ציקי בן-שחר מאמן אישי ועסקי

20.10.09
לפני שנה בעת הזאת

לפני שנה בעת הזאת עברתי לגור זמן מה בעיר אחרת. העיר שכנה לא רחוק מאתנו, ביקום אחר , אשר לו חוקים נבדלים ושונים מחוקי העולם החיצון. כל הבאים בשעריה היו לאחרים ודרכי חייהם הקודמים השתנו לחלוטין. לבאים אליה ממרחק נראתה כטירה בצורה ענקית על ראש ההר, בלילות זוהרת במאות חלונות, בימים נראה עשן ארובותיה מיתמר לשמים האדישים-אפרפרים וצריחי-מנופים חותכים את האוויר מעל גגותיה. ולטירה חמש קומות שקועות מתחת לאדמה ובהן מכונות המזינות אותה יומם וליל באוויר, בחום, בקור, בגלונים של משקה ובטונות של אוכל, ובאנרגיה חשמלית . אם תפסיק אחת מן המכונות הללו לפעול – תשותק העיר כולה ולכן יש במרתפיה מערכות אנרגיה חלופיות . ובאותו היקום חוקי הזמן אינם חלים: אין יום ואין לילה, אין ערב ואין בוקר, לנצח דולקים אורות הניאון הקרים והלבנים , מסכי-וילונות עבים אוטמים את חלונות הזכוכית הסגורים וחלל היקום הזה רוחש כל הזמן זמזום מכונות מאי-שם עשרים וארבע שעות ביממה וצלצולי טלפונים אינסופיים מרשתים את האוויר המלאכותי הנפלט ממזגנים כל הלילה, כל לילה.
ולטירה שמונה קומות מתנשאות מעל האדמה ובהן רובעים ומחלקות ותתי מחלקות, שבהן רוחשים בכל שעה אלפי חוצָנים הנראים כבני אדם. כל הבא בשעריה עולה על גשר צר וארוך העובר מעל הכביש ורק אחריו מותרת הכניסה אל העיר, וחייב כל אדם לתת את כל חפציו לבדיקה, ואחר כך יוכל להיכנס אל הקודש.
רחובותיה מסדרונות ארוכים ההולכים ומתפתלים לאורך קילומטרים, ומשני צידי כל רחוב שורת דלתות הנפתחות אל אזורי מגורים, ויש אזורי עבודה ומשרדים וחדרי כינוסים. וחדר כביסה מלוכלכת וחדר מצעים נקיים ומטבח ופינת אורחים , עם כורסאות וכמה שולחנות קטנים. ובאזורי המגורים, כל דירה היא חדר עם שירותים וחלון רחב וכיור רחצה. גרים בחדר שני בני אדם – שהיו אנשים אמיתיים בטרם עברו את סף המקום הזה. וכל אדם מתגורר שם בטריטוריה משלו הקרויה מיטה, ולה ברגים ומנופים קטנים, אפשר להעלות את מראשותיה ולהוריד את מרגלותיה ולהפך. ועוד יש לו לאדם המתגורר שם ארונית בת שני תאים ומגרה. ושורת שקעים ותקעים מעל לראשו אליהם מחוברים צינורות וחוטים לאין סוף. וכל אדם כזה מחובר בצינור הנעוץ בחזהו או בזרועו או בשניהם, אל עמוד שעליו תלויות שקיות פלסטיק שקוף ובהן נוזל המטפטף לגופו יומם ולילה, ואם יפסיק הנוזל לזרום ייפסקו חייו של האיש. וגזר דין מוות נגזר על כל באי החדרים הללו, וכולם יודעים את דינם ואין איש יודע מתי יבוא יומו.

ואנשי היקום ההוא נחלקים לכמה מעמדות. המעמד העליון, השליט, ניכר בבגדיו הלבנים, בצעדיו הנמרצים והאצים במסדרון ובמבטו הטרוד – עסוק כל הזמן. זמנו יקר מאוד והרוצה לשאול אותו דבר-מה יכבד וייקבע תור ליד חדרו ויחכה כמה שעות עד שהשליט יתפנה אליו לכמה דקות. ולבני המעמד הזה ייקרא 'רופאים'. על פיהם יישק דבר. מצוותיהם ימולאו בקפדנות ואיש לא יזיז אצבע ללא הוראה מפיהם. ומיד אחריהם בסולם הדרגות מצויים עוזריהן עוזריהם הנאמנים, גם הם עוטי לבן, ממהרים תדיר לאנשהו ובידיהם תמיד מבחנות זכוכית או מזרקים או שקיות פלסטיק וחפצים חיוניים אחרים. להם נקרא 'האחיות והאחים', ואתם עובדי העזר ומתנדבים/מתנדבות המקיימים את מצוות הרופאים והאחיות ומבצעים כל עבודה המוטלת עליהם. בחלקם פועם עוד לב אנוש והם חשים משהו וחלקם עייפים מכדי לחוש.
והמעמד התחתון – אלה המוטלים בחדרים על מיטותיהם, ספק לבושים ספק מגולים, ובגדיהם ירוקים-או סגולים-בהירים דהויים, חסרי חגורות וכפתורים, אין בהם מתום, ולפנות בוקר - עוד החלון חשוך לחלוטין - יעירום משמרות האחיות משנתם הטרופה ומלאת המכאובים , וילעיטום בגלולות שונות, וידקרו אותם לשאיבת דם מוורידיהם המדולדלים, וימדדו את חומם ויבדקו את לחץ הדם שלהם, ויקימו אותם לרחצה ויגלגלו אותם מצד לצד במיטתם ואין איש נותן דעתו על מחשבותיהם, מה הרגשתם ומה רצונם היום. ובני המעמד הזה קרויים 'חולים'.

ולמעמד הביניים משתייכים אלה שאינם תושבי קבע ביקום ההוא אלא מבקרים, בני משפחה, חברים, ושאר אנשים שנקלעו לשם שלא בטובתם ומסיבות שאינן תלויות בהם. אלה מחזיקים בידיהם תיקים וסלי אוכל ובקבוקי שתייה, סוחבים כסאות מחדר לחדר ומתיישבים ליד קרוביהם החולים, מנסים לתפוס איזו אחות ולשאול אותה מתי תגיע התרופה שמחכים לה כל כך הרבה זמן, מנסים בעקשנות שוב ושוב לברר מידע וחוות דעת אצל הרופאים. מבזבזים זמן לאין קץ בתורים לשיחה זו או אחרת, או לבית המרקחת השוכן בקומה מינוס חמש בקצה המסדרון הארוך והמפותל ביותר, לקבל תרופה שסוף סוף השיגו עבורה את המרשם המיוחל כבר שלושה ימים, ועד שמגיע תורם נטרק האשנב בפרצופם כי תמו שעות הקבלה.
אלה המשיגים בחירוף נפש כיסא גלגלים כשצריך להוציא את קרובם החולה לאיזו בדיקה או צילום או שיקוף או טיפול בחדר טיפולים. אלה היושבים באפיסת כוחות בחדר המשפחות' ובמבט מזוגג מביטים החוצה דרך החלון הנעול אל המרחקים הדהויים הנשקפים מהעולם החיצון שעזבו מזמן מאחוריהם. אלה המתייפחים לתוך הטלפונים שלהם בשיחה כאובה עם מישהו. אלה הנושכים שפתיים בצאתם מחדרי החולים.
ועל הכול שולט הריח. הריח הזה המכה בנחירי כל הבאים בשערי העיר החוצנית הזאת ודבק בכל חפץ ורהיט ובגד. ולא יועילו אוורור ואפילו פתיחת חלון נדירה. הריח שהוא תמצית הגדרת המקום ההוא: סמיך, מזדחל אליך בחשאי, ואין ממנו מנוס. תערובת של חמרי ניקוי, תרופות, וריחות גופם ובגדיהם ומצעיהם של מאות ואלפי, אנשים העוברים באותו המקום כל הזמן ובכל שעה. ולא משנה כמה נקי ומבושם תהיה – זה נדבק גם אליך.

בשעות הבוקר המאוחרות יותר מגיעות עגלות ארוחת הבוקר . החולים עצמם אינם טועמים כמעט מאומה. אורחיהם מנסים להכניס קצת שתייה לפיהם או איזה יוגורט במקרה הטוב.
ואחר כך מזיזים את כל המעמדות הנמוכים החוצה – המעמד השליט הגיע. קוראים לזה 'ביקור רופאים'. דלת כל חדר נסגרת לחצי שעה, ואתה עומד בחוץ ומנסה לנחש: לשבט או לחסד? יש התקדמות או נסיגה? יש איזה תוצאות לבדיקת הדם/ סי.טי./ צילום ? כמה זמן עוד יימשך האשפוז? ושאלת השאלות: מתי משתחררים? אתה מנסה לנחש. עדיין אין תשובות. צריך לקבוע שוב תור לרופא היום ובקצת מזל תזכה לראות אותו ותוכל לשאול.


לפני שנה בעת הזאת גרתי ביקום ההוא כמה שבועות. זכור לי כל תאריך אשפוז, כל דיבור, כל נסיעה באמבולנס הביתה וחזרה לשם אחרי שלושה ימים/ שבוע/ עשרה ימים, עד הפעם שלא היה כבר שום שחרור. ושוב תוקף הזיהום ושוב תוקפים אותו במיליוני יחידות אנטיביוטיקה דרך האינפוזיה ושוב לשים לב כשהשקית מתרוקנת ולקרוא מהר לאחות שתמיד נעבעך עסוקה עם משהו אחר באיזה חדר. ושוב להתייאש כשתוצאות הבדיקה מראות שאין שיפור ושוב לבלות שבת בבית החולים ולשנוא כל רגע, ושוב לחזור אליו ולנסות לחייך ולדעת שאלה הימים האחרונים ולמה הוא לא אומר כלום?

הישיבה האינסופית ליד מיטתו של האיש שכל חיי היו חלק מחייו, שכל חייו היו חלק מחיי, ולראות איך מיום ליום הוא נסחף אל היקום ההוא האחר, וכבר אינו אוכל או מדבר, וכבר אינו פוקח את עיניו בבוקר או במשך היום, ורק לחיצת ידו מתחת לסדין מעידה שהוא עדיין כאן. שם. לנסות לשאול אותו משהו, לנסות להשקות אותו מעט תה, לנסות לתת לו קוביית שוקולד, לראות את המבט שאינו רואה אותי, אולי, לא יודעת, לראות את הדמעה מתגלגלת מעינו, לשמוע את אנחתו כשהאח הופך אותו במיטה כמו איזה חפץ שאין בו רצון או שליטה על פרטי היומיום הזעירים ביותר. לעיתים נדירות, בערב, כשאני נפרדת ממנו ואומרת לו שאני הולכת, כשעדיין יכול היה לדבר, הוא שואל למה את לא נשארת אתי, פה לידי, תשני פה, ואני אומרת שאין לי מיטה ואני נוסעת הביתה ומחר בבוקר אחזור, הוא אומר אבל פה זה הבית, לא?
לחשוב על המוות הפוסע במסדרון וסוקר באלף עיניו את נידוניו, ובכל יום ובכל לילה הוא לוקח אתו מישהו ואנו שומעים את הקולות.
בעת ההיא לפני שנה, כשגרתי ביקום ההוא ההזוי, וכל שחר השכמתי לנסוע בפיתולי הכביש התלול, המפתה להרפות, אל הטירה הקודרת ההיא, כל בוקר אמרתי מתי יבוא ערב ובערב ייחלתי לבוקר. עד שלא יכולנו יותר והבאתי אמבולנס פרטי ולקחתי אותו הביתה. ביום שישי , עם כל התרופות בשקיות מוכנות לאינפוזיה ועם כל ההוראות ועם הנחייה לחזור במוצאי שבת. ובערב שבת , סוף סוף בבית, הוא נרגע ורוחו יצאה לחופשי וייסוריו תמו ונשמתו עפה לאוויר הנקי, השקט, של ריח האורנים בחוץ, ושתי סתווניות פרחו בחצרנו.
זה היה בעת הזאת לפני שנה. וכשחזרתי מן היקום ההוא לבדי לביתנו, הייתי אישה אחרת.

הדלקת נר זיכרון לאלון בן שחר

איך הפך שיר אירוטי ביידיש לשיר ילדים אהוב? הוא משירי הילדים הידועים ביותר בעברית, אבל מאחורי המילים הפשוטות של "בין הרים ובין סלעים" מסתתרת שאלה חשובה: מה בכלל הקשר בין הרכבת הזו, לבין הדוברת שמספרת כי "מכל הבחורים אותך אני אוהבת"?

התשובה מסתתרת בטקסט המקורי של בית בשיר:

"מעל סלעים, בין הרים,
טס הוא ברכבת,
מבין כל הבחורים –
אותו אני אוהבת".

הבית שמצוטט כאן הוא קטע מתרגום לעברית של שיר שנכתב בכלל ביידיש. את השיר כתב יוסף רולניק, והוא התפרסם לראשונה בינואר 1908 תחת הכותרת הסתומה "פאָלקס מאָטיוו" ("מוטיב עממי").

גיבורת השיר של רולניק שוכבת במיטתה ומחכה לאהובה שיגיע לבקרה באישון ליל. היא מכבה את הנר הדולק, וממתינה כשרק כותנתה לעורה. קול דנדון פעמון הרכבת שחולפת בסמוך פעמיים ביום מקפיץ אותה, כי היא מקווה שאחת מהן מביאה את יקירה אליה.

השיר נכתב בניו יורק, והגיבורה שלנו כנראה גרה בסמוך לתחנת רכבת. כשהאהוב מגיע סוף סוף היא מזנקת מהמיטה "חצי עירומה" ("האַלב נאַקעט") כדי לפתוח לו את הדלת ולבלות עימו את הלילה.

כשפורסם השיר הוא עורר מיד שערורייה קטנה. מבקרי השירה של אותה תקופה טענו שמדובר בשיר וולגרי, שלא לומר אירוטי.

ולניק, צעיר בן 28 שעוד ביקש להיחשב משורר רציני, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ושינה את השורה המפלילה. בהדפסה הבאה של השיר בספר שיריו הראשון, כתב "כ'שפּרינג אַ באָרפֿיסע פֿון בעט" ("אני קופצת יחפה מן המיטה"). למרות זאת, יש שיגידו שהשינוי בכלל לא גורע מהמטען האירוטי של הסצנה.

אבל איך הגיע השיר היידי השנוי במחלוקת לפיהם של ילדים רכים בגני הילדים בישראל? הסיפור המלא בקישור שבתגובה הראשונה.

***
בתמונה: איור מתוך הספר "עוגה עוגה עוגה - שירי פעוטות", מירה לובה, הוצאת עמרנה

על העיוורון
אני קורא אותו כבר בפעם העשירית אולי במהלך השנים.
תמיד אקטואלי ומלמד.
ז'וזה סאראמאגו - אחד הספרים המרתקים שלו.
מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו.
מסתבר שהתעוור פתאום: הוא רואה הכול לבן, כאילו נפל לתוך
ים של חלב. מישהו מתנדב להסיעו הביתה וכששבה אשתו היא
ממהרת לקחת אותו לרופא-עיניים. בזה אחר זה נדבקים
בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים
אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שהעיוור נעץ
בו את "מבטו" הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות
כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית-
משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם –
מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא-העיניים,
שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל
בעלה.
כשגם החיילים השומרים על בית-המשוגעים מתעוורים, פורצת
החוצה קבוצה של שישה עיוורים, והפיקחת היחידה, אשת הרופא.
מוליכה אותם בתוך מסדרונות בית המשוגעים.
על העיוורון' הוא העלילתי והמותח בספריו של סאראמאגו, חתן
פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה. ההומור המפורסם של
סאראמאגו, והחריפות השנונה, אינם נוטשים אותו כאן, בלב
הזוועה והאכזריות, והם הופכים להומור שחור, ושמא לבן.
זהו ספר על האחווה האנושית, שיש ללמוד אותה בזהירות
מחדש, בהדרכת אישה אחת שרואה, כי אולי האנושיות תלויה לא רק במבט, אלא גם במבט נשי. אם יש ספרים שהקורא יוצא מהם אדם אחר ממה שהיה בתחילת הקריאה.
הספר אינו משל או אלגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא
רואים, כי שכחו לראות, ובעיקר להתבונן .
זה מה שקורה לעם שלנו היום, כל אחד מביט דרך
המשקפיים שמתאימים לו ולא מעניין אותו מה
קורה לאחר.
אני לא רואה שום מוצא או פתרון למילה הסתמית
"אחדות". ואם נמשיך כך, לא בטוח שנשאר כאן.

הרצון לחיות מביא אותנו לעיתים להתעלם מהמוות, אך באופן אירוני ההתעלמות הזו מונעת מאיתנו למצות את החיים במלא עוצמתם. במקום להבין שאנו כאן באופן זמני בלבד ושהכול יכול להיגמר בשנייה וכדאי לנצל את הזמן שניתן לנו בחוכמה, יש ואנו מתנהלים באטימות לב ברמיסת האחר, שואפים לצבור כוח, רכוש וכבוד, ורק בסוף ימינו אנחנו מבינים שהכול היה ריק ולשווא. אבל למרבה הצער אנחנו נפגשים עם ההבנה הזו זמן קצר לפני מותנו.

המוות הרי יגיע לכולנו וברור לי שכל אחד מאיתנו שואף למות בשלווה, אך איך נצליח להשיג את שלוות המוות , אם איננו מטפחים את השלווה גם בדרך החיים שלנו.
מעציב הדבר שרובנו מתכחשים למוות ולא מבינים כי דווקא בו טמון המפתח למשמעות החיים.
אנשים הנוטים למות זקוקים מעבר לטיפול ולאמפתיה למשהו שהוא בעל משמעות יותר עמוקה, הם זקוקים למישהו שיעזור להם לחולל שינוי ולפגוש את עצמם, ואת התכונות האמיתיות שלהם כבני אנוש. מצער הדבר שרק לפני המוות אנחנו מתחילים להעריך את החיים, ואיננו מבינים שהמוות משקף את המשמעות האמיתית של חיינו.
"את זוכרת שאמרתי לך שהמוות נמצא איתנו כל הזמן ובכל מקום ואין מקום שנוכל להסתתר ממנו, משום שהוא חלק מאיתנו. חלק מהוויתנו חלק מאיתנו כבני אנוש.
אני חש אותו ללא הפסק, הוא אחד החברים הטובים שלי. לעולם אינו פוגע בי, תמיד שקט רק מביט אינו שופט אותי, ואני חושב אפילו שהוא אוהב אותי, ובזמנים קשים ומטרידים, הוא חוזר ומזכיר לי " ידידי, הומור, ופרופורציה לא יזיקו לך, הרי שנינו חיים ביחד רק פעם אחת. אתה בחייך ואני במותך".
זה לא קל להתאמן במוות, קל בהרבה להתאמן בחיים. כיום אני מיומן , עדיין לא מושלם אבל אני מרגיש נוח עם המוות שלי וכן גם עם המוות של אחרים. שם אני חש שאני גם מסוגל לעזור יותר."

זה כמו שאמרה יעל שהיא מפחדת ממה שנמצא מאחורי "האין" , מכיוון שאנחנו מוצאים את עצמנו בארץ לא נודעת ללא חברים קרובים בודדים לחלוטין. וחסרי ישע, משום שאיננו מכירים את עצמנו, אנחנו מכירים רק את האנשים הקרובים לנו ואת הדברים שצברנו ומקיפים את עולמנו הפיזי. בית, עבודה, חברים, רכוש משפחה.
כל הידוע והמוכר הזה נעלם בשנייה אחת ואנחנו מתעוורים. לא מכירים ולא מבינים את שנעשה מסביבנו. המוות מנתץ בשנייה את כל המוכר, הבטוח, והמזויף ומשליך אותנו לתוך מציאות או חלום בלתי מוכרים ומעיר אותנו מטמטום חושים לשינה אין סופית במקום שאינו מוכר.
אחת הסיבות העיקריות לכך שיש בנו חרדה מהמפגש עם המוות היא ההתעלמות הבלתי רצונית מן החיים הזמניים שלנו . אנחנו רוצים וחושבים שהחיים הארעיים שלנו ימשכו ואנחנו מאמינם שכך יהיה.
זו כמובן אמונת שווא. אין לה כל קשר למציאות. כל ההנחות והרעיונות המבוססים על אמונת שווא זו, הם בעצם הבסיס הרעוע עליו אנחנו בונים את חיינו. וכל חיינו אנחנו מעדיפים להעמיד פנים על מנת לשמור על אמונה זו.
"אני עוברת איתך חוויות שלא הייתי עוברת מעולם, בזכותך ובזכות הסרטן אמרה לי בתיה,
הכוחות הפנימיים שבי עזרו לי למצא את הסליחה והשלווה, ולא שיערתי שהם נמצאים בי.
אתה הובלת אותי למקום בו הייתי חייבת לעצור ולעשות "הערכת מצב".
הערכת מצב המאפשרת לי לעבור את פרק הזמן שנותר לי עד מותי בשלווה.
אני יותר צנועה, נטולת אגו, אוהבת יותר, סולחת על הכול, על כל הרוע שפגע ועדיין פוגע בי.

המפגשים עם חולים סופניים מאפשרים לי להתבונן במוות ללא פחד או דיכאון, אלא מתוך השלמה ובמידה מסוימת מתוך סקרנות. ומה אחר כך ? לדעתי מאומה, שינה אין סופית, כך אני מרגיש.
כוח רב אני שואב מההתבוננות במוות, אני מרגיש שאני עובר סוג של הסבה ממציאות חיים תובענית למקום של הרפיה ושקט בעל עוצמה.
החברות עם המוות מאפשרת לי להבחין בין אפסיות החיים לבין מקום המאפשר לי להתבונן בעצמי ולקבל כוחות נפש מיוחדים ועמוקים. מקום המשרה בי בטחון. זה כאילו אני שואל את עצמי, כיצד אתה מסוגל להיתנתק באחת מכל הרוע האגו מהכעס מהחיים הריקניים שלך, ולעבור באחת לעולם אחר מלא באנושיות באהבה ונתינה לעצמך ולאחרים ?
הבעלות על מפתחות הנפש מעניקה לי כוחות שלא יאומנו והיכולת שלי לפתוח מגירות נסתרות ולעלעל בתוכנן, מגיע אלי אך ורק מהמפגשים עם המוות.
"גם לי יש לב אמר המוות רוצה להרגיש את פעימותיו?
הושטתי את ידי לגעת בחזהו, אך לא חשתי דבר, רק קור מוזר.
אני לא יכול להרגיש אותן אתה לא שייך לי אמרתי, בשבריר שנייה הוא הופיע לידי ממש והתיישב על קצה המיטה הקרוב אלי, הבטתי בו בסקרנות, מעולם לא ראיתי מוות כל כך מקרוב.
אתה יכול אמר, תתרכז לרגע בדופק של מאיה אתה הרי אוחז בידה. אחזתי בידה של מאיה וחשתי בשורש כף היד דופק חלש אך קבוע. אתה מרגיש ? שאל המוות, אלה פעימות ליבי . פעימות הלב המונוטוניות שלי מרגיעות אותה כמו עובר ברחם אימו.
זה ממש אבסורד שאתה מדבר איתי על תחילתם של חיים בעוד אתה הוא זה האחראי על סיומם.
אין כל אבסורד בכך אמר, המוות שלך הוא אתה, כל אחד מכם הוא גם מוות , הוא חלק אחר שקיים בך אך אינך יכול לראותו אם אינך חי חיים בעלי משמעות ונתינה, עסוק רק בעצמך ועיוור לנשמות אחרות.
אבל אני יודע שאתה לא. אני נפגש לעיתים עם המוות שלך ועל פי מה שהוא מספר לי, הוא די מבסוט ממך. לפעמים קצת משעמם לו איתך בעיקר ביום יום, אבל הוא שואב ממך כוח רב כאשר אתה נפגש עם אנשים לפני מותם.

הקשבה אמיתית לחולה סופני מרוקנת את התודעה שלי, אני חייב להניח הכול ולהתנתק, לרוקן את המוח ממחשבה ולשים מחסום לרעשים חיצוניים ולשיפוטיות.
אני מנסה לבנות תקשורת חמה אמיתית ונטולת פחד עם בני אדם הנוטים למות, אולם לא תמיד בהצלחה.
אדם לפני מותו בטרם הצליח להגיע לשלווה אם בכלל, הוא עצור חסר בטחון ותוהה בינו לבין עצמו על הכוונה שאנחנו באים לבקרו.
אני חייב למצוא את הדרך לנקות את האווירה מכל מתח על מנת ליצור יחסי אמון ובטחון ולמדתי כיצד לעשות זאת.
כאשר האווירה נעשית רגועה, היא מאפשרת לאדם לשוחח על הדברים שהוא באמת רוצה.
וכאשר לא נרתעים ממילים כמו מוות, סוף, סרטן תבינו שאלה הן מילים שהאדם רוצה לשוחח עליהם.
אל תפריעו לו, הקשיבו הקשבה עמוקה ואפשרו לו לבטא את רגשותיו האינטימיים ביותר.
אנשים אלה נמצאים במצב הפגיע ביותר בחייהם, הקשיבו להם, הפתחו אליהם, אהבו אותם, הם כל כך זקוקים לחמלה אמפתיה ואהבה, חפשו אותם אצלכם והעניקו אותם לחולה הסופני.
אני לא נפגע אם נאמרה מילה פוגעת לכיווני, אני יודע שלא אני המטרה, אני יודע לא לקחת דבר באופן אישי. איני שופט ואיני מטיף, אני מקשיב הקשבה עמוקה, המאפשרת לאדם הגוסס את ההזדמנות לפגוש את כוחות הנפש שלו, את תכונות האנוש שבו, את בטחונו, ומקבל אותו ללא כל הסתייגות.
רובם מחפשים חברים נאמנים, אני מנסה להעביר לחולה את ההרגשה שתחושות הזעם והתסכול שהוא חש הם נורמליים לחלוטין ומנסה לעזור לו לא להדחיקם אלא להוציאם החוצה.

האמת נכונה ויקרה היא תמיד, אך עוצמתה הבלתי מתפשרת מתעצמת במפגש עם המוות. המוות קרוב כל כך, ואיני יודע כיצד יכול החולה הסופני הגוסס להתכונן למוות אם לא מספרים לו את האמת.
כיצד יסגור מקומות כואבים, כיצד יתפייס עם חייו שחלפו, יבקש סליחה, יסלח לאחרים, ויוכל לעשות סיכום לחייו, משום שזו ההזדמנות אחרונה לסיכומים, לא תהיה אחרת.
אני מתפעל מהאנשים שליוויתי במסעם האחרון מתפעל על יכולתם להתפייס עם חייהם להתקרב לאמת הפנימית שלהם, ולחשוף את רגשותיהם העמוקים ביותר בכדי למות שלווים. ובכך הוא גם עוזר ליקיריו האהובים לעבד את זיכרון הסוף בכאב אך בהשלמה ובאהבה.
כאשר בוחר בי חולה סופני ללוות אותו אל "המוות הטוב" הוא מלמד אותי כיצד לא לפחד מהמוות שלי.
לא פשוט לא לפחד מן המוות מכיוון שאין לנו יותר שליטה על חיינו והפחד מבטא את מה שאנחנו עומדים לאבד. למעשה את הכול. פחד מכאב, מאיבוד שליטה, מיקירנו שאנו אוהבים, מחיינו שאולי חיינו חיים בעלי משמעות, באהבה, אך גם בכאב ובעצב.

הרצון לחיות מביא אותנו להתעלמות מהמוות, אך באופן אירוני ההתעלמות הזו מונעת מאיתנו למצות את
החיים במלא עוצמתם, במקום להבין שאנו כאן באופן זמני בלבד ושהכול יכול להיגמר בשנייה וכדאי לנצל
את הזמן שניתן לנו בחוכמה, יש ואנו מתנהלים באטימות לב ברמיסת האחר, שואפים לצבור כוח, רכוש
וכבוד, ורק בסוף ימינו אנחנו מבינים שהכול היה ריק ולשווא. אבל למרבה הצער אנחנו נפגשים עם
ההבנה הזו זמן קצר לפני מותנו.
המוות הרי יגיע לכולנו וברור לי שכל אחד מאיתנו שואף למות בשלווה, אך נצליח להשיג את שלוות
המוות אם איננו מטפחים את השלווה גם בדרך החיים שלנו.
מעציב הדבר שרובנו מתכחשים למוות ולא מבינים כי דווקא בו טמון המפתח למשמעות החיים.
אנשים הנוטים למות זקוקים מעבר לטיפול ולאמפתיה למשהו שהוא בעל משמעות יותר עמוקה, הם
זקוקים למישהו שיעזור להם לחולל שינוי ולפגוש את עצמם, ואת התכונות האמיתיות שלהם כבני אנוש.
מצער הדבר שרק לפני המוות אנחנו מתחילים להעריך את החיים, ואיננו מבינים שהמוות משקף את
המשמעות האמיתית של חיינו.
את זוכרת שאמרתי לך שהמוות נמצא איתנו כל הזמן ובכל מקום ואין מקום שנוכל להסתתר ממנו, משום
שהוא חלק מאיתנו. חלק מהווייתנו חלק מאיתנו כבני אנוש.
אני חש אותו ללא הפסק, הוא אחד החברים הטובים שלי. לעולם אינו פוגע בי, תמיד שקט רק מביט אינו
שופט אותי, אני חושב אפילו שהוא אוהב אותי, ובזמנים קשים ומטרידים, הוא חוזר ומזכיר לי " ידידי,
הומור, ופרופורציה לא יזיקו לך, הרי שנינו חיים ביחד רק פעם אחת. אתה בחייך ואני במותך".
זה לא קל להתאמן במוות, קל בהרבה להתאמן בחיים. כיום אני מיומן עדיין לא מושלם אבל אני מרגיש
נוח עם המוות שלי וכן גם עם המוות של אחרים. שם אני חש שאני גם מסוגל לעזור יותר.
זה כמו שאמרה יעל שהיא מפחדת ממה שנמצא מאחורי "האין" מכיוון שאנחנו מוצאים את עצמנו בארץ
לא נודעת ללא חברים קרובים בודדים לחלוטין. וחסרי ישע, משום שאיננו מכירים את עצמנו, אנחנו
מכירים רק את האנשים הקרובים לנו והדברים שצברנו ומקיפים את עולמנו הפיזי. בית, עבודה, חברים,
רכוש משפחה.
וכל הידוע והמוכר הזה נעלם בשנייה אחת ואנחנו מתעוורים. לא מכירים ולא מבינים את שנעשה
מסביבנו. המוות מנתץ בשנייה את כל המוכר, הבטוח, והמזויף ומשליך אותנו לתוך מציאות או חלום בלתי
מוכרים ומעיר אותנו מטמטום חושים לשינה אין סופית במקום שאינו מוכר.
אחת הסיבות העיקריות לכך שיש בנו חרדה מהמפגש עם המוות היא ההתעלמות הבלתי רצונית מן החיים
הזמניים שלנו . אנחנו רוצים וחושבים שהחיים הארעיים שלנו ימשכו ואנחנו מאמינם שכך יהיה.
זו כמובן אמונת שווא. אין לה כל קשר למציאות. כל ההנחות והרעיונות המבוססים על אמונת שווא זו,
הם בעצם הבסיס הרעוע עליו אנחנו בונים את חיינו. וכל חיינו אנחנו מעדיפים להעמיד פנים על מנת
לשמור על אמונה זו.
אני עוברת איתך חוויות שלא הייתי עוברת מעולם, בזכותך ובזכות הסרטן אמרה לי בתיה.
הכוחות הפנימיים שבי עזרו לי למצא את הסליחה והשלווה, ולא שערתי שהם נמצאים בי.
אתה הובלת אותי למקום בו הייתי חייבת לעצור ולעשות "הערכת מצב".
הערכת מצב המאפשרת לי לעבור את פרק הזמן שנותר לי עד מותי בשלווה.
אני יותר צנועה, נטולת אגו, אוהבת יותר, סולחת על הכול, על כל הרוע שפגע ועדיין פוגע בי.
המפגשים עם חולים סופניים מאפשרים לי להתבונן במוות ללא פחד או דיכאון, אלא מתוך השלמה
ובמידה מסוימת מתוך סקרנות. ומה אחר כך ? לדעתי מאומה, שינה אין סופית, כך אני מרגיש.
כוח רב אני שואב מההתבוננות במוות, אני מרגיש שאני עובר סוג של הסבה ממציאות חיים תובענית
למקום של הרפיה ושקט בעל עוצמה אדירה.
החברות עם המוות מאפשרת לי להבחין בין אפסיות החיים לבין מקום המאפשר לי להתבונן בעצמי ולקבל
כוחות נפש מיוחדים ועמוקים. מקום המשרה בי בטחון. זה כאילו אני שואל את עצמי, כיצד אתה מסוגל
להתנתק באחת מכל הרוע האגו מהכעס מהחיים הריקניים שלך, ולעבור באחת לעולם אחר מלא
באנושיות באהבה ונתינה לעצמך ולאחרים ?
הבעלות על מפתחות הנפש מעניקה לי כוחות שלא יאומנו והיכולת שלי לפתוח מגירות נסתרות ולעלעל
בתוכנן, מגיע אלי אך ורק מהמפגשים עם המוות.
גם לי יש לב אמר המוות רוצה להרגיש את פעימותיו? הושטתי את ידי לגעת בחזהו, אך לא חשתי דבר, רק קור מוזר.
אני לא יכול להרגיש אותן אתה לא שייך לי אמרתי, בשבריר שנייה הוא הופיע לידי ממש והתיישב על
קצה המיטה הקרוב אלי, הבטתי בו בסקרנות, מעולם לא ראיתי מוות כל כך מקרוב.
אתה יכול אמר, תתרכז לרגע בדופק של מאיה אתה הרי אוחז בידה. אחזתי בידה של מאיה וחשתי בשורש
כף היד דופק חלש אך קבוע. אתה מרגיש ? שאל המוות, אלה פעימות ליבי . פעימות הלב המונוטוניות
שלי מרגיעות אותה כמו עובר ברחם אימו.
זה ממש אבסורד שאתה מדבר איתי על תחילתם של חיים בעוד אתה הוא זה האחראי על סיומם.
אין כל אבסורד בכך אמר, המוות שלך הוא אתה, כל אחד מכם הוא גם מוות , הוא חלק אחר שקיים בך
אך אינך יכול לראותו אם אינך חי חיים בעלי משמעות ונתינה, עסוק רק בעצמך ועיוור לנשמות אחרות.
אבל אני יודע שאתה לא. אני נפגש לעיתים עם המוות שלך ועל פי מה שהוא מספר לי, הוא די מבסוט
ממך. לפעמים קצת משעמם לו איתך בעיקר ביום יום, אבל הוא שואב ממך כוח רב כאשר אתה נפגש עם
אנשים לפני מותם.
הקשבה אמיתית לחולה סופני מרוקנת את התודעה שלי, אני חייב להניח הכל ולהתנתק, לרוקן את המוח
ממחשבה ולשים מחסום לרעשים חיצוניים ולשיפוטיות.
אני מנסה לבנות תקשורת חמה אמיתית ונטולת פחד עם בני אדם הנוטים למות, אולם לא תמיד בהצלחה.
אדם לפני מותו בטרם הצליח להגיע לשלווה אם בכלל, הוא עצור חסר בטחון ותוהה בינו לבין עצמו על
הכוונה שאנחנו באים לבקרו.
אני חייב למצוא את הדרך לנקות את האווירה מכל מתח על מנת ליצור יחסי אמון ובטחון ולמדתי כיצד
לעשות זאת.
כאשר האווירה נעשית רגועה, היא מאפשרת לאדם לשוחח על הדברים שהוא באמת רוצה.
וכאשר לא נרתעים ממילים כמו מוות, סוף, סרטן תבינו שאלה הן מילים שהאדם רוצה לשוחח עליהם.
אל תפריעו לו, הקשיבו הקשבה עמוקה ואפשרו לו לבטא את רגשותיו האינטימיים ביותר.
אנשים אלה נמצאים במצב הפגיע ביותר בחייהם, הקשיבו להם, הפתחו אליהם, אהבו אותם, הם כל כך
זקוקים לחמלה אמפתיה ואהבה, חפשו אותם אצלכם והעניקו אותם לחולה הסופני.
אני לא נפגע אם נאמרה מילה פוגעת לכיווני, אני יודע שלא אני המטרה, אני יודע לא לקחת דבר באופן
אישי. איני שופט ואיני מטיף, אני מקשיב הקשבה דואלית המאפשרת לאדם הגוסס את ההזדמנות לפגוש
את כוחות הנפש שלו, את תכונות האנוש שבו, את בטחונו, ומקבל אותו ללא כל הסתייגות.
רובם מחפשים חברים נאמנים, אני מנסה להעביר לחולה את ההרגשה שתחושות הזעם והתסכול שהוא
חש הם נורמליים לחלוטין ומנסה לעזור לו לא להדחיקם אלא להוציאם החוצה.
האמת נכונה ויקרה היא תמיד, אך עוצמתה הבלתי מתפשרת מתעצמת במפגש עם המוות. המוות קרוב כל
כך, ואיני יודע כיצד יכול החולה הסופני הגוסס להתכונן למוות אם לא מספרים לו את האמת.
כיצד יסגור מקומות כואבים, כיצד יתפייס עם חייו שחלפו, יבקש סליחה, יסלח לאחרים, ויוכל לעשות
סיכום לחייו, משום שזו ההזדמנות אחרונה לסיכומים, לא תהיה אחרת.
אני מתפעל מהאנשים שליוויתי במסעם האחרון מתפעל על יכולתם להתפייס עם חייהם להתקרב לאמת
הפנימית שלהם, ולחשוף את רגשותיהם העמוקים ביותר בכדי למות שלווים. ובכך הוא גם עוזר ליקיריו
האהובים לעבד את זיכרון הסוף בכאב אך בהשלמה ובאהבה.
כאשר בוחר בי חולה סופני ללוות אותו אל "המוות הטוב" הוא מלמד אותי כיצד לא לפחד מהמוות שלי.
לא פשוט לא לפחד מן המוות מכיוון שאין לנו יותר שליטה על חיינו והפחד מבטא את מה שאנחנו עומדים
לאבד. למעשה את הכול. פחד מכאב, מאיבוד שליטה, מיקירנו שאנו אוהבים, מחיינו שאולי חיינו אותם
בכאב ובעצב