30/09/2025
כשהעורכת שלי מלאשה ביקשה שאכתוב את האייטם השנתי לכיפור "על מה את מבקשת סליחה מהילדים", לא כתבתי את הדבר האמיתי: שאני מבקשת סליחה שהבאתי אותם לילדוּת, לנעורים ולגיוס לצבא בתקופה נוראית כזו בחיי המדינה. לגדול בשנות ה-80 היה קצת יותר נעים...
הינה מה שכן כתבתי, ממרומי 21 שנות הורות:
בואו נודה על האמת, הורות היא ניסוי וטעייה. כל יום מביא אתגרים חדשים, וכשלא יודעים ועושים – הרבה פעמים טועים. וכשטועים, צריך להתנצל.
אך האמת שלהתנצל בפני הילדים זה החלק הקל: סליחה שאיחרתי ונשארת אחרון בגן, סליחה שפספסתי את מסיבת יום המשפחה בגלל ישיבה בעבודה, סליחה שהבטחתי לקחת אותך לסרט וקבעתי עם חברה, סליחה שנשרפה לי העוגה ואביא לך לגן עוגה קנויה, סליחה ששכחתי שהיה צריך היום חולצה לבנה, או חסה ותפוח אדמה, סליחה שלא הספקתי לרשום אותך ונסגרה ההרשמה...
אין סוף לפרטים הקטנים של היום־יום שאנחנו מפספסים, מפשלים, שוכחים... כי פשוט יש כל כך הרבה מהם! וכשאנחנו עסוקים בג'ינגולים, במיוחד עם כל הטירוף של החיים הנוכחיים, חלק מהכדורים שבאוויר - נופלים.
מה שחשוב הוא לא לטייח בפני הילד, לא להתווכח או לתרץ תירוצים, אלא לומר לו פשוט ומייד (לא לחכות ליום הכיפורים): "סליחה, אני מצטערת מתוק שלי, אני טעיתי".
זה חשוב לא רק בשביל לנקות את המצפון, אלא בעיקר כדי ללמד אותו שני דברים:
א. שאמא לא מושלמת אלא אנושית.
ב. וחשוב יותר: ללמד אותו או אותה לבקש סליחה מאחרים כשהם טועים ומפשלים, בכוונה או לא.
ולמה פתחתי ואמרתי שלהתנצל בפני הילדים זה החלק הקל? כי החלק הקשה יותר הוא להתנצל בפני עצמי. לקבל את סעיף א מפסקה הקודמת, להפנים שאני לא מושלמת ושאני טועה, שוכחת, מתבלבלת ומפשלת.
את הטעויות שלי קשה לי לקבל בעצמי יותר מאשר לאחרים. להבין שזה בסדר לעשות ולטעות, ליפול (וללמוד מזה!) ולקום אחר כך. לסלוח לעצמי על הטעויות שעשיתי זה בעיניי השיעור האמיתי.
שנה טובה וחתימה טובה
ושיחזרו כבר כולם, די.
