28/09/2017
פעם אמרו שגיל 40 זה גיל של חשבון נפש.
אז מסתבר, שהיום זה בגיל 50 (כמעט...😉), ולכבודו ולקראת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי מהרהרת ביני לבין עצמי, על מסלול חיי והאנשים שהשפיעו על דרכי. ככל שהפכתי וחשבתי, תמיד הגעתי לאותה המסקנה:
ברוריה הגננת שלי בגן בערד, היא ההשראה שלי!
בעיני היא היתה האישה הכי יפה שראיתי אי פעם. התאהבתי בה ממבט ראשון. החיוך הכובש שלה, שיערה הארוך האסוף לקוקו ובצידי הפנים שוונצים שכאילו ברחו ממנו (עד היום אני אוהבת לאסוף כך את שיערי), ברוריה תמיד היפנטה אותי.
ברוריה היתה גננת ששיחקה איתנו בפינת הבובות ולא פחדה שנסרק אותה ונדביק אותה בכינים.
היא היתה עולה איתנו על המגלשה ויושבת איתנו בארגז החול וטועמת את כל העוגות שהכנו.
היו לה מפגשים (אז קראו לזה ריכוז) שריתקו אותי, ועד היום אני זוכרת איך הדגימה לנו כיצד עננים נוצרים ומורידים גשם, או מה קורה לנייר שקורעים אותו אם הוא רטוב או יבש,
היתה לה שפה משלה, שפה עשירה, ופתאום אני קולטת שהמון דברים שאמרה, גם אני אומרת לילדים בגן.
רציתי להיות כמו ברוריה, חכמה, מצחיקה, אוהבת, מחבקת ומנשקת, מנחמת ומנגבת דמעות, שאוהבת ללמד בדרכים יצירתיות, ולהתלכלך בציבעי גואש וידיים, ולעשות עוגות בחול, ובקיצור, להישאר ילדה.
אני אוהבת את המקצוע שלי ואת הילדים אהבת נפש, ולא הייתי מחליפה אותו בשום מקצוע זוהר ומיוחד אחר.
מוקדש באהבה לברוריה ולכל הגננות הצעירות שזוכרות את הגננות שלהן וממשיכות את דרכן.😍
הילדה בתמונה זו אני ביומולדת 5, מימין עם קוקו ושוונצים ברוריה הגננת, באמצע גילה הסייעת, אמא ואחותי הגדולה חווה.
