הצצה לעולמו של אדם עיוור

לאנס כלב הנחיה שלי עומד על המשמר תמיד ואפילו שומר על התור שלי לרופא

בס"ד
המשמעות הרוחנית של העיוורון
כלים מעשיים לנוער, הורים ואנשי חינוך
ליציאה ממצב עגום - ברוח הנשיא נבון ז"ל

הימים האחרונים מביאים אותי למחשבה - כיצד אפשר להגדיל את האור בישראל לנוכח המצב הקיים .

והנה, לפני יומיים הופתעתי לגלות את שמי בפוסט הקשור לעניין ולנשיאנו האהוב לשעבר, יצחק נבון ז"ל.

הפוסט (מטעם המועצה הציבורית להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) מביא את סיפורו של יצחק נבון, אשר כנער וגם כמורה בוגר התנדב בבית חינוך לעיוורים בירושלים (בו התחנכתי); ובאחד הלילות בהם התנדב, נעזר ע"י התלמידים העיוורים, כדי להגיע אל ביתו, כאשר נקלע להפסקת חשמל ולא מצא את דרכו החוצה מן המוסד החינוכי .
את אחת ממסקנותיו ביטא נבון ביובל ה 80 לבית חינוך עיוורים, (היתה לי הזכות להיות נוכח באירוע ולשמוע את כבוד הנשיא ) ושם אמר, בין היתר: "ראיה ועיוורון הם דברים יחסיים מאוד במובן הפיזי. על אחת כמה וכמה במשמעות הרוחנית".

ומסקנתי שלי היא - כי על מנת שנצלח רוחנית את התקופה הנוכחית יש להגדיל לעשות למען האחר ולהתנדב בקהילה ובציבור - דבר שאני אישית נהנה ממנו בעיקר בתקופה זו ב"ה, ואשתף בו בהמשך.
אני מצרף את הפוסט המקורי וכן סרטון קצרצר המתאר את הדרך בה נעמי שמר ז"ל, הפכה את דברי נבון לשיר מדהים .
https://www.facebook.com/719276331534199/posts/3151284035000071/?sfnsn=mo

https://www.youtube.com/watch?v=nvaUD-WzYDQ

בברכת ' שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה' ויחד אם זאת הישמרו מאוד לנפשותיכם; ומי ייתן שנתברך באורה של התורה ונתחיל שנה חדשה ברוח חדשה .

אודה לכם באם תפיצו את הפוסט הזה ככל הניתן כדי להפיץ את האור בעם ישראל ובעולם כולו .

שלכם, אברהם (ולאנס גם) 😎

מי ידליק נעמי שמר מספרת ושרה בבית חינוך לעיוורים נעמי שמר מסרת על מקרה שקרה ליצחק נבון כשבא לקרוא סיפורים בבית החינוך לעיוורים

בס"ד

סבא, אני אוהב אותך, מן העבר השני של הקיר

" סבא, אפשר לחבק אותך ? ...סבא אני כל היום משתמש באוזניות שקנית לי..." אלה הם רק חלק מן המשפטים מהם אני מפיק הנאה במפגשים הבודדים שמצליחים להתקיים עם נכדי לאורך תקופת הקורונה. במקרים כאלה אני נאלם דום ואין לי מלים להשיב להם.

המפגש האחרון עם הנכדים בביתי שתוכנן לשעה - התארך לבסוף ליום וחצי; כשהילדים מתרוצצים בין הסלון למטבח ואני יושב עטוי מסכה מעבר לקיר חדר השינה. מקשיב ונהנה. הרי ממילא אני לא יכול לראות אותם. הקשבתי לפטפוטים ביניהם, למריבות הקטנות ולהחלפת החוויות של שני בנים ובת בגילאי 7,8 ו 10 ופעוטה בת שנה שמדי פעם משמיעה קולות שמחה ומחאה והשתתפות בחגיגה (: עם אחיה הבוגרים שהיא בטח כבר מעריצה.

עוד מעט הסגר מוחרף ושוב, אפילו אמצעי הזהירות בהם אני נוקט לא יסייעו בידי להיות נוכח בין נכדי; אבל החשוב מכל נותר, הקולות שלהם שמהדהדים בראשי, ושיחות הטלפון הקצרות שתלויות בסבלנות שלהם ובינתיים אני זוכה במפגשים מרוחקים אך קרובים אל הלב .

שמעו סיפור - על טאנדם, ילדות במעברת פרדס חנה, ומנהיגות בזמן קורנה
יודעים מה זה אופני טאנדם – Tandam ? מדובר באופניים זוגיים והם פתרון מעולה לבני אדם עיוורים שמבקשים לרכב, כאשר המוביל הוא אדם רואה. אין ספק שהדבר דורש תיאום ...
שמעתי פרשנים המסבירים שההנהגה הנוכחית מובילה את ישראל, בזמן קורונה, כמו שני רוכבי, טאנדם, לא מתואמים ביניהם, המתנדנדים ומאיימים להתרסק בכל רגע על השביל...
הדבר מזכיר לי את חוויית רכיבת האופניים היחידה שהיתה לי בילדות – שמתחילה כמו בדיחה על ילד עיוור וילד חרש שמבקשים לרכב יחד על זוג אופניים אחד ...
מעשה שהיה כך היה:
אני בן 10, ילד עולה חדש ממרוקו, במעברת פרדס חנה שלוהטת מחום הצריפים; העברית בקושי שגורה בפי. הפרוטה לא מצויה בבית, ואני, כמו כל ילדי המעברה חולם לי חלומות בהקיץ על הנאות של חופשת קיץ.
ואז, באחד הימים זה קרה - ידו של בן אחי מושכת בחולצה שלי : "אופניים, אופניים", הוא מוציא נהמה מפיו בהתרגשות. אני כמובן לא שואל למקור האופניים וממשש בידי את צינורות המתכת ואת גלגלי הגומי; "רגע, איך רוכבים ?" אני מסמן לו עם הידיים ומכוון לעברו את פני כדי שיקרא את שפתי.
נו...איך עולה בדעתכם, שבן אחי, ילד חרש-אילם ואנוכי, ילד עיוור נרכב יחד בגאווה בשביל הראשי של המעברה ?!
אז סגרנו דיל: בן אחי יישב על הכיסא ואני על הסבל – אני אסובב את הפדלים והוא יכוון את הכידון. הסכמנו על סימנים שיעזרו לנו להתמודד עם תקלות ויצאנו לדרך כשמבטי ההולכים ושבים בשביל המרכזי של המעברה מלווים אותנו כאילו נחתנו מהירח (כך סיפר לי האחיין שלי)....ילד עיוור וילד חירש-אילם מובילים יחד בבטחה אופניים בשביל המרכזי – אתם הבנתם את זה שם למעלה בחלונות הגבוהים ?!

בס"ד

אני לא ראיתי אותם והם לא שמעו אותי...

ולמרות המגבלות הצלחנו להבין טוב מאוד אחד את השני !
את הדברים שלמדתי בהרצאות שהעברתי על עולמי כאדם עיוור - לקהל חירשים-אילמים לא אשכח לעולם.

זה כבר נראה כמו עבר רחוק, שלפני 'עידן הקורונה' .המחשבה הראשונה שעלתה בראשי, לקראת ההרצאות היתה: "אני לא רואה אותם – והם לא שומעים אותי; אז איך בכלל אני ניגש לעניין".

גם נוכחותה של מתורגמנית שפת הסימנים בהרצאות, לא הצליחה לפוגג את כל החששות שלי; היה עליה לעצור מדי פעם את שטף הדיבור שלי כדי להתאים את הדברים לקצב שפת הסימנים.

מסתבר שלחרשים, כמו לעיוורים, קודים פנימיים משלהם.
מתוך תגובותיהם בקולות מקוטעים, הבנתי שעלי להשתמש בעיקר באלמנטים חזותיים, כמו הדגמות של הפריטים המשמשים אותי כאדם עיוור, או הדגמה של הדרך המעשית לסייע לאדם עיוור במרחב הציבורי.

שמתי לב שגם חוש ההומור של הקהל שלפני שונה ומיוחד: דוגמאות שמעלות בקרב קהל שומעים פרצי צחוק, בד"כ, הותירו את המשתתפים אדישים על כיסאותיהם. יחד עם זאת, יכולתי לזהות פליאה שעולה מן הקהל, דווקא מפעולות מובנות מאליהן עבורי כאדם עיוור: "איך יכול להיות...איך הוא מזהה...אבל הוא לא רואה” (התחלתי להבין את השפה שלהם) , עבר רחש בקהל, בכל פעם שזיהיתי פריט כמו מטבע או חלק ממצית, שמישהו הגיש לי; הם רקעו ברגליים ומחאו כפיים, תוך כדי הפגנת ביטויי שמחה אפילו מן היכולת שלי לצעוד בבטחה במרחב מולם...

החוויה המרגשת הזו הוכיחה לי יותר מהכל - כי כשקיים רצון טוב אפשר
להתגבר יחד על כל מגבלה נראית לעין.

אודה לכם מאוד אם תעלו את הפוסט הזה לעמוד שלכם וגם תעבירו אותו הלאה בקליק נוסף - כדי לנסות ולהגביר הקשבה ואת ראיית האחר!