מיטל בן-יוסף ירדן - הנחיית הורים, ייעוץ שינה וגמילה מחיתולים

יום המעשים הטובים! 24.3

לכבוד היום הזה אני מזמינה את מי שרוצה להתייעץ איתי על גמילה מחיתולים או על שינה בקטנטנים או על כל נושא בהורות שבא לכם לחפור עליו איתי - בגישת הורות מקרבת.
אני בבידוד במיטה (הכל בסדר! אבל זה אומר שאפשר בעיקר להתכתב איתי) ומקווה שיהיה לי זמן לענות לכל מי שיצטרך 🤩

https://www.washington.edu/news/2017/11/15/what-counts-as-nature-it-all-depends/
זו הכתבה המעניינת ממנה לקחתי את התמונה - ככל שנראה לילדים יותר סוגים של טבע בילדותם כך הם ירצו לשמור יותר על הטבע.

מעבר לכעס

הבוקר כשהגענו לגן עשיתי את כל הדברים שאנחנו עושים יחד בדרך כלל:
הנחתי את התיק שלו, הגשתי לו את הבקבוק לשים במקום וניגשתי לדבר עם אחת הסייעות. אחר כך פניתי ללכת והצעתי לו את היד שלי ל"כיף, למעלה עדיף" של פרידה. עשינו את הטקס כלשונו ועדיין, כשפניתי ללכת הוא נמרח עלי בעצב וחיבק אותי חזק.

בלב חשבתי לעצמי "אבל רגע, עשיתי הכל! לפי הכללים! אתה לא אמור להיות עצוב עכשיו!". הייתי כבר בדרך החוצה והנה הוא מושך אותי אל הגן ואומר בכעס "בואי איתי!"

וזה היה מרגיז לשמוע טון כועס מופנה כלפיי, מביך שהוא עשה את זה מול כל הגן וגם הייתי מתוסכלת כי רציתי ששאר הבוקר שלי כבר יתחיל - כבר חשבתי שהנה אני תיכף יוצאת. אבל מכל הרגשות שעלו בי באותו רגע, החזק ביותר היה בלבול - לא הבנתי מה קרה לילד שלי.

למזלי, הצלחתי לראות עליו שגם אם לא ברור לי מה, משהו בכל זאת קרה. לא תמיד אני זוכרת את האמת הפשוטה הזו. כעס ועצב לא מופיעים מהאוויר, הוא צריך משהו והוא לא מקבל אותו.

התחלתי בדרך שהתרגלתי לחשוב בה, ושאלתי אותו למה הוא מדבר אלי בכעס. לא קיבלתי שום תגובה. אחרי שהוא הדביק את השם שלו על לוח הנוכחות הוא משך אותי לכיוון אחר והתעלם מחבר טוב שבא בשמחה לדבר איתו. עצרתי לעשות חושבים, כרעתי והסתכלתי עליו - הוא נשען עלי ובאותו רגע יכולתי שוב לראות שקשה לו.

הפעם שאלתי אותו אם זה נכון, אם קשה לו והוא הנהן והתרפק עלי. הרגע הזה במקום רגוע איפשר לי לחשוב קצת על איזה צורך יכול לעמוד מאחורי הכעס הזה. עברתי על רשימת המכולת הזו פריט פריט - הוא אכל בבוקר, גם היה בשירותים, אין שומדבר מיוחד ביום הזה בגן. אבל! (והנורה כבר זהרה לי מעל הראש) הוא לא שתה מאז שקם!

שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות והוא הסתכל עלי כאילו גם אצלו נדלקה נורה. הוא מיד אמר לי "כן!" והלכנו יחד אל הבקבוק. חצי בקבוק מאוחר יותר הוא הניח אותו, ניגב את הפה, ובלי למצמץ ניגש אלי ואמר:
"אמא, אני הולך לשחק עכשיו, אז.. ביי ביי! שיהיה לך יום טווווווווב!".

אחרי שהצלחתי לסגור את הפה הפעור שלי, חייכתי ויצאתי מהגן. איזה אושר זה לדעת שהצלחתי לראות את הילד שלי וללמד אותו שכעס הוא רק דגל, סימן שצריך לקרוא. לא התחלנו מלחמה, פתרנו את הבעיה. ושנינו מחייכים.

הילדים שלנו רוצים לשחק, להשתלב, ללמוד ולהיות שותפים בעשייה. אם הם לא עושים את זה, תמיד יש סיבה. לא תמיד אנחנו רגועים מספיק בשביל להתעלות מעל הכאב או ההפתעה שלנו ולהסתכל על הילד. לא תמיד נגלה מה הסיבה לכעס, אבל בכל פעם שנהיה איתו ברגע הזה, איתו - ולא נגדו, אנחנו מלמדים אותו שיעור רב עוצמה על איך להיות בנאדם.

מזל טוב לי! לכבוד יום ההולדת שלי אני מודה בפליאה על כל הטוב שזכיתי בו - היכולת לחשוב, היכולת ליצור מהמחשבה שלי פינה בעולם עבורי ועבור ילדיי, על הילדים שלי! פלאים שלא מפסיקים להדהים אותי ועל טוהר שאיתי, שמאפשר לי ומתכוונן אלי ועושה את החיים שלי למה שהם ❤

אני מאחלת לי עולם שבו אנשים מבינים את גודל כוחה של ההבנה והאמפתיה, את קסמה של הקירבה אל כל אדם. מאחלת לי להצליח לראות את הקושי של האדם שקשה איתי, את הכוונה הטובה של המייעצים והמייעצות ואת האהבה הגדולה שרק רוצה לצאת מתוכנו בכל רגע.

מתנות ליומולדת! אשמח מאוד לשמוע - איפה אתם זיהיתם היום כוונות טובות במצב מרגיז? קושי של אדם שמקשה עליכם? איפה קרה שיחד עם ה"אוף!" יצא לכם גם להסתכל באמת על האדם שמולכם ולהבין מדוע?
מזכירה שכיוון שגם הילדים שלנו הם אנשים, גם הם נחשבים במשחק הזה. 😀
מתרגשת ❤

היה מעניין ומפרה ובעיקר מעורר השראה, להרצות בתרגום סימולטני לערבית ולשפת הסימנים. תודה לאנואר שנרתם למשימה והשקיע כל כך ועזר לי להימנע מטעויות תרגום מביכות ( Etty Zohar Amouyal אשמח לתייג). אתי, ההשקעה בערב הייתה מורגשת, הילדים נראו מאושרים וההורים קיבלו זמן חופשי. בקצרה - אפשר לשדך אותך לגננות של הילדים שלי? 😍

אני יוצאת מדעתי.
יוצאת. מדעתי. כבר.
למה היא לא פשוט עוצמת עיניים וי-ש-נ-הההה??

מוכר?

תסכול הוא המפתח.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה. המון פעמים שבהם תלשתי שערות ולמחרת החום שלו עלה, השן שלה בקעה, היא התחילה ללכת, הוא התחיל להתגלגל. אבל ברגע שהבנתי את זה - החיים שלי הפכו להיות הרבה יותר פשוטים. יש הרבה "אמור להיות" ו"צריך להיות" בהורות. כולנו מכירים את הרעש של כל הדעות מסביב לנו, שכולם מרעיפים עלינו באהבה ועם כל הרצון (האמיתי!) לעזור. יש גם את הדברים שהיו עד עכשיו, מה שהתרגלתי אליו, מה שלמדתי על הילדה שלי. ואז פתאום - זה משתנה. זה לא כמו שהיה, זה לא כמו שאמור להיות, זה לא כמו שציפיתי שיהיה. אני עושה את הכל כמו שאני רגילה ויודעת אבל התוצאה שונה.

תסכול - כשמתחיל להיווצר לי הרעם הזה בבטן בזמן שאני בעצם עוסקת בלהשרות אווירה מרגיעה וששששקטה בשעת ההשכבה. כשאני אומרת "אוף!" ו"יווווו" ובשלבים מאוחרים שלו, כשאני יוצאת מהחדר בזעם ומחליטה לעולם לא להרדים אותה יותר, היא כבר תישן כשתצטרך (מה,לא?).

תסכול הוא הסימן שלי לכך שמה שאני עושה אינו עונה על הצרכים שלי ושל ילדי כרגע. יכול להיות שהוא לא עייף, עייף מדי, יכול להיות שיש לו צורך אחר שאיננו מסופק - רעב, צורך בקרבה, צורך בבטחון. יכול להיות שכואב לו, שמשהו מציק לו. יכול להיות שהוא עומד ללמוד משהו חדש ומרגש והגוף שלו כולו מתרגש גם כן.

ידע הוא כח. היום, כשאני מזהה אצלי את הסימנים הראשונים לתסכול אני מסוגלת לעצור ולהתבונן לרגע. למה אני מתוסכלת? האם עבר עלי יום קשה, האם אני עייפה במיוחד? האם אני זקוקה לשינוי? או שאולי ההרדמה באמת קשה במיוחד היום? מה היה היום? האם הגננת אמרה משהו על הגן? היא חזרה עם שריטה על העין? היא נראתה לי קצת עייפה במיוחד? היא התחילה לעשות משהו שלא עשתה בעבר? למלמל בצורה קצת יותר מובחנת? אבא לא היה בשני הערבים האחרונים? היא הייתה יותר בוכיה מבדרך כלל?

וזה לא משנה מה הסיבה לקושי. כי ברגע שאני יודעת לעצור את השגרה ולהבין שמשהו מיוחד קורה פה, אני יכולה לגייס סבלנות ותובנות מהיום שעבר וממה שאני יודעת עלי ועל הילדה שלי וליצור תכנית חדשה שתתאים לשתינו. וזה נכון לא רק בעניין שינה.

עכשיו אני מתוסכלת וזקוקה להפסקה - אפסיק את ההרדמה ואלך לשתות או לאכול משהו. בינתיים אחשוב על כל השאלות שהעליתי. אבדוק בתוך הפה לחניכיים נפוחות, ארגיש את המצח, אזכר ביום שהיה, אילו סימנים מראה הגוף שלה? האם אני זקוקה להחלפה בהרדמה? האם עדיף לתת לה לשחק בינתיים?

ומתוך התכנית שתיווצר חשוב שהצרכים של שתינו ימולאו. אם יש לי צורך בשקט אחרי יום מפרך לפעמים אעדיף לדחות את ניסיון ההרדמה הבא ולהניק ולהתכתב קצת בפייסבוק. או לתת לה לשחק ולאכול פרוסה.
מדי פעם אתבונן בה וכשהיא תאותת לי שהגיע הזמן, ננסה שנית.

תסכול - כלי הורות רב עוצמה.

שווה לחזור מחופשה עם הודעות כאלה 🤗 מתכוננים בשיא ההתלהבות לשנה החדשה, בקרוב פוסט בנושא!

שלום לכולם ולכולן, עכשיו אני זקוקה לעזרתכן! אשמח לשמוע איזה לוגו אהבתם יותר ומדוע :) הלוגואים פרי ידיה המופלאות של וסינה. סופשבוע מהנה ורצוף שינה,
מיטל

של מי הפיפי הזה בכלל?

היא לובשת את התחתונים בגאווה גדולה, מסתובבת בבית באושר שרק טוסיק מאוורר יכול להצית, היא כבר עשתה פיפי וקקי בסיר כמה פעמים!
ואז...
היא יוצאת בריקוד המסורתי שאת כבר יודעת שיש לו רק פירוש אפשרי אחד - פיפי.
את מציעה לה ללכת אל הסיר והיא מסרבת בתוקף אפילו בלי למצמץ. לרגע את מהססת, אבל... אם היא תמשיך לחכות יברח לה! את מציעה שוב ומסבירה שלפני שיברח כדאי... ו... היא בורחת לחדר אחר.
ובסוף, כמו שידעת מראש, יש שלולית על הרצפה (במקרה הטוב זה על הרצפה) ואת מוצאת את עצמך מנקה ומתאכזבת.
ובראש המחשבות כבר רצות.. עוד מעט בגן העירייה כבר לא יוכלו להחליף לה אם תפספס. הזמן לוחץ והשנה החדשה מתקרבת. אולי חיכיתי יותר מדי? אולי היא לא מוכנה עדיין? וגם... למה אני צריכה לנקות קקי ופיפי מהרצפה רק בגלל שהיא מתעקשת, כמה שזה מרגיז!
דאגה ואשמה וכעס ותסכול. סימנים ברורים לכך שמה שמעסיק אותנו הוא בכלל לא בידינו.

אז... של מי הפיפי הזה בכלל?

כמו שאומרת רויטל הניג שניר המדהימה - גם אם נעמוד על הראש ונכשכש בזנב לעולם לא נוכל וגם לא נרצה לשלוט במעגל הצרכים של ילדינו. איננו יכולים להרגיש את הדחיפות עבורם ואיננו יכולים לשחרר את הצרכים במקום המתאים לנו ואיננו יכולים להכריחם לשתף פעולה. חוסר אונים משווע :)
המסע לעצמאות בעשיית צרכים הוא מסע תגליות של עצמם ושל השליטה שלהם על פעולה כל כך בסיסית ופרטית של הגוף. ברגע שהם לומדים להכיר מחדש את תחושת הצורך והם מבינים היכן נדרש מהם לרוקן את עצמם בבית, הם בהכרח פונים למשימה הבאה - שליטה.

שליטה גופנית זו היכולת להתאפק לאורך זמן וגם היכולת לשחרר את הצרכים לפי רצונם. ובגלל שרצון הופך להיות עניין מרכזי במסע הזה, ילדינו נתקלים פה בשאלה הכל כך חשובה הזו - של מי הרצון הזה? מי קובע מתי אני עושה את הצרכים? של מי הפיפי והקקי הזה? שלי או של אמא ואבא?

אז... של מי?
שלהם בלבד.

אם נותנים להם להקשיב בשקט לגוף שלהם, ילדינו יודעים היטב מתי הם צריכים להתרוקן. כבר בגיל שנה (ולפני) הם מסוגלים להתאפק ככל שצריך ומאוד מעוניינים להתיישר עם הציפיה החברתית של עשיית צרכים במקום נפרד ומרוחק - בשירותים או בסיר.

תהליך הלמידה של הפרידה מהטיטול יכול להיות תהליך מאוד מעצים עבורם. אמרו להם - אנחנו סומכים עליכם. אתם מכירים את עצמכם הכי הכי טוב. אנחנו איתכם ומוכנים לעזור ככל שתבקשו אבל אתם מחליטים מתי הוא הזמן הנכון ללכת אל השירותים. אפשרו להם לעזור לנקות (אחרי שניקיתם) כאשר הצרכים מגיעים אל הרצפה. הם מאוד רוצים להועיל ואם תאפשרו להם את כל החופש הזה הם יהיו פנויים לעבור תהליך מהיר ויעיל (ומרגש) של התבגרות ועצמאות.
פשוט.. התבוננו בהם, והם יראו לכם כיצד.

מעיין בת שנה ותיכף חודשיים, לימדה את אתי ואותי שלפעמים הילדים רק מחכים לנו שנבין את מה שהם כבר מזמן יודעים :) תודה אתי! על תהליך מרגש וזריז ועל הזכות לראות אותך ואת מעיין הקסומה משוחחות עם העיניים. ❤ Etty Zohar Amouyal

אבל איך מתחילים????

הרבה הורים מרגישים שהילדים שלהם מוכנים, אתם מכירים אותם, אתם חושדים שהילד מסתיר איזו מודעות סודית - הוא בעצם הולך אל הפינה ההיא תמיד לפני שעושה קקי, כשהוא רודף אחרייך לשירותים מרוב אהבה - את רואה אותו מסתכל עלייך ופתאום מתרכז ומשתתק - הוא ממש כמעט שם! אבל...

איך מתחילים?

ההבנה צומחת מאותו המקום שבו ידעתם שהילד מוכן. כל למידה שמתרחשת, לא חשוב איזו, תמיד תמיד תתרחש במקום הנפלא והמרגש הזה של הקשר והתקשורת ביננו ובין הילדים.

השיחה, כמו כל שיחה, מתחילה בהקשבה.
קחו לכם חצי שעה ביום והתבוננו בהם. הם מספרים לכם המון עם העיניים ועוד יותר עם הגוף. הורידו את הטיטול כשאתם מתבוננים בהם, תופתעו מכמה שתוכלו לגלות. על הצורך להתפנות הילדים מספרים לנו אפילו 40 דקות לפני שיתרוקנו!

אחר כך תוכלו להוסיף מילים משלכם - למדו אותם את המילה או הסימן לפיפי או קקי. תנו להם שמות לדברים האלה שיוצאים מהם, לחלק הטבעי הזה מהחיים שלהם שעד עכשיו לא היה לו כינוי.

ואז חברו את הכל.
הם יספרו לכם, אתם תקשיבו, תפעלו, תתנו שם לדברים, תסבירו איך והם ילמדו כל כך מהר שאתם לא תאמינו. לאט לאט חצי שעה ביום תהפוך לשעה ואז לשלוש. פתאום זה יראה לכם טבעי שהילד שלכם מסביר לכם שהוא צריך להתפנות. הילדים שלנו רוצים ללמוד לעשות את הדברים בכוחות עצמם, לקבל שליטה ולהכיר את היכולות שלהם.

תנו להם!