קרן דגן מלווה תהליכים של אנשים

מותר לך. ושאף אחד (כולל את עצמך) לא יאמר לך אחרת!

מותר לך

מותר לך להשאיר כלים בכיור.
אף אחד לא יבוא לבדוק. לאף אחד לא אכפת. הכי חשוב שאכלתם יחד, או שהזמנת אורחים, ושהיה לך ערב נעים.
מותר לך להיות עייפה.
התרוצצת כל היום, עבדת, נסעת, חזרת, עשית המון, הספקת, ארגנת. את יכולה להרים רגליים, ולהודיע לכולם שזהו, היום שלך הסתיים. עכשיו הזמן שיטפלו בך.
מותר לך לדרוש כבוד.
מותר לך להגיד "אל תדברו אליי ככה". את מכבדת את האחרים, מן הראוי שהם יכבדו אותך. תגידי את זה בשקט, לא בכעס. לכעס לא מקשיבים.
מותר לך להגיד "לא מתאים לי".
לזה שמחזר אחרייך או לזה שמציע לך עבודה חדשה. גם לזה שמנסה למכור לך משהו שלא מתאים לך. מותר לך להחליט מה מתאים לך.
מותר לך לאהוב את ילדייך עד השמיים, לעשות בשבילם דברים ולפנק אותם ‐ אבל מותר לך גם להציב להם גבולות (הורייך הציבו לך גבולות הרבה יותר נוקשים, ואת אוהבת ומעריכה אותם מאוד. הלוואי וילדייך יתייחסו אלייך כמו שאת מתייחסת להורייך).
מותר לך להתעקש על אהבה.
להתעקש על להיות נאהבת אך גם לאהוב. זכותך. אהבה היא חלק מהותי בחיים, היא לא רק התבלין. חיי היומיום והשנים החולפות הם אויב גדול של האהבה. היא נובלת כשלא מטפלים בה. מותר לך להילחם על האהבה. זו המלחמה הכי חשובה שתעשי.
מותר לך לאבד את הראש לפעמים.
לעשות החלטה מטופשת, לקנות קנייה מיותרת, ללכת אחרי חלום גם אם כולם אומרים לך שהוא טיפשי ולעולם לא תגשימי אותו. את לפחות תדעי שניסית. אבל חשוב גם לזכור שמחר יום חדש ולא לשבור לגמרי את כל הכלים כי את כבר לא נערה קפריזית. יש לך אחריות.
מותר לך פעם בכמה זמן להפסיק לספור קלוריות.
בעצם, זו חובה.
מותר לך לפנק את עצמך.
נכון, הכי היית רוצה שיפנקו אותך, אבל משום שזה לא בשליטתך, ולא תמיד זה קורה, אז אל תחכי. מותר לך לגנוב יום חופש, לא לוותר על מפגש עם חברות, לשים לעצמך מוזיקה שעושה לך טוב בלב, לעשות מדי פעם אמבטיה ארוכה ואפילו להדליק נרות.
מותר לך לבכות.
אבל את צריכה גם לצחוק. ועדיף כמה שיותר. זה חשוב.
מותר לך לוותר על קשרים שעושים לך רע. על אנשים שגורמים לך להרגיש לא טוב עם עצמך.
מותר לך להיות עם אנשים שמשמחים אותך.
מותר לך לבקש יותר כסף על העבודה שלך.
במקרה הכי גרוע יגידו לך לא. לפחות תדעי שאמרת שאת חושבת שאת שווה יותר. וכן, את בכלל שווה יותר. אפילו יותר ממה שאת חושבת.
מותר לך להחליט שאת רוצה לשנות דברים.
אז מה אם ככה זה היה עד עכשיו. מותר לך להציע שינוי, להגיד שכבר לא מתאים לך ולהגיד איך את רוצה שהדברים יתנהלו מעכשיו. השנים שינו גם אותך, וכמו שאת השתנית, הרבה דברים
יכולים להשתנות.
מותר לך להגיד שבא לך. הוא ישמח.
מותר לך לחשוב על האושר שלך, ומותר לך לא לוותר עליו.
ותזכרי, הצלחה זה המון דברים.
אבל שום הצלחה לא שווה אם לא טוב לך.
ומותר לך שיהיה לך טוב.
בעצם, זו חובתך.
לעצמך.

יום האישה 2016.

למדור המלא בידיעות : http://m.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4773428,00.html

ככל שמתקרבים מרגישים כמו אחד. ככל שמתקרבים מבינים שהאחד הזה הוא לא באמת אחד, הוא שני שלמים מושלמים ויפים, עם עולם ערכים, וחלומות ורגשות, וסט אמונות עליהן גדלנו... וכל היופי של הביחד הזה זה שכל אחד מביא את העולם שלו לאחר. לפעמים זה יוצר קשיים ואתגרים, לפעמים מחלוקות ולפעמים מימד נוסף לחיים ואפשרות לצמיחה גדילה והתפתחות משותפת. כזאת שרק אהבה יכולה להביא.
ושם יש מפגש אמיתי. שם האחד הזה מתגלה במלוא עוצמתו. שם שוכנת אמת.

Glen Keane - The Duet Short film "The Duet" directed by Glen Keane for Google I do not own any part of this video but was so incredibly amazing that it needed to be shared. For mo...

שואלת את עצמי לא פעם..כמה כדאי לי להיות אני...אני באמת.. בלי פילטרים והסתרות, בלי לנסות ליפות ולהצטדק,בלי לראות איך אני נשמעת הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי נחמדה או הכי מתחשבת.
לפעמים מנסה להיות קצת אני כאילו "משופרת"- יותר מעודנת, יותר בוגרת, אסופה או רגועה, ולפעמים מנסה בקו השני- שטוניקית, שלא נפגעת משום דבר, אף פעם לא כועסת ושהכל עובר לידה.
וכל פעם שמנסה לבדוק איזה קרן "משתלם" לי יותר להיות, אני בסוף מגיעה לאותה הבנה כל כך ברורה והגיונית אך גם קשה לישום ונשכחת לעיתים קרובות מדי: הכי טוב להיות אני. ובדיוק כמו שאני ככה זה הכי טוב. וכמה שאנסה בכח להיות מישהי אחרת, או איזה דגם משופר שלי תמיד ובסופו של דבר אהיה מתוסכלת מיזה... כי גם לא אהיה נאמנה לעצמי ולמה שאני באותו רגע נתון וגם לא אדע אם התגובה של הצד השני תהיה אותה תגובה אם אביא את עצמי בצורה הכי נקייה ואותנטית, ואביע באותו רגע נתון את מה שבאמת על ליבי.

אנשים תמיד יחשבו ככה או אחרת עלינו. זה לא באמת משנה איך ננהג. ואף פעם אנחנו לא יכולים לדעת איך באמת הם יעדיפו אותנו. הרי אין באמת התנהגות "הולמת" שתמיד תתקבל בצד השני בטוב... אז לפחות נהיה אנחנו, עם כל המורכבות שלנו, עם כל הפגיעות שלנו, עם כל הסתירות הפנימיות, החוסר בטחון, הישירות או הפחדים. לפחות נהיה אנחנו.. הרי כל השאר גם ככה כבר תפוסים...
שבת שלום אהובים שלי.. אוהבת אתכם בדיוק כמו שאתם.

Meredith Brooks - I'm a bitch, I'm a lover Meredith Brooks - I'm a bitch, I'm a lover Here are the lyrics again.. : I hate the world today You're so good to me I know but I can't change tried to tell ...

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לאחת מיוחדת במינה.
אני הייתי מאמנת צעירה והיא לא רצתה לחיות.
אני הייתי מספרת לה על כמה החיים על הכדור הזה יפים והיא הייתה מספרת לי על חייה. ברחובות מגיל 12. נאבקת על זכותה לגדול.
אני הייתי מגיעה אליה לדירה בימים בהם לא יכלה לצאת מהמיטה והיא הייתה במבט מבקשת ממני לשכב לצידה. וככה במשך כל הפגישה היא הייתה בוכה ומורטת את קצוות הכרית שלה. אני הייתי מנגבת לה את הדמעות.
קניתי לה ליומולדת ספר שידעתי שרק אם תסכים לקרוא בו קצת תהיה לה הפוגה בכאב. "המוות חשוב לחיים" .כתבתי לה הקדשה בה סיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה. את ההקדשה היא קראה. את הספר מעולם לא. עדיין מונח אצלה על המדף עם ריח של חדש.
"העולם הזה הוא לא בשבילי" היא הייתה אומרת לי תמיד, ואני עם דמעות שלא יורדות לי בקלות בדר"כ הייתי מבקשת ממנה לנסות ולהסכים לראות לרגע את כל מה שאני רואה בה. נפש אצילית ומלאת כשרונות, אינטילגנציה שלא נמצאת בשום סקאלה או גרף וטוב לב ונדיבות שאין שני להם.
היום היא מלווה בדרכה האחרונה. איפה שגדלה. איפה שכאבה. איפה שאהבה.
כואב לי ועצוב. עליי. לעולם לא אוכל יותר לחבק אותה.
היא נמצאת איפה שתמיד רצתה להיות. נשמה חופשית. קרובה לאוהביה שעזבו אותה במשך השנים. קרובה למלאכים שתמיד ידעה ששומרים עליה.
את הפוסט הזה אני מקדישה לה. שתדע, שפעם, אי שם במהלך הגילגול הכל כך קשה הזה שלה, מישהי אהבה אותה ללא תנאי. בלי שום מטרה. רק מעצם היותה.

"איזה טעות עשיתי את לא מבינה...." אני מספרת היום לחברה שלי... "וכמה שטויות אמרתי, ואיך לא הייתי רגישה לסיטואציה.. ועכשיו היא כועסת עלי, ואני מפחדת לאבד אותה..."
ותוך כדי מסע ההלקאות העצמיות שמסתובבות לי בראש כמעט יומיים ותוך כדי זה שאני ממשיכה ומתארת לה את כל האינסוף דרכים נוספות שהייתי יכולה ללכת בהם, וגם אחרי רגע שאני לוקחת נשימה מכל התיאורי תיאורים שלי אני רגע שותקת. מקשיבה לעצמי. מנסה לספר את הסיפור הזה אחרת.
כי בעצם... עשיתי את מה שעשיתי ואמרתי את מה שאמרתי באותה נקודת זמן מאוד ספציפית. שבה הייתי במקום שבו זה מה שיצא לי, והוא היה הכי נכון לאותו הרגע, והכי מדויק לי לאותה השנייה. וגם אם זה יצא בצורה לא הכי רגישה או מדודה זה היה נכון לאותו הרגע...
ובכלל מה זה טעות? כל מה שאנחנו עושים ותופסים כטעות יכול גם ללמד אותנו משהו. ובכלל- טעויות הן תמיד בראיה רטרואקטיבית... ובראיה הזאת ניתן להסתכל אחורה לבחון טוב את הנעשה ולראות בזה גם הזדמנות. אפשרות ללמידה. להתמודדות. אי אפשר למחוק את מה שהיה אבל בפרספקטיבה נוספת ניתן לראות בזה עוד צעד בדרך שלי, בהתפתחות שלי, ואז כל מה שקרה להוא לא רק דבר פסול (כי אז מה? זה אומר שגם אני פסולה?) אלא כמכלול של מה שאני ומה שהייתי באותו רגע נתון.
"את יודעת מה" אני אומרת לחברה שלי..."יש לי הרבה מה ללמוד מיזה, ואני אעשה רגע חושבים ואבין את זה יותר לעומק ואז אפעל בהתאם."
הטעות הזאת שלפני כמה דקות הרגישה לי כמועקה פתאום מתגלה כמתנה. ממש ככה.
הולכת לחשוב מה לעשות איתה עכשיו. עם המתנה הזאת.
תודה שהקשבתם... אצלי זאת דרך מצוינת להתחיל ולחשוב...:)

מה זאת רכבת? לא באמת מה זאת אלא יותר... מה הן התכונות שלה?...
היא נוסעת.. מעלה ומורידה אנשים בתחנות... אנשים שעולים מתיישבים איפה שיש מקום או איפה שהם מעדיפים.. חלק ממש ליד הקטר, חלק מאחור. חלק אוהבים לבד וחלק לשבת ליד מישהו.
לפעמים הרכבת ריקה ואז נוסעת מהר יותר, בקלילות, ולפעמים היא עמוסה בנוסעים וכבודה ואז היא איטית יותר וגם צפופה.
טוב.. את כל זה אתם כבר יודעים. ולא, לא הצטרפתי לעובדי רכבת ישראל.
רק רוצה רגע להציע משהו בנוסף... הרכבת כמשל למסלול חייכם... כאשר אתם הם הנהגים שלה... והאחראים עליה... לעיתים אנשים יורדים מהרכבת שלכם כי הם סיימו את נסיעתכם המשותפת, לעיתים אתם בוחרים להוריד אותם כדי לפנות מקום לאנשים אחרים לעלות.
יש אנשים שירדו בתחנה אחת וימצאו את עצמם שוב עולים בתחנה אחרת. יש כאלו שירדו וימצאו להם רכבת אחרת ליעד אחר ומועדף.
אין טוב או לא טוב. אין עצוב או שמח. יש את הרכבת. והיא תמיד בנסיעה. לכל הורדה והעלאה של נוסעים יש שמחה ועצב. הקלה או הכבדה.
החשוב לזכור שאתם הם הנהגים ברכבת הזאת. אתם יכולים להחליט שהנוסע או הנוסעת הזאת עשו איתכם כבר דרך מספיק ארוכה וזמנם הגיע לרדת. וגם אלו שמחליטים לרדת בעצמם... הם נסעו כל עוד היעד היה משותף, הדרך התאימה לשניכם.. ועכשיו זמן להמשיך הלאה. אז תודה לכל מי שנסע איתנו, ואולי נתראה בתחנה אחרת. ואולי לא.
והכל בסדר.
לי זה יוצר מרחב נשימה לחשוב על זה ככה.
אצלי זה יוצר הזדמנויות חדשות להכיר עוד אנשים. ולשחרר את המכבידים.
נסיעה טובה חברים שלי... הרכבת מיד תיכנס לתחנה הבאה...:)

להיות אמא... תמיד על המשמר... תמיד זמינה... תמיד בנתינה... ובאותו זמן לשמור על דריכות... לזהות סכנות עוד לפני שנוצרו... תמיד להיות כמה צעדים קדימה על מנת שכל צורך יסופק במלואו... כל כך ממלא אותי להיות אמא של הגורים שלי... וגם כל כך מרוקן לפעמים. באמת של זה...
טוב לי הכי שהם לידי...וגם טוב שלפעמים הם לא..רק לכמה רגעים... שבהם אני ממלאה את עצמי שוב ברסיסים של הכלה, נתינה, הקשבה ואהבה אינסופית!! אהבה של אמא... לגורים המושלמים שלה....

שבת של מילוי מצברים...עם או בלי ילדים....

הוא בא אליי כואב וחבוט... במטרה לקבל גלגל הצלה, במטרה שאני אציל אותו מהמצב שבו הוא נמצא... שאציל אותו מעצמו...
וישבנו ודיברנו ובדקנו את המרחב שהוא מביא, ואת כל הפגיעויות, והמכאובים, וההשתדלויות שעשה שם, ולמען מי ומה, ומה התוצאות שהן יצרו, ואיך הוא עכשיו עובד איתן.
שאלתי שאלות. הקשבתי. נתתי מקום לכל מה שבא- שיבוא.
בסוף הפגישה הפנים שלו נראו לי אחרות, קצת יותר מפויסות, גם עצובות. אבל גם מפוקחות.
יש הקלה... יש קצה חוט להמשך עבודה, יש תקווה.
הוא בא אליי כדי שאציל אותו. באמת באמת של הדברים אני לא מצילה אף אחד. למרות שזה באמת היה מאוד נעים חשוב על עצמי ככזאת. או לפחות לאגו שלי...
אבל הוא היה שם, ועשה את העבודה שלו עם עצמו. והתחיל בריפוי. אנחנו הרופאים הכי טובים. של עצמינו. רק של עצמינו.
ושהוא נרפא, גם אני עוברת את הריפוי שלי. דרכו. שנינו שם בתהליך הזה. וזה שווה הרבה יותר מלהיות מצילה. הרבה יותר עוצמתי.
אז תודה לך על האמון שנתת בי. תודה על השיתוף הכל כך כנה ואותנטי שלך. תודה שלימדת אותי עוד קצת על עצמי. על מה שאני שואפת להיות.
יום של ברכה חברים יקרים שלי. שבוע מרפא ומחבק שיהיה לנו.

בוקר טוב ושבוע מקסים לנו!
אתם יודעים איך אני יודעת שאני בכיוון הנכון? שאני בקפיצת מדרגה בהתפתחות שלי? שאני עושה שינוי משמעותי מול ה"אוטומטים" שלי?
שאני חווה קושי. כן נו, אמיתי. שהקושי מגיע. מול הפרצוף שלי, מנופף לי מול העיניים ועושה לי בכוונה... רוצה לבדוק כמה אני רצינית, כמה אני חזקה מולו ולא עושה את מה שתמיד עשיתי שהוא הגיע... שאני בוחרת אחרת אל אף שהכי בטוח ומוכר זה לעשות מה שתמיד...
הקושי בא לשקף ולבחון- כמה רצינית אני מול השינוי שאני עושה... ולכן מעמיד לי למבחן סיטואציה ממש מאתגרת... ושאני בוחרת בלפעול אחרת, וגם אם קשה לא להישבר מול זה, אני יודעת שאני בדרך שלי. מתפתחת.

מה הקושי שלכם? על מה אתם הכי רוצים לעבוד בחייכם ולשנות? אילו דפוסים? שליטה? ריצוי? גבולות?
ברגע שתבהירו לכם את הנושא שאתם רוצים לעבוד עליו- היקום המהמם שלנו כבר ידאג לספק לכם מבחנים ראויים על מנת לבדוק את אותה סוגיה.
תנסו. באומץ. שווה. בחיי שווה.

טוב תקשיבו המוח שלי עוד רגע נשרף. הופך להיות תפוח אדמה. בל"ג בעומר. אחרי המדורה. ממש. כל מה שאני רוצה זה לדבר אותי. להביא את האני מאמין שלי. את העקרונות שלי את האור שלי, את היעוד שלי! ואני שונאת וירטואליה. ולא מבינה במולטי מדיה. ולא יודעת לשווק. ושונאת למכור. ומתביישת להתפאר. וכל מה אני באמת רוצה זה באמת להיות משמעותית עבור אנשים. וללוות אותם במציאת דרכם. איזו דרך שהם יבחרו. ולהכיל אותם. ולהקשיב להם, ולשאול אותם שאלות שהם לא הספיקו עוד לשאול את עצמם. להראות להם עוד דרך להסתכל על דברים, להכניס איזה רווח קטן באוטומטים שלהם, לאפשר להם מרחב בטוח שאיתו יוכלו ללמוד שפה חדשה. שפה מחזקת, מעצימה, מחברת לחוזקות, ולעצמם. בעיקר לעצמם. שהקול הפנימי שלהם שמזמן אולי לא נשמע פתאום יתעורר ויתן אותותיו.
ואז נכנסות מילים ממש מוזרות מנוכרות ומאיימות כמו "קמפיין" או "וובינר", "גוגלהנגאאוט" והכי נורא- "פילוח אנשים"!!!
עד לאן נגיע? מה עוד נסכים לעשות כדי להביא לקוחות חדשים??????
אין, זה ממש לא בשבילי. זה לא אני. אני לא טובה בזה. זה מפחיד אותי. אני לא מבינה בזה שום דבר.
אז החלטה עכשיו אני עושה לפחות מולכם עכשיו קבל עם ופייסבוקו- אני הולכת להיכנס באימאמא של זה. לחקור לשאול להבין, לדבר עם כל מי שצריך עד שאמצא איזו נישה שהכי תדבר אותי, שהכי תרגיש לי בנוח ולא מאולצת ואני הולכת להכנס בזה. אל תופתעו אם פתאום תצוץ לכם התמונה שלי עם 5 עקרונות הזהב איך לחיות באושר עד שנמות בכל פינה שלא תסתכלו!
אל תגידו שלא הזהרתי אם לפתע תמצאו אותי שולחת לכם סרטונים שלי עם תרגילים מחזקי בטחון עצמי שתוך 21 יום לא תכירו את עצמכם!
זאת תהיה אני החדשה!
מי אמר יציאה מאיזור הנוחות ולא קיבל????!!! :)
#להיותדוגמאאישיתזה באסוש!!!!

ואחרי שכל הערב של אתמול התאמנתי ב"קריאה לרוח לחזור לגוף"... ובאמת וממש ניסיתי להיות שם בחויה הגופית או מה שפטר לוין (ראה פוסט קודם...) קורא לו "חוש החישה", המסקנה הכה ברורה שלי מערב שכזה: אם ה"נמר" שבי הלך לישון, או הלך לאיבוד או הלך לאן שהוא והוא לא אחד איתי... כנראה הוא עשה את זה מסיבה ממש טובה. אז אני לא נלחמת בזה. בסה"כ, ואחרי הכל היום ממש יודעים את האמת הפשוטה: הדחקה היא דבר טוב. הדחקה משרתת. הדחקה מצילה ממוות לעיתים. וכמו שאני יודעת כמה שכחתי בימי חיי אני יודעת היום ששכחתי מסיבה ממש מצוינת. רציתי לחיות. רציתי לגדול.
יבוא יום שאסכים להיזכר ולשחרר את "הרגע הקפוא" ההוא.(שוב- ראו פוסט קודם). או שלא. וגם אז- הכל בסדר.

"אם לא תבטאו את מה שבתוככם, אז מה שבתוככם ישמיד אתכם".
כמה כח יש לנו על עצמינו. כמה כח.
ההמשך של המשפט הזה הוא " אם תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם יהיה ישועתכם."
אני קוראת עכשיו ספר. חזק ביותר. "להעיר את הנמר". מדבר על הכח שלנו לרפא את עצמינו ואת הטראומות שאנחנו אוגרים בתוכינו. לכולנו יש. גדולות כקטנות. כולנו חווינו בחיינו רגע או כמה רגעים שבהם העולם עצר מלכת. "קפאנו" במקום. אנחנו בסה"כ חיות אומר פטר לוין- מחבר הספר. וככל שנתחבר יותר ל"נמר" שבנו, שנסכים לראות את עצמינו כחיה בטבע ונתחבר לחייתיות הזאת נוכל לשחרר את האנרגיה התקועה הזאת שאגורה בתוכינו, מאותו רגע של בהלה. ואם נוכל לאפשר לאנרגיה התקועה הזאת להמשיך לנוע, אז הטראומה תשתחרר. בלי טיפולים פסיכולוגים ארוכים ומייגעים, בלי זכרונות קשים ומודחקים שלא רוצים בכלל לעלות שוב למודע.
פשש, בא לי טוב הפטר לוין הזה...
מבטיחה לעדכן אם זה עובד...