לימור פרנקל Limor Frenkel

ערב טוב יקיריי

משתפת סרטון מעולה, בו חלי גולדנברג המדהימה מתארת בצורה ציורית, מוחשית וכל כך אמתית איך זה נראה\מרגיש\משפיע כשיש הפרעת קשב...

החוויות שחלי מתארת הן החוויות שילדינו חווים יום יום, ואיתן הם אמורים להתמודד, בתוך מערכת חינוך תובענית, הישגית, עיונית, שלא ממש מותאמת לדרך בה המוח שלהם פועל, לצרכים שלהם ולדרך בה היה באמת נכון להם ללמוד.

אז... מה עושים עם זה???

קודם כל – חשוב שאנחנו - ההורים\האחים\הסבתות והסבים נבין באמת איך זה מרגיש, כדי להבין את הקושי העצום שבהתמודדות עם הפרעת קשב, ואין צורך שארחיב, לאחר שצפיתם בסרטון. הצפייה מבהירה לנו מה באמת חווה הילד וכמה זה לא – עצלנות, תירוצים, דרך להתחמק וכו'... כפי שלעיתים זה נראה - אלא קושי אמיתי, עמוק, שמלווה את בעל הפרעת הקשב 24/7.

שנית – נוכל לצפות בסרטון יחד עם ילדנו, לצורך כמה מטרות:
1. להבהיר לו שמה שהוא חווה אינו ייחודי רק לו, יש ילדים ומבוגרים רבים שמרגישים בדיוק כמוהו, חווים את אותן החוויות והוא לא לבד עם הקושי הזה...
2. צפייה בסרטון עשויה להפחית\לבטל\למנוע את רגשות האשם שילדים רבים בעלי הפרעת קשב מרגישים, ולהחליף אותם בתובנות כגון: "זה לא אשמתי שקשה לי להתרכז", "אני לא סתם עצלן", "לא סתם אני מתקשה לעקוב אחרי המורה ומתנתק בשיעורים", "אני לא טיפש/יש סיבה לכך שאינני מצליח ללמוד/שאינני מצליח לעצור את ההתפרצויות, למרות שאני כ"כ רוצה ומנסה – יש לי הפרעת קשב!"
3. צפייה בסרטון עשויה לחזק מאד את הילד, הצופה באישה מבוגרת, מצליחה, מפורסמת, שסבלה בילדותה ועדיין סובלת מאותה "הפרעה" שיש לו, ויחד עם זאת אומרת שבחיים לא הייתה מוותרת עליה, ואף מונה את היתרונות שלה.
4. להורים המעוניינים לתת לילדם טיפול תרופתי – הסרטון יכול להבהיר לילד מה עושה הכדור וכיצד הוא יכול לעזור לו.

ולבסוף – אני שומעת הורים רבים, שחשים כי המורה\הגננת של ילדיהם לא מבינה את הילד, חושבת שהוא מפונק\עצלן\מופרע, ועוד כינויים שיפוטיים ופוגעניים שכאלה. אני מאמינה שתוכלו להיעזר בסרטון, ע"מ להמחיש למורה\לגננת מה ילדכם חווה ומה המקור האמתי לכל ההתנהלות שלו. מאמינה, שבעזרת הסרטון תוכלו להבהיר, שההתנהגות של ילדכם נובעת מהפרעה מולדת, שאינה תלויה בו או בכם, ויחד עם זאת כמובן ניתן לטפל בה - אם מבינים את המקור לה ונוקטים בגישה ובשיטות הנכונות.

צפייה מהנה ובהצלחה...

המעוניינים בתהליך מובנה ואישי, בו נעבוד עם הילד, ע"מ שיבין מהי באמת הפרעת קשב ואיך ניתן להתמודד איתה, ובדרך אף לגייס את כל הסביבה לתמיכה בתהליך – מוזמנים ליצור קשר...

הפרעת קשב, עדות אישית מאחת שיודעת בהרצאות שלי "עדות אישית מאחת שיודעת" על הפרעות קשב והשפעתן בבגרות אני מרחיבה מאד על איך מרגישים בילדות, בבית הספר, מול ילדים וכמה נזק מצליחה הפרעת הקשב לגרום...

הורים יקרים,
הנה שוב הגיעו ימי "כיווץ הבטן", ימי ההורים וחלוקת התעודות...
מעטים מאתנו חווים אותם כימים מרגשים, מחדשים, מביאי בשורות טובות, אך רבים מאתנו חווים אותם כימים מורכבים, מציפים, חושפים, ימים של "חשבון נפש"...

כדי להימנע מחוויה מטלטלת (גם עבורנו וגם עבור הילדים) רצוי להכין מראש את עצמנו, את הילדים ובמידת הצורך - גם את המורים.
ממליצה לשוחח עם הילדים ולחשוב יחד איתם מה אנחנו הולכים לשמוע מהמורה-לקרוא בתעודה, ולשים דגש תחילה על התחומים בהם חל שיפור, גם אם לא לימודי - מבחינה חברתית, מבחינת ההתנהגות, אולי חל שיפור בנושא ההתארגנות והציוד? אולי בנושא הזמנים? הכנת מערכת ובגדים בערב שלפני? וכל תחום בו ניתן לראות שיפור, ולו הקטן ביותר....
בהמשך ניתן לחשוב יחד מהם התחומים עליהם המורה צפויה להעיר - יש לקחת בחשבון שלא תמיד תפיסת המציאות של ילדי adhd היא נכונה, ואם הם לא יכולים לחשוב על ההערות הצפויות, כן להציף זאת בפניהם, כדי שלא יופתעו כשהמורה תשוחח על כך ביום ההורים.
לאחר שנציף את הקשיים, כדאי לחשוב יחד - מה נוכל לעשות על מנת להביא לשיפור, ומיד להציב יעד אחד, ממוקד ובר השגה לחודש הקרוב, אותו נוכל אף להציג בפני המורה, וכך ליצור עמה שיח מקדם, בונה, ממוקד מטרות והצלחות.

מה שחשוב ביותר לשדר לילד בשיחה הוא, שהתעודה אינה הוא בשלמותו, שמה שנכתב בתעודה או נאמר ביום ההורים, הם רק חלקים מסוימים בו, ושמבחינתכם הוא הרבה מעבר לזה, הוא הילד האהוב והמוערך שלכם, שיש בו כוחות, חזקות, יכולות נפלאות, ולצידן - תחומים אותם כדאי וכמובן ניתן יחד לשפר, ושאתם תשמחו לעזור לו להשתפר במה שצריך... חשוב שיבין שהתעודה/הפגישה עם המורה לא מחליפים את כל ההערכה והאהבה שלכם אליו ושתמשיכו לאהוב, להכיל ולהיות שם עבורו אחרי, בדיוק כפי שהייתם לפני.

לגבי פגישות יום ההורים, במידה ואתם מכירים את המחנכת ופחות או יותר צופים איך עומדת להתנהל השיחה, הייתי מציעה שתשוחחו איתה לפני המפגש ביום ההורים, תשתפו אותה בחששות שלכם ושל הילד, בהשקפה שלכם לגבי איך נכון לומר את הדברים, כך שהילד יהיה מסוגל להקשיב ולהכיל אותם, ולא ייגרר לתגובות מצוקה, כעס, דחיה והתנגדות... ואם תראו שיש צורך – הציעו למורה לחלק את הפגישה לשני חלקים – חלק אחד בנוכחות הילד וחלק שני (שיכול כמובן להתקיים גם ביום אחר) ללא נוכחות הילד.

מקווה שיום ההורים הקרוב ו\או קבלת התעודה הקרובה, יעברו בצורה נעימה, מעצימה ובונה, ומזמינה כל מי שזקוק להכוונה מעמיקה, מדויקת ואישית בנושא זה ובנושאים נוספים ליצור עמי קשר.

קשה להאמין אבל כמעט הגיע ה-1.9!!!
"דקה" לפני שזה מגיע, רוצה להקדיש פוסט זה להורי הילדים הצעירים, שיכנסו השנה לגן חדש או לכיתה א'...

עדיין זוכרת את ה"פרפרים בבטן" שהרגשתי כשכל אחד מילדי עבר שלבים אלה, את החששות, את התהיות הטורדניות – האם בחרתי עבורו\ה את הגן המתאים? האם יהיה לו\ה שם טוב? האם התינוק\ת שלי ת\יצליח להתמודד עם מסגרת גדולה יותר\תשומת לב פחותה של אנשי הצוות\המעבר מ"החממה" שבגן ל"ג'ונגל" בית הספר?

ובעוד הזיכרונות וההתרגשויות מציפים אותי, כאילו אני ממש שם (ואני שנים כבר לא 😉) רוצה להאיר שתי נקודות חשובות:
1. ילדים עם הפרעת קשב מאד מאד רגישים כלפי הסביבה, ובעיקר כלפי הוריהם, הם "קוראים אותנו כספר פתוח" ומרגישים את מה שאנחנו חשים עמוק בפנים, גם אם ננסה להסתיר זאת בחיוכים, אמירות מרגיעות ו"שלל מסכות". לכן, אם אנחנו רוצים שהילד יכנס למסגרת החדשה בביטחון ובשמחה, עלינו לחוש באמת מבפנים שהמסגרת אליה הוא נכנס היא המסגרת הטובה ביותר עבורו! כשהילד ירגיש שאנחנו בטוחים במסגרת, גם הוא יחוש כך, והדבר יפחית את חששותיו ויצור עבורו הסתגלות קלה יותר. בטוחה שעשיתם "שיעורי בית" ובחנתם היטב את המסגרת אליה ילדיכם נכנס, כעת נותר לכם לסמוך על עצמכם שבחרתם נכון, לסמוך על הצוות במסגרת החדשה, שרוצה ויודע לעשות את הטוב ביותר עבור ילדכם ולסמוך על ילדכם, שיש לו את הכוחות הפנימיים, בליווי התמיכה החזקה והמכילה שלכם, כדי להתמודד ולהסתגל בצורה הטובה ביותר.
2. באופן טבעי רובנו נוטים להיזכר בחוויות שאנחנו חווינו כילדים בתחילת השנה, ולהשליך על ילדינו את הרגשות\החששות\החוויות (שבחלקן היו שליליות) שחווינו באותה העת. אם חוויותינו בתחילת השנה היו שליליות, אנו חוששים שגם ילדינו יחוו חוויות שליליות, וכמובן מעבירים להם את החששות שלנו, מבלי שנהיה מודעים לכך... בנקודה זו זכרו שילדכם הוא לא אתם! החוויות שאתם חוויתם נוצרו כתוצאה מסיטואציה משפחתית מסוימת, ממסגרת מסוימת\גננת מסוימת\בי"ס מסוים וכמובן שילדכם נמצא בסיטואציה שונה לחלוטין, ולכן יחווה חוויות שונות לחלוטין. אם תלוו את הילד למסגרת כשאתם שמחים, בטוחים ומאמינים בו ובמסגרת, הקליטה וההסתגלות יהיו מהירות וטובות הרבה יותר...

מאחלת לכולכם תחילת שנה שמחה, מרגשת ומוצלחת 🙏

למעוניינים בתהליך אישי, שילווה את סוף החופשה, החזרה לשגרה וההסתגלות לדרישות החדשות של המסגרות השונות – מוזמנים ליצור איתי קשר.

יקיריי,
בעיצומם של הימים הקשים ביותר בחופש הגדול, כשהילדים כבר שבעים מהפעלות ומשבועות ללא מסגרת, כשההורים מתקשים למצוא במה עוד להעסיק את הילדים ואיך להעביר את השעות הרבות עד סוף החופש... רוצה להאיר נקודה חשובה, שיש לשים לב אליה דווקא בימים הללו: הקושי של ילדים בכלל וילדי ADHD בפרט להתמודד עם שינויים...

סיום החופש והחזרה לשגרה הם שינויים לא פשוטים, שכדי לצלוח אותם, עלינו להרגיל את הילדים בהדרגה. ממליצה להתחיל את התהליך כבר מעכשיו, או לכל המאוחר מתחילת השבוע הבא.

ההכנה צריכה להתקיים במספר מישורים:
• שעות שינה – מרבית הילדים מתרגלים לשעות שינה אחרות במהלך החופשה, ויש להחזירם בהדרגה לשעות השינה השגרתיות, כלומר: בכל בוקר להעיר אותם שעה קודם ולבקש מהם ללכת לישון בערב שעה קודם. כדאי לנהל את התהליך כך, שלפחות בשני הלילות שלפני הלילה של ה31.8 הם כבר ישנו בשעה בה הם הולכים לישון בימי לימודים.
• ביצוע מטלות – במהלך שנת הלימודים מוטלות על הילדים משימות שונות, הן מטעם ביה"ס (שעורי בית, הכנה למבחנים ועוד...) והן בבית. במהלך החופשה הילדים מתרגלים לכך שאין מטלות מביה"ס ופעמים רבות גם המטלות בבית פוחתות או משתנות. לקראת סיום החופשה רצוי להרגיל את הילדים בחזרה למטלות השגרתיות שעליהם לבצע בבית ולמטלות כמו המטלות שיקבלו בביה"ס: יש לקבוע זמן קבוע בכל יום (רצוי בזמן המיועד להכנת שעורי בית במהלך השנה) בו הילדים יעבדו בחוברות עבודה\יקראו ספרים\ישלימו עבודות שקיבלו לחופשה, וכו'...
• התארגנות ליום המחרת – כידוע לכולנו, הדרך הטובה ביותר להגיע מסודר ומאורגן לגן או לביה"ס, היא להכין את הציוד\מערכת\תיק\בגדים בערב שלפני. מכיוון שבחופשה אין צורך להתכונן מראש ליום המחרת, מספר ימים לפני החזרה ללימודים כדאי לתרגל גם נושא זה.

בהצלחה בימי החופשה האחרונים ובניהול תהליך החזרה לשגרה,
למעוניינים בתהליך אישי, שילווה את סוף החופשה, החזרה לשגרה וההסתגלות לדרישות החדשות של המסגרות השונות – מוזמנים ליצור איתי קשר.

https://www.youtube.com/watch?v=ePct527vcm8

כאמא לילד בעל לקות למידה והפרעת קשב, כמורה וכמאמנת לתלמידים לקויי למידה ובעלי הפרעת קשב, שראתה כל כך הרבה סיפורים דומים לסיפור של ד"ר ריי וחוותה אותם גם מנקודת המבט של ההורים וגם מנקודת המבט של ה"מערכת", מזמינה אתכם לתהליך בו נעבוד יחד, ע"מ להיות עבור ילדיכם מה שהמשפחה של ד"ר ריי הייתה עבורה, ובו זמנית נעבוד יחד עם בית הספר, ע"מ לגייס את כל מי שעובד\מלמד ופוגש בילדכם למען הצלחתו ולמען יצירת שיתוף פעולה שיעצים, יחזק, ויאפשר לו להאמין בעצמו ולהגשים את הפוטנציאל האדיר שטמון בתוכו... בואו נפעל עכשיו, כדי שאת מה שד"ר ריי חוותה בגיל כל כך מאוחר ילדכם יחווה כמה שיותר מוקדם!!!

ד"ר ריי ביטון על הקשיים בדרך להצלחה http://www.themarker.com/markerweek/1.2491553

יקרים שלי,
הגענו לישורת האחרונה של שנת הלימודים, והחופש כבר ממש בפתח...

בפוסט הזה אני רוצה להתייחס למאפיין הרביעי של ההורה הפרואקטיבי:
"הורה המתקשר בבהירות כללים וגבולות, המבוססים על ערכי המשפחה".

כבר כתבתי בעבר על החשיבות של גבולות לילדים בעלי הפרעת קשב, יחד עם זאת, מניסיוני האישי כאמא לילד (שהיום כבר חייל) חסר גבולות פנימיים, אני יודעת כמה קשה להציב את הגבולות, כי פעמים רבות הצבת גבולות נתקלת בהתנגדות, כעס ואף אמירות שעלולות לפגוע בהורה, אם הוא לא מספיק בטוח בחיוניות של הגבולות עבור הילד.

אז ראשית הרשו לי להשתמש בדימוי – הגבולות שאנו מציבים עבור ילדינו הם כמו העמודים שמחזיקים את הבית, מספיק שעמוד אחד לא יהיה יציב וחזק דיו – כל הבית יתמוטט. השמירה על הגבולות מעניקה לילדים שלנו את תחושת הביטחון שמעניק הבית, אם הילדים ירגישו שאחד העמודים לא יציב מספיק, הם לא יחושו בטוחים ולא ירגישו שניתן לסמוך עלינו, ההורים, שנשמור עליהם בכל מצב. יתרה מזאת, הם זקוקים לתחושה שכמה שהם יבעטו ב"עמוד", ינסו לשבור או לכופף אותו – העמוד יישאר יציב וחזק והבית יישאר המקום הבטוח ביותר, אליו הם יכולים לחזור תמיד ובו הם יכולים לחוש בטוחים ומוגנים, גם כשבחוץ לא בטוח ולא שקט. התחושה הזו חיונית לכל ילד בכל גיל, ובתקופת החופש חיונית מאד, דווקא לילדינו הבוגרים, שיוצאים בלילות, וההשגחה עליהם נעשית מורכבת ומאתגרת הרבה יותר... בתקופה זו אמירות כמו: "אבל לכל החברים שלי מותר...", "אבל ההורים של החברים שלי מאשרים להם לחזור מתי שהם רוצים".. "אתם ההורים הכי רעים בעולם" וכו'... נאמרות כמעט מידי יום, ועלינו להבין כמה הגבולות שאנו מציבים חשובים, כדי לעמוד מול האמירות בביטחון ולא לוותר על גבולות, שמבוססים על הערכים החשובים לנו ביותר.

כמה דגשים לגבי הדרך בה "נתקשר בבהירות את הגבולות":
• כפי שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים – "בחרו את הקרבות" – הציבו רק מספר חוקים\גבולות, התואמים את הערכים החשובים לכם במיוחד, ועליהם אל תתפשרו.
• דברו בטון שקט ובטוח, אל תתנצלו ואל תכעסו אם הילד מתקשה לקבל את הגבול – מותר לו להתנגד ולנסות להתווכח, ועליכם להיות אסרטיביים ולהסביר שזו הציפייה שלכם, והיא לא תשתנה, למרות שקשה לו לקבל אותה.
• אמרו למה אתם מצפים והסבירו ממש בקצרה מה הסיבה לדבר ("כשאתה הולך לישון - הרחק את הטלפון מהמיטה, כי הקרינה שלו מסוכנת", "כשאתה מסיים לשחק החזר את המשחק לארון, כי חשוב לי שהבית יישאר מסודר"...).
• יש לחזק את הילד כאשר הוא עומד בגבולות שהצבתם לו, ובמיוחד כאשר הוא עומד בגבולות אליהם הוא התנגד.
• יש להבהיר לילד מהי הסנקציה שתופעל במידה והגבול יופר ולהפעילה כבר מהפעם הראשונה שהגבול נחצה, גם אם הילד כועס\מתחנן\מבטיח שהדבר לא יקרה שוב. גבול שלא נאכף בצורה עקבית, יוצר את אותה תחושת חוסר ביטחון, הנוצרת כשאין גבולות.
• את הסנקציה יש להפעיל בשקט, מבלי הסברים מיותרים, ללא כעס והטפות מוסר.

בהצלחה בשמירה על ה"בית" ועל ה"עמודים"...

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, בו נלמד כיצד לבחור את הגבולות הנכונים, כיצד להציב אותם בצורה הטובה ביותר וכיצד לאכוף אותם בדרך המתאימה במדויק למשפחה שלכם - מוזמנים ליצור עמי קשר.

ערב טוב יקיריי,
פוסט זה יעסוק במאפיין השלישי של ההורה הפרואקטיבי – "מנהל רוטינה יומית, שכוללת מטלות ילדים וזמן איכות עם ההורים":

"מרוץ החיים" היומיומי, שנהיה סוער ומורכב יותר בימי החופשה, מביא אותנו לעיתים לתחושת חוסר שליטה, תחושה שאנחנו כל היום מבקשים\נותנים הוראות\מחלקים משימות ו...כועסים כשהן לא נעשות בכלל\בזמן\כראוי.

כדי לצאת מתחושת חוסר השליטה ולהימנע, או לפחות לצמצם, את התחושה שכל היום נסוב סביב ויכוחים, עלינו ליצור רוטינה יומית לכל אחד מהילדים בנפרד ולכל המשפחה יחד, שכוללת את המטלות של כל אחד מבני המשפחה, ולהבהיר מה התגמול הצפוי לאי מילוי המטלה (כמובן שהדרך לעשות זאת אינה פשוטה, ונדון בה בהרחבה בפוסט הבא).

יחד עם זאת, ולא פחות חשוב, יש ליצור זמן איכות קבוע עם כל אחד מהילדים בנפרד, לפחות אחת לשבוע. הזמן הזה צריך להיות "מקודש" ויש לעשות הכל על מנת להימנע מביטולו. בזמן זה ההורה והילד יבלו בפעילויות חווייתיות, שיזמנו שמחה, הנאה ובעיקר חיזוק והידוק הקשר ביניהם. זמן האיכות ייצור עבור ההורה והילד משהו לצפות לו, להתכונן ולתכנן, ויכניס תכנים חיוביים לקשר ולשגרת היומיום.

מספר דגשים לגבי זמן האיכות:
• רצוי מאד לבלות את זמן האיכות מחוץ לבית!
• חשוב מאד שלזמן האיכות לא יכנסו גורמים, שיסיטו את תשומת הלב של ההורה מהפעילות ומילדו – ילד אחר, שיחות או הודעות בטלפון, מטלות בבית, שההורה מבצע תוך כדי הפעילות עם הילד, וכו'...
• סוג הפעילויות בזמן האיכות יקבע כמובן בהתאם לגיל, לצרכים ולהעדפות של כל ילד. מומלץ כי בפגישות הראשונות ההורה יתכנן את הפעילות (תוך גמישות ונכונות לשנותה, במידה והילד יבקש), ולאט לאט התכנון של הפעילויות יהפוך למשותף.
• חשוב שגם ההורה ייהנה בפעילות, אין טעם לזמן איכות, בו ההורה סובל – הילד ירגיש מה שההורה חש, גם מבלי שההורה יאמר זאת, והמטרה של זמן האיכות תפוספס.
• במידה ונאלצתם בכל זאת לבטל את זמן האיכות – יש להסביר לילד מדוע הוא בוטל ולנסות למצוא מועד אחר באותו שבוע.

מאחלת הנאה צרופה מכל רגע ורגע של "איכות"...

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, בו נלמד כיצד להפוך להורה פרואקטיבי, וכיצד ליישם את כל תחומי ההורות הפרואקטיבית הלכה למעשה, בדרך המתאימה במדויק למשפחה שלכם - מוזמנים ליצור עמי קשר.

יקיריי,
זמן מה לא כתבתי, ולא בכדי...
לקח לי זמן לחשוב כיצד להתייחס למאפיין השני בהורות הפרואקטיבית – ניהול תגובות ביקורתיות כלפי הילדים וכלפי בן\בת הזוג...

הרי כולנו יודעים ומבינים (בשכל), שעלינו לנהל את תגובותינו הביקורתיות. אבל, ברגעי כעס\מתח, רגעים המתרחשים שוב ושוב בתקופות בהן הילדים נמצאים זמן רב בבית, קשה לנו להביא את הידיעה, לידי ביצוע.
אנחנו "מחברים" את הכעס על אירוע ספציפי, לכעס שעוררו בנו כל אותם אירועים דומים בעבר, מוצפים ברגשי אשמה על כך שלא חינכנו נכון את הילדים עד היום, מתמלאים בייסורי מצפון על כך שאנחנו כועסים, ולא מסוגלים להיות ההורה המכיל\הקשוב\הרגוע והשלו שחלמנו להיות, והכל מתנקז לאותה נקודת זמן ספציפית...

אנסה לכתוב מס' טיפים, שיעזרו לנו להעביר ביקורת נקודתית, בונה וראויה, למרות הכל...:
1. כעס הוא חלק בלתי נפרד מקשת הרגשות שכל אדם חווה, והורה הוא אדם, ככל בני האדם! מותר לנו לכעוס, ואל לנו לכעוס על עצמינו כשאנו כועסים. בנוסף, עדיף לבטא את הכעס, מאשר לצבור אותו בפנים פעם אחר פעם, כי לבסוף הוא יתפרץ בצורה הכי פחות מבוקרת והכי פוגעת שקיימת...
2. ילדים עושים טעויות וחלק מתפקידנו כהורים הוא גם לבקר את טעויותיהם – הם ילמדו מזה לעתיד ויהפכו לאנשים טובים יותר...
3. כשאנו מעבירים ביקרות, נתייחס רק לאותו אירוע ספציפי אותו אנו מבקרים, מבלי להזכיר את כל ה"היסטוריה" ("למה אתה תמיד.....?" "מיליון פעם כבר אמרתי לך...." וכו').
4. נדבר בצורה קצרה, תמציתית ומדויקת – נבהיר מה המעשה השגוי וכיצד ראוי לנהוג בפעם הבאה, ולא נכנס ל"משא ומתן"\תירוצים\נימוקים ודיונים מיותרים.
5. נזכור שה"תפקיד" של הילדים הוא לנסות, לטעות, לבדוק גבולות, והם לא עושים דבר "נגדנו", והתפקיד שלנו לתקן, לבקר ולהציב את הגבולות בכל פעם מחדש.

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, בו נלמד כיצד להפוך להורה פרואקטיבי, וכיצד ליישם את כל תחומי ההורות הפרואקטיבית, כולל ניהול התגובות הביקורתיות, הלכה למעשה - מוזמנים ליצור עמי קשר.

יקרים שלי,
בפוסטים שכתבתי לאחרונה דיברתי הרבה על תפקידינו כהורים.
התפיסה שעומדת בבסיס הדברים היא, כי הורה שפועל נכון הוא הורה פרואקטיבי, כלומר הורה שפועל על פי תכנון מוקדם, פועל בהתאם לערכים, ולא כתגובה לצרכים רגעיים.
בספרו "7 הרגלים של הורים אפקטיביים", תיאר זאת סטיבן קובי בצורה נפלאה, כשהשווה את ניהול המשפחה לטיסה במטוס – עוד לפני הטיסה, הטייס יודע לאן הוא רוצה להגיע ובאיזו דרך, אולם במהלך הטיסה יש גורמים לא צפויים, כגון רוח וגשם, שמסיטים את המטוס מהמסלול. טייס טוב יודע להשתמש במכשירי הניווט, כדי להחזיר את המטוס למסלול.
במציאות חיינו קיימים גורמים רבים, שעלולים להסיט את המשפחה מהמסלול, במיוחד בזמן החופש!!! תפקידינו כהורים הוא, להיעזר ב"מכשירי הניווט", ע"מ להביא את המשפחה אל היעד. "מכשירי הניווט" שלנו, ההורים, הם: מודעות עצמית לערכים ויכולת שליטה בעת משבר.

הורה פרואקטיבי פועל בארבעה תחומים מרכזיים במקביל:
• מכיל ומעצים את הילד עם חיזוקים חיוביים.
• מנהל תגובות ביקורתיות כלפי הילדים וכלפי בן\בת הזוג.
• מנהל רוטינה יומית, שכוללת מטלות ילדים וזמן איכות עם ההורים.
• מתקשר בבהירות כללים וגבולות, המבוססים על ערכי המשפחה.

אתמקד כעת בתחום הראשון (בפוסטים הבאים אתמקד בתחומים הנוספים):
השהות הממושכת בבית בעת החופשה, יוצרת לא מעט מתחים ומעוררת לא מעט כעסים... ע"מ ליצור אווירה נעימה וחיובית הקפידו לחזק את הילדים פעמים רבות לאורך היום, ולמצוא את נקודות האור בהתנהגותם. אל תהססו לחלק מחמאות על כל דבר, ולו הקטן ביותר, שהילדים עושים – חזקו אותם כשיקומו וילכו לישון בשעה שקבעתם, חזקו אותם כשיעסיקו את עצמם לבד, חזקו אותם כשישחקו יפה עם אחיהם ו\או יעזרו לאחים הצעירים, חזקו אותם כשיעסקו בפעילויות יצירתיות ומעשירות (במקום לצפות במסכים) ועוד ועוד... כשהחיזוקים, העידוד והמחמאות יהפכו לחלק ניכר מהתקשורת ביניכם לבין הילדים, ההערות הנקודתיות והביקורת הבונה, יתפסו את מקומם הראוי ולא יאפילו על כל האווירה בבית.

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, בו נלמד כיצד להפוך להורה פרואקטיבי, וכיצד ליישם את כל תחומי ההורות הפרואקטיבית הלכה למעשה, בדרך המתאימה במדויק למשפחה שלכם - מוזמנים ליצור עמי קשר.

הורים יקרים,
החופש ממשיך להתקרב וכעת חשוב לי לעסוק בנושא, שהוא כנראה בלתי נמנע, גם כשאנו מכינים עצמנו מראש - "סיר הלחץ המשפחתי" שנוצר, כשכל הילדים נמצאים שעות רבות יחד בבית, במשך שבועות ארוכים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ילדים בעלי ADHD מתקשים להתמודד עם שעמום, ולכן יוצרים עניין בכל דרך אפשרית, ובין היתר באמצעות מריבות עם אחיהם והוריהם. המריבות התכופות עלולות להפוך את החופשה ל"מלחמה".
על מנת להפוך את "שדה הקרב" ל"שדה פרחים" עלינו לנקוט בשיטה הידועה ו-לבחור את ה"קרבות" שלנו. השאלה הגדולה היא - "איך עושים את זה?"
התשובה פשוטה ומורכבת כאחד – אנחנו בוחרים את ה"קרבות" בהתאם לערכים שלנו – כאשר ההתנהגות פוגעת בערך שהוא משמעותי עבורנו כהורים וכבני אדם – נלחם בכל כוחותינו, ע"מ להביא את הילדים לנהוג בדרך שתכבד ותעודד את הערך. כאשר אין פגיעה בערך משמעותי, נצעד צעד גדול לאחור ונאפשר לילדים להמשיך בשלהם...

הדבר נשמע פשוט, אך למעשה אינו מובן מאליו... מהם הערכים החשובים עבורנו כהורים? האם הם אותם ערכים שהיו חשובים ביותר עבורנו לפני שנולדו הילדים? האם הערכים שחשובים מבחינתי זהים לערכים החשובים לבן זוגי? ומה עושים אם לא? על סמך אילו ערכים נפעל כזוג הורים שאמור לחנך את ילדיו לאותם ערכים?
כחלק מההכנות לקראת החופש הגדול – ממליצה לכל אחד לחשוב לעומק מהם הערכים המהותיים ביותר עבורו כאדם וכהורה, אחר כך לשבת יחד עם בן\בת הזוג ולשמוע מהם הערכים המהותיים ביותר עבורו\ה, ביחד להכין רשימה של מספר ערכים מרכזיים, עליהם שניכם מסכימים, ורק עבורם "לצאת לקרב".

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, בו נאתר את הערכים של כל אחד מכם, נבנה מהם את גלגל הערכים המשפחתי, לאורו תחנכו את ילדיכם, וכמובן נמצא את הדרך להשתמש בערכים הללו כדי "לבחור את הקרבות" - מוזמנים ליצור עמי קשר.

הורים יקרים,
לפני מספר ימים זכיתי לביקור מרגש עד דמעות – תלמידה, אותה ליוויתי במשך 3 שנים קשות, מאתגרות ולא אחת מתסכלות, הגיעה לביה"ס לבושה במדים, נושאת נשק ומאושרת, כמו שלא זכיתי לראותה מעולם.

התלמידה סיפרה כי התגייסה לצבא לפני כחצי שנה ומאז חווה הצלחות, מקבלת מחמאות רבות ממפקדיה, שמעריכים אותה, סומכים עליה ורואים בה אחת החיילות המובילות בקורס, ומרגישה כי "מצאה את מקומה".

לאחר שנפרדנו לשלום, התיישבתי בעיניים דומעות, וניסיתי להבין מה קורה בצבא, שמאפשר ליכולות של תלמידתי לבוא לידי ביטוי, בצורה כל כך משמעותית, שיוצר הערכה כל כך גבוהה כלפיה, או - במילים אחרות – שמביא אותה לתפקוד מיטבי...

המסקנה אליה הגעתי עומדת בבסיס הטיפ הבא: מה שמביא אנשים וילדים בעלי ADHD לתפקוד מיטבי הוא:
גירוי גבוה, היעדר שעמום, פעילויות רבות, שיוצרות התרגשות והתעוררות*.

ילדים בעלי ADHA נוטים להשתעמם במהרה, ולכן, מייצרים עבור עצמם פעילויות מרגשות ומעוררות, שכאשר אינן מנווטות בצורה חיובית, עשויות להפוך לשליליות ולפגוע בעצמם או בסביבתם.

יתרה מזאת, סכנה מחדדת את חושיהם של בעלי הפרעת הקשב, מפני שבמקרים של סכנה קיים שחרור מוגבר של אדרנלין, שמשרה על האדם תחושה טובה ויכולת להמשיך עוד ועוד.**

כדי להימנע ממצבים של סיכון או מניסיונות להפיג את השעמום בדרכים שליליות, במהלך החופש הגדול, בו מרבית הפעילויות שיוצרות עניין וריגוש קוגניטיבי-חברתי-רגשי נפסקות, עלינו לייצר פעילויות אחרות, שיספקו את הצורך בגירוי גבוה, ויגרמו לשחרור מוגבר של אדרנלין אצל ילדינו.

לכן, במסגרת השמירה על מבנה וגבולות ברורים בשגרת החופש שתצרו, שלבו פעילויות "שוברות שגרה", שיביאו לשחרור מוגבר אך מבוקר של אדרנלין, לפחות 3 פעמים בשבוע. פעילויות פשוטות, "זולות", שמעוררות עניין והתרגשות: ארוחת ערב בחיק הטבע (חורשה, חוף הים, פארק עירוני או אפילו גן שעשועים שכונתי), "קולנוע ביתי" (צפייה משפחתית משותפת בסרט, המוקרן בבית, בליווי פופקורן ושתיה), הזמנת 2-3 חברים לפעילות של משחק\יצירה\ברכה או משחקי מים בחצר ועוד...
בימים או בשעות שלפני הפעילות תוכלו לעניין ולאתגר את הילדים בתכנון והכנת הפעילות, הדבר יספק עבורם את הצורך בגירוי ועוררות, גם לפני הפעילות עצמה.

מומלץ כבר עכשיו להתחיל ולתכנן פעילויות אלה, כדי שכאשר יגיע החופש, יהיה ברשותכם מאגר נרחב של פעילויות.

מוזמנים כמובן לשתף כל מי שקורא פוסט זה בהצעות לפעילויות שונות...

המעוניינים בתהליך עמוק יותר, שיסייע בידיכם להבין את מקורות השעמום והעוררות של ילדיכם הפרטיים, וכיצד ניתן להתמודד עמם, במסגרת השהות בגן\בכיתה ובחיי היומיום בבית, מוזמנים ליצור עמי קשר.

*האלוול ורייטי, "מריטת עצבים", ע"מ 176-177
** טל קפלינסקי וד"ר ירדן לוינסקי, "168 שעות של הפרעת קשב", ע"מ 129