25/09/2026
גם אנחנו בספריית מכללת דוד ילין נפרדים בצער מאוהב ספרות הילדים, המשורר, הסופר, המתרגם והחוקר יהודה אטלס.
זכיתי לארח אותו במכללה כמה וכמה פעמים במשך השנים, בכנסים השנתיים ובמפגשים עם הסטודנטים שלנו בימי הפנינג ספרות ילדים שקיימנו. "אני אבוא בכל פעם שתבקשי", אמר לי בכל פעם שצלצלתי אליו. והא בא, בצניעות, באוטובוס, מתל אביב, גם בגיל 80 פלוס, ולמרות שהיה יוצר מפורסם, מוערך ומעוטר בפרסים, לא התווכח מעולם על התשלום עבור הרצאותיו.
כי הייתה לו אמת שבער לו לומר אותה, במיוחד למי שמכשירים עצמם להיות מורים ומורות. היה לו חשוב שיראו את הילדים כפי שהם, שיבינו איך הם מרגישים, שיקחו בחשבון שהילדים שיושבים מולם בכיתה נושאים בתוכם לעתים מתחים, כאבים, עלבונות ופגיעות, שחוו בבית, בשכונה, בכיתה. "אני כותב את אלבום התמונות האמיתי של הילדות", הוא חזר ואמר בהרצאותיו. לא את החיוכים שמותחים על הפנים מול המצלמה, אלא את "מאחורי הקלעים".
את השנים האחרונות הקדיש למפעל חיים מונומנטלי של כתיבת שירי "והילד הזה הוא אני" על ילדי מצוקה - ילדים שחוו התעללות, אלימות, פגיעה מינית, נטישה. "ילדים של אף אחד" (דוב לדעת, 2021). המילים הנוקבות שהתפרסמו בשני ספרי השירים האלה, שמיועדים יותר למבוגרים המטפלים והמחנכים, בשל העומס הרגשי והישרות שבהם, היו בגדר שליחות שנטל על עצמו ולשם כך נפגש עם ילדים, בני נוער, מבוגרים ואסירים שנפגעו בילדותם.
ובצד האמת הזו היה חשוב לו לעודד את הקריאה, לשכנע מבוגרים - הורים, מורים ומורות, ספרנים וספרניות כמה חשוב שילדים יקראו בילדותם ספרים ושיחוו את החוויה המיטיבה של מבוגר שקורא עם ילד. "מה אני? כתב בספרו הביוגרפי "הילד הזה: עין עירון, דואר כרכור - פרקי ילדות ונעורים (עם עובד, 2017) "אני בעיקר סך כל הספרים שקראתי בילדותי".
שלושת ספרי "ילדים גדולים" (ידיעות אחרונות ומשכל, 2003) שפרסם מכילים את סיפוריהם של יוצרי ספרות הילדים הקלאסית מאנגליה, ארצות הברית ואירופה, הספרים שהיו אהובים עליו, שאי אפשר לגדול בלעדיהם ולהיעשות לבני אדם. או כפי שהרבה לומר: אי אפשר לגדול בלי לקרוא את "אמיל והבלשים", פצפונת ואנטון", "הכיתה המעופפת" ושאר ספריו של אריך קסטנר. אבל יותר מכל, נדמה לי שאהב את סיפורי פו הדב של א.א. מילן, שבעקבותיהם יצא לטייל ביער "ת"ק הפרסאות" באנגליה...
יהודה אטלס נפגש עם אלפים רבים של ילדים במשך עשרות שנים. נסע למפגשי סופר בספריות בתי ספר בכל רחבי הארץ, וסיפר שוב ושוב כמה קשה לכתוב שירים שנראים בסופו של דבר כשירים פשוטים, שכתובים בשפתו הטבעית של ילד ומשקפים את נקודת מבטו וליבו.
למרות שחולל מהפכה בעולם הכתיבה לילדים ושילב בשיריו שיבושי לשון ומילים משפת הסלנג, בעשור האחרון הרבה לדבר על חשיבות הכתיבה לילדים בלשון עשירה, במיוחד בעידן המסכים, כשההבעה בכתב מצטמצמת להברות וסמלילים מאויירים.
יהודה אטלס, כבר מזמן לא ילד, נשאר כל כך קרוב לעולם הילדים הרבה שנים, וביקר את עולם המבוגרים, הפוליטי והכוחני, במילים ישירות. אומרים שהנפרדים מאתנו הולכים לעולם שכולו טוב... אני מקווה. הוא יחסר לי ולנו בעולם הזה... ד"ר רננה גרין-שוקרון
