ישיבת מרכז הרב

אחת ממשימות האדם בעולם הזה - לגלות את עצמו.
*רוצים למסור שמות לתפילה בכותל המערבי? כנסו:
https://goo.gl/ZsBdpH
*השירות ניתן ללא תשלום.

*רוצים למסור שמות לתפילה בכותל המערבי? כנסו:
https://goo.gl/ZsBdpH
*השירות ניתן ללא תשלום.

גם לכם יצא להכיר מישהו שהבעיה האמיתית בחייו היא ההתעלמות מהכשרונות המיוחדים שבהם הוא נתברך?

מוזמנים למסור שמות לתפילה בכותל המערבי בקישור הזה:
https://goo.gl/ZsBdpH

ואורה של הנשמה - היא התקווה הנובעת מאמונה ובאה לביטוי בתפילה.
מוקד התפילות של הישיבה עומד לרשותכם תמיד בקישור הזה:
https://goo.gl/ZsBdpH

אחת התוכחות הנעימות ביותר שיכול אדם לשמוע.

למסירת שמות לתפילה בכותל המערבי ובקבר רחל:
https://goo.gl/ZsBdpH

טו' בשבט שמח לכולם!

רב שפירא טו בשבט

~החלומות הגדולים יסוד העולם הם~
המדרגות שונות הן: חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו.
חולמים הם המשוררים בהקיץ.
חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם.
חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון."
(אורות הקודש, א', ע' רכ"ו)

חובתנו - להעיז ולהמשיך לחלום.
דבר התורה מוקדש לע"נ דפנה מאיר ז"ל הי"ד.

שיחת מרן ראש הישיבה לפרשת וארא

שם א-ל שדי ושם הוי"ה
"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ד'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ד' לא נודעתי להם. וגם הקמותי את בריתי... והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם...". ומסביר רש"י (ו, ב ד"ה וידבר): "דיבר איתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה" - בסוף פרשת שמות כתוב: "וישב משה אל ד' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני" (ה, כב) וכתב רש"י שם (ד"ה למה): "למה הרעות לעם הזה - ואם תאמר: מה אכפת לך? קובל אני על ששלחתני"! מה ההוה-אמינא של משה, שד' יגיד לו "מה אכפת לך"? הפרוש הפשוט הוא, שאומר משה שהוא רואה שזה גורם לישראל רעה, וא"כ עדיין לא הגיע זמן הגאולה, ולכן הוא שואל: "למה זה שלחתני?". ועל זה אומרת התורה שד' ענה לו" "אני ד'" – "נאמן לשלם שכר טוב ולמתהלכים לפני, ולא לחינם שלחתיך, כי אם לקיים דברי שדיברתי לאבות הראשונים" (רש"י שם). מה אומר רש"י? אתה משה תדע - אני ד', נאמן לתת שכר, ועכשיו אני שולח אותך לקיים את שכר האבות - להוציא את בני ישראל ממצרים. כי יציאת מצרים זהו שכר האבות.
הגמרא אומרת (חולין קמב ע"א) ש"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", והרמב"ם כותב (הלכות תשובה פ"ח) שכל מה שכתוב בתורה שכשמקיימים את המצוות יבוא גשם, הפירוש הוא שד' יתן את התנאים לקיים מצוות, אך השכר עצמו הוא לעולם הבא, "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיהו סד, ג. ועי' ברכות לד ע"ב). ואם כן, למה בפרשתנו יש יוצא מן הכלל, שהאבות מקבלים שכר בעולם הזה? ולכאורה יצי"מ היא קיום ההבטחה, ולא מדין קבלת שכר? מוסיף ד': "וארא אל אברהם... בא-ל שדי", וכתב רש"י (ו, ג ד"ה בא-ל שדי): "הבטחתים הבטחות, ובכולם אמרתי להם אני א-ל שדי". דהיינו, ד' נגלה לאברהם במילים "אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), וכן בברית בין הבתרים, אך לא נתגליתי לאבות בשם הוי"ה, "לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ד' - נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי" (רש"י שם), דהיינו, ולא אמרתי להם "אני ד'", שם הוי"ה, שמבטא את קיומם המעשי של ההבטחות - שמהוה את העולם ומקיימו, שהרי זהו מה שמראה שד' אמיתי ותמידי, שאין לו הפסק, וכפי שכתוב במשנה, שמים שכל הזמן נובעים נקראים מעיין שאינו מכזב, שדבר אמיתי קיים תמיד, ללא הפסק. והבאתי לפני שבועיים, מה שכתב הגר"א, שכשהאדם אומר את שם ד' אדנות בשמע ישראל, עליו לכוון גם את המשמעות של 'אדנות', וגם שהוא 'היה הווה ויהיה', לעומת כל הברכות שצריך לכוון בהם שד' האדון בלבד. הגמרא בפסחים (נ ע"א) אומרת: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת. וזו גם נפק"מ להלכה, כפי ששואל הפרי מגדים (עי' שו"ע קמ"א, מג"א סק"ט, פמ"ג אשל אברהם ט, ואגרות משה ח"ד סי' כד) אם נטף חלב על שם יקוק בספר תורה, שהבעל קורא ממילא משנה וקורא אדנ-י, האם זה נקרא שקרא את שם ה' שלא מן הכתב.
מה פירוש השם "א-ל שדי"? הרמב"ן בבראשית על הפס' "אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א) אומר: ששם 'שדי' הוא מלשון שידד מערכות השמים. ד' מנווט בשמים מה שהוא רוצה, "כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים... ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם", דהיינו - הקב"ה אמר לאברהם: "אני א-ל שדי" - העולם מנוּוט על ידי, ואני משנה את המזלות כרצוני, ואע"פ שישתעבדו בניך ארבע מאות שנה במצרים, "אחרי זה יצאו ברכוש גדול". ואומר ד' בפרשתנו: הרי אני "א-ל שדי", שמשדד את המערכות והזמנים, אז כיצד אתה בא בטענה שעוד לא הגיע הזמן ליציאת מצרים? הרי נגליתי לאבות בשם "א-ל שדי", שפירושו שאני יכול לעשות כל מה שאני חפץ, ואיך אתה אומר שלא הגיע עדיין הזמן??

שאמר לעולמו די
יעקב נקט באותו ביטוי: "א-ל שדי יתן לכם רחמים" (בראשית מג, יד) אומרים חז"ל במדרש (מדר"ר פרשת מקץ צא, יא) שהיות ויעקב סבל סבל גדול – לבן, עשיו, דינה ויוסף - הוא אמר שמי שאמר לשמים ולארץ די יתן לכם רחמים. מה הפירוש? מתחילת בריאת העולם ד' ברא שמים וארץ, שהיו כביכול בלי גבול, בהרחבה, בצורה שאנו לא יכולים להבין, עד שד' שם גבול לכל דבר. ואומר יעקב ש"א-ל שדי", שטבע בעולם את המידה של 'די', הוא "יתן לכם רחמים". מה הקשר? אומר המאור ושמש (פרשת ואתחנן, ג, כג ד"ה או) שד' ברא את העולם לכבודו, ומתוך העולם מתגלה הקב"ה, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו..." (תהילים ח, ד-ה), אך ההתגלות איננה אינסופית, אלא נגלה ולא נגלה, כדי שלאדם תהיה בחירה אם לקיים את המצוות או לא, שהרי אם ההתגלות תהיה כ"כ גדולה, לא תהיה לאדם בחירה, כמו שכתוב במעמד הר סיני, שד' "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח ע"א), ומסביר המהר"ל שאין זו כפייה במושגים שלנו, של הכרחה, אלא הייתה התגלות כל כך גדולה של ד', עד שנמשכו באופן טבעי אליו, כך שלא היה להם בחירה. וכשד' ברא את העולם, הוא לא גילה את עצמו לגמרי, כדי שלא תינטל הבחירה, אך גם לא הסתיר את עצמו לגמרי, מפני שאז האדם לא יוכל להתמודד עם הקשיים. וגם הייסורים שד' נותן, הוא מביאם במידה, שלא תביא את האדם לשבירה, וזה מה שאמר יעקב לבניו: "וא-ל שדי", אותו מי שאמר לעולם די, כדי שהתגלותו תהיה במידה, הוא ידע לשים את הגבול בניסיונות שהוא נותן לנו, שהכל יהיה מאוזן, והוא "יתן לכם רחמים". וכך כותב בקיצור השפת אמת בפרשת ויגש", (תרל"ט ד"ה בפסוק כראותו): "וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער? ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה: "וא-ל שדי יתן לכם רחמים", ופרש"י: מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא היה אומר כן, לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן, ידע יהודה "כי בראותו כי אין הנער ומת", ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת, כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל". כלומר, יעקב אבינו הרגיש שהנסיונות שד' הביא עליו הגיעו עד למיצוי האחרון שאפשר לנסות, (מלשון "נתתה ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס, ו)), להוציא מאדם את המקסימום של הכוחות שיש לו, ולכן יהודה ידע שיעקב לא יעמוד בכך, וא"כ ד' לא ינסהו.
וכך אומר ד' בפרשתנו: לאבות היו נסיונות, ואע"פ שלא קיימתי את הבטחתי עדיין, בכ"ז הם האמינו בי, וידעו שהכל נסיון הוא, ולא באו בטענות, ולמה עכשיו אתה לא מקיים את זה? לאבות התגליתי בשם "שדי", ולא קיימתי, ועכשיו "ושמי ד'", עכשיו מתגלה שם הוי"ה הק', שאני מהוה את העולם - פועל במה שהיה קיים ויהיה, עכשיו אני מוציא מהכח אל הפועל את קיום ההבטחות. זהו שם ההויה שמתגלה בעולם.
היחיד והאומה
למה עד עכשיו "שמי ד' לא נודעתי להם"? מפני שרק מיציאת מצרים נהיינו לעם – "הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כב, ה), ובדור של האבות היינו יחידים מצורפים, אך לא היה מושג של אומה, ואז לא הייתה יכולה להיות התגלות גדולה יותר של ד', בשם הוי"ה, אלא רק בזמן שנהפכנו לאומה. בהערות לעולת ראיה כותב הרצי"ה, שבתפילה "בפי ישרים תתהלל, ובדברי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתרומם, ובקרב קדושים תתקדש" ישנם ארבע דרגות, אך הדרגה הגבוהה ביותר היא "במקהלות רבבות עמך בית ישראל", יותר מהישרים, הצדיקים, הקדושים וחסידים, מפני שאלו דרגות של יחידים, ולא של עמך בית ישראל. וכמדומני הזכרתי מה שהגמרא בר"ה (לא ע"א) אומרת שביום שני אומרים "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (תהילים מח, ב), מפני שביום השני של הבריאה הפריד ד' בין המים שמעל הרקיע למים שמתחתיו, וזו הייתה הפעם הראשונה שד' הפריד בין שני דברים הדומים, וכך אנו רואים שד' מולך על העולם על כל גווניו, שעשה שינוי בתוך העולם הזה. ו'אין מלך בלא עם', ואין הכוונה רק על ריבוי מספרי, אלא על ריבוי הגוונים, שאין פרצופיהם שווים ואין דעותיהם שוות, וזו גדולת מלך, שיודע להכיל בתוכו את הכל, לילך כנגד רוחו של כאו"א, ובשער היחוד והאמונה בתניא כותב ש"אין מלך בלא עם", מלשון גחלים עוממות, עי"ש. שזו תכונה של מלך, שמכיל את כל הגוונים. ו"במקהלות עמך בית ישראל", הריבוי של העם, הוא גדול יותר מכל מעלות הפרט.

האמונה שביציאת מצרים
וכותב הרמב"ם (אגרות הרמב"ם עמוד קכה), שכמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של ד', כך אי אפשר שיתבטלו ישראל מן העולם. אך קבלנו את הדרגה של עם רק מציאת מצרים, ולכן גם הגילוי והקיום בפועל של מה שהבטיח ד' לאבות יכול להיות רק מאז שנהיינו לעם, לאחר שנשתעבדנו במצרים. וזה מה שאומר ד': "אני ד'... ושמי ד' לא נודעתי להם", אך עכשיו, כאשר אנו עוסקים ביציאת מצרים, כל ההבטחות שלי לאבות יוצאות מן הכח אל הפועל, וזה הנקודה הבסיסית של יציאת מצרים. אך אתה משה רבינו, לא הייתה לך דרגת האמונה של האבות, שהרהרו אחרי מידותי, והרי כל תכלית היציאה היא "וידעתם כי אני ד'" (שמות י, ב), האמונה המוחלטת, וכשיש איזה שהוא של חוסר באמונה, לא יכולה להיות יציאת מצרים! (אין כאן תביעה על משה רבינו על עצם ההרהור, אלא שבמיוחד ביציאת מצרים, הרי כולה בנויה על "ויאמן העם" וכו'. הטור (או"ח סי' תיז) כותב שכל אחד משלושת הרגלים הוא כנגד אחד מהאבות, ופסח הוא כנגד אברהם אבינו, ש"האמין בד' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו), וכן פסח הוא חג האמונה.
"מה תצעק אלי דבר אל בני ויסעו" (שמות יד, טו), שואל הרמב"ן (ד"ה מה תצעק אלי): מתי אתה רוצה שיצעקו, אם לא בזמן שמצרים רודפים אחריהם? ועונה, שהייתה אמורה להיות להם מידת הבטחון, שיעשה להם נס גם ללא הצעקה, שעכשיו זהו זמן של אמונה! וכך כותב גם הנפש החיים (שער א פרק ט) שד' התכוון שיהיו בתוקף האמונה, והיא יכולה לבקוע את הים. וראיתי בתוספות הרא"ש על החומש ששואל שהרי כתוב שבמכת חושך מתו רשעי ישראל, ואיך דתן ואבירם יצאו ממצרים? ואומר הרא"ש שרשעים שלא נתייאשו מגאולת מצרים, יצאו ממצרים. כשיש את האמונה ביציאת מצרים, שזו שורש האמונה, אז הים נבקע.
משה שואל "מה שמו", והכוונה באיזו הנהגה תוליך את בנ"י. יש הנהגה טבעית, כפי שהיתה עם האבות, וישנה הנהגה ניסית של דור המדבר, וכשבאו לא"י חזרנו להנהגה טבעית. יצ"מ היתה ניסית, ומסביר המהר"ל שאכלו את הפסח בחיפזון, שהחיפזון מעיד על כך שאין כאן מגבלות של זמן. וכן כהנים זריזים, הכוונה שהם מתעסקים בענייני קודש ומקדש, שהם למעלה מהזמן. וברש"י כאן הביא שהקב"ה אמר למשה: הרהרת על מידותי, לפיכך תראה את העשוי למצרים, ולא את העשוי לשבעה אומות כשאביאם לא"י, כי בא"י זו הנהגה שמכונה הנהגה טבעית, שהנס מסתתר מתוך הטבע, וע"כ, משה שהנהגתו מעל הטבע, יוציאם ממצרים, ולא יביאם לא"י. ואותו עניין שהיה בזמן שהכה את הסלע, "יען לא האמנתם בי להקדישני", שמנע ממשה להיכנס לא"י, וביאר בספר העיקרים, כי הקב"ה רצה להראות "שהטבע כפוף תחת כפות רגלי הצדיקים", וע"כ נמנע ממשה להיכנס לארץ ישראל, שזו ההנהגה שאמורה להיות. ואף כאן, זהו מה שאמר לו הקב"ה "עתה תראה", כפרש"י.
וזה פירוש מה ששאלנו בתחילה, איך רש"י אומר שד' כעת נותן שכר לאבות, והרי אין שכר מצווה בעוה"ז? כותב בעל הכתב סופר (תשובות או"ח סי' ע"ח), שמה שכתוב ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", זהו שכר על כל המצוות, אך על אמונה ובטחון יש שכר גם בעולם הזה, ומוכיח זאת מכמה מקומות. וזה מה שאומר רש"י, שכל מה שהבטחתי לאבות ואקיים, זה בזכות האמונה שלהם. ולכן אמר ד' למשה שהגיע הזמן שאשלם את השכר בעולם הזה, ולכן אומר ד' למשה שבגלל שלהם הייתה אמונה, הם ראויים לשכר בעולם הזה, אך אתה, בחוסר האמונה כששאלת למה הרעות, אזי זה מעכב את היציאה עצמה. יש דבר דומה בנועם אלימלך (פרשת בהר ד"ה וכי תאמרו): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וציוויתי את ברכתי לכם" (ויקרא כה, כ), וכי אם לא נשאל מה יהיה, אז לא תהיה ברכה? אלא, שהקב"ה נותן שפע בלי גבול, אך כאשר יש לאדם ספק, אז זה מעכב את הברכה מלחול, ואז צריך ד' לחדש את הברכה.
האמונה של האבות ובני ישראל היא הבסיס ליציאת מצרים, וכשמשה שואל "למה הרעות" כבר חסר משהו. באורות (עמ' קס) כותב הרב: "קטנות האמונה, וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלהית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלהית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש, ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו. וביחוד הדבר נוגע לישראל. קרבת האלהים הלאומית צריכה אמונה גדולה של גאות לאומית. והענוה האלהית, הבאה מתוך הגדולה ומתחברת עמה, היא מופיעה על האופי הנשמתי של כנסת ישראל, ואמונתה בקרבתה אל אל עולם קונה שמים וארץ, אשר אין חקר לגדולתו, משתרשת בתוך מעמקי נשמתה, והיא מתקדשת ומתעלה, משתחררת, ומתכינה עצמה לגאולה שלמה". עמ"י, וכל אחד ואחד, צריך שידע שהוא כלי לתת את מה שד' רוצה לתת לו. הכל בא בהתאמה. דבר זה אף שייך ליציאת מצרים, והוא היסוד אליה. וידוע מש"כ בספר צדקת הצדיק "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" – שהאמינו בד', והאמינו בעצמם, שיש לקב"ה חפץ בהם.
"לפשט עקמומית שבלב"
במכת ברד אומרת התורה "הנני שולח את כל מגפותי אל ליבך", ביטוי שלא כתוב בכל חמש המכות הקודמות. מה מיוחד בברד? הגמרא בברכות (נט ע"א) אומרת: "לא ניתנו רעמים אלא לפשט עקמימות שבלב", ומדייק בעל הטורים (שמות ט, כט ד"ה הקולות) מהפסוק "הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד", למה לא כתוב גם בקולות ש'לא יהיו עוד'? מפני שיהיו עוד קולות כאלו, במתן תורה. כלומר, בעל הטורים משווה בין הקולות שהיו במכת ברד, שנתנו "לפשט עקמימות שבלב", לקולות שהיו במתן תורה, שקולות כאלו יביאו את הדברים לתוך ליבו של פרעה – "הנני שולח כל מגפותי אל ליבך". לא תמיד לב האדם פתוח, לפעמים צריך "לפשט עקמימות שבלב", ובטח לפרעהשהיה הכופר הגדול, שהייתה חסרה לו האמונה.
ראיתי שהובא מכתב ידו של הרב זצ"ל בהגדה של פסח: "נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלוקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו", יש נשמה ויש רוח. ולמה החלק הנשמתי מברך את השם והרוח מרוממת את זכרו של מלכנו? ועוד קשה בהמשך, "אין אנו מספיקין להודות לך" ומייד אחר כך "על כן אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו..." הרי מקודם אמרנו שאנחנו לא מספיקים להודות לו, וכיצד פתאום אנו מספיקים? והתשובה, שמה שכתוב "הן הם יודו", מוסב על ה"רוח ונשמה שנפחת באפנו". אם האדם עומד לפני ד' ללא רוח ונשמה, אז "אין אנחנו מספיקין להודות", אך אם האדם משתף את הצדדים הרוחניים שבו, אז יכול האדם לברך "את שמך מלכנו".
אומר הרב בשם זקנו זצ"ל: האדם מורכב מהרוח החיונית שלו, שבגוף, והנשמה, שהיא בשמי מרום, ושם התגלות כבודו, וע"י הפעולות שהאדם עושה למטה, הנשמה מתעוררת למעלה בערך נשגב. ולכן, כאשר היא מברכת, הרוח מעוררת את הנשמה לברך את ה' יתברך כפי קריאתו, דהיינו "נשמת כל חי" שזהו הצד הרוחני ביותר, שעל ידו יכול האדם מברך את שמו של ה', ללא הצמצום של העולם הזה. אך הרוח, שהיא הדרגה הנמוכה יותר, יכולה לברך או לפאר רק את זכרו של הקב"ה. "זה שמי לעלם וזה זכרי לדור ודור" - שני צורות של הנהגות.
מענייני דיומא
יש ללמוד שמירת הלשון לפני מנחה, שלא נכשל בדברים שמוּעדים להיכשל בהם בתקופות הללו. ובעזרת ד' יביא אותנו להשתחרר מכל השקרים של התקופה הזו, ושנבין שד' הוא מסובב כל הסיבות, ויש לו את החשבונות שלו כיצד להוציא דברים מהכח אל הפועל, לטובת ישראל, בדרך אמיתיות, ש"לא נתגלה עדיין במידת אמיתיות", ואם זה כתוב בפרשת וארא, זה אומר שצריך להתנהג דווקא עכשיו במידת האמיתיות ולהתרחק מהשקר. ולהתרחק מהשקר פירושו לזכות בחיים, וכמו שאם אישה משקרת בבי"ד, הביטוי הוא: לא מפיה אנו חיין" (כתובות יב ע"ב), ושואל השיטה למה לא כתוב 'היא משקרת'? אלא, שזה גופא מה שכתוב - שהאמת היא החיים, ולכן כשמישהו משקר, "לא מפיה אנו חיין". הגמרא אומרת (פסחים מט ע"ב) שאסור לאדם ללכת עם הארץ בדרך, מפני שאם על חייו הוא איננו חס, יש חשש שגם על חיי אחרים לא יחוס. תשאלו ברחוב מי 'עושה חיים', ויענו לכם שעם הארץ הוא זה שעושה חיים, ובכ"ז הגמרא אומרת שהוא איננו חס על חיי עצמו! כי זה שקר ומסכה, ולא החיים האמיתיים. בעז"ה ירד המסך על בימת השקר, ונזכה להידבק בתורת אמת, וחותמו של הקב"ה אמת.
שבת שלום!

"אין לך אות ואות שאיננה מכוונת כנגד נשמתו של יהודי
ואיל לך גרגיר וגרגיר בארץ ישראל שלא מכוון כנגד נשמתו של יהודי"

הרב שפירא- אות בספר תורה הרב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב על חשיבות כתיבת אות בספר תורה

Basic RGB