מטיב ילדים - Metiv Kids

איך ילד מספר לך שהוא מפחד - בלי מילים?

הוא בונה מגדל ומפיל אותו שוב ושוב.
הוא מסרב לשחק בבובה שאהב פעם.
הוא יוצר עולם קטן על השטיח ובעולם הזה הוא שולט.

המשחק הוא לא רק משחק.
הוא השפה שדרכה ילדים מעבדים את מה שקורה להם.
ביום חמישי הבא נפגשים לדבר על זה.

יום עיון לאנשי מקצוע: "איך יוצרים מרחב משחק,
מטיב לילדים והורים בשגרת חירום?"

📅 4.6.26 | 9:00 | מרחב מטיב ילדים, גבעת שאול 96 ירושלים
✅ כניסה חינם | הרשמה בקישור או: 02-6299858

מהרו להירשם, מספר המקומות מוגבל: https://www.surveyhero.com/c/merchavkids4june

הורים יקרים,
איך אתם?

בימים אלו המציאות בארץ מורכבת ולא אחידה. חלקנו מנסים לחזור לשגרה, וחלקנו עדיין נמצאים במציאות מתמשכת של לחימה ומתח. אנחנו במטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה, רוצים לפגוש אתכם בדיוק איפה שאתם.

אנחנו מזמינים אתכם לעצור לרגע של התבוננות על חוויית ההורות שלכם בתקופה הזו. דרך התשובות שלכם נוכל ללמוד איך לתמוך בצורה הטובה ביותר בהורים – גם במעבר לשגרה וגם בתוך החירום. ✨

📊 השאלון אנונימי לחלוטין (ומיועד להורים לילדים בגיל הרך ובבית ספר יסודי).

👥 בסיום, תוכלו להצטרף לקהילת ההורים השקטה שלנו ולהתייעץ עם צוות המומחים של המרכז.

📱זו הזדמנות לעצור לרגע (5 דקות), לנשום ולהתבונן - לחצו על הקישור
https://www.surveyhero.com/c/v7cxbpuh

נשמח מאוד לשיתופים כדי שנגיע לכמה שיותר הורים בכל חלקי הארץ.

שמרו את התאריך!🗓️
אנשי מקצוע העובדים עם ילדים והורים
מוזמנים ליום עיון בנושא:
איך יוצרים מרחב משחק מטיב לילדים והורים בשגרת חירום?
מתי? 4.6.2026 בשעה 9:00-13:30
איפה? מרחב מטיב ילדים - בניין גלסמן, גבעת שאול 96 ירושלים
🌱 ההשתתפות ללא עלות אך נדרשת הרשמה מראש בקישור: https://www.surveyhero.com/c/merchavkids4june
לשאלות נוספות ניתן לפנות אלינו:
📞טלפון + ווטסאפ: 972-6294858
📧 מייל: [email protected]

איך יוצרים מרחב משחק מטיב לילדים והורים בשגרת חירום?

ביום חמישי, 4.6.26, נקיים יום עיון של מטיב ילדים, שבו נציג את המודל של מרחב מטיב ילדים: מרחב משחק מונחה ומיודע טראומה, המאפשר התבוננות מקצועית בקשר הורה־ילד, זיהוי ראשוני של צרכים רגשיים והתפתחותיים, והכוונה להמשך טיפול או תמיכה.

בתכנית:
- משחקיות בשדה הטראומה
- ממצאים ראשוניים מהשטח
- הצגת המודל הקליני של מרחב מטיב ילדים
- סדנה חווייתית ביוגה מודעת טראומה עם ילדים והורים

יום העיון מיועד לאנשי ונשות מקצוע מתחומי הטיפול, החינוך, הבריאות והרווחה.

האירוע יתקיים במרכז הרפואי הרצוג בירושלים.
ההשתתפות ללא עלות, בהרשמה מראש. מספר המקומות מוגבל.

להרשמה: [email protected]

🗓️ *מטפלים בהורים וילדים צעירים? שמרו את התאריך!*
לאחר תקופת הרצה, אנו מזמינים אתכם, אנשי מקצוע העובדים עם ילדים והורים, למפגש חשיפה בו תוכלו להכיר את "מרחב מטיב ילדים".
*בואו לשמוע ולהכיר מקרוב את המודל הייחודי שלנו, לראות את המרחב ולקבל כלים ופרטים נוספים.*
*מתי?* 4.6.2026 משעה 09:00-13:30
*איפה?* מרחב מטיב ילדים - המרכז הרפואי הרצוג, ירושלים
פרטים נוספים בקרוב...

---
מה זה מרחב מטיב ילדים? 🤔
במפגש עם הורים לילדים צעירים, לא פעם עולה צורך ב"הכוונה ראשונית". רגע לפני מתן המלצה או אבחנה, תוך כדי המתנה לטיפול, או כשיש שאלה ממוקדת לגבי מצבו הרגשי של הילד או הילדה.
*מרחב מטיב ילדים נבנה בדיוק עבור מצבים אלו.*

המענה כולל פגישה חד-פעמית להורים ולילד, שבמהלכה מתבצעת תצפית מקצועית וניתנת הכוונה ראשונית. בסיום, ההורים מקבלים דוח מסכם עם המלצות וכיווני פעולה.
🌱 השירות ניתן ללא תשלום ומהווה מענה משלים למערך הטיפולי הקיים.

לשאלות נוספות ניתן לפנות אלינו:
📞 טלפון + ווטסאפ: 972-6294858, 📧 מייל: [email protected]

אמא שואלת:
הבת שלנו לא מוכנה לישון לבד בשבועיים האחרונים, רוצה לישון רק בממ״ד ושנהיה איתה. עשתה פיפי בשינה בשתי לילות השבוע. אומרת שהיא לא מצליחה להירדם כי היא מפחדת. היא מדברת על מפלצות ודמויות, אבל במהלך היום כל הזמן מדברת על אזעקות ולאן תלך אם תהיה אזעקה.

שרית עונה:
מה שאת מתארת מאוד הגיוני על רקע התקופה האחרונה. הרבה ילדים לא אומרים ישר “אני מפחדת מהמלחמה” או “אני מפחדת מאזעקות”, אלא הפחד יוצא דרך מפלצות, דמויות, קושי לישון לבד, היצמדות, או אפילו פיפי בלילה. לעיתים קרובות זה לא פחד נפרד, אלא אותו פחד שקיבל צורה בשפה של ילדים.

דווקא עכשיו, כשיש כבר הפסקת אש והלימודים חזרו ברוב הארץ, חשוב לדבר על זה בגלוי. אפשר לומר לה משהו כמו:
> “אני חושבת שהפחדים התחילו בזמן המלחמה, כשהיו אזעקות והיה צריך כל הזמן לחשוב לאן הולכים. גם אם עכשיו כבר יש שינוי משמח ואין אזעקות, לפעמים לגוף וללב לוקח עוד זמן להירגע.”

המשפט הזה עושה כמה דברים חשובים יחד: הוא מחבר את הפחד למה שבאמת קרה, מוריד ממנה תחושה שמשהו “לא בסדר” אצלה, וגם נותן תקווה. יש כאן מסר ברור: היה מפחיד, עכשיו המצב השתנה, והפחד יכול להישאר עוד קצת אבל לאט לאט הוא יירגע .

כדאי גם להחזיק את שני הדברים יחד: גם אמפתיה וגם כיוון. מצד אחד, לא לבטל את הפחד. מצד שני, להזכיר בעדינות את השינוי במציאות. למשל:
> “אני יודעת שאת עדיין פוחדת בלילה. זה מובן. ובאותו זמן, עכשיו כבר שקט יותר, יש גן ובית ספר, ואין אזעקות. לאט לאט נעזור לגוף שלך ללמוד שהמצב השתנה.”

מבחינה מעשית, הייתי בונה את הערב סביב תחושת ביטחון ויציאה הדרגתית מהמצב של חירום. טקס שינה קבוע יכול לעזור מאוד: מקלחת, משהו רגוע, סיפור, מגע, אולי משפט קבוע שחוזר כל ערב. אפשר גם להגיד לפני השינה:
> “עכשיו לילה רגיל. אנחנו בבית, יש לנו מה לעשות אם צריך, ועכשיו אפשר לנוח.”

אם היא מבקשת לישון איתכם או רק בממ״ד, לא חייבים להילחם בזה חזיתית, אבל כן כדאי להתחיל לחשוב על חזרה הדרגתית. למשל, להישאר איתה עד שנרדמת, או לקבוע צעד קטן אחד של חזרה למקום השינה הרגיל. המטרה היא לא להכריח, אלא לעזור לה להרגיש שיש תנועה חזרה לשגרה.

לגבי הפיפי בלילה, גם זה יכול להיות חלק מתגובה למתח. עדיף להתייחס לזה בשקט, בלי ביקורת ובלי דרמה, מתוך הבנה שהגוף שלה עדיין מתאושש.

בקיצור, הייתי ממש ממליצה לומר לה באופן ברור: הפחדים הופיעו בזמן המלחמה, כשהיו אזעקות . עכשיו כבר יש שינוי משמח, אין אזעקות, וחזרו גם למסגרות. זה לא אומר שהפחד נעלם מיד, אבל זה כן אומר שאפשר להתחיל לעזור לו להירגע. לפעמים עצם השיחה הישירה הזו כבר עושה הרבה סדר בתוך מה שהיא מרגישה.

Metiv: The Israel Psychotrauma Center - מטיב: המרכז הישראלי לפסיכוטראומה מטיב ילדים - Metiv Kids פנדה - ויסות רגשי לילדים שרית שרם יבין - פסיכולוגית

איך מדברים עם ילדים על יום השואה כשאנחנו בעצמנו בתוך מלחמה? 🎗️
השנה, השיחה על יום השואה מרגישה אחרת.
הילדים שלנו כבר יודעים מהי מלחמה. הם מכירים אזעקות, מרחבים מוגנים ודריכות מקרוב.
השאלות שלהם הן כבר לא רק על "מה קרה אז"הן מתחברות מיד ל"מה קורה עכשיו".

אז איך מתווכים להם את ההבדל, בלי להבהיל אבל גם בלי לטשטש?
אפשר ומומלץ להתחיל מהמקום המוכר להם:
"גם אז הייתה מלחמה. וגם אז אנשים פחדו, התחבאו, וניסו לשמור על המשפחה שלהם."

ואז, להוסיף בעדינות את ההבדל המשמעותי שמייצר ביטחון:
- היום יש לנו הגנה: יש לנו מדינה וצבא ששומרים עלינו. יש מי שתפקידו להגן, יש לאן לרוץ כשיש אזעקה ויש מרחבים מוגנים. אנחנו לא לבד.
- בשואה זה היה אחרת: לא הייתה מדינה, לא היה צבא שיגן, ולא היו מקומות בטוחים באמת. אנשים נאלצו להתמודד לבד מול סכנה גדולה.

לתת מקום לרגש, אבל לא לעצור שם
חשוב לעצור לרגע ולתת מקום למה שההסבר הזה מעורר שאלות, דאגה, אולי פחד. אך לא פחות חשוב להמשיך עוד צעד אחד קדימה:
1. לדבר על כוחות ותושייה: לספר שגם בתנאים קשים מאוד, אנשים דאגו זה לזה, שמרו על הילדים ומצאו דרכים קטנות לשמור על צלם אנוש.
2. להזכיר את הסוף: המלחמה ההיא נגמרה, כמו שכל המלחמות נגמרות. "היו אנשים שלא שרדו וזה עצוב מאוד, אבל היו רבים ששרדו ובנו כאן חיים, משפחות ומדינה".

המסר שלנו לילדים (ולעצמנו)
לילדים שגדלים היום במציאות של חירום, יש כאן שיעור עמוק: אנחנו לא מבטיחים שאין פחד, אבל אנחנו כן מחזיקים יחד את הידיעה שיש לנו הגנה, שיש לנו כוחות ושיש למלחמה סוף.
לפעמים, הידיעה הזו היא בדיוק מה שהם צריכים כדי להרגיש בטוחים יותר. 🤍

אין פילים באופק: איך מחזירים לילדים (ולעצמנו) את תחושת האונים?

יש בדיחה ישנה על אדם שיושב ברכבת וכל כמה דקות מקמט עמוד מהעיתון שלו וזורק אותו מהחלון. נוסע שיושב מולו, מבולבל לגמרי, שואל אותו בסוף: "תגיד, למה אתה עושה את זה?".
"זה נגד פילים", משיב לו האיש.
"אבל אין פילים באזור הזה!", תמה הנוסע.
והאיש מחייך: "נו, אתה רואה שזה עובד?".

אני נזכרת בבדיחה הזו עכשיו, כשכולנו מנסים "לזרוק עיתונים מהחלון" כדי להרגיש שליטה בתוך מציאות שמתהפכת עלינו כל רגע. בשנתיים וחצי האחרונות, הילדים שלנו גדלו לתוך עולם של "קטיעות": הודעות על ביטולים ברגע האחרון, מעברים חדים בין מרחב מוגן לשגרה, והתראות שמשנות את סדר היום בשנייה.

חוויית חוסר האונים היא חלק מהקיום האנושי, אבל עבור הילדים שלנו היא הפכה לטבע שני. וכשילד מרגיש שאין לו שום השפעה על מה שקורה לו, מערכת העצבים שלו נכנסת למצב של הישרדות.

המשימה שלנו: לתווך את ה"למה"
תפקיד ההורים בימים הקרובים הוא לא "לנרמל" את הטירוף, אלא להסביר אותו. ילד שחי בעולם לא צפוי, בלי לדעת מי קיבל את ההחלטות ולמה, עלול לאבד את היכולת לזהות דפוסים בצורה טובה ולגדול לתוך עולם שהוא לא מסוגל להבין.

לכן, אנחנו צריכים להיות הגשר שלהם להבנת המציאות:
"כרגע המדינות החליטו לעשות 'פוס' על המלחמה ולנסות לעשות שולם, אז בינתיים כולם הסכימו להפסיק לירות טילים".

בלי הבטחות שווא ("זה נגמר לתמיד"), אלא עם אמת מתווכת: "הם הסכימו לשבועיים, אנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך, אבל בינתיים זה המצב".

להחזיר את ההגה לידיים הקטנות
כדי לעבור מ"חוסר אונים" ל"אונים", אנחנו צריכים להחזיר לילדים את השליטה במקומות שבהם היא אפשרית. אלו הניצחונות הקטנים של היום-יום:

"אתה רוצה ללכת לגן מוקדם או קצת יותר מאוחר?"

"להישאר היום לצהרון או שנחזור הביתה קודם?"

"ללבוש את השמלה החגיגית או בגדים רגילים?"

כל בחירה כזו היא הצהרה: יש לי השפעה. הקול שלי נשמע. אני לא רק עלה נידף ברוח המלחמה.

לתת מקום לשני החלקים שבלב
ולבסוף, אנחנו צריכים לתת שם לבלבול. ילד יכול להרגיש שני דברים סותרים בו-זמנית, וזה בסדר גמור. אפשר להגיד לו:

"אולי יש אצלך בלב שני חלקים עכשיו: חלק אחד שממש התגעגע לחברים ולגן, וחלק שני שקצת מפחד ורוצה להישאר בבית, כי שם אבא ואמא שומרים עליך".

הלגיטימציה הזו היא המרחב המוגן האמיתי. כשאנחנו אומרים להם "אנחנו סומכים על מי שמקבל את ההחלטות, ולכן אנחנו חוזרים", אנחנו מעבירים להם את היכולת לסמוך על העולם, ובעיקר עלינו.

כתבה: שרית שרם יבין - פסיכולוגית מנהלת מרפאת הילדים בעמותת

מה עושים ביום כזה? שולחים ילדים למסגרות או לא?

Send a message to learn more