04/09/2024
כשעברנו לאירלנד לפני שנתיים הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש חוג מוזיקה לאוֹרי שהייתה אז בת שנה.
מנווטת עם עגלה וגוגל maps הגעתי באיחור לשיעור קבוצתי, הורים עם קטנטנים, כזה כמו שאני עושה בארץ. חיפשתי את המוכר.
נכנסתי ולתדהמתי הילדים וההורים היו באמצע ריקוד שמח לצלילי ״צדיק כתמר יפרח יפרח״
ככה, בלב דבלין, מעגל כמו שאני יודעת לקיים, רוקד לכבודי בצלילי הארץ האהובה שלי, מלטף את הגעגוע הצורב שהרגשתי אז ושליווה אותי כל התקופה הזאת.
החוג היה איזשהו עוגן להיאחז בו, משהו מוכר בתוך עולם זר לחלוטין: הייתי הולכת ברחוב ורואה אמא כמוני דוחפת עגלה, מנופפת לשלום לחברה שלה במדרכה ממול והעיניים שלי מתמלאות בדמעות של קנאה.
הזמן עבר וגם אני התחלתי לנופף לשלום לחברה במדרכה שממול. לחייך למוכרת בסופר, לשאול איש זקן אם הוא צריך עזרה עם הקניות. דברים קטנים שאינם מובנים מאליהם. תאמינו לי! כמה דברים אנחנו עושים ביום יום ולא שמים לב שזה גדול, ענק.
זו הייתה הסתגלות איטית, קשה מאד מאד, וגם מתגמלת.
הסתגלות זה תהליך טבעי. קשה (הצילו כמה קשה) ומדהים. ולמצוא עוגן טוב יכול לעזור לאין שיעור.
אז אני רוצה גם לשלוח כוחות לכל הקטנטנים שלנו שברגעים אלו ממש מסתגלים לחברים החדשים. לומדים את השפה של הגננת, מנסים להבין את הקצב של היום.
ואני רוצה להזמין אתכם לעוגן שלי. דווקא בתקופה הקשה הזאת, שבה שום דבר לא צפוי, ליצור עוגן משמעותי:
חוגי מוסיקה בימי שני בקונסרבטוריון הסדנה (בקטמון, רחוב כט בנובמבר). מגילאי חצי שנה עד שש. כל שבוע להקשיב יחד לצלילים של הלב. מתחילות בשני הקרוב!
כמה אני שמחה לחזור 🙌♥️🎶
בתמונה: אורי מסרבת להיפרד מהמטפחת בסוף החוג אי אז בדבלין. עכשיו היא בגן (מקסים!) עם עוד 30 ומשהו ילדים. מסתגלת.
