ערך לדרך - שירן שלם - אימון אישי בגיל ההתבגרות

זהו בקר של כעס בלתי ניתן לתיאור יחד עם עצב עמוק. עצב על מותם של אל"מ אחסאן דקסה מדליית אל כרמל וסמל אלישי יונג מדימונה. לכאורה שני אנשים שלולא מותם לא הייתי מכיר או לא היו מביאים בי עצבות אך ככל שאני חושב לעומק מותם מוציא ממני כעס בלתי ניתן לתיאור. 12 בני העדה הדרוזית נפלו בשנה האחרונה במלחמה הממושכת הזו, 12 מטובי בניה של הארץ הזו, אלישי שנפל בקרב בעזה משתייך לקהילת העיבריים בדימונה ( מתחבר אולי לפוסט שלי על היותי עברי , ממליץ לכם לקרוא ואולי תקבלו זווית אחרת על היותנו פה ועל זכותם לאזרחות ). שתי הקהילות העבריים והדרוזים משלמות מחיר דמים ומקבלים חוסר שיוויון בלתי נסבל, או בחוק הלאום הבזוי שעבר בכנסת או בחוסר מתן אזרחות לקהילתו המדהימה של אלישי.
אי אפשר לדרוש שיוויון בדם אך לא בזכויות, במדינת גולדקנופף דרעי בן גביר וסוכות העוול בלתי נסבל ( העיקר לתת לבוגדים לטובת אירן אזרחות והגנה במקום עונש אחד שמגיע להם אך זה לפוסט אחר), אנחנו חוטאים לבני עמנו, אנחנו חוטאים לערכנו ובעיקר אנחנו ואני מדבר על כולנו גזענים מבחילים, למות בשביל המדינה ולמענה זה בסדר, אך לקבל אזרחות בשביל זה לא.
אני זועם וכועס על שאנחנו חיים תחת מנהיגות שלא ראויה לעם שיש פה, כועס על שחברי כנסת עלובים ובזויים שלא עשו יום אחד צבא קובעים לילדנו גורלות, כועס על שעומד השר לבטחון פנים ונואם עם מילים שאין מאחוריהן כיסוי כי מה אכפת לדבר שהילדים שלו לא ישרתו אך שלנו כן, אני כועס על שתקציבי ענק הולכים לחברה נצלנית, לחברה שמתעקשת לשמור על התבדלותה בחסותם של חברי הכנסת שלה שנאמנים לדרך וזה לזכותם, אני ואתם לא מעניינים אותם, רק איך אפשר לקחת יותר כסף מהקופה הציבורית ( לא פלא שלא אהבו אותנו בעולם כי תמיד התעסקנו עם כסף ). אני כועס על אלו שמנסים בכח להכניס עדתיות למקום שכבר מזמן המשיך הלאה, כועס על אלו שמתעקשים להרגיש מקופחים גם שמזמן מזמן הם מנהלים את מדינת ישראל. עצוב שמפלגות דתיות הן גזעניות בצורה שמזכירה ימים אפלים באירופה.
אני עצוב כי רק שנהרגים חיילים ממגזרים מקופחים ומופלים בחברה אנחנו מתעוררים וזה נעלם כאבק ברוח כי הזכרון שלנו קצר וזמני.
הגיע הזמן שהעם הזה יקבל מנהיגות אחרת, מנהיגות ראויה, ערכית, מנהיגות שמחלקת את המשאבים שווה למגזרים השונים. נמאס לי מסיסמאות, אני רוצה אופק לילדיי ולילדייכם. כמו שזה נראה כרגע האופק שחור.
כן מותר לכעוס, צריך לכעוס, צריך שהכעס והזעם הזה יחלחל להנהגה פה, שהזעם הזה יופנה לאלטרנטיבה אחרת של אנשים ראויים.
הלוואי וניהיה ראויים כולנו למחיר ששילמו משלחתו של אלישי ושל אחסאן, הלוואי ונעשה פה צדק חברתי !
יהודים דרוזים שומרים על מדינת ישראל
דרוזים מצייצים
קהילת העבריים

"הַשִּׁירִים הֲכִי מַשְׁמָעוּתִיִּים נִכְתָּבִים בַּמַּשְׁבְּרִים הֲכִי עֲמֻקִּים" ( שִׁירָן שָׁלֵם )

ההמלצה החודשית שלי על ספר :
קיבלתי את הספר מתנה, אחרי יומיים התחלתי, אחרי יומיים סיימתי ואז התחלתי בקריאה נוספת איטית תוך כדי שאני מסמן לי נקודות משמעותיות שהספר מלא בהן. פשוט, קריא, משמעותי, מקדם.
הרבה זמן לא קראתי ספר כ"כ אותנטי, כ"כ מקצועי ומזווית של איש מקצוע ערכי ראוי ומקדם. דרך עינייו של אוהד ראיתי נקודות ממשק בינינו, ראיתי כמה נקודות אור בודדות בספורט הישראלי וכמה חושך יש פה בכל מה שקשור לצד המנטאלי בעיקר בענף הכדורגל ( ההישגים שלא מגיעים הם ההוכחה הגדולה ביותר ) חיזקתי את דעתי ואת אמירתי שהמאמנים הטובים ביותר צריכים לעבוד עם ילדים ונוער וכי כל ספורטאי חייב מלווה מנטאלי, מנטור, מאמן, פסיכולוג או כל אחד שיוכל לשבת איתו אוביקטיבי ולרצות בקידומו.
זהו ספר חובה לאנשי מקצוע, לכל המאנים באשר הם הטובים והטובים יותר, זהו ספר שאין לי ספק שאפתח אותו לא פעם בחיפושיי אחרי נקודות לאימונים שלי.
תדברו עם אוהד, תזמינו, ספר שווה מומלץ ומלא ערך לדרך.
ערך לדרך - שירן שלם - אימון אישי בגיל ההתבגרות
Ohad Maoz

עוד שנייה תכנס השבת, עוד שנייה ממש מעבר לפינה נציין שנה לאסון אוקטובר, מלחמת יום כיפור והשביעי באוקטובר. שנה לתמונה הזו שצולמה ב 6:28 ב 7.10 עת התחילה הזוועה להתחולל. תמונה שהיא שומר המסך שלי מאז ועד שיחזרו כולם כולל כולם הביתה.
השבוע בין כל האימונים, ההרצאות, ערבי ההורים והפגישות הסתכלתי על התמונה ושאלתי את עצמי אם הם שם למעלה באמת עושים הכל למעננו האזרחים, התשובה שלי היתה שממש לא וזה עצוב.
תיהיו טובים, תעשו טוב, אין דרך אחרת, אם אתם לא מסוגלים לעשות טוב זוזו הצידה ותנו למי שרוצה לעשות לפעול. זה בכל תחומי החיים, תעשו טוב, תקבלו טוב במנות, אין דרך אחרת לתפיסתי.
אומץ, ענווה ואהבה, משולש הזהב של אנשי הדרך.
עוד שבת נדליק נרות ונבקש בלב שישובו כולם הביתה כי אנחנו מחוייבים להם, כי הם חייבים לחזור הביתה, הסתיו מגיע, בשבוע הבא הכותנה בשדות יגור תתחיל להיקטף, גלגל החיים, געגוע, מעט תקווה כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.
שבת שלום ישראל, סתיו, סוף ספטמבר 24, עוד רגע שנה !

מורן סמואל אלופה פראולימפית בחתירה 2000 מ , גאווה גדולה והשראה 💙🥇🏆🚣‍♀️🚣‍♀️🚣‍♀️

הרבה מאד זמן לא יצא לי להמליץ פה על ספר , אז הגיע הזמן להמלצה חמה !
את דני אני חייב להודות אני לא מכיר, הגבתי לאיזה פוסט של חבר והוא כתב לי נראה לי שתאהב את הספר שלי. הזמנתי, הגיע וחיכה לתורו.( עכשיו אני מחכה לקפה עם האיש המוכשר הזה )
באחד מימי השבוע לקחתי אותו ליד, אחרי שלוש שעות הנחתי אותו וחזרתי לנשום. כן, שלוש שעות וסיימתי. אני חושב שיש בו תמהיל בין רגש למחשבה, בין הגשמה עצמית ונתינה. יש בו סיפור חיים ושליחות חינוכית, יש בו משפחה אמיצה וקבלת החלטות, בעצם אולי יש בו הכל מארץ ישראל הטובה הישנה של פעם שאני כל כך מתגעגע אליה.
זה ספר שכל הורה חייב לקרוא, זה ספר שצריך להיות אצל כל איש חינוך, אצל אנשי פנימיות ואולי אף רצוי לשקול לתת אותו מתנה לחברה שעושים שנת שירות בפנימיות שונות.
כאחד שעובד בשנתיים האחרונות במקום כמו שדני כותב עליו התחברתי לכל משפט, לכל מילה אות ופסיק, ראיתי את הדברים מוחשיים מול עיניי, התרגשתי ודמעתי, הרגשתי את תחושת האכזבה ואת הגאווה לאחריה.
אז כן, לקראת סיום החופש הגדול, לקראת ראש השנה ואולי לקראת חזרתם הביתה בתפילה של כל השבויים והנעדרים תזמינו את הספר.
חד משמעית 9+ בסולם שלם לקריאה ( תאמינו לי אני קורא הרבה ונדיר שספר מקבל את זה, האחרון שקיבל היה של תמר ). בהצלחה.
אוסף שבריו - דני לויט

געגוע הוא המרחק הכי גדול בעולם אני אומר לעצמי כבר זמן רב. הגעגועים מופיעים בי הרבה מאז שאבי נפטר לפני שנה וחודשיים אך גם בתקופה זו בה השיר "עצוב למות באמצע התמוז" מתנגן בי שוב ושוב ושוב עולים הגעגועים, חלקם לאלו שהכרתי וחלקם לאלו שלא הכרתי ובאורח מוזר אני מתגעגע אליהם אחרי לכתם.
היום עליתי אל הר הדמעות והגעגוע, המקום הכי קדוש לטעמי במדינת ישראל, כהרגלי באתי שעתיים לפני האזכרה לעמית. נכנסתי אל היכל הזכרון, אל השמות שאני מכיר כ"כ טוב מכל שנות עבודתי. מהשמות שאני מכיר מהסיפורים ולומד על מנת לדעת להזכיר ולא לשכוח.
עמדתי מול השמות החדשים שנוספו ללוח ופשוט דמעתי, חברים של ילדיי, אח של מתאמן, בני נוער שעברו אצלי תהליך או פגישות יעוץ, שעה ארוכה, סיור מודרך עבר על פני ואני פשוט עמדתי , חיפשתי שמות והרגשתי איך הכאב אוחז ולופת בגרון.
כשיצאתי שאלה אותי אישה מהסיור אתה בא לפה הרבה, אמרתי לה שכמה פעמים בשנה, היא שאלה ומה אתה חושב על המקום ובתשובה ישירה וברורה אמרתי לה : "המקום הזה הוא המקום הראשון אליו צריכות לבוא משפחות בחופש הגדול, לפני חו"ל ולפני הקניון, הם צריכים לבוא לראות את אלו ששילמו את מחיר החיים בשביל שאנחנו ניחייה פה, המקום הזה הוא מקום שכל בית ספר חייב לבקר בו, שכל חייל חייב לבקר ובעיקר שכל חברי הכנסת של מדינת ישראל צריכים לשבת בו שבעה כדי להבין את גודל האחריות שיש להם על הכתפיים.. היא הביטה בי ואמרה בקול שקט : בזכות אנשים כמוך אולי יהיה פה טוב, חייכתי ואמרתי לה לא, לא בזכותי, בזכות אלו ששמותיהם חקוקים פה.
לאחר מכן עליתי אל חלקת הקבר, עשר שנים לצוק איתן, זה אולי נשמע מצחיק אך לא הכרתי את עמית, אני מתגעגע אל מישהו שלא הכרתי, הלוואי הלוואי שלא הייתי מכיר אותו ובעקבות כך את שחר אביו שאני אוהב ואת עידו ונעם אחיו ואחותו. הלוואי , את שחר הכרתי שנתיים או שלוש לאחר נפילתו של עמית ומאז אני שם. עמית הוא אולי הנפקד הנוכח המשמעותי בחיי, הוא נמצא בכל נסיעה, בכל אימון שחייה, בכל מסע, הוא נוכח על בקבוק השתייה ועל החולצה, הלוואי הלוואי ולא היו לי שמות וצמידים על בקבוק השתייה.
הסתכלתי מסביב על האנשים שהתבגרו עם השנים, על הילדים שלאט הופכים לנערים, הקשבתי למילות השיר שחקוק על קברו והדמעות זלגו. פשוט זלגו להן. חשבתי על החטופים שחוזרים בשקיות שחורות כי הממשלה שלנו עלובה ופחדנית והעומד בראשה שקרן יהיר וזחוח , חשבתי על המשפחות שמחכות באי וודאות וחשבתי עלינו , על מה ניהיה פה בשנה האחרונה ועל המחיר, המחיר הכבד מנשוא.
בדרך עוד הספקתי להניח אבן על קברו של גיא שבעוד שלושה שבועות נציין את נפילתו במלחמת לבנון השנייה ובכלל בכל מבט יש שם מוכר, שם שפעם היא נוכח ועכשיו הוא נפקד, כל כך נפקד ואם זאת חי בתוכי.
תיהיו טובים, תעשו טוב, תזכרו ותספרו, כל עוד אנחנו מדברים עליהם הם קיימים וחיים בתוכנו. הלוואי הלוואי ויבואו בשורות טובות ונביא את כולם הביתה, את כולם ועכשיו.
עשר שנים לצוק איתן והזמן נע קדימה , הכאב נשאר, הזמן לא מרפה שום געגוע אלא רק משנה צורה.
שבת שלום ישראל, שבת של שקט !
שחר יאורי
לזכרו של סמ"ר עמית יאורי

באחד הימים שוטטתי שם ליד הנמל. הוא ישב שם על מדרגות האבן הרותחות, ביד אחת סיגריה שמזמן מזמן הסתיימה בערתה וביד השנייה כוס עם משקה אלוכוהולי כלשהוא שרק על פי הריח יכולתי להדליק גפרור.
מבטו היה חד וברור, הצעתי לו מים והוא הסתכל עלי בתמהון, מבטו היה חוקר ואז הוא שאל תגיד היית לוחם שיריון בלבנון הראשונה גדוד 82 ?, אמרתי לו שהייתי אז בבית ספר אך הוא לא הקשיב. התעקש ואמר לי אל תעבוד עלי בחורצ'יק אני זוכר אותך מטנק המ"פ, המבט שלך הולך איתי מאז, אותן משקפי שמש וכובע. נתת פקודות, דאגת לנו, היית ממש המלך של הגדוד. כל החיילים העריכו אותך על מי שהיית, חיכיתי לך מלא שנים.
ישבתי לידו, הגשתי לו תפוח ואחכ מים קרים, הוא המשיך לתאר לי מהלכי מלחמה בואכה צור ואני רק חשבתי מי האיש הזה שיושב בשמש ופשוט רוצה שמישהו יקשיב לו, רשתות הדייג מזמן הועלו מהים אך הוא לכוד ברשת אין סופית כבר 40 שנה. רשת שעוטפת אותו ואולי שומרת עליו בצורה כלשהיא. רגע לפני שהלכתי הוא שאל אותי : תבוא לערב גדוד שעושים בגולן? ואני הסתכלתי , אמרתי לו תביא חיבוק ולחשתי לו מבטיח לך שאגיע, הוא חייך, אמר תודה וחזר לשתות מהכוס ולהביט למרחקים. הלכתי ממנו עצוב, שואל שאלות ובעיקר בעיקר שואל את עצמי כמה כמוהו יש בינינו וכמה כל כך קל להיות ולו לכמה רגעים בשביל האחר.

שלושה סיפורים מהתקופה האחרונה בתהליכי האימון, שלושה סיפורים שמאחורי כולם קו מנחה אחד, מעורבות הורית משמעותית, תמיכה והצבת גבולות.
סיפור ראשון : לפני שבוע באחד הימים אכלתי ארוחת ערב אצל נער שמתאמן אצלי מכתה ח', הנער הזמין שני אנשים משמעותיים שעזרו לו בדרך עד לסיום יב ביחד עם משפחתו, ישבתי שם, מתמוגג מלהביט בו, מתמוגג מלהקשיב לו, מלא באוכל שהוא הכין בעצמו. ארוחת ערב שלא מביישת אף מסעדה איכותית שאני מכיר .כמה אחריות יש בו בנער הזה. כמה מנהיגות יש בו, מנער שאמר לי שיש לו בעיה חברתית לנער אהוד, מקובל, מנהיג, מוביל, יוצא לשנת שירות וזה אחרי פרויקט אומנותי מטורף שזכה להד נרחב. הסתכלתי והקשבתי להוריו, כששיתוף הפעולה איתם מיטבי, כשהם מציבים גבול - למשל אתה נוסע באוטובוס ואנחנו לא לוקחים, אזי התהליך מושלם.
סיפור שני : אתמול נפגשתי עם נערה שמתאמנת אצלי, כמו שנכנסתי הנערה הציעה לי קפה, כשהגישה הסתכלתי עליה, חייכתי, שאלתי ככה בשקט שוב המים לפני הקפה, היא התפקעה מצחוק, הבנתי, טעיתי וניגשה להכין שוב. זה בא אחרי שההורים סרבו לקנות לה רכב ( בשיחה משותפת זה היה הקו המנחה ) אחרי שמצאה עבודה כדי לממן לעצמה רכב בתאריך יעד של פסח הקרוב ואחרי גבול ברור מההורים שהם ישימו אחד לאחד מולה על הרכב, כשיש שיתוף פעולה ששם גבול החיוך שלה מושלם.
סיפור שלישי : הוא סטודנט לתואר ראשון, הוא לומד משהו בתחום שאני לא מבין ולא יודע להגות את השם אפילו, אחרי שלושה מפגשים בהם הוא איחר בשניים ובשלישי שכח התקיימה שיחה טלפונית עם ההורים שנמצאים מעבר לים בשליחות. ההחלטה שהתקבלה היתה שמהיום הוא משלם על כל אימון בין אם מאחר או מגיע בזמן, באם מאחר ביותר מחמש דקות יהיה "קנס" של 50 שח שאותו יתרום לעמותה מסויימת. גם את ההתנגדות לזה פוררנו בשיחה מרובעת הוא אני וההורים. אתמול הוא חיכה לי חצי שעה לפני הזמן, היה חם בחוץ, הוא ישב וחיכה, כשהגעתי אמר לי : הבנתי, זהו מעכשיו אני לא מאחר, אין לי כסף לעמותות שונות, אני צריך לשמור על עצמי, חייכתי והתחלנו באימון.
המסקנה משלושת הסיפורים אחת היא, כשיש מעורבות הורית ולא התערבות ישנה הצלחה, ישנה התקדמות, יש אופק.
נכון אנחנו ההורים שלהם, נכון אנחנו בשלב מסוים אחראים אליהם, אנחנו תמיד רוצים שהם יצליחו, אך אם באמת נרצה ילד עצמאי ולא ילד מאושר אזי יתגלה הפלא שהם יכולים, שהם ראויים שהם על הגל הנכון.
עכשיו יותר מתמיד נוכחות הורית היא חשובה ומשמעותית אך גם הצבת גבולות, העברת אחריות והבנה שילד עצמאי יהיה חזק מספיק על מנת להתמודד עם אתגרי העתיד !
להיות להם מגדלור, לסמן את הדרך, לא ללכת במקומם

7 חודשי עבודה קשה הסתיימו הבקר. שבעה חודשים שבהם המטרה היתה מול העיניים והדרך נפתחה לאורך. לפני שבעה חודשים אמרתי לגילי יאללה בואי נמצא מטרה את תכתבי אני אעבוד, כך קרה. שאל אותי חבר לא מזמן איך גילי, עניתי בהכי פשטות, היא הכי טובה, הוא שאל למה אתה מתכוון ועניתי בהכי ישירות, יש מאמנים טובים אך לי היא הכי טובה, הכי מדויקת והכי ראויה לאמון שלי בדרך שהיא מתווה ליף היא כותבת ואני כמו סובייטי טוב לא שואל אלא מבצע וכשעולה קושי אנחנו מדייקים אותו יחד
שבעה חודשים שלמים של עבודה סזיפית, של הגעה לבריכה 4-6 פעמים בשבוע, לא אני לא מקצוען, זו לא העבודה שלי, זה בנוסף, זו המחויבות שלי לעצמי, לשקט הנפשי שלי, לבריאות שלי, למתאמנים שלי ולדרך שלי.
אני לא יכול לדרוש מנערה או נער, מגבר או אישה שבאים אלי לאימון לעשות דרך כאשר אני לא מוכן לעבור אותה, אני לא יכול לדרוש השקעה כשהיא לא בנמצא אצלי, לא יכול לבקש לוותר על משהו בשביל יעד גדול בלי שאני נמצא שם פיזית.
הבקר בבריכה הכל התחבר לי. לא משנה המים החמים ( יעידו על זה שחיינים שמבינים דבר או שניים בטמפ' ) או המסלול הצדדי ליד הקיר. גילה המדהימה שמרה עלי חצי מהזמן במסלול , היא שוחה גב קלאסי והסיכוי שמישהו ייכנס להפריע קטן מה עוד שבסוף אמרה לי "שמרתי עליך אלוף ראיתי שאתה מתאמץ " וחייכה.
המחשבות נדדו לצמיד שעל היד לזכרו של עמית שבעוד כמה ימים נציין עשור לנפילתו, מחשבות על החטופים ועל הקושי של המשפחות המתגמד לעומת הקושי הרגעי שלי. בשבילי אלו מחשבות מחזקות שלא איפשרו לי לעצור ולוותר. מחשבות על בקבוק המים שלי שעליו צמידים של אנשים שכבר לא איתנו והוא משמעותי וחשוב לי, בעיקר מחשבות על להצליח, להצליח במטרה שהצבתי לעצמי, לרדת את השעה בשחייה לארבעה קילומטר.
הפוסט הזה הוא לא כדי להרים לי, הכנתי לעצמי קפה עם קוראסון עכשיו וזה מבחינתי שווה הכל, הפוסט הזה הוא על דרך, על השקעה, על המחשבה שלוותר זה הכי קל ואין לי את הזכות ובעיקר הוא פוסט על דיוקם של הדברים ועל לדעת לבקש עזרה מאנשי מקצוע ראויים. הפוסט הזה הוא על המחשבה שאם מסמנים מטרה היא אפשרית והיא עושה טוב בלב.
תודה על הכל, לא חושב על המטרה הבאה, עכשיו זמן חופש ונשימה !!!
Gili Zukerman Richman
שחר יאורי
לזכרו של סמ"ר עמית יאורי

נכון אליפות אירופה בשחייה לא מתעלה לרמה גבוהה שלא לומר בינונית ומטה, נכון הרבה שחיינים חסרים ומדינות לא שלחו את המיטב שלהן, נכון כמות הקהל פחותה מערב הורים בכתה י' 12 בתחילת התיכון, נכון מזג האויר לא עוזר לשחיינים לצד שמש קופחת ( בריכה פתוחה עם שלוש שימשיות מהחוף של הרצל - עוד הזייה ) אתמול היו ברקים , סופת גשמים ורוחות. נכון זו "רק" שחייה ועדיין יש לומר את הדברים בפה מלא ובגאווה אין סופית. אנסטסיה גורבנקו אלופת אירופה בפעם השלישית ברציפות במשחה ל 200 מ.א ( לכל אשכי הכדורגל הישראלי שמדברים כבר 54 שנים על טורניר גדול, אירופאי, עולמי אפילו אסייתי יעשה טוב, חרטטני האולפנים של ליגה א מחוז הבהמות הרכילות הבוטות השחצנות והסיכסוכים ( כן יש אחד כזה מרכזי אצלכם בערוץ )זה אומר חמישים מטר בכל סגנון ברצף !!! ).
איש לא יזכור בעוד עשור מה היה באליפות הזו, אנשים יזכרו שאנסטסיה לקחה ארבע מדליות זהב, כן 4 מדליות באליפות אירופה, שהנבחרת הישראלית בדרכה לפריז הראתה נוכחות מרשימה בבריכה, עוד שחיינים קבעו קריטריון אולימפי ושיפרו שיאים. שאתמול לראשונה מאז 2012 עמדו שתי שחייניות על הפודיום ובניגוד ל 2012 ששם זה היה זהב וארד אתמול זה היה זהב וכסף שזה הישג חסר תקדים.
במדינה מתוקנת בה הספורט מוביל ערכים זה היה צריך לפתוח מהדורות חדשות, זה היה צריך לפתוח כל שיעור בבית ספר יסודי, במדינה בה תקציבי עתק הולכים לספורט חסר הצלחה משמעת ועתיד כמו כדורגל ( למעט הבלחות קטנות בדרך שלא מראות כלום על המגמה ) הגיע הזמן שעוד ועוד תקציבים יועברו לענפי המים, לבנייה של עוד בריכות אולימפיות ( אצלנו יש בריכה אחת אולימפית ברמה גבוהה שלשם השוואה בעיר אחת בהונגריה יש 12 בריכות כאלו במתקני ספורט ראויים לציון )
כן אנסטסיה, לאה שאיתה על הפודיום ושאר חברי נבחרת השחיה אנשי המקצוע אנשי התמיכה והשחיינים צריכים שנגיד להם הבקר שאפו, מגיע להם, רק מי שמכיר את הספורט מקרוב יודע כמה הקרבה עושים האנשים האלו.
תודה על הגאווה שהבאתם ואתם מביאים.
ערוץ הספורט
מאמני/מדריכי שחייה בישראל
אימוני שחייה וסרטוני לימוד
איגוד השחייה בישראל Israel Swimming Association

האשה הכי מוכשרת בפייסבוק כתבה לי שבימים אלו זו הקבוצה הכי מנחמת שיש, מוזמנים להצטרף, פשוט להנות, פשוט להיות, תמונה ביום, בלי מילים, בלי קשקושים, כל בקר תמונה, אם התמונה תעשה לכם טוב אני הצלחתי, מוזמנים !
( זו התמונה שפתחה היום את הבקר )

https://chat.whatsapp.com/Jp02RZN8J9A6EvfJiNNnUt