02/05/2024
"בין דיו שחורה ובין רקמת לבן סיבי"
עזריאל קאופמן (2004-1929)
פתיחה בשבת הקרובה, 4/05/24, 11:00, בית האמנים תל-אביב.
תערוכה צנועה זו היא מעין 'יארצייט', ציון יום השנה ה – 20 ל"התפנות" האמן והמשורר, איש המעשה והרוח, עזריאל קאופמן, בתל אביב שכה אהב. בה בעת התערוכה מציינת גם 95 שנה ליום הולדתו, וזאת בחפיפת זמנים סמלית ורב משמעית של שלושת האירועים הללו. המתח הקיומי, הפרטי וההיסטורי, המתקיים במשך הגורל בין היוולדות להתפנות, בין ברכה לקללה, בין מנוסה להישרדות, הוא מנשמת אפה של האמנות של קאופמן, שכל דבר בה נקרא על שם תחילתו ועל שם סופו כאחד.
מצד היארצייט, זו של היידיש האהובה והאבודה שקאופמן שמר לה תמיד כיסופים מסוכסכים, התערוכה היא מעשה של גילוי נשמה בדרך האמנות, של זה אשר כל כולה של שירתו ואמנותו הפלסטית הרב גונית הינה אמנות העלאת רוחות של זמנים היסטוריים, של ארצות ואקלימים, שפות, בני אדם ובני שטן, סוסים ותפוחים עסיסיים, חיות משל וחיות טבע, מצבות ועצים, שהתגלגלו והתלבשו אלה בתוך אלה, עלו והגיחו ושקעו שוב ושוב לחליפות בחומרים הללו שכל כולם עשויים הם מזיכרון חלום וחזון, והיו לשיר או ציור וחיו בהם ממש. זהו פן המציג נאמנה את הרליגיוזיות והחתירה המטפיזית התמימה של קאופמן באמנות.
עיקר התערוכה עבודות שלא שזפתן העין, קבוצת רישומי הדיו השחורה על נייר משנות השישים, אותו מצע זול וזמין גם לכתיבת שירה, מחד, וכמה נציגים מ'הקבוצה הלבנה', רישומים בצבעי אקריליק על בד בפורמט אחיד, אותה צייר כמו בנשימה עצורה במשך ארבע השנים האחרונות טרם לכתו. וזאת על פי הכתוב במסכת אבות: “אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש; הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק”. ובתווך, כמה נציגים מהתקופה הארוכה של הציור כמילוי, ציור המתייחס אל מרכז העשייה האמנותית בישראל אבל בדרך המינורית של 'אחר', באחרות הצנועה והנאמנה לעצמה של קאופמן, שלא מיהרה לקצוץ בנטיעות, ובוודאי שלא לרכב על סוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, בפרהסיה.
ושאר דברי ימיו של עזריאל קאופמן היחיד והמיוחד, סיפור מנוסתו וגדילתו, יצירתו וכתיבתו, וכל אשר חי ואשר עשה ואשר פעל, הרי הם כתובים בספר הבינתחומי המרתק "מלת צלמו בראש בלב", עיונים באמנותו ובשירתו ובחייו של עזריאל קאופמן, בעריכת אשתו, מזל קאופמן, והאמן והפילוסוף חיים דעואל לוסקי, המצורף בזה לתערוכה.
אלברט סויסה, אוצר.