נעמה - יעוץ חינוכי להורים עייפים

“למה הילד שלי לא מקשיב לי?”

זו אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה מאמהות.

ובדרך כלל, כשאנחנו אומרות “הוא לא מקשיב"
אנחנו מתכוונות לזה שאנחנו מבקשות שוב ושוב,
והוא פשוט ממשיך בשלו.

ואז מגיע התסכול.
ואז הטון עולה.

אבל הנה משהו חשוב להבין:
הרבה פעמים זה לא שהילד לא רוצה להקשיב
אלא שהוא פשוט לא מצליח לעבור ממצב למצב,

כלומר -
הוא בתוך משהו שתופס את הקשב שלו (אם זה משחק, מסך או דמיון)
ואנחנו מבקשות ממנו לעבור לפעולה אחרת,
וזה פשוט מעבר שקשה לו.

אז מה אפשר לנסות במקום לבקש שוב ושוב?

1. להתקרב אליו פיזית
2. ליצור רגע קטן של קשר (למשל להגיד: “אני רואה שאת מדביקה מדבקות של נסיכות)"
3. ואז, בטון רגוע ושקט, להגיד מה צריך לעשות עכשיו.

זה נשמע קטן,
אבל זה שינוי שעושה הבדל גדול

כי במקום לדבר “מרחוק"
אנחנו קודם נכנסות רגע לעולם שלו,
ורק אז מבקשות ממנו לצאת

וזה בדיוק הדברים הקטנים האלה
שיכולים להתחיל לשנות את הדינמיקה בבית, ולאט לאט
הצעקות פשוט הופכות למיותרות.

ביקשת ממנו להתלבש כבר 5 פעמים.
בהתחלה ביקשת יפה.
אחר כך ניסית שוב, קצת יותר בתקיפות.
בפעם הרביעית כבר הרגשת את העצבים עולים.

ובפעם החמישית - פשוט צעקת.

ואז הוא הסתכל עלייך.
ואת הסתכלת על עצמך מהצד וחשבת:
“זה לא איך שרציתי להיות.”

המחשבות רצות:
“למה הוא לא מקשיב לי?”
“מה לא בסדר בי?”
“איך שוב הגעתי למצב הזה…”

ואז מגיעה האשמה.
אולי אני קשוחה מדי
אולי אני לא סבלנית
אולי אני פשוט לא עושה את זה נכון

אבל האמת היא -
שזה לא כי אנחנו אמהות לא טובות.

זה כי ברגעים האלה, כשהילד לא מקשיב והכול נהיה יותר מדי,
אף אחד לא באמת לימד אותנו מה לעשות.

לא איך לעצור רגע לפני שהעצבים מתפוצצים
לא איך להגיב בצורה שגם שומרת עלינו וגם עוזרת לו להקשיב.

אבל כשמבינים מה באמת קורה שם,
אצל הילד, ואצלנו -
ומקבלים כלים שמתאימים לרגעים האלה בדיוק,

פתאום מתחיל להיווצר יותר סדר.
ויש יותר שקט.
ויש דרך אחרת להגיב.

וזה בדיוק המקום שבו אני פוגשת אמהות.

אם זה מדבר אלייך, הכנתי לך מדריך קצר במתנה, שיעזור לך להתחיל
לעשות קצת סדר ולייצר יותר שיתוף פעולה בבית - מוזמנת להוריד אותו, קישור בתגובה הראשונה.
ואם את מרגישה שאת כבר צריכה ליווי יותר אישי - אפשר גם לפנות אליי לשיחת ייעוץ.

אני איתך.

עד כמה כולנו צריכים לקרוא את הספר הזה? צריכים לגמרי.

ואם עוד לא שמעתם עליו – מאמלק"ת:

ילדים בכל העולם חווים התקפי זעם, רואים בעיקר את עצמם, בוכים הרבה ומשתוללים.
אבל רק אנחנו, הורים בתרבות המערבית, חווים כל כך הרבה כעס, קושי וחוסר אונים מול זה.
יש לנו המון מה ללמוד מתרבויות אחרות בעולם, גם בלי להפוך לציידים שגרים באוהלים.
אז תקראו.
לא חייבים להישאר במאבק האינסופי שבו פעם ההורה מנצח ופעם דווקא הילד, ושניהם תמיד מפסידים כי למי כיף לחיות ככה.
מדהים כמה הילדים יכולים ללמוד לשתף פעולה, להיות נדיבים ורגועים יותר -
אם רק נדבר פחות, נפסיק לצפות מהם לשלוט בתסכולים שלהם כשאנחנו לא שולטים בתסכולים של עצמנו, ונאפשר להם לעזור יותר.

אבל זה לא יחסוך לכם לקרוא (:

האם ניסיתי את כל מה שמציעים בספר? את הרוב.
האם זה עובד? לגמרי כן.

5 דברים שיחסכו לכם מלא זמן וגם עצבים
-----------------------------------------
להיות אמא זה התפקיד הכי עסוק שיש. לא ברור איך אנחנו מצליחות לדחוס לתוך 24 שעות הספק של שבוע כל יום מחדש, ועדיין להרגיש בסוף היום שלא הספקנו כלום.

זה שאנחנו צריכות להיות בכמה תפקידים כל יום – זה רק חלק מהעניין, אבל גם כשאנחנו עם הילדים – אנחנו מנסות כל הזמן גם להיות איתם, וגם לעשות עוד משהו. וזה לא שיש לנו ברירה. ארוחת ערב לא תכין את עצמה וגם הכביסה לא, ומישהו צריך לבדוק מה המורה שלחה הרגע שהילד צריך להביא למחר לארוחה חגיגית לכבוד משהו...

ואז יוצא שהילדים עוד מרגישים שלא באמת היינו איתם, מנדנדים, מתלוננים, מושכים את ההתארגנות וההרדמות, והכל נהיה מתיש.

יש כל מיני עצות שאמורות לעזור לנו להתייעל, לחסוך זמן ולהסתבך פחות – לארגן את המטבח בצורה נוחה יותר, להקפיא מראש אוכל שיהיה לחמם (כן אבל מתי??)...

אבל חוץ מזה יש כמה דברים שבאמת אפשר לשנות, ושלא לוקחים עוד זמן או אפילו דורשים פחות, ויכולים לעזור לנו להפוך את הזמן שבו אנחנו כן נמצאות עם הילדים ליותר מקרב ומשמעותי.

מה למשל?

1. להפסיק להעיר על התנהגויות שמעצבנות אותנו. זה מבזבז לנו זמן וכוח, וזה תמיד, אבל תמיד, יגרום להתנהגות שאנחנו לא רוצים דווקא לחזור על עצמה.
אוקי אבל איך הילדים ידעו מה מצופה מהם??
אז א, רוב הסיכויים שהם כבר יודעים. הם לא עושים מה שצריך כי תשומת הלב שלנו לא נמצאת שם כשהם כן.
ב – במקום ההערות, אנחנו יכולים כן לתת תשומת לב כשהם עושים את מה שכן רצינו. נכון, יש פחות הזדמנויות לזה – אבל רצינו לעשות פחות, לא?

2. הילדים יכולים לעזור. אני יודעת, הם לא תמיד רוצים. זה כי אנחנו נותנים להם משימות גדולות מדי ומעצבנות מדי, או כי הם עסוקים במשהו אחר.
אז איך כן? מזהים ילד לא עסוק אבל גם לא כועס (זה שמנדנד כרגע), וקוראים לו לבוא לעזור לנו. ואז נותנים לו משהו ממש פשוט כמו לערבב את מה שבסיר. או להחזיק את הדלת של המקרר כשאני מכניסה לשם משהו. אם הוא לא עושה – לא מתייחסים ועוברים הלאה. אם הוא עושה – שם משקיעים תשומת לב.
איך זה חוסך? 1, עכשיו הוא לא מציק. 2, הוא עושה משהו מועיל, או לפחות לומד איך לעשות את זה כך שבעתיד זה באמת יעזור.

3. כשמישהו בא להראות לנו ציור או יצירה, במקום להגיד "איזה יופי" (כלומר "אמא לא באמת שמה לב ועכשיו אני אמצא דרך אחרת למשוך אותה"), אפשר לנסות לתאר מה אנחנו רואים: "אה, הדבקת חוטים על הבריסטול, צבעת בכתום ואדום ויש פה מדבקה של כוכב!". וזהו, נתנו תשומת לב אמיתית.

4. משחררים את שיעורי הבית. אם בכיתה לא ישנים – בבית לא לומדים... סתם. רוב הסיכויים שהילדה כן קיבלה משימות ושיעורים לבית. אבל זאת היא שקיבלה אותם, ולא אנחנו. אין סיבה טובה להשקיע זמן וכוח בלשכנע אותה לעשות אותם. אם היא בעצמה רוצה לעשות ואפילו רוצה שנשב איתה- זה כבר לא בזבוז, כי זה זמן ביחד. בעיקר אם נצליח להימנע מתיקונים וביקורת. אם היא לא תעשה – זאת היא שתצטרך להסביר את זה למורה, ולא אנחנו. בשביל זה יש בי"ס...

5. התארגנויות הערב והבוקר – הזמנים הכי לחוצים והכי נמרחים.
יש כל מיני דברים שאפשר לעשות בעניין הזה, אבל הכי מיידי וזמין (אם הילדים שלכם בגיל הרך):
תתחילו לדובב חפצים!
זה דורש קצת לשנות כיוון אבל לא באמת מסובך ברגע שנכנסים לזה.

דוגמאות?

-בתוך האמבטיה (שאליה הילד לא רוצה להיכנס) יכול לחכות צב צעצוע שמייבב שעצוב לו שם ככה בלי חברים, וגם קר.
-מחוץ לאמבטיה יכולה להיות מגבת שמגעגעת (או נובחת או מייללת) מגעגועים לילד שהיא לא ראתה כבר מאתמול ורוצה לחבק.
-בתוך הפה צועקים קריוס ובקטוס שמנסים לשכנע את הילד שבשום אופן לא יצחצח שיניים כי אז הם עלולים להגיע לביוב.
-על הידיים לכלוכים שדוחקים בילד שלא ישטוף אותם ובטח שלא עם סבון כי יותר כיף להציק לילדים בבטן מאשר ללכת לכיור.
-הנעליים לא רוצות ללכת לגן כי קשה להן להיפרד מהבית, אפילו שאולי בגן יהיה (משהו אטרקטיבי) אבל אולי אם מישהו שהן אוהבות יבוא איתן הן ירגישו יותר בנוח...

בקיצור, הבנתם. העיקרון החשוב הוא, שהחפץ הוא זה שמדבר (גם אם הוא רק חיידק ולא רואים...), והחפץ סרבן או לפחות מוצף רגשות משלו, ועם כמה שיותר דרמה. אמא גם יכולה "לענות" לחפץ, והילד בכלל לא שם לב איך כל ה"דווקא" נמס... וואו כמה זמן (ועצבים!) זה חוסך.
וכל זה אמור לבוא במקום, לא בנוסף, לבקשות, ההערות והנידנודים הרגילים שלנו!

ונהיה מציאותיים: בפעמים הראשונות הרעיונות האלה כן ידרשו מאיתנו יותר אנרגיה מהרגיל, וזה בסדר. כי בשניה שרואים כמה זה מקל על החיים – רוצים לחזור על זה, ומהר מאוד תמצאו את עצמכם מומחים והכל יהיה מהיר יותר ורגוע יותר...

"עצוב להיפרד...
שמחה שהגעתי לאן שהגעתי ושהמצב הרבה יותר טוב, אבל גם
רוצה להמשיך ושתשבי לי על הכתף תמיד..."

אמרה לי שוב השבוע אמא שהגיעה לשיחת הסיום. בכל פעם שנגמר תהליך –
יש את הרגע המתוק מריר הזה, עם הפרידה שחייבת לבוא, התחושה
שעברנו ביחד דבר גדול, שעכשיו המצב יותר טוב אבל בגלל זה גם הגיע הזמן להמשיך הלאה,
ובשביל שתינו, גם בשבילי וגם בשביל האמא שמולי, זה מעורבב - מצד אחד רוצים כבר לעשות את זה לבד ומצד שני רוצים להמשיך להתייעץ, לשתף, לשאול רק עוד משהו אחד...

מצד אחד יודעים שהכלים שלמדנו ותירגלנו נשארים שלנו, ומצד שני יש את החיים, שלא מגלים לנו מראש מה הם מביאים...

סיום תהליך עם הורים הוא תמיד רגע כזה של תהיות מה יהיה. ובחודשיים הבלתי נתפסים שכולנו עוברים עכשיו – זה אפילו יותר, מי היה יכול לדמיין את המצב הזה לפני שקרה...

והנה גם אם הילדים שוב הולכים לגן, לבי"ס, לחברים, לחוגים, אנחנו כבר לא מי שהיינו קודם, וגם הם לא. ולפעמים דווקא עכשיו כשיותר ויותר
חלקים מהחיים שלנו חוזרים לשגרה פתאום עולים המשקעים, המטענים, דברים שהצטברו בפנים ופתאום יוצאים בבת אחת... ריבים שלא היו פעם, קשיים שכבר חשבנו שפתרנו...

יש כאבים שיכולים לצאת החוצה רק כשהמצב נרגע קצת, ואז שוב לא קל.

ואם זה לא מספיק -
יש גם שינויים "רגילים" בחיים – מעברים, גדילה, לידות, פרידות ושינויים, וגם הם ממשיכים לקרות לנו, גם במצב חירום, ומוסיפים עוד התמודדות על מה שכבר קשה...

אנחנו כל כך רוצים שהמצב הלחוץ יגמר כבר, היינו בטוחים שהנה – כשהילדים יחזרו למסגרות, כשישוחררו חטופים, כשבן הזוג יחזור מהמילואים... אז למה שום דבר עדיין לא מסתדר?

לפעמים אנחנו יכולים להסתדר לבד, אבל לפעמים משהו שם עדיין קורא לנו, עדיין צריך התייחסות, טיפול, עזרה, גם כשלמדנו בעבר כלים – יש עוד הרבה לאן להתקדם, הרבה מה לעשות כדי שהחיים יהיו יותר רגועים, יותר קלים, בין אם האתגרים חדשים או ישנים.

ואם גם אתם סיימתם תהליך ליווי בעבר ואתם מרגישים שיכולה לעזור לכם עכשיו קצת תמיכה –
אני מזמינה אתכם לסידרת המשך קצרה, של 4 שיחות, שתעזור לכם לעלות מחדש על המסלול שלכם, גם להיזכר קצת בדברים שכבר עזרו לכם ובעיקר ללמוד דרכים חדשות לאתגרים הלא צפויים.

הסידרה מיועדת להורים שסיימו את סידרת הפגישות הראשונה שלהם וכבר התחילו ליישם את הדרך החדשה שלהם בבית עם הילדים – סידרה חדשה עם המון כלים ורעיונות חדשים ומעשיים שאפשר להתחיל ליישם כבר היום, ולחזור לתחושה הזו שאנחנו יודעים איך לעזור לעצמנו ולילדים להרגיש טוב יותר, עם תקשורת נעימה יותר ועם הביטחון שלנו להוביל אותם לגדול כמו שחלמנו בשבילם פעם, כשהמסע איתם רק התחיל.

אז אם אתם מרגישים שזה יכול לעזור גם לכם - מוזמנים לכתוב לי ונדבר (:
ואם עוד אף פעם לא הייתם איתי בתהליך?
הכל בסדר, מוזמנים לכתוב לי ונוכל לדבר ולבדוק ביחד מה מתאים.

"כל ערב מחדש אותה מחשבה: 'אני פשוט אמא גרועה'", שירה עוצרת רגע, נושמת עמוק וממשיכה:
"הנה היום, סה"כ לא קרה משהו קיצוני, אבל כל דבר קטן הקפיץ אותי ועיצבן. התלונות על
הגבינה הלא נכונה לרגע זה שהבאתי, הצעצועים על כל הסלון, ולמה כל כך דחוף
עכשיו לקחת את כל התבלינים בבית, לשפוך קצת מכל אחד לתוך צנצנת ממש צרה מדי, ואז להחביא את היצירה במיטה??
ביקשתי בסבלנות, ברוגע, גם כמה פעמים, וכאילו כלום.
"תירגעי, הכל בסדר, תכף הם לכו לישון ויהיה בסדר..." – כל היום חוזרת לעצמי.
ובסוף – מתפוצצת.
והוא נעלב, ודווקא אז היא זורקת את הטרקטור שלו באוויר, הוא מתחיל לבכות...
העיניים של שניהם אומרות לי: איזה אמא רעה.
אין לי כוח יותר. לא יודעת מה אני עושה לא נכון... כנראה שפשוט אין לי את זה.
אולי זה מהילדות, אולי מהעבודה, לא יודעת, מסכנים הילדים מה הם צריכים לסבול בגללי- וככה אוכלת לעצמי את הלב."...
וכולנו יודעות טוב מאוד- שירה לא לבד בזה.
אשמה.
החברה הכי לא מוזמנת שבכל זאת תמיד הולכת איתנו מהרגע שאנחנו הופכות לאימהות.
תמיד יש משהו. לא הייתי איתו מספיק זמן היום, או השבוע, או בכלל... כעסתי עליו, נתתי יותר מדי מסך, לא באמת הקשבתי, הייתי קשוחה מדי, וויתרתי מהר מדי...
אף אחת לא חסינה לזה.
אז אולי הגיע הזמן שננסה למצוא גישה אחרת לכל האשמה הזאת.
איך למשל? האמת היא שלכל אחת יש את המסע שלה לעשות מול האשמה.
כי כל אחת מביאה את המטען שלה והזכרונות שלה והציפיות שלה.
אבל הנה כמה רעיונות ששווה לנסות, בין אם זה לבד או בליווי והדרכה של אשת מקצוע, אמהות אחרות או חברה קרובה:
1. להכיר בזה: רק להבין שאשמה אימהית היא חוויה כל כך נפוצה, שכל אמא נתקלת בה באיזשהו שלב, או בהרבה... את לא לבד עם זה. ברגע זה עוד המון אמהות בטוחות בדבר אחד: "אני האמא הכי גרועה בעולם"... (לגבי כל שאר הדברים יש להן ספקות).
2. לדבר על זה עם אחרים: לשתף מישהו קרוב ברגש הכל כך קשה הזה- בן זוג, חברה, או קבוצת אמהות. עצם הדיבור בקול על רגש לא נעים- יכול להפחית את עוצמת המצוקה שהוא גורם לנו.
3. לתאם מחדש ציפיות עם עצמנו: בואו נזכור ששלמות היא לא מטרה ריאלית. כל עוד לשם אנחנו מכוונות- תמיד נרגיש רע. לעומת זאת אם תהיה לנו מטרה יותר ספציפית ואפשרית – נוכל להתחיל לראות כמה אנחנו דווקא כן עושות. למשל להגיד: היום אני אקח 15 דקות שבהן לא אצעק, ואם יעצבנו אותי אני אלך רגע להירגע בשירותים ואז אחזור. מעבר לרבע שעה הזאת- הכל כרגיל.
4. לדאוג לטפל בעצמנו: אני יודעת, זה אחד הקשים. אבל כשאת רעבה, עייפה ומרגישה לבד, ואז נדרשת להיות הכי סבלנית בעולם לילדים שיודעים בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ אצלך - איך לא תתפוצצי?
מישהו צריך לדאוג לאמא של הילדים האלה, ולא רק למינימום - לאכול בישיבה, לישון... לכל אחת יש דברים אחרים שיעשו לה טוב. להתכתב רגע עם חברה, לקחת כמה נשימות, או להביא בייביסיטר ולצאת בערב. לבדוק עם עצמך מה זה בשבילך ולעשות את זה - זה לא אנוכי, זה הכרחי.
5. ללמוד ולהתפתח מזה: האשמה אמנם לא מדברת יפה כשהיא גורמת לנו להרגיש רע, ועם זה אנחנו לא צריכות להשלים. אבל היא כן מנסה לומר לנו משהו: שאנחנו לא מרוצות ממשהו באיך שהיומיום שלנו עם הילדים נראה, או התקשורת איתם, או משהו אחר. אפשר לנסות לבדוק – מה הייתי רוצה שיראה אחרת, ואיך אני יכולה להגיע לשם? בין אם זה לבד, עם חברה, או עם הדרכה מקצועית- אנחנו יכולות ללמוד ולחקור איך להפוך את החיים שלנו לטובים יותר.
אז אנחנו לא יכולות להיפטר לגמרי מרגשות אשם, אבל אנחנו יכולות להכיר בהם, ללמוד מהם ולהתמקד בכל האהבה, האכפתיות והמאמצים שאנחנו משקיעות כאמהות.
תזכרי: את אמא מהממת, ושום אשמה לא תוכל למחוק את כל רגעי השמחה והאהבה שיש לך עם הילדים.
אז בפעם הבאה שהאשמה דופקת בדלת- תזמיני אותה לשבת לשתות משהו, תשמעי מה יש לה לומר, ואז – תראי לה את הדרך החוצה.
כי אמהות זה התפקיד הכי מאתגר והכי מדהים שלך – ואת עושה עבודה נהדרת!

אז הנה, הדבר שלדעתי הכי חשוב שנגיד לילד שלנו כשהוא מפחד:

"אתה מפחד? אני מבינה אותך. זה בסדר / מובן / הגיוני / טבעי להרגיש ככה".
וזהו.
באמת זהו.
כי הדבר שהכי עוזר כשמרגישים דברים לא נעימים – זה לתת להם מקום.
להגיד שמותר, שמובן, שגם אני הרגשתי רגעים של פחד בימים האלה.

ודווקא את זה הכי קשה לנו לעשות. אנחנו כל כך רוצים שהם לא ירגישו ככה.
אז אנחנו אומרים להם- אל תדאג, מה פתאום, אנחנו נהיה בסדר, בוא נחשוב על משהו אחר, אנחנו נתגבר, הטובים תמיד מנצחים בסוף, או משפטים שמתחילים ב"לפחות"...
ואת כל זה אפשר להגיד, אבל רק אחר כך. בעצם את ה"לפחות" אף פעם לא...

כי לפני הכל, לרגשות יש כפתור ווליום. וכשמנסים להעלים או למחוק אותם – הווליום שלהם מתגבר, בניסיון להשיג את תשומת הלב שהוא צריך – והחוויה נהיית קשה יותר, עוצמתית יותר ומציפה יותר.
תנסו פעם לדחוף בלון מנופח אל מתחת למים, ותרגישו באיזו עוצמה הוא מתעקש לעלות בחזרה – זה פשוט ככה. (וזאת מטאפורה מושלמת ששמעתי ב"הדספייס", אפליקציה שאם אתם מסתדרים עם אנגלית ועוד לא ניסיתם אז תעשו לעצמכם טובה ומהר).

וכשנותנים לרגש קשה שם- הוא נהיה פחות מפלצתי.
וכשאומרים לו שזה בסדר להיות - הוא כבר פחות מתעקש להיאחז.

וכל זה נכון גם לנו המבוגרים...
אז בפעם הבאה שמישהו סביבנו מרגיש משהו - ולא באמת משנה מה- בואו רק ניתן לו להרגיש שזה הכי מובן בעולם, ונציע חיבוק.
וגם כשהמישהו הזה הוא עצמנו, בואו ננסה להפסיק עם ה"אני לא צריכה להרגיש ככה, אסור לחשוב מחשבות כאלה, זה טיפשי, או ממש לא מתאים שאני מרגישה זה וזה"
ובמקום זה נגיד לנו "כן, זה הכי טבעי והגיוני מה שאני מרגישה כרגע"...

שיהיו רק בשורות טובות וסיבות לשמוח ❤️

שבועיים וחצי לתוך המלחמה, וההרגשה מבלבלת לא פחות מבהתחלה...

חלק מהסביבה חוזרת לשיגרה, אפילו חלקית, וחלק ממש לא...

ויש גם דברים שכבר לא יחזרו להיות כמו שהיו, גם בשביל מי שלא חווה על עצמו את האירועים הקשים באופן ישיר. משהו השתנה אצל כולנו מבפנים.

בזמנים מאתגרים כאלה של אי ודאות ואי שקט, גם להיות אמא מרגיש אחרת.
להיות אחראית לא רק לצרכים היומיומיים של הילדים, אלא גם ליציבות הרגשית שלהם, כשאנחנו בעצמנו מרגישות שהכל ירד מהפסים... זו יכולה להיראות משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל האמת היא שיש לנו יותר כוח ממה שאנחנו חושבות, אנחנו יכולות לעזור לילדים שלנו, וגם לעצמנו, לנווט במים הסוערים האלה.
אז יש טיפ אחד שבעיני הוא הכי חשוב, מבטיחה להשתדל לכתוב אותו פה בימים הקרובים.

ובינתיים, הנה כמה דברים שרלוונטיים לכולנו כהורים, שיכולים לעזור להירגע ולהתמודד עם הבלגן ועם החדשות הקשות שאנחנו שומעים:

-שיח פתוח וכנות: חשוב שנדבר על המצב עם הילדים, בהתאם לגיל ולמצב הרגשי שלהם. הם צריכים את שנענה על השאלות שלהם בכנות ושנמשיך להרגיע אותם שאנחנו שם בשבילם. במיוחד חשוב להדגיש שהם בטוחים ושאנשים רבים פועלים כדי להגן עליהם.

-להגביל את החשיפה לחדשות: למרות החשיפה הרבה מסביב, בואו נמשיך להשתדל לקבוע זמנים ספציפיים להתעדכנות ולהימנע מלדון באירועים קשים מול הילדים.

-לשמור על שגרה: ילדים אוהבים שגרה, אז נסו לשמור על לוח הזמנים היומי עקבי ככל האפשר. זה מספק להם תחושת ביטחון בזמנים לא ברורים.

-לעודד ביטוי: הכי חשוב שניצור מרחב בטוח לילדים לבטא את רגשותיהם, בלי שירגישו שזה מבהיל אותנו אם הם אומרים דברים קשים. אפשר לעודד אותם לצייר, לכתוב או לדבר על מה שעובר עליהם. זה יכול לעזור להם מאוד לעבד את הרגשות שלהם.

-לטפל בעצמנו: כאמהות, לעתים קרובות אנחנו שמות את הצרכים שלנו בסוף, אבל זה לא עושה טוב לאף אחד. טיפול בעצמנו הוא חיוני בתקופות של לחץ. קחי לעצמך רגעים להירגע, לקחת נשימה עמוקה, לתרגל כמה דקות מדיטציה או הליכה קצרה עם חברה.

-לסלוח לעצמנו ולהם: על זה שלכולנו נגמרת הסבלנות, וכולנו מתפרצים יותר, עצבניים יותר ומתקשים יותר לתפקד טוב, להתחשב או להירגע. בואו נזכור שזה אמנם ממש קשה, אבל זה יעבור.

-לנסות להתחבר למערכות תמיכה: זה יכול להיות אמהות או חברים אחרים שעוברים חוויות דומות. שיתוף רגשות ורעיונות להתמודדות יכול לספק תמיכה רגשית חשובה.

-לפנות לעזרה מקצועית: אם את מרגישה שהילד שלך מתקשה להתמודד עם המצב, כדאי לשקול לפנות לעזרה פסיכולוגית או ליעוץ או טיפול אחר. אנשי מקצוע שמכירים אתכם יכולים להציע כלים נוספים כדי לעזור לילדים להתמודד עם מה שהם עוברים.

ותזכרי, את לא לבד בזה. כולנו נמצאים בזה ביחד, ועם תמיכה אחד בשני וטיפול בעצמנו ובילדים, נוכל לבנות חוסן במיוחד בזמנים מאתגרים. האהבה וההשקעה שלנו יכולים לעשות הבדל משמעותי בדרך שבה הילדים שלנו מנווטים בעולם, גם כשהעולם נראה כל כך לא בטוח.

שיהיו בשורות טובות ❤️