24/01/2018
מעבר לכעס
הבוקר כשהגענו לגן עשיתי את כל הדברים שאנחנו עושים יחד בדרך כלל:
הנחתי את התיק שלו, הגשתי לו את הבקבוק לשים במקום וניגשתי לדבר עם אחת הסייעות. אחר כך פניתי ללכת והצעתי לו את היד שלי ל"כיף, למעלה עדיף" של פרידה. עשינו את הטקס כלשונו ועדיין, כשפניתי ללכת הוא נמרח עלי בעצב וחיבק אותי חזק.
בלב חשבתי לעצמי "אבל רגע, עשיתי הכל! לפי הכללים! אתה לא אמור להיות עצוב עכשיו!". הייתי כבר בדרך החוצה והנה הוא מושך אותי אל הגן ואומר בכעס "בואי איתי!"
וזה היה מרגיז לשמוע טון כועס מופנה כלפיי, מביך שהוא עשה את זה מול כל הגן וגם הייתי מתוסכלת כי רציתי ששאר הבוקר שלי כבר יתחיל - כבר חשבתי שהנה אני תיכף יוצאת. אבל מכל הרגשות שעלו בי באותו רגע, החזק ביותר היה בלבול - לא הבנתי מה קרה לילד שלי.
למזלי, הצלחתי לראות עליו שגם אם לא ברור לי מה, משהו בכל זאת קרה. לא תמיד אני זוכרת את האמת הפשוטה הזו. כעס ועצב לא מופיעים מהאוויר, הוא צריך משהו והוא לא מקבל אותו.
התחלתי בדרך שהתרגלתי לחשוב בה, ושאלתי אותו למה הוא מדבר אלי בכעס. לא קיבלתי שום תגובה. אחרי שהוא הדביק את השם שלו על לוח הנוכחות הוא משך אותי לכיוון אחר והתעלם מחבר טוב שבא בשמחה לדבר איתו. עצרתי לעשות חושבים, כרעתי והסתכלתי עליו - הוא נשען עלי ובאותו רגע יכולתי שוב לראות שקשה לו.
הפעם שאלתי אותו אם זה נכון, אם קשה לו והוא הנהן והתרפק עלי. הרגע הזה במקום רגוע איפשר לי לחשוב קצת על איזה צורך יכול לעמוד מאחורי הכעס הזה. עברתי על רשימת המכולת הזו פריט פריט - הוא אכל בבוקר, גם היה בשירותים, אין שומדבר מיוחד ביום הזה בגן. אבל! (והנורה כבר זהרה לי מעל הראש) הוא לא שתה מאז שקם!
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות והוא הסתכל עלי כאילו גם אצלו נדלקה נורה. הוא מיד אמר לי "כן!" והלכנו יחד אל הבקבוק. חצי בקבוק מאוחר יותר הוא הניח אותו, ניגב את הפה, ובלי למצמץ ניגש אלי ואמר:
"אמא, אני הולך לשחק עכשיו, אז.. ביי ביי! שיהיה לך יום טווווווווב!".
אחרי שהצלחתי לסגור את הפה הפעור שלי, חייכתי ויצאתי מהגן. איזה אושר זה לדעת שהצלחתי לראות את הילד שלי וללמד אותו שכעס הוא רק דגל, סימן שצריך לקרוא. לא התחלנו מלחמה, פתרנו את הבעיה. ושנינו מחייכים.
הילדים שלנו רוצים לשחק, להשתלב, ללמוד ולהיות שותפים בעשייה. אם הם לא עושים את זה, תמיד יש סיבה. לא תמיד אנחנו רגועים מספיק בשביל להתעלות מעל הכאב או ההפתעה שלנו ולהסתכל על הילד. לא תמיד נגלה מה הסיבה לכעס, אבל בכל פעם שנהיה איתו ברגע הזה, איתו - ולא נגדו, אנחנו מלמדים אותו שיעור רב עוצמה על איך להיות בנאדם.
