגע,
וכל אחד פנה לכיוון אחר.

כשהגעתי לבית הקפה הזה שוב השבוע, האוויר כבר לא עמד.
חיפשתי סביבי אנשים עצובים כדי לשלוח להם אהבה בלי שיראו.
חלק שבי חיפש גם אותה. קיווה למצוא אותה שמחה.
אבל היא לא הייתה אז שמחתי בשביל שנינו.
שמחתי שאנחנו לא דפוקים. רק קצת שרוטים. בקטנה.

החזרה הביתה

יש אנשים שקשה להם להיפרד.
כל פרידה מביאה איתה עצב עצום, כאב, אכזבה.
יש שכועסים על בן או בת הזוג, נוטרים, מתנתקים לגמרי.
יש שרק רוצים עוד קצת, ועוד קצת ממה שהיה.
להמשיך לחיות את הקשר על אדי זיכרון מנותק מהמציאות.

יש אנשים שקשה להם להיות בזוגיות.
קשה להם לקום כל בוקר לבחור מחדש.
קשה להם לתת אהבה, קשה להם לקבל אהבה.
קשה להם להתמודד עם מה שמערכת יחסים מביאה, מלמדת, מראה.
הם נחנקים רק מהמחשבה שזהו, אהבה משמעה אפס חופש.

יש אנשים שקשה להם להיות לבד.
בכל פעם שהם לבד הם מחפשים משהו בחוץ.
הם חייבים חברים סביבם, הם נצמדים לילדים שלהם.
יש אנשים שחושבים שלבדות היא בדידות.

יש אנשים שקשה להם להיות ביחד, איתך.
כשהם איתך הם מחפשים את הטלפון,
את ההודעות מבחוץ, מאנשים שהרבה פחות חשובים להם.
הם צריכים טלוויזיה ברקע, הודעות מאקסים.
הם רק צריכים לדעת שיש דרך מילוט מהאינטימיות שעלולה להשתלט עליהם.
השם ישמור…

יש אנשים שקשה להם לתת לך את מה שאתה אוהב.
לא כי הם כל כך דואגים לצרכים שלהם.
טוב, אולי קצת כן. הם מפחדים.
מפחדים לשאול את עצמם למה הם לא מוכנים לתת.
מפחדים לגלות שהם לא טובים בזה, ואולי יצטרכו להשתפר.
מפחדים לגלות שהם מרוכזים בעצמם ורק אוהבים לקבל.
מפחדים לגלות שאולי הם לא נסיכים כמו שגידלו אותם.

יש אנשים שרק אוהבים לתת, ולא לקבל.
ואין לך מה לתת להם. הם לא צריכים כלום.
הם כל היום רק יתנו לך, ויתנו עוד, ועוד קצת.
רק אל תלך, רק תסכים לקבל, והם ירגישו שווים.

יש אנשים שלא מכירים את הילד הפנימי שבהם.
זה שנחבט בצידי מנהרות החיים החשוכות.
זה שנרמס לפעמים על ידי האנשים הכי קרובים.
זה שהולך לידם כפר עשרות שנים והם לא נתנו לו יד אפילו פעם אחת.
הילד הזה שכל כך מכוון לקבל מענה לצרכים מבחוץ,
שעשה קריירה ב-outsourcing של הצרכים שלו.

ואני?
אני חושב שבחיים שלי הייתי קצת מכל האנשים האלו, בתקופות שונות.
פעם הייתי אחד שלא יודע לתת, שמפחד לאכזב.
אח״כ למדתי לתת, ונתתי בלי הכרה. רק כדי להרגיש טוב.
רק כדי שלא יעזבו אותי. שיאהבו אותי.
הייתי זה שזקוק לאישורים מהסביבה.
לפעמים אני עדיין כזה, כשאני פוגש את קירות המנהרה.

מה שמשותף לכל מצבי החיים האלו (לדעתי) הוא הניתוק ממי שאנחנו, מהלב, מהנפש, מהגוף.
הלב רוצה לאהוב, לתת, לקבל. להרגיש.
הלב רוצה לראות את האדם שלידך מאושר, שמח, אוהב.
הלב רוצה שאתה תרגיש אהבה מהי.
מה אכפת לו מזוגיות. אכפת לו רק מדבר אחד, אהבה.

הנפש רוצה לגדול, לצמוח, ללמוד, להתקדם, להבין.
מערכת יחסים היא כלי מעולה להתפתחות.

והגוף? רוצה מגע. רוצה לגעת, שיגעו בו.
הגוף רוצה לחוש תחושות.
להצטמרר ממגע עדין,
להתקרקע עם מגע צמוד,
להזרים את האנרגיה שיש בו הלוך וחזור.
הגוף שלנו הוא מכונה חשמלית, והחשמל כמו ברק רק רוצה לזרום.

כשאני מקשיב ללב, לנפש, לגוף - אני לעולם לא לבד.
אני לא בודד, אני לא נכנע לפחד, אני לא חושב בקטן.
זה דורש אומץ להסכים להקשיב, הרבה חמלה, רוגע,
אבל יש לזה פירות משוגעים, שלא הייתי מחליף בשום דבר אחר.

איך (ולאן) מתקדמים בחיים

אני זוכר איך כילד למדתי את המשפט: ״מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח״.
הרבה מאיתנו גדלנו עליו.

המשפט הזה גרם לי להבין שכוח הוא הפיתרון.
אם לא הצלחתי במשהו, כנראה לא הפעלתי מספיק כוח.
לא קיבלתי מה שאני רוצה בזוגיות? אפעיל כוח. מניפולציות.
הלקוח לא קנה? אנסה בכוח למכור לו, אספר סיפורים רק כדי שיקנה.
הבן שלי לא עושה מה שאני מבקש? אצעק, אפעיל עוד כוח.
לא הצלחתי להכיר מישהי באפליקציה? איכנס לעוד שתי אפליקציות אחרות.
אשלח הודעות לעוד 10 נשים במקביל כי עד שהן עונות אפשר למות…

העניין הוא שהפעלת כוח מעייפת, ובעיקר מרחיקה אותי מעצמי.
אני לא עוצר לשאול מה נכון לי, אלא ממשיך באותה הדרך שלא עובדת.

יום אחד (מזמן) באחת מסדנאות ההתפתחות, שמעתי את הסיפור הבא.
איש חכם הלך ביער ובדרך פגש אדם שניסר בעצבנות עץ בעל גזע עבה מאוד.
האדם הזיע כולו, נראה מותש ונדמה היה שהוא לא מתקדם במלאכתו.
אמר לו החכם ״נראה לי שאתה ממהר מאוד לכרות את העץ, אבל נראה שלהב המסור שלך קהה. למה שלא תעצור לרגע כדי להשחיז אותו?״.
מבלי להרים את מבטו מהעץ נהם כורת העצים: ״ אני צריך לסיים לכרות את העץ הזה ועוד שניים נוספים עד הערב. אין לי זמן להשחיז את המסור שלי״.

המשפט הזה עזר לי לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי.
הוא עזר לי ללמוד לעצור לפני שאני פועל, לחשוב, לתכנן, לבדוק מה נכון לי לעשות.
הכנסה של מרווח בין גירוי לתגובה היא אחת היכולות הכי מדהימות שיש.
התמסרתי ללהבין מה המסור שלי יודע לעשות,
איך להשתמש בו הכי טוב שאני יכול.

ואז, נתקלתי במשפט הזה בספר שקראתי השבוע:
״אנשים עסוקים בללחוץ יותר ויותר על הגז, ופחות בלשחרר את בלם היד״

המשפט הזה לא פחות מטילטל אותי.
הוא שלח אותי לחשוב על כל תחומי החיים שלי.
להבין מה עוצר אותי יעיל הרבה יותר מלהמשיך קדימה בכל הכוח.
להכיר בפחד שלי להיפגע, פחד שעוצר אותי בחיים כבר הרבה זמן.

הבנתי שהדרך עבורי מתחילה בלהבין לאן אני רוצה לכוון את ההגה,
אם זה זוגיות, למצוא עבודה חדשה, להקים עסק, כל מטרת חיים שבא לי עליה,
אח״כ להבין מה עוצר אותי, מה בלם היד שלי (או בלמי היד, למה שיהיה רק אחד :) ),
למשל מה כתוב ברשימת הזוגיות שלי (מה חשוב לי באמת),
ורק בסוף ללחוץ על הגז, בעדינות.

להציב מטרות בחיים ולתת אליהם גז זה קל (יחסית).
אחד הדברים הכי מרגשים בעיני זה לגלות בלמי יד.
להבין את הסיבות שהם עוצרים אותנו, וללמוד לשחרר אותם.

בתמונה: משחרר בלם יד תרתי משמע

הסרטים שבראש שלי

אני זוכר את הבוקר שאחרי.
התעוררתי כמו בכל יום והתמתחתי במיטה.
משהו היה נראה מוזר. הרגיש מוזר.
המיטה הייתה ריקה. היא לא שכבה לידי. השיער שלה לא נח עליי.
המוח התאמץ להיזכר מה קרה, והוא הצליח. זה נגמר אתמול.

הבוקר של אחרי הוא לא החלק הכי קשה.
יש בו גם תחושות של הקלה, של שיחרור.
העצב, הכעס, האכזבה – הם עוד בחיתוליהם.
הם עוד לא צברו מומנטום, כמו השניה הראשונה של יוסיין בולט בריצת 100 מטרים.

החיים ממשיכים. נדמה לך שהתקדמת, שעברת את זה בקלות יחסית.

אז מגיעים הרגעים שבהם אתה שומע שיר שהיה בפלייליסט שלכם.
או שאתה עובר ברחוב שבו הלכתם,
או מתיישב על הספה שבה ביליתם לא מעט שעות,
אושמישהו שלא נפגש איתך על בסיס קבוע שואל אותך איך הולך לכם,
או שאתה נתקל בפוסט שלה, או בתגובה לפוסט של מישהו אחר.

המוח, כמו מתבגר מחוצ'קן שאחראי על ההקרנה בקולנוע, מתחיל להקרין סרטים שלכם.
אתה בטוח שאתה בשליטה על הסרט, אבל המתבגר חושב אחרת.
זה מתחיל מהסרטים הקשים, הרגעים שהיו המשברים בקשר.
זה מתחיל בכיווץ בחזה, ממשיך לעצירת הנשימה, לכאב באיזור הלב.
הכעס מתחיל לעלות. האכזבה מהם. מעצמך.
התסכול מזה שזה לא הצליח להיפתר.
אתה מבין ממש טוב למה מערכת היחסים הסתיימה.

אז הוא עובר לסרטים של הרגעים היפים שלכם.
הוא אכזר המתבגר הזה. המוח כמובן.
אתה נזכר ברגעים היפים, ולא מבין למה זה נגמר.
אתה מרגיש את האהבה עולה בך, את הרצון לחוות עוד מהרגעים האלו.

אז המוח, כמו גלגל ענק, עובר מסרטים של הרגעים היפים לרגעים הקשים שוב ושוב.
ואתה כבר לא יודע מה לחשוב.

באות המחשבות של "אם רק הייתי עושה את זה, זה היה ממשיך".
או "למה הם לא יכלו פשוט להשתנות קצת לכיוון שלי".
באות מחשבות של חוסר הערכה, של זלזול, בהם, בך.
כל הציפיות שהיו לך מהם בקשר, רק הולכות ומתעצמות.
וציפיות, כמו ציפיות, מביאות הרבה אכזבות.

בתוך כל סערת הרגשות הזו אני מזכיר לעצמי לחזור אליי.
לחזור לערכים שלי, למה שחשוב לי.
לחזור לסטנדרטים שלי.
כמה זה קל לשכוח אותם לרגע (או לשנים) רק בשם ה"להמשיך ביחד".
לחזור לאהבה שלי לעצמי. למה שנכון לי.

אין אף אדם בעולם ששווה דריסה של הערכים שלנו. הסטנדרטים שלנו.
זה בסדר גמור לסטות מהרצונות שלנו פה ושם. בכל זאת, זו מערכת יחסים עם אדם נוסף.
אבל להסכים לוותר עלינו זו הטעות הכי גדולה שאדם יכול לעשות במערכת יחסים.

אני מחבק אותי.
מזכיר לעצמי שתמיד יש לי אותי.
שהם לא חייבים להשתנות עבורי, או אפילו עבור עצמם.
ומי אני בכלל שאדע מה נכון להם, מה מסלול החיים שלהם בגלגול הזה.

והמתבגר שמקרין סרטים נרגע.
אני מבקש ממנו להקרין סרט מדע בדיוני.
סרט שבו אני אהוב, ראוי, סרט שבו שנינו במקום הזה.
סרט מלא חוויות טובות ומעצימות.
סרט מלא אהבה שבו אנחנו קמים בכל יום כדי לאהוב אחד את השני.

ואני יודע, הסרט הזה הוא אולי מדע בדיוני עכשיו.
כמו כל מדע בדיוני יגיע היום שהוא יהיה מציאותי.