מור קציר - הורות משנה חיים

"אוף, שתהיה כבר אזעקה!"

כשהמחשבה הזו עברה לי בראש
הבנתי רשמית שאני בבעיה.

כי זה לא שאני חובבת טילים.
ובאמת שאין לי נטיות אובדניות.

אבל באותו רגע
פשוט לא יכולתי יותר.

בין זו שרוצה לאכול, שוב.
וההם שרבים על אותו המשחק.
וההיא שהזום שלה לא מתחבר.

כל יום.
כל היום.

ולרגע אחד
רק רציתי שמישהו יעצור את הכל.

שנכנס כולנו לממ"ד
ולכמה דקות
זה יהיה המצב וזהו.

כמובן שזה לא באמת מה שקיוויתי לו.

אבל הצורך לג'נגל
עם חמישה ילדים,
בשגרה שעפה מהחלון
עם היירוט הראשון,
השאיר אותי בלי אוויר.

מסתכלת על השעון בעשר בבוקר
ותוהה -
מתי היום כבר יגמר.

ויותר ממה שכעסתי על המצב,
כעסתי על עצמי.

שאני ככה.
שגם את המלחמה הזו
אני לא עושה מספיק טוב.

כאילו שחסרה לי אשמה
או עוד משהו להיכשל בו.

ואז זה נחת עלי.

שכולנו, כל האמהות (גם האבות) מנסות
להחזיק בציפורניים את הבית,
במצב הלא נורמלי הזה.

מי שמחזיקה לו"ז מוקפד,
של זומים, מפגשי חברים ויצירות
והכל אצלה מסודר וכאילו בשליטה.

ומי שזרקה כבר הכל
ופשוט שורדת יום אחרי יום.

זו שיוצאת קבוע להתאוורר בגינה,
וזו ששחררה את המגבלות
ונותנת למסכים לעשות את העבודה.

יש את זו שמצליחה להישאר רגועה
ויש את זו שבשמונה בבוקר כבר צועקת מתסכול.

האמת הפשוטה היא
שוואלה, אין פה תחרות.

ואני מבטיחה לך
אין פרס
לאם השנה בזמן מלחמה.

ואף אחד או אחת,
לא יודעים בוודאות מהי הדרך הנכונה.

בסופו של דבר,
אנחנו יכולות להיות רק מי שאנחנו
בתוך המצב הזה.

גם אם אנחנו עייפות,
גם אם אנחנו צועקות לפעמים.
וגם אם עוברות לנו בראש
מחשבות שאנחנו קצת מתביישות בהן.

זה לא אומר שאנחנו אמהות פחות טובות.

זה רק אומר
שגם לנו קשה.
שזה פשוט קשה.

ואולי הדבר הכי חשוב לזכור בתקופה הזאת
זה לא איך להיות האמא הטובה,
זו שצלחה את התקופה בהצלחה.

אלא איך להסכים להיות
האמא שאני עכשיו.

לפעמים עייפה,
לפעמים קצרה,
ולפעמים מיואשת

אבל עדיין שם.
עדיין מנסה.
ותמיד אוהבת.

וזה
יותר ממספיק.
על זה מגיעה לכולנו מדליה,
או לפחות לשתות את הקפה שלנו חם.

❤️
מור.

גם לילדים גדולים קשה.
רק שאצלם, זה נראה ונשמע אחרת.

כשלילדים קטנים קשה,
לרוב קל לנו לזהות את הסימנים.

התעוררויות בלילה.
היצמדות למוצץ, לבקבוק, אלינו.
קושי להיפרד.
יללות.

שם ברור לנו
שמשהו עובר עליהם.

אבל גם לגדולים קשה.

האזעקות.
הריצות למרחב המוגן.
השגרה שנמחקה בשניה.
החוגים שמתבטלים.
הריחוק מהחברים.
וחוסר הוודאות הזה
שמרחף מעל הכל.

כל מה שמקשה עלינו
קשה גם להם.

רק שאצלם
זה נראה אחרת.

פתאום יש
היצמדות אינסופית למסכים
(או ויכוחים ודרישות לעוד
ועוד זמן מסך.)

נשנושים בלי סוף.

עקיצות.
ציניות.
עצבנות.

הצקות לאחים.
התפרצויות.
התנגדות לכל דבר.

וכל שלוש דקות חוזרת הטענה הקבועה:
משעמם לי!

ובתוך העומס שלנו
בתסכול ובהתמודדות שלנו

קל מאוד לפספס.

ולחשוב
שזו פשוט התנהגות מעצבנת,
חוסר גבולות, שזה ענין חינוכי..

אבל האמת היא שלרוב

זה ביטוי לחרדה, לדאגה,
לפחד ותסכול מהמצב.

זו הדרך שלהם להגיד

קשה גם לי.

ומה שהם צריכים מאיתנו עכשיו
זה לא שנעמיד אותם במקום.

אלא שנהיה שם עבורם,
שנראה מעבר להתנהגות.

שנשמע
את מה שמסתתר
מאחורי המילים הקשות וההתנהגות המתסכלת.

שנעזור להם להבין מה עובר עליהם

שנגיד למשל
"את עוד מבואסת
שהחוג שוב התבטל?"

שנביט בעיניים, נחמול.
ניגע, נתקרב, נטפל.
שנזכור

שהם עדיין ילדים.

וגם הם צריכים אותנו,
אדמה, משענת.

ככל שהילדים גדלים
זה נהיה פחות אינטואיטיבי.

ההתנהגות משתנה,
הדיבור הבוגר מטעה
והמסרים שלהם נהיים מורכבים.

אבל הצורך שלהם בנו
לא קטן, להיפך

הוא פשוט נראה אחרת.

גם על זה נדבר בקורס
להיות הורה משמעותי גם כשהילדים גדלים.

איך להבין
מה באמת עובר עליהם
ואיך להיות שם עבורם

גם כשהדרך שבה הם מבטאים קושי,
מאוד מאתגרת אותנו.

אולי זה נראה שזה לא הזמן,
שאנחנו לא פנויים ללמידה
אבל הילדים שלנו צריכים אותנו עכשיו, יותר מתמיד.

קישור בסטורי או שתכתבו לי בתגובות.

נפלתי מהמיטה כשהילדים העירו אותי לצלילי האזעקה.

נכנסנו לממ״ד.
יצאנו.
ואז שוב.
ועוד פעם.

ותכננתי בכלל לכתוב לכם הבוקר על הקורס החדש שתיכף מתחיל.

אבל בחיים, בהורות ובטח בישראל -
תכניות לחוד ומציאות לחוד.

היינו אמורים הבוקר למלא את הרשתות בתמונות של ילדים מחופשים בדרך לגן ולבית הספר.

ובמקום זה -
אנחנו מודדים זמנים בין אזעקה לאזעקה, מרגיעים ילדים מבואסים ומודאגים ועל הדרך גם את עצמנו.

כמה שאנחנו נוטים להקטין את חשיבות השגרה,
להתלונן עליה,
לחפש כל הזמן איך לצאת ממנה,

האמת היא שאנחנו זקוקים לה ממש,
והילדים שלנו אפילו יותר מאיתנו.

והאי שקט הזה,
הידיעה שעוד מעט זה יקרה
אבל לא יודעים בדיוק מתי -
לפעמים קשה יותר מהאירוע עצמו.

בשביל המערכת הרגשית והעצבית שלנו
ההמתנה, חוסר הוודאות, הציפייה - שואבים המון אנרגיה.

היה קל יותר אם היינו יודעים:
הלילה תהיה אזעקה בעשר, בחצות ובשתיים.

מאשר ה"לא ידוע" הזה.

חוסר הודאות יוצר אי שקט.
תסכול.
לחץ.
קושי לשקוע במשחק.
קושי להתרכז.
קושי להיות.

המוח שלנו ושל הילדים שורף כמויות אדירות של אנרגיה כשאין ודאות.
חוקר, צופה, משער ומדמיין.

מערכת האיום נכנסת לפעילות יתר.
האמיגדלה דרוכה,
וכל רעש קטן מקפיץ.

אנחנו וגם הילדים שלנו חווים את זה.

אז אם היה להם קשה לשחק,
אם הם רבו על כל שטות,
התלוננו בלי סוף,
נדבקו אליכם או התפרצו,
זה לא סתם.

והם בטח לא התכוונו להטריף אתכם יותר
או להוסיף לעומס שגם ככה כבד.

המערכת שלהם מוצפת.
יצאה מאיזון.

וכרגיל – מי שחוטף את התסכול זה אנחנו.
וגם אם אתם אלו שהתפרצתם מכל דבר, זה מאותן הסיבות בדיוק.

מה יכול לעזור?

באופן כללי, יש שתי דרכים עיקריות לווסת מערכת בסטרס:
עשייה והרגעה.

עשייה - להתמקד בפעולות קטנות שמחזירות לנו את תחושת המסוגלות, במקומות בהם יש לנו שליטה - לתכנן, לארגן, להכין.
זה מאפשר לחוש סיפוק ממשימה שבוצעה,
להתמקד בעתיד ולזכור שאנחנו לא חסרי אונים.
(האמא שמארגנת עכשיו מסיבת תחפושות בזום - זה בול זה)

הרגעה - נשימות עמוקות, מוזיקה, תפילה וכמובן מגע - חיבוק ארוך, מבט עין בעין, להקשיב ולהיות יחד.
לעקוף את החלק החושב שלנו ולהגיע ישר למערכת עצמה.

ומעל הכל, לא לדלג על אמפתיה.

לתת מקום לרגש, לכל רגש.
גם לזה שקשה לנו לשמוע.

לא לנסות לעקוף את הבאסה דרך הגיון ("תהיה מסיבת תחפושות בשבוע הבא")
לא לבטל ולא להקטין, גם לא את התחושות שלנו.

להיות שם יחד,
גם ב"אין לי מושג מה יהיה" הזה.

אנחנו לא שולטים במה שקורה בחוץ.
אבל אנחנו כן יכולים להיות המקום היציב בפנים.

ובימים כאלה,
זה אולי הדבר הכי משמעותי שיש לנו לתת.

אם אתם צריכים עוד הכוונה או פשוט לשתף במה שקורה אצלכם, אל תהססו לכתוב לי, כאן או בפרטי

שיהיו ימים שקטים
❤️
מור.

הוא חזר מבית ספר.
איך היה?
"סבבה."

עם מי שיחקת?
"עם כולם."

איך היה במבחן?
"בסדר."

קצר, סגור.

על פניו הכל טוב.
אבל בתכלס - אין לי מושג מה קורה איתו.
בלי בעיות או איזה שיתוף מלחיץ,
אבל גם בלי לתת לי להיכנס, להיות חלק.
בלי קירבה.

ובראש המחשבות שלי רצות:
מתי זה קרה?
מתי בדיוק הפסקת לשתף אותי?

פעם היית מחכה לספר לי מה הלהיב אותך,
ועם מי רבת,
מי העליב אותך,
ועם מי שיחקת היום.

היום זה מרגיש שאתה אומר
את מה שיסגור את התיחקור.
נותן לי תקציר שמרגיע ומשתיק אותי,
במקום את האפשרות להיות חלק מהיום שלך.

ואני עומדת מול ה"סבבה" הזה
ומבינה משהו מבאס, אבל נכון.

אם אני לא אקח את ההובלה עכשיו,
אם אני לא אמצא דרך להיות חלק גם מהדברים הקטנים, היומיומיים.
אני לא אוכל לצפות
שביום שבו יהיה משהו כואב באמת,
הוא פתאום יבוא אלי.

שיח פתוח, אינטימי לא נוצר פתאום ברגע של משבר,
הוא נבנה בשגרה.
בקטנות,
בכל מה שנראה לא חשוב.

קשר בטוח זה לא משהו שאנחנו שולפים כשצריך אותו.
קשר יציב צריך לטפח, לחזק,
לבסס ולהצמיח.

ילד שלא רגיל לשתף אותנו ביום יום -
לא ירגיש בנוח לשתף אותנו כשמשהו כואב או מדאיג יקרה.

ואני לא רוצה להיות הכתובת רק כשהכל טוב,
אני רוצה להיות ה-כתובת.
נקודה.

בדיוק בשביל זה בניתי את הקורס:
להיות הורה משמעותי גם כשהילדים גדלים.

כדי שנבין מה קורה להם בגיל הזה,
כדי שנלמד איך לחזק את הקשר גם כשהם הולכים ומתרחקים.

כדי שלא נישאר עם ה"סבבה" הזה,
אלא נגדל ילדים שזה טבעי בשבילם לבוא אלינו, לשתף אותנו, להשען עלינו,
גם ביום רגיל,
ובעיקר ברגעים שקשה.

אם זה מדבר אליך -
עוד אפשר להצטרף לקורס במחיר מוזל
ולהשאר הורה משמעותי גם כשהילדים גדלים - כתבו לי בתגובות ואשלח לך קישור להצטרפות.

❤️
מור.

ברור לכם שמשהו השתנה,
פעם הבקשות שלכם היו נענות בקלות
והיום כמעט כל דבר פותח דיון מתיש.

עד ממש לא מזמן
המילה שלכם הייתה מילה
ועכשיו אתם זוכים לגלגולי עיניים, ויכוחים והתנצחויות.

פתאום הדבר הכי חשוב בעולם הוא החברים שלהם,
ואתם כבר לא הכתובת הראשונה לכל דבר.
משהו לגמרי התערער.

לא כי הילד או הילדה שלכם בעייתיים,
ובטח לא כי אתם לא הורים טובים.
אלא כי הם גדלו, צמחו וזה פשוט שלב אחר.

זה מבלבל כי הם נראים עצמאיים, בטוחים ודעתנים (לאללה),
אבל רגשית הם לגמרי עדיין ילדים.
והם צריכים הורה שמוביל ומכוון.

וזה לא באמת הוויכוחים שמדאיגים אתכם.
זו המחשבה המבהילה הזו,
שאולי אתם כבר לא הכתובת הראשונה שהם פונים אליה.

אתם רוצים להישאר משמעותיים.
להיות אלו שהם פונים אליהם כשמשהו קורה.
לדעת שהם סופרים אתכם, מקשיבים לכם ומושפעים מכם -
לא כי הכרחתם אותם בכעס ואיומים,
אלא כי אתם חשובים להם.

בדיוק בשביל זה בניתי את הקורס:
**"להיות הורה משמעותי גם כשהילדים גדלים"**.

קורס מעמיק וממוקד להורים לילדים בגילאי 6-12 שבו:

נבין מה באמת קורה להם בגיל הזה
ואיך ההתפתחות שלהם משפיעה על הקשר ביניכם.

נלמד איך לחזק היקשרות בתוך שגרת חיים עמוסה,
איך לייצר אינטימיות רגשית ושיח אמיתי ופתוח.

נדייק את הדרך לשמור על הגבולות שלנו וליצור שיתוף פעולה גם בגיל הזה,
כך שלא תצטרכו לבחור בין קירבה ופתיחות לבין הסמכות שלכם כהורים.

נדבר על חברים, על המסכים, על העולם שמסביב והשפעות חברתיות
ועל איך אתם נשארים הדמות המשפיעה גם במציאות שמכוונת אל ההיפך.

נלמד ונתרגל כלים פרקטים ומדויקים,
ובין מפגש למפגש כבר תראו ותרגישו את השינוי אצלכם בבית.

פחות מלחמות וויכוחים, יותר שיח קשוב.
הרבה יותר שיתוף פעולה.
ומעל הכל ביטחון והבנה של הקשר ושל ההובלה שלכם כהורים,
גם כשהילדים גדלים.

אם אתם הורים לילדים בגילאי שש עד שתיים עשרה,
זה לגמרי הזמן להצטרף!

כי הם כבר לא קטנים,
אבל הם עוד ממש לא גדולים.

וממש עכשיו - הם צריכים הורה משמעותי, הם צריכים אתכם.

הקישור להצטרפות - בתגובות.
אפשר לכתוב או להתקשר אלי לבדיקת התאמה ולכל שאלה 052-8332234

מחכה לכם,
מור

היא שמה לעצמה שעון מעורר.
קמה לבד.
ארגנה אוכל.
עמדה ליד הדלת בשבע וחצי מוכנה.

בבת אחת היא גדלה.
בוחרת לעצמה את הבגדים, מסדרת את השיער,
נוזפת בי אם לוקח לי יותר מדי זמן להתארגן.

יש רגעים שאני תוהה אם הגיע הזמן לבקש שתשלם שכר דירה.

ואז היא חוזרת הביתה.
מספיק שמשהו קטן לא מסתדר לה
וזהו, היא מתפרקת.

צועקת.
משתוללת.
אומרת דברים פוגעניים ברמות,
בטונים שלא היו כאן בבית.

ואני עומדת שם מולה וחושבת -
רגע, מי את?
הילדה הבוגרת שלי
או שאת בת שלוש?!

הם גדלים לנו מול העיניים.
נראים עצמאיים,
מדברים בביטחון,
סגורים שהם יודעים הכל.
ואז בשנייה אחת -
כל המערכת הרגשית שלהם קורסת.

וזה מבלבל.
העוצמות והחוצפה מבהילות,
הסערה מלחיצה.
וכל כך הרבה פעמים
בא לנו לוותר
רק כדי שיהיה פה שקט.
שלא יתהפכו עלינו שוב.

אבל דווקא עכשיו הם חייבים אותנו.
לא כדי שננצח אותם במאבק,
ובטח לא כדי שנראה להם מי מנהל פה את העניינים,
אלא כדי שנהיה איתם.

נשאר נוכחים
גם כשהם מנסים להרחיק אותנו,
נהיה באמפתיה -
גם כשהם תוקפים,
ולא נוותר על מה שחשוב בעינינו
רק כדי שיהיה פה נעים.

כי הם לא בודקים את הגבולות שלנו,
הם בודקים האם יש מי
שיכול להחזיק אותם,
גם כשהם לא מצליחים להחזיק את עצמם.

וכשהכל ירגע,
הם לא יזכרו על מה היה כל הריב,
הם יזכרו שהיינו שם.

הם כבר לא קטנים,
אבל הם ממש עוד לא גדולים.

ודווקא בשלב הזה,
חשוב שנאפשר להם להשען עלינו,
ושנזכור -
שמאחורי כל טריקת דלת,
עצבים או מילים קשות,
יש ילד או ילדה שעדיין צריכים אדמה יציבה מתחת לרגליים,
שעדיין צריכים אותנו.

מור.