ביה"ס הדמוקרטי סאדברי ירושלים

24 שעות לפני המלחמה נחת בביה”ס שולחן פינג פונג חדש. יותר משנה חיכינו לו, והוא – 40 יום חיכה לנו, בצד, בשקט, פגש רק חתולים ושמע הדי יירוטים. אבל היום הוא מתחיל פרק חדש בחייו, כי מעכשיו יקיפו אותו אנשים שמחים, וברחבי החצר יישמע צליל הנקישה הזה של הכדור, צליל שהוא מתוק וטורדני גם יחד. ויהיו מי שינצחו ויתנפחו בגאווה ומי שיפסידו וילכו בכעס או אולי ינסו שוב. ויהיו מי שיביטו בהתחלה מרחוק ואז יתקרבו, ישאלו איך משחקים, ובאיזשהו רגע יטלו את המחבט, לראשונה בחייהם, וינסו להכות בכדור ויחטיאו ויפגעו ויעיפו ושוב יחטיאו עד שיבינו – אולי בעזרת תלמיד מנוסה מהם – איך מחזיקים נכון את המחבט ואיך יש להכות בכדור כדי שיגיע בדיוק לפינה. ואולי הם יגלו בתוכם כישרון חבוי, וגם אם לא אז אולי חדוות משחק פשוטה, טהורה. וניסיון העבר מלמד שבקרוב יהיה גם מי שיארגן טורניר בית ספרי, והנה התחדשנו בזירת התרחשות חדשה-ישנה, עשירה בחוויות, מלאה באפשרויות.

אחד הביא תיונים ועוגיות, אחר הביא ופלים ועוגיות, נעזרו באיש צוות כדי להרתיח סיר מים, עברו בין החדרים, הפיצו את השמועה וחזרו כדי למזוג תה ולחמם את הלבבות. איזה כיף לתת. איזה כיף לקבל. איזה כיף להתחיל ככה יום חורפי בביה"ס.

שיעור עברית. הגיל הממוצע בחדר (אלה שיושבות) – 12. החומר שהן עוסקות בו – לבגרות. לא שהן עומדות לגשת בקרוב, זה לא אפשרי. אבל זה מעניין אותן.
למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר.

הן ביקשו ממנו ללמד אותן מתמטיקה.
שווה לקרוא את המשפט הזה שוב, לאט.

גיטרה חשמלית, תופי קונגס, מיקרופון לשירה ועוד אחד להקלטה, מקלדת שמתחברת למחשב (לאולפן העתידי), אפקטים לגיטרה, כיסא לתופים, רמקולים, דרבוקה – פתאום הגיעה תרומה ענקית של כלים לחדר מוזיקה. המשפחה של יוסי, מוזיקאי ויוצר שהלך לעולמו בטרם עת, חיפשה מה לעשות עם הציוד שלו. יונתן, בוגר ביה"ס ויושב הראש הקודם של תאגיד מוזיקה, מכיר את המשפחה. הלך וסיפר להם על חדר המוזיקה של ביה"ס, על המוזיקאים שגדלים ומתפתחים בו, על הרצון של התאגיד להמשיך ולפתח את התחום בביה"ס. והמשפחה, בנדיבות שלא רואים הרבה כמותה, תרמה. עכשיו תאגיד מוזיקה מתחיל להכניס את הדברים לחדר כי צריך לגבש נהלים לכלים החדשים ולהחליט איזה מהישנים יוצאים (בכל זאת, חדר קטן). אז יש פגישות ויש דיונים ויש עבודה לעשות. וזו ברכה גדולה, מכל הכיוונים: גם נמצא יעוד משמח לכלים שיוסי השאיר וגם התאגיד ממשיך לנוע קדימה, יחד.

שלום לכל מגדלי הפילים. החבר'ה פה מנסים להכין משהו שמזכיר משחת שיניים צבעונית, במיוחד עבור הפה הגדול של הדמבו שלכם. לקחו מי חמצן, צבעי מאכל, סבון כלים ושמרים, ערבבו, התרגשו, מזגו לתוך המבחנות – ו? כלום בפיתה. קצת צבע נשפך מסביב, אבל הסילון המוקצף שהובטח – לא קרה. באסה. למה זה קרה? כבר יש מסקנות. ננקטו צעדים לקראת הניסוי הבא. חבל? אולי, אבל בקטנה. כי תכלס זה רגע סופר חשוב: הרגע הזה שלא מצליחים, נכשלים אפילו, אולי נופלים לרגע או שניים. ואז קמים, זוכרים שגם זה קורה וזה חלק מהעניין, מנתחים מה השתבש – ומתקנים. ועושים שוב. עד שמצליח.

מה צריך בשביל מדפים חדשים לכוסות במטבח? לא הרבה. לאסוף כמה משטחי עץ מהרחוב, לפרק אותם לקרשים, לקחת מידות, לנסר, להבריג, לחבר ולצבוע.
ולרצות, צריך גם לרצות.
זהו, יש הכל.
אפשר להתחיל לעבוד.

למידת עמיתים. במילים פחות אקדמיות – תלמידים מלמדים תלמידים. אחת שואלת שאלה, לאחר יש תשובה, קובעים להיפגש ויאללה לעסק.
וזה לא סתם שזה קורה. מחקרים רבים מצאו שאופן למידה שכזה עשוי להיות אפקטיבי בהרבה מהלמידה הבית ספרית הסטנדרטית, בה מורה מבוגר מעביר ידע לתלמיד צעיר. ראשית, כשאדם מלמד את חברו הוא עצמו רוכש שליטה טובה יותר בחומר. הוא לא רק משנן כדי לזכור אלא הוא חייב לארגן אותו מבפנים כדי להעביר אותו החוצה, להנגיש אותו לאחר. שנית, תקשורת כזו מהווה מרחב שהוא לא רק לימודי – יש לו השפעה עצומה גם על המימדים החברתי והרגשי. ושלישית, אחרים מסביב רואים את ההתרחשות הזו ומבינים גם הם שלמידה אינה תלויה בהכרח במבוגר ושהדברים עשויים להיות בהישג ידם.
ממליצים בחום לנסות.

מעשה בשישה תלמידי חכמים ותלמידות חכמות אשר גמרו אומר לדון בתורת הצורות והמבנים, זו הקרויה בלע"ז "גיאומטריה". פנו אנה ואנה ולא מצאו מי שילמדם. לא התעצלו, יצרו יש מאין מעגל, הניחוהו על מלבן, חילקוהו למשולשים והחלו לדון בתכונות השונות של הצורות וביחסים ביניהן, עד שבאו רבותיהם ואמרו להם: "חלאס, על מי אתם עובדים, בעצם רציתם ללמוד להכין פיצה".

רצינו לצייר על קירות המערה כמו האדם הקדמון. אבל מערה עדיין אין לנו וקדמונים אנחנו כבר לא. אז לקחנו קפה וכורכום, שאמנם אין הרבה מתכונים שמשלבים את שניהם, אבל אם מערבבים אותם עם קצת מים אפשר למרוח את התערובת על דף, לייצר סוג של קיר מערה קטן, לדמיין שאנחנו אישה קדמונית – ולצייר.
שיעור תולדות האמנות. אין תקופה שלא נגיע אליה.