06/05/2026
20.10.09
לפני שנה בעת הזאת
לפני שנה בעת הזאת עברתי לגור זמן מה בעיר אחרת. העיר שכנה לא רחוק מאתנו, ביקום אחר , אשר לו חוקים נבדלים ושונים מחוקי העולם החיצון. כל הבאים בשעריה היו לאחרים ודרכי חייהם הקודמים השתנו לחלוטין. לבאים אליה ממרחק נראתה כטירה בצורה ענקית על ראש ההר, בלילות זוהרת במאות חלונות, בימים נראה עשן ארובותיה מיתמר לשמים האדישים-אפרפרים וצריחי-מנופים חותכים את האוויר מעל גגותיה. ולטירה חמש קומות שקועות מתחת לאדמה ובהן מכונות המזינות אותה יומם וליל באוויר, בחום, בקור, בגלונים של משקה ובטונות של אוכל, ובאנרגיה חשמלית . אם תפסיק אחת מן המכונות הללו לפעול – תשותק העיר כולה ולכן יש במרתפיה מערכות אנרגיה חלופיות . ובאותו היקום חוקי הזמן אינם חלים: אין יום ואין לילה, אין ערב ואין בוקר, לנצח דולקים אורות הניאון הקרים והלבנים , מסכי-וילונות עבים אוטמים את חלונות הזכוכית הסגורים וחלל היקום הזה רוחש כל הזמן זמזום מכונות מאי-שם עשרים וארבע שעות ביממה וצלצולי טלפונים אינסופיים מרשתים את האוויר המלאכותי הנפלט ממזגנים כל הלילה, כל לילה.
ולטירה שמונה קומות מתנשאות מעל האדמה ובהן רובעים ומחלקות ותתי מחלקות, שבהן רוחשים בכל שעה אלפי חוצָנים הנראים כבני אדם. כל הבא בשעריה עולה על גשר צר וארוך העובר מעל הכביש ורק אחריו מותרת הכניסה אל העיר, וחייב כל אדם לתת את כל חפציו לבדיקה, ואחר כך יוכל להיכנס אל הקודש.
רחובותיה מסדרונות ארוכים ההולכים ומתפתלים לאורך קילומטרים, ומשני צידי כל רחוב שורת דלתות הנפתחות אל אזורי מגורים, ויש אזורי עבודה ומשרדים וחדרי כינוסים. וחדר כביסה מלוכלכת וחדר מצעים נקיים ומטבח ופינת אורחים , עם כורסאות וכמה שולחנות קטנים. ובאזורי המגורים, כל דירה היא חדר עם שירותים וחלון רחב וכיור רחצה. גרים בחדר שני בני אדם – שהיו אנשים אמיתיים בטרם עברו את סף המקום הזה. וכל אדם מתגורר שם בטריטוריה משלו הקרויה מיטה, ולה ברגים ומנופים קטנים, אפשר להעלות את מראשותיה ולהוריד את מרגלותיה ולהפך. ועוד יש לו לאדם המתגורר שם ארונית בת שני תאים ומגרה. ושורת שקעים ותקעים מעל לראשו אליהם מחוברים צינורות וחוטים לאין סוף. וכל אדם כזה מחובר בצינור הנעוץ בחזהו או בזרועו או בשניהם, אל עמוד שעליו תלויות שקיות פלסטיק שקוף ובהן נוזל המטפטף לגופו יומם ולילה, ואם יפסיק הנוזל לזרום ייפסקו חייו של האיש. וגזר דין מוות נגזר על כל באי החדרים הללו, וכולם יודעים את דינם ואין איש יודע מתי יבוא יומו.
ואנשי היקום ההוא נחלקים לכמה מעמדות. המעמד העליון, השליט, ניכר בבגדיו הלבנים, בצעדיו הנמרצים והאצים במסדרון ובמבטו הטרוד – עסוק כל הזמן. זמנו יקר מאוד והרוצה לשאול אותו דבר-מה יכבד וייקבע תור ליד חדרו ויחכה כמה שעות עד שהשליט יתפנה אליו לכמה דקות. ולבני המעמד הזה ייקרא 'רופאים'. על פיהם יישק דבר. מצוותיהם ימולאו בקפדנות ואיש לא יזיז אצבע ללא הוראה מפיהם. ומיד אחריהם בסולם הדרגות מצויים עוזריהן עוזריהם הנאמנים, גם הם עוטי לבן, ממהרים תדיר לאנשהו ובידיהם תמיד מבחנות זכוכית או מזרקים או שקיות פלסטיק וחפצים חיוניים אחרים. להם נקרא 'האחיות והאחים', ואתם עובדי העזר ומתנדבים/מתנדבות המקיימים את מצוות הרופאים והאחיות ומבצעים כל עבודה המוטלת עליהם. בחלקם פועם עוד לב אנוש והם חשים משהו וחלקם עייפים מכדי לחוש.
והמעמד התחתון – אלה המוטלים בחדרים על מיטותיהם, ספק לבושים ספק מגולים, ובגדיהם ירוקים-או סגולים-בהירים דהויים, חסרי חגורות וכפתורים, אין בהם מתום, ולפנות בוקר - עוד החלון חשוך לחלוטין - יעירום משמרות האחיות משנתם הטרופה ומלאת המכאובים , וילעיטום בגלולות שונות, וידקרו אותם לשאיבת דם מוורידיהם המדולדלים, וימדדו את חומם ויבדקו את לחץ הדם שלהם, ויקימו אותם לרחצה ויגלגלו אותם מצד לצד במיטתם ואין איש נותן דעתו על מחשבותיהם, מה הרגשתם ומה רצונם היום. ובני המעמד הזה קרויים 'חולים'.
ולמעמד הביניים משתייכים אלה שאינם תושבי קבע ביקום ההוא אלא מבקרים, בני משפחה, חברים, ושאר אנשים שנקלעו לשם שלא בטובתם ומסיבות שאינן תלויות בהם. אלה מחזיקים בידיהם תיקים וסלי אוכל ובקבוקי שתייה, סוחבים כסאות מחדר לחדר ומתיישבים ליד קרוביהם החולים, מנסים לתפוס איזו אחות ולשאול אותה מתי תגיע התרופה שמחכים לה כל כך הרבה זמן, מנסים בעקשנות שוב ושוב לברר מידע וחוות דעת אצל הרופאים. מבזבזים זמן לאין קץ בתורים לשיחה זו או אחרת, או לבית המרקחת השוכן בקומה מינוס חמש בקצה המסדרון הארוך והמפותל ביותר, לקבל תרופה שסוף סוף השיגו עבורה את המרשם המיוחל כבר שלושה ימים, ועד שמגיע תורם נטרק האשנב בפרצופם כי תמו שעות הקבלה.
אלה המשיגים בחירוף נפש כיסא גלגלים כשצריך להוציא את קרובם החולה לאיזו בדיקה או צילום או שיקוף או טיפול בחדר טיפולים. אלה היושבים באפיסת כוחות בחדר המשפחות' ובמבט מזוגג מביטים החוצה דרך החלון הנעול אל המרחקים הדהויים הנשקפים מהעולם החיצון שעזבו מזמן מאחוריהם. אלה המתייפחים לתוך הטלפונים שלהם בשיחה כאובה עם מישהו. אלה הנושכים שפתיים בצאתם מחדרי החולים.
ועל הכול שולט הריח. הריח הזה המכה בנחירי כל הבאים בשערי העיר החוצנית הזאת ודבק בכל חפץ ורהיט ובגד. ולא יועילו אוורור ואפילו פתיחת חלון נדירה. הריח שהוא תמצית הגדרת המקום ההוא: סמיך, מזדחל אליך בחשאי, ואין ממנו מנוס. תערובת של חמרי ניקוי, תרופות, וריחות גופם ובגדיהם ומצעיהם של מאות ואלפי, אנשים העוברים באותו המקום כל הזמן ובכל שעה. ולא משנה כמה נקי ומבושם תהיה – זה נדבק גם אליך.
בשעות הבוקר המאוחרות יותר מגיעות עגלות ארוחת הבוקר . החולים עצמם אינם טועמים כמעט מאומה. אורחיהם מנסים להכניס קצת שתייה לפיהם או איזה יוגורט במקרה הטוב.
ואחר כך מזיזים את כל המעמדות הנמוכים החוצה – המעמד השליט הגיע. קוראים לזה 'ביקור רופאים'. דלת כל חדר נסגרת לחצי שעה, ואתה עומד בחוץ ומנסה לנחש: לשבט או לחסד? יש התקדמות או נסיגה? יש איזה תוצאות לבדיקת הדם/ סי.טי./ צילום ? כמה זמן עוד יימשך האשפוז? ושאלת השאלות: מתי משתחררים? אתה מנסה לנחש. עדיין אין תשובות. צריך לקבוע שוב תור לרופא היום ובקצת מזל תזכה לראות אותו ותוכל לשאול.
לפני שנה בעת הזאת גרתי ביקום ההוא כמה שבועות. זכור לי כל תאריך אשפוז, כל דיבור, כל נסיעה באמבולנס הביתה וחזרה לשם אחרי שלושה ימים/ שבוע/ עשרה ימים, עד הפעם שלא היה כבר שום שחרור. ושוב תוקף הזיהום ושוב תוקפים אותו במיליוני יחידות אנטיביוטיקה דרך האינפוזיה ושוב לשים לב כשהשקית מתרוקנת ולקרוא מהר לאחות שתמיד נעבעך עסוקה עם משהו אחר באיזה חדר. ושוב להתייאש כשתוצאות הבדיקה מראות שאין שיפור ושוב לבלות שבת בבית החולים ולשנוא כל רגע, ושוב לחזור אליו ולנסות לחייך ולדעת שאלה הימים האחרונים ולמה הוא לא אומר כלום?
הישיבה האינסופית ליד מיטתו של האיש שכל חיי היו חלק מחייו, שכל חייו היו חלק מחיי, ולראות איך מיום ליום הוא נסחף אל היקום ההוא האחר, וכבר אינו אוכל או מדבר, וכבר אינו פוקח את עיניו בבוקר או במשך היום, ורק לחיצת ידו מתחת לסדין מעידה שהוא עדיין כאן. שם. לנסות לשאול אותו משהו, לנסות להשקות אותו מעט תה, לנסות לתת לו קוביית שוקולד, לראות את המבט שאינו רואה אותי, אולי, לא יודעת, לראות את הדמעה מתגלגלת מעינו, לשמוע את אנחתו כשהאח הופך אותו במיטה כמו איזה חפץ שאין בו רצון או שליטה על פרטי היומיום הזעירים ביותר. לעיתים נדירות, בערב, כשאני נפרדת ממנו ואומרת לו שאני הולכת, כשעדיין יכול היה לדבר, הוא שואל למה את לא נשארת אתי, פה לידי, תשני פה, ואני אומרת שאין לי מיטה ואני נוסעת הביתה ומחר בבוקר אחזור, הוא אומר אבל פה זה הבית, לא?
לחשוב על המוות הפוסע במסדרון וסוקר באלף עיניו את נידוניו, ובכל יום ובכל לילה הוא לוקח אתו מישהו ואנו שומעים את הקולות.
בעת ההיא לפני שנה, כשגרתי ביקום ההוא ההזוי, וכל שחר השכמתי לנסוע בפיתולי הכביש התלול, המפתה להרפות, אל הטירה הקודרת ההיא, כל בוקר אמרתי מתי יבוא ערב ובערב ייחלתי לבוקר. עד שלא יכולנו יותר והבאתי אמבולנס פרטי ולקחתי אותו הביתה. ביום שישי , עם כל התרופות בשקיות מוכנות לאינפוזיה ועם כל ההוראות ועם הנחייה לחזור במוצאי שבת. ובערב שבת , סוף סוף בבית, הוא נרגע ורוחו יצאה לחופשי וייסוריו תמו ונשמתו עפה לאוויר הנקי, השקט, של ריח האורנים בחוץ, ושתי סתווניות פרחו בחצרנו.
זה היה בעת הזאת לפני שנה. וכשחזרתי מן היקום ההוא לבדי לביתנו, הייתי אישה אחרת.
