המחלקה לפסיכולוגיה - האוניברסיטה העברית

WE ARE HIRING!

The Department of Psychology at The Hebrew University of Jerusalem, Israel has an open rank tenure-track faculty openings to the 2027-2028 academic year in the following programs:

* Full Time Tenure Track Faculty Position - Any Subfield in Psychology

* Mid Career/Senior Hire Tenure Track Faculty Positions - 2027-2028

We expect the position to begin in the academic year of 2027-2028. Opening the position is subject to budgetary considerations.

For information about the Department of Psychology at The Hebrew University, visit https://en.psychology.huji.ac.il/.

For further information about the position, contact Prof. Eran Halperin Chair of the Department of Psychology ([email protected]).

Applications should arrive by Sep 15, 2026

please apply here http://ttp.huji.ac.il

ברכות לד"ר אמיר טל על זכייתו במלגת אלון

מלגת אלון היא תכנית יוקרתית מטעם הות"ת שנועדה לתמוך במדענים צעירים ומצטיינים. כ-25 מלגות מוענקות מידי שנה.

אמיר הוא חבר סגל משותף של המחלקה לפסיכולוגיה של החוג למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטה העברית ומוביל במחלקה את ההדגש בפסיכולוגיה חישובית לתלמידי הבוגר

עונה חדשה של "מחלקה פתוחה" כבר כאן

פודקאסט על פסיכולוגיה, חברה, מוח וכל מה שביניהם. בעונה החדשה פרופ' רן חסין וסטודנטיות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מארחים את החוקרות והחוקרים המובילים בתחום לשיחות על השאלות הכי מסקרנות שיש:

כולנו אוהבים לחשוב שהזיכרון שלנו מתעד את החיים כמו מצלמה. אבל מה אם הוא בעצם הרבה יותר דומה לעורך סרטים?
בפרק הזה של "מחלקה פתוחה" ננסה להבין איך המוח מחליט אילו רגעים לשמור ואילו להשאיר בחוץ למה שני אנשים יכולים לזכור את אותו אירוע בצורה שונה לגמרי; והאם בכל פעם שאנחנו נזכרות במשהו אנחנו בעצם משנות אותו קצת.
מוזמנים להאזין לפרופ' רן חסין ולסטודנטית הדר שטאבור מדברים על השאלה מה אם הזיכרון שלנו לא אמין עם ד"ר איה בן יעקב

אנדרואיד

https://open.spotify.com/episode/7rkiqSBkknlno4bqCx9ijw?si=eSAzcMYTSDuiLQUnRDdxrQ

אפל
https://open.spotify.com/episode/7rkiqSBkknlno4bqCx9ijw?si=4seGnwH2TpqF6ZTVxduLDw

מה אם הזיכרון שלנו לא אמין? | ד"ר איה בן יעקב מחלקה פתוחה · Episode

האם כתיבה על הפחדים העמוקים ביותר שלנו יכולה להפחית חרדה?

במחקר מבוקר אקראי של ד"ר אלעד זלוטניק מהמעבדה של פרופ' יונתן הפרט שפורסם לאחרונה נמצא כי ארבעה מפגשי כתיבה קצרים, שהועברו באופן מקוון, הובילו לירידה משמעותית בתסמיני חרדה, כאשר השיפור נמשך לפחות חודשיים לאחר סיום ההתערבות.

המחקר גם מספק תובנות חדשות לגבי כיצד טיפול בחשיפה פועל. הממצאים מצביעים על כך שהשיפור עשוי להתרחש באמצעות שני מסלולים משלימים: חיזוק היכולת לשאת מצוקה רגשית, ושינוי האופן שבו אנשים מגיבים לאיומים שהם חוששים מהם יותר מכל. הבנה טובה יותר של מנגנונים אלה עשויה לסייע בפיתוח טיפולים יעילים יותר.

לקריאת המאמר המלא https://journals.sagepub.com/doi/10.1177/21677026261459024

Can writing about our deepest fears reduce anxiety?
A randomized controlled trial led by Dr. Elad Zlotnick from Prof., Jonathan Huppert's lab found that four brief online writing sessions led to meaningful reductions in anxiety symptoms, with benefits continuing for at least two months after treatment.
The study also provides new insights into how exposure works. The findings suggest that improvement may occur through two complementary pathways: increasing people's ability to tolerate emotional distress, and changing the way they respond to the threats they fear most. Better understanding these mechanisms may help improve future treatments.

See full article :https://journals.sagepub.com/doi/10.1177/21677026261459024

עונה חדשה של "מחלקה פתוחה" כבר כאן

פודקאסט על פסיכולוגיה, חברה, מוח וכל מה שביניהם. בעונה החדשה פרופ' רן חסין וסטודנטיות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מארחים את החוקרות והחוקרים המובילים בתחום לשיחות על השאלות הכי מסקרנות שיש:

בעולם שבו חברות תרופות משקיעות הון בפיתוח כדורים חדשים ומנסות לפתור כל כאב ותופעה רפואית, עולה שאלה מפתיעה: יכול להיות שהתשובה בכלל נמצאת בפלסבו? כן כן, אותן תקופות דמה שרין בהן אפילו גרם של חומר פעיל
בפרק זה של "מחלקה פתוחה ננסה להבין איך ניתוח שלא נעשה בו כלום הצליח להקל על אנשים עם כאבים אורתופדיים ולשפר תשמינים של פרקינסון; אם הדרך לשפר את המדדים שלנו היא פשוט לחשוב שאנחנו עושים יותר ספורט גם כשאנחנו לא; ולמה, עם כל זה, רופאים עדיין לא ממש רצים להשתמש ב"תרופות הקסם" האלה
מוזמנים להאזין לפרופ' רן חסין ולסטודנטית שקד שחר מדברים על השאלה יכול להיות שפלסבו הוא התרופה החזקה בעולם עם ד"ר רותם בוטויניק נצר

אנדרואיד
https://open.spotify.com/episode/6pEKLSvDUolGJ6Ngzrq2vl?si=MV0RsyrORaG_SseS1OgNHg
אפל
https://open.spotify.com/episode/6pEKLSvDUolGJ6Ngzrq2vl?si=fiUxv2-rTX6l5UmuSbn8zA

ברכות לד"ר דבורה מרציאנו ולפרופ' שלמה ישראל על היכללותם ברשימת המורים/ות המצטיינים/ות של הפקולטה למדעי החברה לשנת תשפ"ה

ההצטיינות נקבעת לפי משובי ההוראה אותם מילאו הסטודנטים והסטודנטיות.
קבוצת המורים/ות המצטיינים/ות נבחרה בקפידה על פי מספר קריטריונים ביניהם הוראה של לפחות שלושה קורסים וקבלת ממוצע ציונים הגבוה ביותר בשביעות הרצון הכללית מהמורה

גאים בכם

אנחנו נוטים לחשוב שכשמישהו קרוב אלינו עצוב או מוטרד, המטרה הברורה מאליה היא לנסות "להרים" אותו ולגרום לו להרגיש טוב יותר. אבל האם הרצון הזה הוא באמת אוניברסלי? מחקר חדש מגלה שהדרך שבה אנחנו תומכים ברגשות של אחרים תלויה במידה רבה בתרבות שבה גדלנו.

חשבו על הפעם האחרונה שראיתם חבר במצוקה. האם מיד ניסיתם להצחיק אותו או להסיח את דעתו מהכאב? אולי בתרבויות מסוימות, הכאב הזה נתפס דווקא כדבר חשוב? מחקר חדש של הדוקטורנטית שיר גינוסר-יערי בהנחיית פרופ' מאיה תמיר בשיתוף חוקרים מגרמניה, ארה"ב ומדינות נוספות, התפרסם בכתב העת היוקרתי PNAS. המחקר בוחן כיצד הבדלים בין תרבויות אינדיבידואליסטיות לקולקטיביסטיות מעצבים את המוטיבציה שלנו לווסת רגשות של אחרים.

במהלך המחקר, שכלל אלפי משתתפים מ-17 מדינות שונות, נמצא כי בתרבויות אינדיבידואליות (כמו בארה"ב או במערב אירופה), לאנשים יש מוטיבציה גבוהה משמעותית להפחית רגשות לא נעימים אצל אחרים. לעומת זאת, בתרבויות קולקטיביסטיות (כמו במזרח אסיה), רגשות לא נעימים נתפסים לעיתים כבעלי ערך "אינסטרומנטלי" – כלומר, הם נחשבים ככלים מועילים לצמיחה אישית, לחיזוק קשרים חברתיים או לשמירה על הרמוניה, ולכן המוטיבציה להעלים אותם מיד נמוכה יותר.

מדוע זה חשוב? הממצאים מאתגרים את ההנחה המערבית שיש "דרך נכונה" אחת לתת תמיכה רגשית. הבנת המנגנונים הללו חיונית לא רק לפסיכולוגיה תיאורטית, אלא גם לשיפור טיפולים נפשיים בסביבה רב-תרבותית ולחיזוק קשרים בינאישיים בחברה גלובלית.

למאמר המלא: https://doi.org/10.1073/pnas.2533994123

We tend to think that when someone close to us is sad or distressed, the obvious goal is to try to "cheer them up" and make them feel better. But is this desire truly universal? A new study reveals that the way we support the emotions of others depends heavily on the culture in which we were raised.

Think about the last time you saw a friend in distress. Did you immediately try to make them laugh or distract them from their pain? In some cultures, that pain might actually be perceived as something important. A new study by PhD candidate Shira Ginosar-Yaari, supervised by Prof. Maya Tamir, in collaboration with researchers from Germany, the USA, and other countries, was published in the prestigious journal PNAS. The research examines how differences between individualist and collectivist cultures shape our motivation to regulate the emotions of others.

The study, which involved thousands of participants from 17 different countries, found that in individualist cultures (such as in the USA or Western Europe), people have a significantly higher motivation to decrease unpleasant emotions in others. In contrast, in collectivist cultures (such as in East Asia), unpleasant emotions are often seen as having "instrumental" value—meaning they are considered useful tools for personal growth, strengthening social bonds, or maintaining harmony. Consequently, the motivation to eliminate them immediately is lower.

Why does this matter? These findings challenge the Western assumption that there is only one "right way" to provide emotional support. Understanding these mechanisms is essential not only for theoretical psychology but also for improving mental health treatments in multicultural environments and strengthening interpersonal relationships in a global society.

Link to the full paper: https://doi.org/10.1073/pnas.2533994123

ברכות לחברי סגל המחלקה זוכי מענקי ISF לשנת תשפ"ז

ד"ר רותם בוטויניק נצר: התאמה אישית של אפקט הפלסבו באמצעות מסגור וייחוס

פרופ' שלמה ישראל: המוח החברתי בוויסות תיאבון: לחץ, תמיכה חברתית, ואוקסיטוצין

פרופ' טלי קליימן: צפייה בתהליך קבלת ההחלטה משנה את הדינמיקה של ההחלטה ואת הרפלקציה עליה

פרופ' ערן אלדר: מהיכן נובעים יעדי התקרבות והימנעות: תיאוריה חישובית מבוססת מדיניות ומחקר אמפירי

פרופ' ענת פרי: תפקידם של ערוצי המידע השונים בתהליך האמפתי

עונה חדשה של "מחלקה פתוחה" כבר כאן

פודקאסט על פסיכולוגיה, חברה, מוח וכל מה שביניהם. בעונה החדשה פרופ' רן חסין וסטודנטיות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מארחים את החוקרות והחוקרים המובילים בתחום לשיחות על השאלות הכי מסקרנות שיש:

אנשים אוהבים לחשוב שהם יודעים להבחין בין טוב לרע, לעזור כשצריך לעשות את הדבר הנכון

בפרק זה של "מחלקה פתוחה" ננסה להבין מאיפה בכלל מגיע המוסר שלנו; מה אפשר ללמוד עליו מקופים ומילדים קטנים; האם בנות באמת נוטות להתנהג בצורה יותר מתחשבת מבנים; ולמה אנשים שחיים במרחק של כמה מטרים זה מזה – יהודים וערבים למשל – יכולים לפתח תפיסות מוסריות שונות כל כך

מוזמנ/ות להאזין לפרופ' רן חסין ולסטודנטית ליה חיון מדברים עם ד"ר אבי בנוזיו על השאלה מי לימד אותנו להיות מוסריים

אנדרואיד https://open.spotify.com/episode/2LniNKKW5xQF5ObFEb2Rlt?si=0fm7PLNsTx648gL8GHOh9Q
אפל
https://open.spotify.com/episode/0wF2FD27NXHrajSowYByGv?si=r4LDcSB2S7mMWvg_lt6VSA

מי לימד אותנו להיות מוסריים | ד"ר אבי בנוזיו מחלקה פתוחה · Episode

אנחנו בטוחים שאנחנו רואים את העולם כפי שהוא באמת, אבל האם ייתכן שיש דברים שפשוט "נעלמים" לנו מהראייה, לא בגלל שהם לא שם – אלא בגלל שהמוח שלנו פשוט לא מצפה לראות אותם?

מחקר חדש ומרתק של ד"ר רשא כרדוש, חברת סגל חדשה במחלקה לפסיכולוגיה, שפורסם ב-PNAS בוחן תופעה מפתיעה: "עיוורון להיעדרות מיעוטים". מסתבר שהמוח שלנו מתוכנת להבחין במה שנוכח, אך מתקשה מאוד לתפוס את ההיעדרות של קבוצות מיעוט מהסביבה החברתית שלנו, גם כשההיעדרות הזו משמעותית ומתמשכת לאורך שנים.

בניגוד להיעדרות של קבוצות רוב, שקופצת לנו לעין מיד, ההיעדרות של מיעוטים נוטה להישאר "שקופה". הממצאים מראים שמדובר במנגנון קוגניטיבי בסיסי – אנחנו מצפים לראות את מה שהכרנו בעבר, והציפייה הזו מעצבת את מה שאנחנו קולטים בפועל. החוקרים גילו שהעיוורון הזה חוצה אידיאולוגיות ועמדות חברתיות, וקיים אפילו בקרב חברי קבוצות המיעוט עצמם.

למה זה חשוב? כי אי אפשר לפעול לתיקון בעיות שאנחנו לא תופסים כמציאות. הבנת העיוורון הזה היא צעד הכרחי בדרך לחברה מכילה ושוויונית יותר. כשאנחנו מבינים מה "מעוור" אותנו, יש לנו סיכוי טוב יותר לפקוח את העיניים.

למאמר המלא ב-PNAS: https://www.pnas.org/doi/10.1073/pnas.2516655123

We tend to believe we see the world as it is, but is it possible that some things simply "disappear" from our view—not because they aren't there, but because our brains simply aren't expecting them?

A fascinating new study published in PNAS, led by Dr. Rasha Kardosh, a new faculty member in the Department of Psychology, explores a surprising phenomenon: 'blindness to minority absence.' It turns out that our brains are hardwired to notice what is present, but struggle to perceive the absence of minority groups from our social environments, even when that absence is meaningful and persists for years.

Unlike the absence of majority groups, which is readily noticeable, the absence of minorities tends to remain "invisible." The findings suggest this stems from a fundamental cognitive bias: we are shaped by our learned expectations, and those expectations dictate what we perceive. The researchers found that this blindness transcends personal ideologies and social attitudes, appearing even among members of the minority groups themselves.

Why does this matter? Because we cannot address problems we do not perceive as reality. Understanding this bias is a critical step toward fostering a more inclusive and equitable society. Once we understand what blinds us, we have a better chance of opening our eyes.

Link to the full article: https://www.pnas.org/doi/10.1073/pnas.2516655123