מאיה קרייפין ייעוץ משפחתי והדרכת הורים

21/11/2022

נהדרת

היצמדות של ילד להורה היא לא בעיה!!
אני חייבת לכתוב את זה בבירור, לצעוק מהגגות.

קראתי השבוע מחקר שעסק בהסתגלות ילדים,
וברשימת ה"בעיות ההתנהגותיות" שנצפו הופיעה 'היצמדות להורה'
בשיא הכנות - רציתי לבכות.

כשאני קוראת על אנשי מקצוע,
מלומדים ומנוסים - שמסווגים התנהגות של ילד שנצמד להורה שלו כבעיה,
זה פשוט מייאש.

כל מה שרציתי לעשות זה להתקשר לעורכת המחקר
ולצעוק "הפוך יקירה, הפוך!!!"

היצמדות להורה היא לא בעיה.
אני חוזרת - היצמדות להורה היא לא בעיה התנהגותית.
היא פתרון!
היא הפתרון בה' הידיעה.

כשילד חווה מצוקה, קושי,
תקופה מאתגרת, הסתגלות חדשה.
הוא מחפש את קירבת ההורה שלו,
את המקום הבטוח.
את המרחב המוגן,
האדמה היציבה שהורה יכול לספק.

שם נמצא המרחב בו הוא יכול
לפרוק, להשתחרר,
להתנחם, לנוח מבחינה רגשית
וגם להטען בכוחות שיאפשרו לו
לשאת את התסכול הכרוך בהתמודדות החדשה,
בהכרה וקבלה של המציאות
ובהתאמה שלו אליה.

כל עוד נמשיך להסתכל על חיפוש קירבה של הורה
כאל בעיה שיש לפתור,
אנחנו בעצם גוזלים מהילד את האסטרטגיה הכי חשובה
שיש לו להתמודדות -
והופכים את הצורך הבסיסי הזה - בקשר, בחיבור, באדמה יציבה
למשהו שצריך למגר.

התלות הזו איננה בעיה,
היא הפתרון עצמו,
התלות היא מה שמאפשר את הצמיחה,
את ההסתגלות.

כשהילד שלנו נצמד אלינו,
מבקש את הטיפול, הקירבה והתלות בנו -
מה שאנחנו צריכים לעשות
זה לא לנסות לגמול אותו מההיצמדות
אלא למלא את הצורך כמיטב יכולתנו
לספק לו את הנוכחות שלנו ככל שניתן
לתת לו יותר ממה שהוא מבקש,
ולזכור שכשהמאגרים יתמלאו
הוא יצמח,
יפרח
וישחרר מעצמו.

❤️
מור.

בתמונה - פעוטה ברגע של היצמדות

14/09/2021

חן סקלס הנהדרת כתבה. מסכימה עם כל מילה.

"תבקש סליחה!"

יום כיפור המתקרב גרם לי להרהר שוב במילה "סליחה".
הרבה פעמים אני שומעת הורים או אנשי חינוך מבקשים/דורשים מהילד/ה הסורר/ת לבקש סליחה.
"תבקשי סליחה!"

המניע מאחורי זה די ברור - כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בני אדם שיודעים לקחת אחריות על המעשים שלהם, שיהיו מסוגלים להביע חרטה ולהתנצל כשצריך.
האם דרישה כזו מצידנו מלמדת אותם את זה?
הממממ... פחות.

כשאנחנו דורשים מהילדים שלנו לבקש סליחה, אנחנו מלמדים אותם לכבס את מעשיהם. הילדון פשע, הפטיר "סליחה" אוטומטית ויאללה, אפשר לחזור לשגרה. לימדנו אותו שכדאי להגיד את המילה "סליחה", לרצות את המבוגרים ולסיים את הסיטואציה.
במצב כזה אין חיבור רגשי בין החלק שלו, הפגיעה, לבין מה שחש החבר שנפגע. לא חשוב אם אתה מתחרט או לא, ולא חשוב איך מרגיש הזולת. אין הפניית מבט פנימה, אין הטלת ספק, אין אמפתיה, חמלה, ראיית האחר.
אין לקיחת אחריות אמיתית.
ואיך תהיה?
מדובר בילד רך בן... כמה - שלוש? חמש? שש?

אם אתם רוצים שהילדים שלכם יידעו להתנצל כאשר הם פוגעים במישהו, היו אתם בני אדם שיודעים להתנצל כאשר אתם פוגעים במישהו.
זה עד כדי כך פשוט.
כאשר הם יהיו עדים לרגעים כאלה, הערך הזה יופנם בתוכם באופן טבעי. לא צריך לדבר על זה ולהסביר את זה. צריך בעיקר להתנהג את זה.

גם כשאנחנו פוגעים בילדים שלנו, אפשר להתנצל בפניהם על כך.
לפעמים אנחנו מתפרצים באגרסיביות ואח"כ מתחרטים, לפעמים אנחנו מגיבים באופן לא מכבד, מתנהגים אליהם לא יפה, שופטים אותם לרעה.
מותר לכם להתנצל. אפילו רצוי.
רק שימו לב.... אל תהפכו את זה לשיטה. אדם שמתנהג שוב ושוב בצורה פוגענית ואח”כ שוב ושוב מתנצל, זה כבר משהו אחר לגמריייי. קוראים לזה דפוס התנהגות נצלני (abusive).

בסיטואציות חברתיות מסוימות, לדוגמה במקרה שהזאטוטה שלנו מתקוטטת עם חברה ומעליבה אותה, אנחנו מאד רוצים שהיא תבקש סליחה (בעיקר אם יש עוד מבוגרים בסביבה וחשוב לנו לצאת בסדר),
במקרה כזה אפשר להציע לה - את רוצה לבקש סליחה? ל ה צ י ע.
רוצה? נהדר. לא רוצה? אז לא.
אם ממש קשה לכם לשחרר את זה, אתם יכולים להתנצל בשמה.

בתמונה: הוא היה אז בן 8 בערך ואני ממש לא זוכרת על איזו קופסה מדובר.
רק שמחה ששמרתי את הפתק המתוק הזה.

19/06/2021

"אני מפחד!" הכריז ב' בדיוק כששלפתי מאחרי גבי את הספר שהכנתי למפגש. אליו מצטרפים עוד קולות. גם אני מפחד. גם אני.
אני מסתכלת על כריכת הספר. מצוייר עליה תנין ירוק וארוך. די ריאליסטי, עם שיניים חדות. אני מכירה את הסיפור. הוא מצחיק וחמוד ולא מפחיד.
בכל זאת עוברת בי מחשבה לשנות ספר. לא ביג דיל.
אבל אז עולה בי מחשבה אחרת.
" מפחדים? מבינה אתכם. יש כאן ציור של תנין. מי שמפחד יכל לתת יד לחבר."
כל אחד מהם מסתכל לצדדיו. מבטים נפגשים ועשרים זוגות ידיים קטנטנות מגששות אחת לשניה ונוצר מעגל קסום.
אני מספרת את הסיפור ומתרגשת לראות שהם לא עוזבים ידיים עד סוף הסיפור. מהופנטים, צוחקים, מופתעים. ולא עוזבים ידיים.
מאז, כל צהריים בשעת סיפור, אותו סיפור. גם אם על הכריכה יש ארנב ורוד עם קוקיות. מישהו אומר את מילת הקסם
"אני מפחד"
אני מדקלמת את המשפט שהפך קבוע: "בשביל מה יש חברים?"
וכולם נותנים ידיים.
מרגישה שכיסיתי את מרבית "חומר הלימוד" לשנה זו. וזו הרגשה מעולה
גילאי 2/3

07/05/2021

כשילד שואל צריך להגיד את האמת. ייפוי המציאות לא מגן עליו מפניה. להפך. מלחיץ יותר כי מבין שמסתירים משהו. ולא יודע מה. רק שזה ככ גדול שטורחים להסתיר/לשקר.
האיפורמציה צריכה להיות עניינית ותואמת גיל.
מה שהוא לא רוצה לדעת - לא ישאל.
מה שיהיה גדול עליו להבין/להכיל, יכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה. סמכו עליהם

12/07/2020

מכירים את האגדה האורבנית שרצה בקרב הורים (אחרים) על "תינוק שישן כל הלילה מגיל שבוע"? בעמוד 14 של אותו ספר אגדות יש גם אחת על "הורים שחולקים בהרמוניה מוחלטת גישות חינוכיות".
ההתפכחות מאגדת "ההורות המוסכמת" מגיעה לעתים בשלב מוקדם בהורות, ולמשל, כשהתינוק מתעורר 7,000 פעם בלילה, ובעוד היא רוצה לגשת לנחם אותו בכל אחת מאותן 7,000 פעמים, הוא חושב ש"הילד צריך ללמוד להרגיע את עצמו"; או כשדווקא הוא חושב שכדאי להניק את התינוק בכל פעם שהוא מצייץ, ואילו היא משוכנעת שהנקה נועדה בעיקר להזנה ולא כפתרון קסם, יהיו הנסיבות אשר יהיו.
ואם לא צצו קודם לכן, חילוקי דיעות בין ההורים בנושא חינוך בכלל וגבולות בפרט, מתגלעים פעמים רבות כאשר התינוק הופך לפעוט.
בהגיע הילד לגיל שנתיים בערך, הוריו שולפים את הפנקסים ומתחילים לנקד במרץ: "הוא לא יודע להציב גבולות", "היא מגיבה בכעס במקום להכיל", "היא מתווכת לו יותר מדי", "מה הוא מעניש ילדה בת שלש?", "אז מה אם הוא בוכה? לא צריך לנסות לנחם אותו על כל שטות", "היא לא צריכה להסביר לו כל דבר"...
גם אתם הורים נורמטיביים לחלוטין, ושונים זה מזה בגישות החינוכיות שלכם?
ברור ומובן מאליו שכדאי שתגבשו ביניכם, ללא נוכחות הילדים, כללי יסוד מוסכמים לגבי השחור, הלבן ומה שביניהם.
אבל גם אם הצלחתם, כנראה שעדיין יהיו לא מעט מקרים שבהם בן/בת הזוג שלכם ינקוט גישה חינוכית שונה מזו שבה אתם הייתם בוחרים באותה סיטואציה ממש.
התגובה הטבעית של רובנו בסיטואציות האלה היא להתערב, לחלוק באמירה או במעשה על ההורה השני, ולערער את הסמכות ההורית שלו בעיני הילד. עצם ההתערבות שלנו משדרת לילד שההורה השני לא מסוגל להתמודד בכוחות עצמו, או שהדרך שלו אינה נכונה בעינינו. וכן, זה פוגע בסמכותו של ההורה, ומדרבן את הילד לפנות אלינו בכל התמודדות שאינה פשוטה מול ההורה המוחלש.
אפשר גם אחרת.
רגע לפני שאתם קופצים, עצרו ושאלו את עצמכם באומץ האם אתם חושבים שבן/בת הזוג שלכם יכול/ה להתמודד בסיטואציה גם ללא "העזרה" שלכם, באופן שלא יסב לילד נזק משמעותי.
אם השבתם לעצמכם בחיוב, פשוט אל תתערבו.
הגיעו לסיכום ששניכם מתאפקים ולא מתערבים, אלא אם ההורה שנמצא בסיטואציה מסמן שהוא זקוק למעורבותו של ההורה השני. קבעו סימן מוסכם ל"איבדתי את זה מול הילד. מבקש החלפה", ודעו לבקש ולקבל גיבוי מבן/בת הזוג, לקחת פסק זמן מהסיטואציה ומהילד, ולחזור רגועים יותר.
גבולות זו לא מילה גסה, ואפשר להחיל אותה גם עלינו כהורים. כשנדע להציב לעצמנו גבולות נאפשר מרחב הורי נכון יותר, ונבסס טוב יותר את הסמכות ההורית האינדוידואלית אבל גם את הזוגית.

15/06/2020

האם כדברי השיר "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה?"

הרבה הורים שואלים אותי אם אפשר לחזור אחורה, ולהחזיר את החיתול. כלומר, מה קורה אם התחלנו בתהליך הגמילה בלי "משחקי גמילה" מקדימים, ואז גילינו שהילד לא בשל לכך. אם למשל הילד לא משתף פעולה, מגלה התנגדות או סימני בהלה, מבקש חיתול או מתאפק? במקרה כזה אין ברירה אלא לחזור לחיתול. על מנת שלא לבלבל את הילד, ההמלצה שלי היא להחזיר את החיתול באופן מלא.
החלטתם להחזיר את החיתול? אל תדברו על כך עם הילד ואל תשאלו לדעתו, אלא החליטו עבורו והניחו לעניין לזמן מה. במקרים רבים, כמה שבועות לאחר מכן יבקש הילד בעצמו להוריד את החיתול, והפעם יגיב אחרת לתהליך.
אין טעם להיכנס למאבקי כח עם הילד או להילחץ מ''חזרה לאחור", כי אם אין שיתוף פעולה מצדו, אין גמילה!

עדיין לא בטוחים איך להתמודד? מוזמנים להתייעץ. אני כאן בשבילכם.

08/06/2020

אבא: "בוא מתוקי, הולכים לשירותים"
פעוט: "אין לי פיפי"
אבא: "בכל זאת, בוא אתי, זה הזמן שלנו לשבת על השירותים ולראות מה יצא".
פעוט: "לא, אין לי פיפי"

מכירים את הדיאלוג הזה? אם תיכנעו, או תאמינו ל"אין לי פיפי", אתם מכניסים את עצמכם לצרה. מאותו רגע הנושא כל הזמן יציק לכם. יברח לו, או לא יברח לו? הוא יגיד לי בזמן, או לא? לשאול אותו שוב, או לא להציק לו עם זה? אולי תמצאו את עצמכם שואלים אותו כל כמה דקות, "נו, עכשיו יש לך?", "ועכשיו?"
עזבו, פשוט אל תיכנעו ל"אין לי פיפי" הראשון.

שמעתם תירוצים יצירתיים למה הוא/היא לא רוצה ללכת לשירותים? שתפו אותנו.

01/06/2020

שעון ביולוגי – גם בגמילה

אתם בתהליך גמילה עם הילד, הלכתם כמה פעמים לשירותים ולא היה כלום? סימן שכדאי לרווח מעט את תדירות ההליכה לשירותים. במקום כל שעה, נסו כל שעה ורבע. חשוב להתכוונן לשעון הביולוגי של הילד. גם כדי לא לנדנד לו סתם, וגם כדי לאפשר לו לחוות הצלחה.

האם כבר שמתם לב לשעות קבועות שבהם הילד שלכם צריך להתפנות?

25/05/2020

הורים שאלו אותי "מה זאת אומרת לקחת אחריות על תהליך הגמילה? הילד אחראי על הצרכים שלו, ואם לא יוצא לו אז מה אני יכול לעשות?"
זה נכון, הילד אחראי על הצרכים, אבל אתם על התהליך. בזמן הגמילה, על המבוגר ליזום פעם בשעה, פחות או יותר, הליכה לשירותים. כדאי לעשות זאת במעברים קבועים, למשל לפני האוכל, לפני השינה, לפני שיוצאים מהבית, לפני שצופים בתוכנית טלוויזיה. וכדאי גם לסגל משפט קבוע כמו :"בוא ניגש לשבת בשרותים", לגשת אליו, לתת לו יד, ולהוביל אותו. לא לתת פתח למשא ומתן. אם הילד מתנגד ואומר "אין לי", לא לוותר, אלא לומר "לא משנה. עכשיו יושבים קצת, ואם אין, אז אין. אבל יושבים עכשיו".

ניסיתם את זה? ספרו איך היה.

16/05/2020

הוא עוקב אחרי כל היום. מעקב צמוד. נוגע. אני מתכננת את צעדיי. תרתי משמע. אם אלך להביא עכשיו טישו, הוא יפרוץ בבכי? לא משנה. תכף אטיל על מישהי אחרת את המשימה. קצת נזלת לא הרגה אף אחד. גם בכי לא. ובכל זאת ...
אני מבינה ומכבדת את הצורך המובן שלו בהגנה צמודה. עד שלא יסמוך על המקום הזה, על כל אנשיו, ילדיו, הריחות והקולות שלו, לא ירגיש מספיק בטוח לשחרר אותי. הוא עדיין זקוק להגנה שלי.
בחיי שמעולם לא הייתי כנועה כל כך במערכת יחסים...
הוא אפילו כועס כשאני מרכיבה משקפי שמש בחצר. כי חוץ ממגע, הוא גם רוצה לוודא שהעיניים שלי עליו😂
וכמובן, שאין מה לדבר על ילד נוסף שבא לקבל חיבוק, או לשבת על הרגל השניה, הפנויה. זה ממש לא נראה לו סביר.
אז באמת, ביומיים הראשונים אני מוצאת את עצמי עבד לרגליו. כל כולי שם בשבילו. לא נותנת לו לחוש תסכול רב מדי. שלא יהיה עסוק בלחפש אותי. אני שם בשבילו. לתת לו תחושת ביטחון בזמן שהוא מתצפת על הילדים האחרים, מתבונן מהצד בהתרחשויות, ולומד את השטח.
ואז, רגע לפני שאני מזהה שהתגובות שלו לכל תזוזה שלי כבר לא נובעות מחרדה, אלא מהוות ביטוי להתנהגות שסיגל לעצמו ביחסים האינטנסיבים שלנו, אני מתחילה לדרוש ממנו יותר.
לאט לאט אני מאתגרת אותו "מעכשיו, מוצץ רק בכריות. אם קשה לך, ואתה צריך מוצץ להרגע, כאן זה תמיד יכול לקרות". ומוסיפה עוד כלל "אם אתה רוצה לבוא איתי, אתה תמיד מוזמן לתת לי יד. בלי בכי. אם אתה בוחר לבכות - מוצץ בכריות". (כן כן ... אחרי יומיים בהם הייתי נייחת לחלוטין לא מעניין אותי מה הוא מרשה או לא. אני מתחילה להתנועע, אחרת אשתגע ...)
זה לוקח כמה שעות של תרגול. ושם, צריך להיות סופר עקביים. הילדים הדעתניים יאתגרו. זה ייקח זמן. אולי אפילו עוד יום כזה. בכל פעם שאני קמה, הוא מתחיל לבכות. אני יורדת לרגע לגובה שלו ומסבירה "אני הולכת ל... אתה יכול לתת לי יד ולבוא איתי. אבל בלי בכי. אם קשה לך ואתה רוצה לבכות, אין בעיה. בכריות. אתן לך מוצץ".
ואז כמובן הוא יושב בכריות. כועס ומתלונן. מקבל מוצץ ורץ אחריי בבכי. ואני שוב מסבירה לו "אתה יכול לבוא איתי בשמחה. בלי מוצץ ובלי בכי. אם אתה בוחר לבכות – בכריות"...
זה לקח 5 פעמים. בפעם החמישית הוא נשאר בכריות. בפעם שאחריה, כשהצעתי לו לבוא בלי בכי, הוא נרגע מיד, נתן לי יד, ובא. בלי בכי בלי מוצץ.
היום כבר לא היה צורך לקחת אותו לכריות כשבכה. אמרתי לו, הצבעתי לעברן, והוא ניגש לשם בעצמו.

כי אולי בניגוד לתחושת הבטן ולחמלה שאנחנו חשים כלפיהם, דווקא ילדים רגישים זקוקים יותר מאחרים למסגרת ברורה. לחוש שיש מי שאפשר לסמוך עליו, שיקבע את הכללים, שייצרו מסגרת תומכת שתגן עליו.

11/05/2020

מי שולט בתהליך הגמילה? הילד או אתם, המבוגר האחראי?

כאשר ההורים נותנים לילד לשלוט בתהליך הגמילה, שואלים אותו אם הוא רוצה או צריך ללכת לשירותים, מתעניינים אם הוא מעדיף ללבוש תחתונים או חיתול, או מתייעצים אתו לגבי המשך התהליך – הגמילה לא תצליח, והילד עלול לצאת מתוסכל. זוהי אחריות גדולה מדי להטיל עליו.
את תהליך הגמילה צריך לנהל ההורה.

מזמינה אתכם לפנות אליי אם נתקלתם בקשיים בתהליך. אשמח לייעץ.