ICAMH Huji - המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש

אילו גורמים משפיעים על בקשת עזרה נפשית לאחר אסון המוני?

מחקר חדש ומרתק אשר התפרסם בכתב העת Journal of Social Work Practice, בחן את הגורמים השונים אשר משפיעים על בקשת עזרה נפשית לאחר אסון. החוקרים התמקדו בתושבי העיר שדרות שפונו מבתיהם למלונות בעקבות מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, כדי להבין מה מניע אנשים שנעקרו מביתם לפנות לטיפול נפשי.

במחקר לקחו חלק 748 תושבים ששהו במלונות המפונים ברחבי הארץ. באמצעות שאלונים מקוונים שהופצו כשלושה שבועות בלבד לאחר המתקפה, בדקו החוקרים מי מהם פנה לקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי מ"מרכזי החוסן" שפעלו בתוך המלונות. מטרתם הייתה לגלות כיצד משתנים כמו מגדר, סטטוס הורות, מצב בריאותי, רמת החשיפה לטראומה ותסמיני דחק משפיעים על קבלת ההחלטה לבקש עזרה.

ממצאים:
• כמעט מחצית מהמשתתפים במחקר (45.6%) פנו בפועל לקבלת עזרה מצוותי מרכז החוסן, נתון הנחשב לגבוה בהתחשב בנסיבות.
• נמצא כי נשים והורים לילדים נטו לבקש עזרה בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאשר גברים ואנשים ללא ילדים. כמו כן, אנשים שתפסו את מצבם הבריאותי הכללי כפחות טוב, נטו יותר לפנות לטיפול.
• באופן מפתיע, החשיפה הישירה לאירועי האלימות לא הובילה אוטומטית לפנייה לטיפול. המניע המרכזי והחזק ביותר שהוביל אנשים לבקש עזרה היה חומרת תסמיני הפרעת הדחק החריפה (ASD- Acute Stress Disorder) שהתפתחו בעקבות אותה חשיפה.
• בניגוד להשערות המוקדמות של החוקרים, רמת התמיכה החברתית שהאדם חווה ממשפחה וחברים לא הגדילה את הסיכוי שלו לפנות לעזרה מקצועית.

לסיכום
המחקר מדגיש שכדי לסייע לנפגעי טראומה המונית, אסור להסתמך רק על מדדי חשיפה לאירוע. מסקנת החוקרים היא שעל מערכות בריאות הנפש ליזום סינון ואיתור מוקדם של תסמיני דחק באוכלוסייה, ולפתח אסטרטגיות מותאמות אישית לעידוד קבוצות שפחות נוטות לפנות לטיפול מעצמן, כמו גברים, כדי להבטיח שיקבלו את התמיכה הנדרשת.

קישור למאמר המלא: https://doi.org/10.1080/02650533.2026.2657968

צוות החוקרים:
ד"ר לירז כהן ביטון, פרופ מרים שיף, פרופ רות פת הורנצק, פרופ רמי בנבנישטי, ד"ר אוהד גילבר

האם פעילות גופנית ממתנת מצוקה נפשית בקרב מבוגרים עם לקויות חושיות?

מחקר חדש ומרתק שנערך על ידי ד"ר דניס רוזנברג מלגאי של המרכז מבית הספר לעבודה סוציאלית, בוחן את הקשר שבין לקויות חושיות לבריאות הנפש בגיל המבוגר. המחקר מתמקד בשאלה עד כמה פעילות גופנית יכולה לסייע להפחתה של דיכאון ושל בדידות בקרב אנשים החווים לקות בראייה, בשמיעה או בשתיהן יחד.

המחקר התבסס על נתונים נרחבים מהגל התשיעי של סקר הבריאות, ההזדקנות והפרישה באירופה (SHARE), וכלל מדגם גדול במיוחד של 68,709 משתתפים בני 50 ומעלה מישראל וממדינות אירופה. באמצעות מודלים סטטיסטיים, נבדק הסיכון של המשתתפים לחוות דיכאון ובדידות, וכן החומרה של מצבים אלו בהתאם לסוג הלקות החושית שלהם. לבסוף, נבחן האם וכיצד הרגלי הפעילות הגופנית של המשתתפים ממתנים את הקשרים השליליים הללו.

ממצאים:
• לקות חושית מכל סוג קשורה באופן ישיר לסיכון מוגבר לחוות דיכאון, ולרמת חומרה גבוהה יותר של דיכאון ושל בדידות.
• מעורבות בפעילות גופנית תרמה להפחתה משמעותית של הסיכון לדיכאון ושל חומרתו, כאשר ההשפעה החיובית ניכרת במיוחד בקרב מבוגרים עם לקות ראייה ולקות כפולה של ראייה ושמיעה יחד.
• העיסוק בפעילות גופנית לא מנעה לחלוטין את עצם הסיכון להרגיש בודדים, אך היא בהחלט סייעה בהפחתה של חומרת הבדידות עבור אנשים עם לקויות ראייה ולקויות כפולות.

לסיכום
המחקר מוכיח שפעילות גופנית משמשת כגורם מגן עוצמתי עבור בריאות הנפש בגיל המבוגר, ויכולה להקל משמעותית על ההשפעות השליליות של לקות בחושים. לאור הממצאים, ישנה חשיבות גדולה בפיתוח תוכניות ספורט מותאמות שיסייעו למבוגרים עם לקויות חושיות להתאמן בבטחה ולשמור על איכות חייהם.

מנקודת מבטו האישית, ד"ר דניס רוזנברג מוסיף: "ממצאי המחקר שלי מאפשרים להבין טוב יותר כיצד ניתן למזער את נזקי ההזדקנות ולהביא לא רק לשיפור במדדי בריאות הנפש, אשר נוטים להחמיר עם הגיל, אלא גם לעלייה באיכות החיים הכללית בתקופת חיים זו. בעיניי, כל אחד מבעלי העניין בזיקנה יכול לקחת את ממצאי המחקר וליישמם: הן הזקנים עצמם, לרבות אלו החווים ירידה באיכות החושים, הן בני המשפחה ו/או המטפלים שלהם (שיכולים לעודד אותם לבצע פעילות גופנית ואף לעשות אותה יחד איתם), הן מפתחי היישומים הדיגיטליים בתחום הפעילות הגופנית המותאמים לאוכלוסייה הזקנה, הן בעלי עניין נוספים."

קישור למאמר המלא: https://doi.org/10.1016/j.jad.2026.122023

מוזמנים ומוזמנות לקרוא את מאמר הדעה החשוב והמעניין שפרסם פרופ' עירן הלפרין, חוקר במרכז וראש המחלקה לפסיכולוגיה, אשר עוסק בעשיית מחקר בפסיכולוגיה חברתית בזמן מלחמה

קישור למאמר המלא: https://doi.org/10.1038/s44159-026-00575-w

האם תדירות המעברים הדיגיטליים משפיעה על מצב הרוח יותר ממשך השימוש?

מחקר חדש של חוקרים מישראל וצרפת ביניהם פרופ' עמית בירנבוים Amit Birenboim מהמחלקה למדע המרחב וחוקר במרכז והדוקטורנט שלו מר נעם גל, חושף כיצד "פרגמנטציה דיגיטלית" – המעברים המהירים והתכופים שלנו בין העולם הפיזי למסך – משפיע על בריאות הנפש. בניגוד למחקרי עבר, החוקרים לא הסתפקו במדידת משך החשיפה למסך הנייד, "זמן המסך", אלא בדקו כיצד קצב קפיצות הקשב והקונטקסט המרחבי שלנו משפיעים עלינו בפועל. התוצאות מציעות נקודת מבט חדשנית על הקשר בין חשיפה למסך הטלפון הנייד והבריאות הנפשית שלנו.

כדי להבין את הקשר המורכב הזה, החוקרים עקבו אחר 39 משתתפים משני מדגמים שונים באמצעות אפליקציה שאספה נתוני פתיחה וסגירה של אפליקציות ושל מסך הטלפון, זאת לצד רישום מיקום מדויק של מיקום באמצעות GPS. בנוסף, המשתתפים דיווחו מדי יום על רמות החרדה ומצב הרוח שלהם. תכיפות המעברים בין השימוש במרחב הדיגיטלי (הטלפון) למרחב הפיזי כומתו באמצעות מדד אנטרופיה, אשר הצביע על רמת הפרגמנטציה מבחינת השימוש במרחב הדיגיטלי (מדד אנטרופיה גבוה מצביע על קיטועים תכופים יותר בשימוש).

ממצאים
• בניגוד להנחה שפיצול קשב תמיד מזיק, רמות גבוהות של פרגמנטציה דיגיטלית בזמן תנועה מחוץ לבית נקשרו דווקא לשיפור במצב הרוח ולירידה ברגשות שליליים אצל גברים.
• אצל נשים, מעברים דיגיטליים תכופים (קיטוע מוגבר) נקשרו לעלייה ברמות החרדה, בעוד שאצל גברים הם הובילו דווקא לירידה בה, כאשר התבצעו בתנועה מחוץ לבית.
• הבדל מגדרי נצפה גם בשהייה בבית כאשר פרגמנטציה דיגיטלית בתוך הבית נקשרה ברגשות שליליים יותר בקרב גברים, בעוד שאצל נשים באותה סיטואציה רגשות אלו פחתו.
• כמצופה מ"ילידים דיגיטליים", בני נוער הפגינו רמות גבוהות משמעותית של פרגמנטציה דיגיטלית בהשוואה למבוגרים.

לסיכום
המחקר מספק אישוש נוסף לכך שהשפעת הסמארטפון תלויה בקונטקסט השימוש כמו למשל הסביבה (שהייה סטטית בבית לעומת תנועה בחוץ), ובמאפיינים כמו גיל ומגדר. מבחינת מדיניות, המחקר מצביע על כך שלא מספיק להזהיר מפני "זמן מסך" ממושך (שלא נמצא מובהק במחקר הנוכחי), וכי יש לבחון את דפוסי השימוש במסך, כמו הקצב, ועיתוי השימוש שנראה שמשפיעים לא פחות, ואולי אפילו יותר על בריאותנו הנפשית, מאשר משך השימוש.

קישור למאמר המלא: https://doi.org/10.1016/j.socscimed.2026.119337

מחקר חדש שנערך בבית הספר לריפוי בעיסוק של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בחן את הקשר בין מוטיבציית שליטה (Mastery Motivation) של ילדים לבין רמת הלחץ שחוות אימהותיהם. את המחקר הובילו והנחו פרופ’ טל מזור־קרסנטי וד”ר דנית לנגר, והוא התמקד בילדים בגילאי 2–6 עם התפתחות טיפוסית לעומת ילדים עם הפרעות נוירו־התפתחותיות, כגון אוטיזם, עיכוב התפתחותי והפרעות מוטוריות.

מוטיבציית שליטה היא הנטייה הטבעית של ילדים להתנסות, להתמודד עם אתגרים ולהמשיך לנסות גם כאשר משימה קשה עבורם. זוהי יכולת חשובה להתפתחות, ללמידה, למשחק ולרכישת עצמאות. במחקר השתתפו 127 אימהות, אשר מילאו שאלונים על התנהגות ילדיהן ועל רמות הלחץ שהן חוות כהורים.

ממצאי המחקר הראו כי ילדים עם הפרעות נוירו־התפתחותיות הפגינו פחות התמדה במשימות קוגניטיביות, חברתיות ומוטוריות בהשוואה לילדים עם התפתחות טיפוסית. בנוסף, אימהות לילדים אלו דיווחו על רמות גבוהות יותר של לחץ הורי. נמצא גם כי ככל שרמת הלחץ של האם הייתה גבוהה יותר, כך נצפתה אצל הילדים פחות התמדה ותחושת מסוגלות נמוכה יותר, בעיקר בקרב ילדים עם הפרעות נוירו־התפתחותיות.

החוקרות מדגישות כי הממצאים אינם מצביעים על “אשמה” של האמהות, אלא על קשר הדדי ומורכב בין חוויית ההורות לבין התפקוד וההתפתחות של הילד. לכן, בטיפולים התפתחותיים חשוב להתייחס לא רק לילד עצמו אלא גם לחוויית ההורה ולרמת התמיכה שהוא מקבל. שילוב של תמיכה בהורים לצד עידוד עצמאות, התנסות והתמדה אצל הילד עשוי לתרום להתפתחות מיטבית ולהשתתפות טובה יותר בחיי היומיום.

לינק למאמר המלא: https://doi.org/10.1080/01942638.2026.2654566

עד כמה נפוצה ההתמכרות לטיפולים קוסמטיים בישראל, ואילו גורמים פסיכולוגיים מעמידים נשים בסיכון מוגבר?

מחקר חדש של חוקרים מהמרכז: ד"ר ורה סקבירסקי, ד"ר אורי ליפשין, ד"ר דבורה שמולביץ ופרופ' מריו מיקולינסר בוחן את תופעת השימוש הממכר בטיפולים אסתטיים בקרב נשים בישראל. זהו צעד חשוב בהבנת ההשלכות הנפשיות של המרדף המודרני אחר שלמות פיזית.

החוקרים העבירו סקר מקיף בקרב למעלה מ-1,600 נשים ישראליות-יהודיות, תוך שימוש בשאלון חדש על בסיס ה-DSM5 כדי לבחון סיכון לשימוש ממכר בטיפולים אסתטיים. בנוסף, הם בחנו כיצד גורמים כמו שימוש בעייתי ברשתות החברתיות, שביעות רצון ממראה הגוף ועמדות כלפי תפקידי מגדר קשורים לשימוש זה.

ממצאים:
• סיכון בינוני-גבוה לשימוש ממכר: כ-20% מהנשים שעברו בעבר טיפולים קוסמטיים נמצאות בסיכון בינוני עד חמור להתמכרות לטיפולים אלו במהלך חייהן. נתון זה מדגיש עד כמה קל להישאב למעגל הפרוצדורות החוזרות.
• רשתות חברתיות ודימוי גוף: נשים שדיווחו על שימוש אינטנסיבי ברשתות החברתיות בשילוב עם חוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני שלהן, הראו את הסיכון הגבוה ביותר לשימוש ממכר. נראה כי שהרשתות החברתיות עלולות להעצים את חוסר הביטחון ולדחוף לביצוע טיפולים נוספים.
• תפיסה סטראוטיפית של תפקידי מגדר: נשים שפחות מזדהות עם ערכים פמיניסטיים ונוטות לקבל את תפקידי המגדר המסורתיים, הראו רמות גבוהות יותר של שימוש ממכר. תפקידי המגדר המסורתיים כנראה קשורים בנטייה גבוהה יותר בעמידה בסטנדרטים חברתיים של יופי.
• גיל וביטחון עצמי: בניגוד למצופה, הגיל של האישה והביטחון העצמי הכללי שלה לא היוו גורמי סיכון משמעותיים לשימוש ממכר בפני עצמם.

לסיכום
ממצאי המחקר מצביעים על הפוטנציאל הממכר הקיים בשימוש בטיפולים קוסמטיים. הנתונים מדגישים את הצורך להתייחסות קלינית ומחקרית לשימוש חזרתי בפרוצדורות אלו. הבנת המנגנונים המעורבים בתופעה זו חיונית להעלאת המודעות הקלינית, ומהווה תשתית לפיתוח אסטרטגיות מניעה והתערבויות טיפוליות ממוקדות עבור נשים המצויות בסיכון.

כמה מילים מהחוקרים
בימים אלו, אנו עורכים מחקר נוסף לבחינת הקשר בין שימוש ממכר בטיפולים קוסמטיים ובריאות נפשית. כמו מחקרי עתיד יכלו לבחון האם התערבויות שממוקדות לחזק את תחושת הערך והבטחון יכולה להפחית את הרצון לשימוש עתידי.

קישור למאמר המלא: https://doi.org/10.1177/13591053261444719