01/10/2026
↓ English follows ↓
נקודת עצירה באמצע הדרך // 🌿
אני כותבת מלוס אנג'לס, בדיוק באמצע השליחות שלי בקהילת סטיבן וייז (Stephen Wise Temple), במסגרת תוכנית "רקמה" של היברו יוניון קולג' ובשותפות "נפש בנפש".
המעבר מקיבוץ נערן שבבקעת הירדן אל לב הקהילה היהודית באל-איי הוא לא רק עניין של שעות טיסה או פער זמנים. זה מעבר חד מנוף מדברי, חם וחשוף של קיבוץ מחנכים קטן, אל קהילה יהודית עירונית, גדולה ומבוססת.
בימים הראשונים כאן פגשתי עשרות ילדים ובני נוער. הבאתי איתי את הסיפור של הבית מהבקעה: סיפרתי להם על החיים המשותפים, ועל סוכות שאצלנו נקרא "חג הגדיד" — חג של קטיף תמרים, עמל משותף ושוויון. לימדתי אותם מילים בעברית מתוך מופע "מעגל התמר" של הקיבוץ: שמש, עץ תמר, בקעה, ברכה. לשמוע פתאום כיתה שלמה בלוס אנג'לס שרה בעברית "טִפּוֹת הַמַּיִם לָנוּ בְּרָכָה / לִי יֵשׁ עֵץ תָּמָר עַד הַשָּׁמַיִם" — זה רגע מפתיע שבו המרחק העצום מתכווץ בבת אחת. דיברנו על הסוכה, ושאלתי אותם: מה הערך של שבוע אחד בשנה שבו כולנו יוצאים מאותם בתים, חיים תחת אותו סכך בדיוק ונזכרים במה שחשוב?
בדרשת ערב שבת ובלימוד בבוקר חזרתי לשני מושגים שלא מרפים ממני בשנה האחרונה: אוהל ובית.
בסיפור היהודי, האוהל תמיד קודם לבית: אברהם ושרה פתחו את האוהל לארבע רוחות, המשכן נדד במדבר כ"אוהל מועד" הרבה לפני שנבנה המקדש, והחלוצים חיו באוהלים לפני שנוצקו קירות הקבע. הסוכה באה להזכיר לנו שגם כשיש קירות מוצקים, משהו בקיום האנושי תמיד נשאר שביר ופגיע.
מאז ה-7 באוקטובר, המושג "בית" בישראל עבר טלטלה עמוקה.
בן זוגי, יותם, גויס למאות ימי מילואים; ליאת אצילי, שהייתי אמורה לנסוע איתה ועם תלמידיה מניר עוז לפולין, נחטפה לעזה; ואני מצאתי את עצמי נוסעת שוב ושוב למלונות המפונים בים המלח, מנסה יחד עם חבריי לתנועה להקים מסגרות חינוכיות לילדים שאיבדו את עולמם.
שם ראיתי בעיניים את מה שאני מאמינה בו כמחנכת: חינוך הוא הדרך שבה אנחנו מתחילים לבנות בית מחדש. כשהקירות הפיזיים נופלים, הבית חוזר דרך קשר אנושי — שיר מוכר, טקס בוקר, קבוצת ילדים שמחכה לך ביום שאחרי. בית אינו רק מבנה פיזי; הוא שייכות, דורות וקהילה.
בלימוד בשבת קראנו את שירו של ולדיסלב שלנגל, משורר מגטו ורשה, שכתב ערב המלחמה על הסוכה ותהה מתי בית באמת מעניק ביטחון. שוחחנו בפתיחות על המקומות שבהם הרוח מטלטלת את הדפנות — אצלנו בישראל, אבל גם כאן, בתוך המורכבות של יהדות ארה"ב. בישיבה בסוכה של קהילת וייז חשבתי על הסבים והסבתות שלי שהגיעו מפולין, בלגיה, דרום אפריקה וירושלים — כולם ידעו ארעיות מהי, וכולם בחרו להקים בית בישראל. השיחה על בית, כך מתברר, חוצה יבשות ודורות.
המפגש הישיר והבלתי-אמצעי כאן מזכיר לי כמה כוח יש בחיבור בין קצות העם היהודי. באתי לספר על החיים ועל המציאות בארץ, אבל אני בעיקר לומדת: איך בונים כאן קהילה חמה, יוצרת ומחויבת, איך עושים חינוך יהודי-פלורליסטי שמחפש את ה"נברא בצלם", ואיך ממשיכים להחזיק תקווה וחלומות משותפים.
יוצאת אל השבוע השני והאחרון עם הרבה מחשבות, שאלות חדשות והכרת תודה על ההזדמנות הזו.
שבוע טוב וחג שמח מלוס אנג'לס! ✨💛
מאיה דונר, בוגרת תוכנית רקמה, מחזור ט׳.
A Pause at the Halfway Point // 🌿
I’m writing from Los Angeles, halfway through my time with the Stephen Wise Temple community, as part of Hebrew Union College’s Rikma program, in partnership with Nefesh B’Nefesh.
The journey from Kibbutz Na’aran in the Jordan Valley to the heart of LA’s Jewish community is about much more than flight time or time zones. It’s a striking transition from the hot, exposed desert landscape of a small kibbutz of educators to a large, well-established urban Jewish community.
In my first few days here, I met dozens of children and teens. I brought with me stories of home in the Jordan Valley: our communal way of life, and the way we celebrate Sukkot as “Chag HaGadid”—a festival of harvesting dates, working together, and honoring equality. I taught them Hebrew words from our kibbutz’s “Circle of the Date Palm” performance: sun, date palm, valley, blessing. Suddenly hearing an entire classroom in Los Angeles sing in Hebrew, “The drops of water are a blessing to us / I have a date palm that reaches the sky,” was one of those unexpected moments when an enormous distance seems to disappear all at once. We talked about the sukkah, and I asked them: What is the value of spending one week each year outside our homes, living beneath the same simple covering of branches, and remembering what matters?
In my Friday night sermon and our Shabbat morning study session, I returned to two ideas that have stayed with me throughout this past year: a tent and a home.
In the Jewish story, the tent always comes before the house. Abraham and Sarah opened their tent in all four directions. The Mishkan traveled through the wilderness as the “Tent of Meeting” long before the Temple was built. The early pioneers lived in tents before the walls of permanent homes went up. The sukkah reminds us that even when our walls are solid, something about human existence remains fragile and vulnerable.
Since October 7, the meaning of “home” in Israel has been profoundly shaken.
My partner, Yotam, was called up for hundreds of days of reserve duty. Liat Atzili, with whom I had been preparing to travel to Poland alongside her students from Nir Oz, was abducted to Gaza. And I found myself traveling again and again to the hotels housing evacuees at the Dead Sea, working with friends from my movement to create educational programs for children whose worlds had been shattered.
There, I saw firsthand what I believe as an educator: education is how we begin to build a home again. When physical walls fall, a sense of home returns through human connection—a familiar song, a morning ritual, a group of children waiting for you the next day. Home is more than a physical structure; it is belonging, a connection across generations, and community.
During our Shabbat study session, we read a poem by Władysław Szlengel, the poet associated with the Warsaw Ghetto, who wrote about the sukkah on the eve of the war and asked when a home truly offers safety. We spoke openly about the places where the wind shakes our walls—in Israel, but also here, amid the complexities of American Jewish life. Sitting in the Wise community’s sukkah, I thought about my grandparents, who came from Poland, Belgium, South Africa, and Jerusalem. All of them knew what it meant for home to be temporary, and all chose to build a home in Israel. The conversation about home, it turns out, crosses continents and generations.
These personal, face-to-face encounters remind me how much strength there is in connecting people across the Jewish world. I came to share stories of life and the realities we face in Israel, but above all, I am learning: how this community builds a warm, creative, and committed Jewish life; how pluralistic Jewish education seeks to recognize the divine image in every person; and how we keep holding on to hope and shared dreams.
I’m heading into my second and final week with much to reflect on, new questions, and deep gratitude for this opportunity.
Shavua tov and chag sameach from Los Angeles! ✨💛
Maya Donner, a graduate of the Rikma Program’s ninth cohort.
