יד יצחק בן-צבי

נחש בחדר גניזה בקהיר, נפט שפורץ בנגב ומעורר תקוות גדולות, רצח מסתורי בירושלים ופיצוץ שנשאר חלק מההיסטוריה של הארץ.
אלה רק כמה מהסיפורים שפתחנו כאן בשבועות האחרונים.
עכשיו אנחנו מביאים את הסקרנות הזאת גם ללינקדאין - עם זוויות מרתקות על ההיסטוריה שלנו, מחקרים חדשים, אנשים מיוחדים ורגעים מהעבר שמדי פעם שווה לעצור בשבילם גם באמצע יום העבודה.

בקיצור, קצת מזון למוח ולנשמה בתוך הפיד המקצועי.

עקבו אחרי יד יצחק בן־צבי גם בלינקדאין - קישור בביו ובתגובה הראשונה.

שרשרת הברזל שנמתחה בהר ציון כדי לשמור על השבת הרגה את דוד פלומבו.
כמה ימים קודם לכן, הוא עצמו תיקן אותה.

במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1966, רכב הפסל דוד פלומבו על הקטנוע שלו במורד הר ציון. היה חשוך. לרוחב הכביש נמתחה שרשרת ברזל שחסמה את התנועה בשבת.
פלומבו שכח שהיא שם.
השרשרת פגעה בצווארו והפילה אותו מהקטנוע. בבית החולים עוד הספיק לכתוב: "תצילו אותי, אין לי אויר". כעבור כמה שעות נפטר. הוא היה בן 46.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בדרך שבה הסתיימו חייו של אדם שהברזל היה חומר העבודה המזוהה איתו יותר מכל.
פלומבו נולד בירושלים. במשך עשרות שנים עבד במחלקת הכבלים בדואר, ובגיל 20 החל ללמוד במקביל אמנות ופיסול. בשנות ה־60 החל ללמד פיסול בשלוחת "בצלאל" שנפתחה בהר ציון, והתאהב בהר - שבאותם ימים היה צמוד לגבול ורובו עמד נטוש.
בעזרת תלמידיו הוא שיפץ חורבה בהר והפך אותה לבית, לבית מלאכה ולגלריה. שם חי עם אשתו יונה ובתם הפעוטה, מוקף בעשרות יצירותיו.

שבועיים בלבד לפני מותו נחנך משכן הכנסת החדש.
בכניסה אליו ניצבו השערים המונומנטליים שעיצב ויצר פלומבו: 17 מטרים אורכם, 3 מטרים גובהם וכ־15 טון של גושי פלדה מחודדים שעובדו בטכניקה מיוחדת. בסמוך עמד גם "הסנה הבוער" שפיסל, ששימש אנדרטה לחללי מערכות ישראל.
ועל שולחנו בבית בהר ציון המתינה לו עוד תוכנית שלא תצא לפועל: אישור למלגת אונסק"ו לחצי שנת השתלמות ביפן, שהייתה אמורה להתחיל כעבור חודשיים.

מותו עורר סערה.
השרשרת שפגעה בו הייתה באחריות משרד הדתות ונמתחה במקום לצורך שמירת השבת. התברר שלא היו עליה תאורה או שילוט. מנגד, דיירי הר ציון ידעו על קיומה וקיבלו מפתחות לפתיחתה. מי שהיו אחראים לסגור אותה בערב שבת ולפתוח אותה במוצאי שבת היו חיילי גרעין הנח"ל הדתי שישב אז בהר.
בעקבות התאונה עלו האשמות קשות נגד האחראים למחסום. הממונה על הר ציון מטעם משרד הדתות, ר' עמרם בלוי - לא עמרם בלוי מנטורי קרתא - הועמד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות.

פלומבו החסון והמזוקן נודע בעבודתו ה"פראית" בעץ ובפלדה. הוא עצמו הגדיר את עבודתו בצניעות: "איני אלא חרש ברזל וסתת אבן".
יצירותיו נותרו אחריו בעין חרוד, במלון הילטון בתל אביב, במוזיאון ישראל, בבית אות המוצר בירושלים - שהיה בין יוזמיו - בהר ציון ובאוהל יזכור ביד ושם.

שערי הכנסת שפיסל הוסרו ממקומם בשנת 2007, ורק קטע קטן מהם נותר. גם "הסנה הבוער" הוצא מחצר המשכן.
יונה פלומבו המשיכה לחיות וליצור בביתם שבהר ציון עוד עשרות שנים, עד שנספתה בשריפה ב־2022.

רש"י כתב שהברזל נברא "לקצר ימיו של אדם".
אצל דוד פלומבו, האיש שידע להפוך ברזל לאמנות, קיבל המשפט הזה משמעות מצמררת במיוחד.

בתמונה המוכרת של חלוצי העלייה השנייה כמעט לא רואים את יהודי כורדיסטן. אבל כשחוות ההכשרה של יק״א בסג׳רה נפתחה בשנת 1900, הם כבר היו שם.

משפחות של עולים מכורדיסטן הגיעו למקום בכוחות עצמן, בלי שנשלחו בידי מוסד ציוני ובלי להשתייך לתנועה חלוצית מאורגנת. חלק מהעולים הגיעו עם ניסיון כרועים וכאריסים, וביקשו להתפרנס מחקלאות ולהיאחז באדמה.

ברשימות הפועלים של החווה מהשנים 1908-1900 מופיעים 22 יוצאי כורדיסטן. בין השמות מופיעות גם שלוש נשים, שהשתלבו בעבודה החקלאית כבר בשנותיה הראשונות של החווה - לפני פועלות העלייה השנייה, שהחלו להיקלט בה בשנת 1907.
בני הקהילה התגוררו עם משפחותיהם בכפר הערבי סג׳רה, עבדו בחווה, עסקו בשמירה ובסלילת דרכים ושלחו את ילדיהם לבית הספר במושבה. חייהם התנהלו בין הכפר הערבי, החווה והמושבה היהודית.

במשך השנים הם קיוו שהניסיון שצברו יאפשר להם לעבור ממעמד של שכירים לאריסים, ובהמשך להפוך לאיכרים עצמאיים.
בדצמבר 1907 פנו הפועלים הכורדים להנהלת יק״א בפריז. הם טענו כי אף שעבדו בחווה במשך שבע שנים לשביעות רצונם של הממונים, מועמדים אחרים, מנוסים פחות מהם, הועדפו על פניהם.
רק בשנת 1909 קיבלו שלוש מתוך כעשרים המשפחות מעמד של ״חצי איכרות״. אלא שהתנאים שניתנו להן היו שונים מאלה שקיבלו אריסים אחרים: כל משפחה קיבלה כ-120 דונם, לעומת 250 דונם שהוקצו לאחרים. גם הקרקע שקיבלו הייתה קשה לעיבוד וממוקמת בין חלקות של תושבי הכפר הערבים.

מנהל החווה, אליהו קראוזה, תיאר את הכורדים כחקלאים ״המסתפקים במועט״ וסבר כי משפחותיהם הגדולות יוכלו לספק בעצמן את כוח העבודה הנדרש. מה שנשמע כהערכה לחריצותם שימש בפועל להצדקת תנאים שלא אפשרו להקים משק חקלאי בר־קיימא.

שלוש המשפחות השתלבו במושבה סג׳רה-אילניה, ואילו המשפחות האחרות נדדו לחיפה. גם שם לא הסתיים הניסיון להשתלב בהתיישבות החקלאית. בני הקהילה המשיכו להתארגן ולדרוש קרקע, ובשנות השלושים הוקם עבורם מושב אלרואי. אלא שגם בו הוקצו להם אדמה ומשאבים בהיקף שלא אפשר קיום חקלאי של ממש.

יוצאי כורדיסטן לא עמדו מחוץ למפעל ההתיישבות. הם עבדו את האדמה, שמרו, סללו דרכים והקימו משפחות במקום - אך נשארו מחוץ למעגלי הכוח ולהזדמנויות שניתנו לאחרים.
הגיע הזמן להחזיר גם אותם לתמונה ולספר את סיפורם: פרק קטן וכמעט נשכח בסיפור החלוצי בארץ, שראוי להכיר ולקבל את מקומו.

מבוסס על מאמרה של ד״ר אסתי ינקלביץ, ״אחים קרובים נִדָחים: השתלבותם של עולי כורדיסטן בהתיישבות החקלאית בראשית המאה העשרים״, שהתפרסם בגיליון 173-172 של כתב העת ״פעמים״.

מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

באביב 1958 נחתה רומא העתיקה בישראל.
והיה לה חם.

אלפי עולי רגל צעדו במורדות ליפתא, חיילים רומאים הסתובבו בחולות באר שבע, בדואים הגיעו עם גמלים - וליגיונר אחד לפחות עצר לארטיק.

אלה לא היו חזיונות מן המאה הראשונה לספירה, אלא צילומי החוץ של הסרט ״בן חור״, האפוס ההוליוודי בכיכובו של צ׳רלטון הסטון, שזכה ב־11 פרסי אוסקר. לצדו כיכבה השחקנית הישראלית חיה הררית.

באפריל 1958 צולמה בליפתא סצנת עלייה לרגל בהשתתפות כ־3,000 ניצבים, בהם עולים שהתיישבו בכפר. בבאר שבע גויסו 80 צעירים מקומיים לתפקידי עבדים וחיילים רומאים, ולצדם השתתפו עשרות בדואים על גמלים.

הצלם ורנר בראון הגיע אל אתר הצילומים, אבל במקום להתמקד רק באפוס הגדול, הוא הפנה את המצלמה אל הרגעים הקטנים שמסביבו: ליגיונר עם ארטיק, חייל רומאי שמשקה שוטר ישראלי וקשר צה״לי שמוצא את עצמו מוקף בחניתות.

כך נוצר מפגש משונה ומקסים בין רומא כפי שהוליווד דמיינה אותה, לבין ישראל הצעירה כפי שהייתה באמת.

ושלוש־עשרה שנים לפני ״סמלו, כיבריתו״ של חבורת לול - הרומאים כבר הסתובבו כאן עם סיגריות וארטיקים.

בתמונות: צילומי החוץ של הסרט ״בן חור״ בישראל, 1958.
צילום: ורנר בראון, אוסף הצלם ורנר בראון, ארכיון יד יצחק בן־צבי וקרן ורנר בראון.

היפה בבנות ירושלים לובשת גלימת אבל שחורה, נשענת על מצבה, והייאוש נשקף מעיניה. על המצבה מגן דוד, מילים מספר ירמיהו: "קול בת ציון תתייפח... אוי נא לי כי עייפה נפשי להורגים".

לאה אבושדיד היפה הייתה אז בת 16. המתים שעליהם היא מקוננת לא נקברו בירושלים. הם נרצחו אלפי קילומטרים משם, בגל הפרעות ששטף את האימפריה הרוסית ב-1905.
התצלום מבוים בקפידה - אבל סיפורו התגלה רק אחרי עשרות שנים.
מצאנו אותו באוסף המשפחתי שהעבירה רינה רז, בתה של לאה, לארכיון יד בן־צבי. תצלום דומה התגלה בארכיון העיר ירושלים, בעיזבונה של אנני לנדאו - מנהלת בית הספר אוולינה דה רוטשילד.
בשני התצלומים נראית לאה באותה גלימה שחורה, לצד אותה מצבה. אבל במשך שנים לא היה ברור מדוע צולמה כך ומה הייתה משמעותה של הסצנה הקודרת.
קצה החוט נמצא דווקא בלונדון.

האוצרת ד"ר נירית שלו־כליפא חיברה בין התצלומים לבין ציור שפורסם בנובמבר 1905 בעיתון הציוני Die Welt. בציור נראית דמות כמעט זהה לזו של לאה: אותה גלימה, אותה תנוחה, אותה מצבה ואותו פסוק מירמיהו.
כותרת הציור הייתה "הטבח ביהודי רוסיה".
הוא התייחס לפרעות "המאות השחורות", שבהן הותקפו קהילות יהודיות ברחבי האימפריה הרוסית ומאות יהודים נרצחו. לפי ההשערה, אנני לנדאו בחרה בלאה, שהייתה תלמידתה, לשמש מודל לצייר היהודי־בריטי אייזיק סנומן, שביקר בירושלים ואף התגורר בה.
לאה לא גילמה בתצלום אישה מסוימת. היא הייתה "בת ציון" – דמותה של האומה היהודית המתאבלת על בניה ובנותיה.

אלא שהחיים הכינו לה תפקיד אחר לגמרי.
שבע שנים לאחר שצולמה לצד מצבת התפאורה, נישאה לאה לאיתמר בן־אב"י. סיפור אהבתם הסוער טלטל את ירושלים, נכנס לספרים ולשירים והפך לאחד מסיפורי האהבה המזוהים ביותר עם העיר.
שנים רבות אחר כך, על מצבתה האמיתית של לאה, נכתבו המילים: "היפה בבנות [...] שבה אל מקום מנוחתה, מראשות אביר נעוריה איתמר".
כך מחבר תצלום אחד, שנשמר במשך יותר ממאה שנה, בין שני מועדים סמוכים כל כך ושונים כל כך: ט' באב וט"ו באב, שחל השבוע. בין חורבן לאהבה, בין מצבת תפאורה למצבה אמיתית, ובין "בת ציון" האבלה לאישה שסיפור אהבתה עדיין חי בזיכרון הירושלמי.

קרדיטים לתמונות: סטודיו סאווידס, אוסף אנני לנדאו, ארכיון עיריית ירושלים; סטודיו סאווידס, אוסף רינה רז, ארכיון יד בן־צבי; ציור מאת אייזיק סנומן, Die Welt, נובמבר 1905; לאה ואיתמר בן־אב"י עם בתם דרור (שנפטרה בילדותה), אוסף רינה רז, ארכיון יד בן־צבי

בין 91 ההרוגים בפיצוץ מלון המלך דוד היה גם עורך דין יהודי בן 24. התעודה שהסמיכה אותו לעסוק במקצוע נחתמה פחות משלושה חודשים קודם לכן.

לפני 80 שנה, כמעט בדיוק - ב-22 ביולי 1946 - בשעה 12:37 החריד פיצוץ את ירושלים. האגף הדרומי של המלון, שבו שכנו כמה ממשרדי ממשלת המנדט, קרס. בפעולה נהרגו 91 בני אדם. כחמישית מהם היו יהודים - עובדים בשירות ממשלת המנדט ואזרחים שהגיעו למשרדיה באותו יום לצרכים שונים.
אחד מהם היה אליהו מני.

"אלי", כפי שקראו לו חבריו, נולד בחברון ונקרא על שם אבי-סבו, הרב אליהו מני, מרבניה החשובים של העיר. הוא גדל בתל אביב, למד בגימנסיה הרצליה והמשיך לבית הספר הממשלתי למשפטים בירושלים. חבריו זכרו אותו כרוח החיה בחבורה ואהבו את שירתו, עליצותו ושנינותו. עוד לפני שקיבל את ההסמכה הרשמית, כבר עבד במשרד היועץ המשפטי בירושלים.

כעבור חודש כתב עיתון "דבר" על שלושת אנשי משרד היועץ המשפטי שנהרגו בפיצוץ - ד"ר זאב (וילהלם) גולדשמידט, משה רוזן ואליהו מני: "מסורים, נקיי כפיים, רבי מעשה ומוכנים תמיד לעזור".

בשיחה עם חבריו בצופים אמר מני שחלוציות אינה מתקיימת רק בחקלאות - היא יכולה להתבטא גם בתפקיד אזרחי. הוא אכן בחר בשירות הציבורי, אבל לא זכה להאריך בו.
את תעודת הבגרות, דיפלומת המשפטים ותעודת ההסמכה שלו מצאנו באוסף אביו, מנשה מני, בספריית יד בן־צבי. מנשה, שחקר את תולדות יהודי חברון, שמר באוסף גם את גזירי העיתון על מות בנו היחיד.

השבוע, במלאת 80 שנה לפיצוץ, המסמכים האלה מחזירים אל הסיפור הגדול את האדם שמאחוריו: צעיר מוכשר ואהוב, שרק החל לבנות את חייו. יהי זכרו ברוך.

בתמונות:
מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ. צילום: Gordon Trevor Moore, ויקיפדיה.
תעודת הסמכה לעורך דין, 30.4.1946; דיפלומת בית הספר למשפטים, 26.6.1945; תעודת בגרות על בחינות יולי 1939. מתוך אוסף מנשה מני, ספריית יד בן־צבי.