ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם - ערבית מדוברת בירושלים ואונליין

אהלן חברים :) היום נעמיק במאכל שכולנו מכירים - הלחם. נדבר על הלחם בשפה ובתרבות הערבית, נבין מהיכן מגיעות מילים כמו לפה, פרנה ואש-תנור, ולקינוח נראה כיצד הידע בערבית עוזר לנו להבין את התנ"ך טוב יותר - ולטעון שלחם בתנ"ך הוא לעיתים דווקא בשר! מוזמנים לקרוא ולהחכים :)

ראשית, לחם בערבית הוא חֻ'בֶּז (خبز), ומאפייה היא מַחְ'בַּז (مخبز) או חַ'בַּאז (خباز) - מילולית אופה, כשם בעל המקצוע, אך משמש גם לתיאור מאפייה. פיתה בערבית היא כּמַאגֵ'ה (كماجة), ומילה נוספת לציון לחם היא רַעִ'יף (رغيف), מילה שמתכתבת נהדר עם המילה הארמית לפת לחם - רִיפְתַא. מעניין לראות כי הלחם המרוקאי פְרֵנַה מגיע דווקא מהמילה הערבית לתנור - פֻרֻן (فرن), בדומה לפיתה הדרוזית או הבדואית, צַאג' (נהגה כסמ"ך גרונית: סאג') שנקראת גם היא על שם כלי הברזל הקמור שעליו מניחים את הבצק לצורך אפייתו.

מעבר למילים אלו, בל נשכח את אחת המילים האהובות עליי ביותר - עֵיש (عيش). עיש בערבית פירושו לחם (בעיקר במצרים) וגם חיים. המילה הזו נהדרת בעיניי כי היא משמרת את חשיבותו ומעמדו של הלחם בעולם העתיק - עד כדי כך שלחם הפך מילה נרדפת לחיים! במצרים הלחם הפשוט נקרא עֵיש מַצְרִי, והוא מסובסד על ידי הממשלה כדי להבטיח את תזונתם של התושבים העניים. עשרה כאלו בפחות משקל ישראלי אחד. עד כדי כך זול. דרך אגב, מַעַאש (معاش) היא בערבית משכורת, עוד מילה שמסבירה נהדר את הקשר בין המילה לחם לבין פרנסה בכלל - "בְּזֵיעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" - הפרנסה, המשכורת, לא תבוא בקלות. ניתן לראות את הקשר בין לחם לפרנסה גם בתנ"ך, וגם במילה הערבית - מַעַאש, הקשורה ללחם - עֵיש. יש אפילו פתגם בערבית: אלשָהר אִלִי מָא אילָכּ פִיה מַעַאש - תְעִידש איָאמוֹ. או בעברית: החודש שאין לך בו משכורת, אל תספור את ימיו :)

מעניין לראות, כי המילה עֵיש חדרה גם לעברית. כולנו מכירים את הלַפַה (لفة) הערבית, וחלקנו מכירים אותה גם בשם הישראלי אש-תנור. אש תנור הוא כמובן שיבוש ישראלי של המילה עֵיש-תַנוּר, הלחם של התנור!

עכשיו נכיר מילה מרתקת נוספת, ונראה שוב כיצד השפה הערבית עוזרת לנו להבין את התנ"ך טוב יותר. מרתק לראות, שבאופן מבלבל - בַּשַׂר בערבית הוא לַחְם (لحم)! חלקנו אולי מכירים את המאכל המזרחי לַחְמֵה בַעַגִ'ין (لحم بعجين) או בתרגום לעברית: בשר בבצק. רוב דוברי העברית מנסים לתרגם את לַחְמֵה כלחם, אך כבר ראינו שמדובר בטעות :)

אז בשר בערבית הוא לַחְם. ומה הקשר לתנ"ך? בבקשה. גם בתנ"ך, לא מעט פעמים, המילה לחם מתארת דווקא בשר - ולא מאפה דגנים כמו הפרשנות המודרנית! שימו לב. "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם" - הזבח של יעקב היה וודאי מן החי. יעקב מזמין את הנוכחים לאכילת בשר הזבח. זאת ועוד, ”אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי“ - גם כן לחם במשמעות של בשר. בנוסף, בנבואת צפניה נכתב "וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים" - ננסה להבין. צפניה מתנבא כי דמם של החוטאים יישפך כעפר, וה"לחם" שלהם לגללים. אין ספק שצפניה מדבר על כך שבשרם של החוטאים יהפוך לגללים, כמו המשמעות שהערבית שימרה! מרתק. (דרך אגב, רש"י הכיר המילה הערבית. בפירושו לצפניה הוא כותב ממש כך: ולשון ערבי 'בשר' קורין "אל לחם"!) :)

ועכשיו למשפט היום שלנו, שהפעם אינו פתגם אלא סיסמה:
عيش, حرية, عدالة اجتماعية!
עֵיש, חֻרִיֵה, עַדַאלֵה אִגְ׳תִמַאעִיֵה!
חיים, חירות, צדק חברתי!

הסיסמה הזו שימשה כסיסמת ההפגנות במהלך המהפכה במצרים, אז דרשו המוחים מהממשלה את הזכות לחיים ומזון (עֵיש, זוכרים? כאשר דרך אגב המחסור בלחם היה אחד המתסיסים המרכזיים שגרמו להתקוממות), חירות, וצדק חברתי. הסיסמה זכתה לפופולריות גם במהלך המחאות וגם אחריהן, והזמר המצרי רמי עסאם, שידוע כאחד האמנים הבולטים במצרים, פרסם שיר בשם זהה, שצבר פופולריות רבה. מצרף את השיר בתגובות :)

בתמונה - קריקטורה מאת אלפרדו מרטירנה, הממחישה את מחאתם של תושבי מצרים במהפכה למול הממשל והמשטרה.

אז מה למדנו? העמקנו במילים שונות ללחם: חֻ'בֶּז, כּמַאגֵ'ה, רַעִ'יף, צַאג', לַפַה, פְרֵנַה וכמובן עֵיש. דיברנו על הלחם המצרי ועל הקשר למשכורת (עֵיש- מַעַאש), גילינו את מקורן של מילים שכולנו מכירים, כמו אש-תנור או לחמה בעג'ין, ולקינוח ראינו כיצד הידע בערבית עוזר לנו להבין את התנ"ך טוב יותר – וטענו שלחם בתנ"ך הוא לעיתים דווקא בשר! מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

לקביעת שיעורים פרטיים בערבית מדוברת אונליין במחירים נוחים - מוזמנים ליצור איתי קשר >> 0529575580

אַהְלַא וּסַהְלַא בִּיכֻּם יַא גַ'מַאעַה :)

היום נעמיק בשדים ובמפלצות בתרבות הערבית: הגִ'ינִי, העַפְרִית והע'וּל. נלמד גם על מלאך המוות והשטן באסלאם, ותפיסת החברה הערבית בנוגע להשפעתם. משם נמשיך ונכיר גם את השד של הקשת בענן, הקֻזַח, ולקינוח, נעלה סברה מרתקת: ענן במקרא היה שמו של אל, מלאך או שד קדום. מוזמנים לקרוא ולהחכים :)

ראשית נכיר את הגִ'ינִי (جني) או בחלק מהניבים גִ'ין (جن) - השד המוכר ביותר בתרבות הערבית. ג'ינים מוזכרים בקוראן פעמים רבות, והם מעין יצורים על-טבעיים שביכולתם להטיב עם בני האדם או להרע להם. המילה גִ'ינִי התגלגלה גם לאנגלית, וכך קיבלנו את Genie - כמו בסרט אלאדין. מעניין לציין כי המילה "מַגְ'נוּן" (مجنون), שפירושה בערבית "משוגע" נובעת גם היא מהג'יני - שכן משוגע הוא מי שנכנס בו שד. כמו כן, אחת הדרכים הנפוצות ביותר לתאר דאבל במשחק שש-בש בערבית היא לכנותו ג'יני.

לאחר שהכרנו את הג'יני, נכיר את אחיו - העַפְרִית (عفريت). העפארית הם שדים המוזכרים גם בקוראן, ומתוארים כיצורים מכונפים עשויים מאש, החיים במעבה האדמה. בניגוד לג'ינים, העפרית הם יצורים זדוניים בהכרח. מפלצת נוסף שראוי להכיר היא הע'וּל (غول), מפלצת שבתרבות הערבית רודפת אחרי האנשים במדבר להורגם. מכיוון שהעיצור غ (ע') לא מובחן בשפה העברית באופן ברור מהאות רי"ש, רבים מכירים את המילה הזו כ"רולה" - צורת הנקבה שהמציאו בעברית לע'וּל, מילה המתארת בדרך כלל אישה גדולת ממדים - כמו הע'וּל הערבי :)

את היצור הבא גם כן כולנו מכירים, שכן הוא קיים בכל התרבויות: השטן. בערבית השטן הוא שַׁיְטַאן (شيطان) או אִבְּלִיס (إبليس) - שני השמות מופיעים בקוראן פעמים רבות. דרך אגב, בערבית יש הבחנה ברורה בין השטן למלאך המוות, שהוא בערבית עֻזְרַאאִין (عزرائين), מילה שאולי קשורה בדרך כלשהיא למלאך המוות במיסטיקה היהודית - עזראל. (עזראל המלאך מופיע רק בטקסטים חדשים יחסית, כך שאולי הערבית השפיעה על העברית, ואולי להיפך).

השד הבא הוא המסתורי, החמקמק, והפחות מדובר מכולם - קֻזַח (قزح). לחלקנו אולי מצלצלת המילה מוכרת מהצירוף קוֹס קֻזַח (قوس قزح), שפירושו קשת בענן, אך מילולית פירושו הוא הקשת של (השד) קֻזַח. הצירוף הזה מעניין מכמה סיבות, ראשית, כי גם בתרבות היהודית הקשת מקושרת לשדים ולכוחות הטומאה: קשת מסמלת פורענות שעתידה לבוא, ואין להסתכל עליה. מוכרת גם אמרת התלמוד "המסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם" וחז"ל מספרים בשבחם של הצדיקים שכל ימיהם לא נראתה קשת. דרך אגב, המילה לקשת דומה כמעט בכל השפות השמיות: קַשְׁתָא בארמית, qaštu באַכַּדִית (נהגה קַשְתוּ) וכמובן קוֹס בערבית.

דיברנו על הקשת, אבל למה השד קֻזַח הזה כל כך מעניין? כי הוא יכול אולי לעזור לנו להבין את התנ"ך טוב יותר. מה שאציג כאן וודאי אינו פרשנות מסורתית, אך לדעתי הוא מרתק. הטענה המרכזית שלי, שאותה אנמק כעת, היא שהמילה "ענן" במקרא קשורה בקשר עקיף ל"קֻזַח" שניהם מתארים ישות חיה - מעין מלאך או שד המשרת של האל והוא בעל כוחות משל עצמו.

ראשית - נתבונן בפסוקים מספר דברים הנוגעים לאיסורי סגידה לעבודה זרה ולכשפים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" (דברים י"ח). כמעט כל הפרשנים מתייחסים למילה "מעונן" כאדם שיודע לנבא את העתיד מתוך שינויי עונות השנה, ולא כסוג פולחן. זאת למרות שהעברת ילדים באש, המוזכרת בתחילת הפסוק, היא פולחן שיש לו גם עדויות ארכיאולוגיות. הפרשן היחיד שטוען ש"מעונן" הוא לא מלשון "עונה" אלא מלשון "ענן" הוא ר' אברהם איבן עזרא, שחי בתור הזהב בספרד בחברה דוברת ערבית. דעתי דומה לדעתו בהיבט שגם אני חושב ש"מעונן" מלשון "ענן". לדעתי, "מעונן" הוא מי שסוגד לישות ענן. חיזוק לדבריי נמצא במיתולוגיה השומרית והבבלית. נחשו מה שם אל השמיים במיתולוגיה השומרית והבבלית העתיקה? נכון, Anu. ומכיוון שבהרבה שפות שמיות נהוג מעין תנווין, סיומת נו"ן לשמות עצם, כמו בערבית הספרותית ובאַכַּדִית - האל Anu כבר נשמע כמו גרסה לאל ענן שלנו. זאת ועוד, אין ספק גם שהמילה ענן היא מילה פרוטו שמית עתיקה - ניתן לראות את השם הערבי "ענאן" שנפוץ בכל המרחב הערבי כיום, ומשמעות שמו גם היא קשורה לעננים.

אחרי שאנחנו יודעים את כל זה, התבוננות חוזרת בתנ"ך יכולה לעזור לנו לאושש את השערתנו: בתנ"ך, המילה "ענן" לא מתארת ענן במשמעות המודרנית עד לשלב מאוחר מאד בכתובים. במקרא, אם נשים לב היטב, הענן תמיד מקושר לאל ועושה משהו עבורו: עמוד הענן שמוביל ושומר על בני ישראל, האל הנגלה מתוך הענן, או משה הנכנס לענן כאשר הוא עולה לקבל את התורה. אם כך, יצרנו בעצם מעין זהות בין אל השמיים השומרי Anu, לבין השד של הקשת - הקזח הערבי, לבין המילה ענן המקראית, וטענו בעצם שבמקור, משמעות המילה ענן התייחסה למעין ישות בעלת תודעה: אל, שד או מלאך. אותי זה מרתק, מקווה שגם אתכם :)

ועכשיו לפתגם היום שלנו, העוסק בשטן עליו דיברנו היום:
العجلة من الشّيطان
אֶלְעַגַ'לֶה מִן אלשַּיְטַאן
החיפזון מן השטן

פתגם שחדר גם לעברית כידוע. מעניין לראות שהמילה עַגַ'לֶה, חיפזון, היא משורש שקיים גם בארמית בטקסט שכולנו מכירים: "בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב" מהקדיש. בַּעֲגָלָא הוא במהרה, בדיוק כפי שעַגַ'לֶה בערבית הוא חיפזון :)

בתמונה - אלאדין יחד עם יסמין והג'יני, עליו דיברנו היום. דרך אגב, ידעתם שהסרט אלאדין מבוסס על מעשייה עתיקה שנכללה בסיפורי אלף לילה ולילה הערבי המפורסם? שם דרך אגב, שמו של אלאדין הוא בכלל עלאא' אלדין (علاء الدين) :)

אז מה למדנו? על השדים המפלצות בתרבות הערבית: הגִ'ינִי, העַפְרִית והע'וּל. למדנו גם על השטן ומלאך המוות בתרבות הערבית, ועל הקשרם לעברית. משם המשכנו אל השד קֻזַח, שקשור בשפה הערבית לקשת בענן. ראינו שגם בעברית הקשת קשורה לשדים, והופעתה מנבאת פורענות. לקינוח, העלנו סברה מרתקת: ענן היה שמו של אל, מלאך או שד קדום, כך שקשתו של קֻזַח בערבית היא קשתו של ענן בעברית, ואוששנו את השערתנו על ידי Anu, אל השמיים המסופוטומי, ועל ידי התבוננות בתנ"ך ובמילה "מעונן" בפרט. מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

לקביעת שיעורים פרטיים בערבית מדוברת אונליין במחירים נוחים - צרו איתי קשר >> 0529575580

אַהְלַא וּסַהְלַא בִּיכֻּם יַא גַ'מַאעַה :)

היום נעמיק בקשר בין ברית המלח שכרת האל עם הכהנים בספר ויקרא, לבין המנהג הערבי להגיד "יש בינינו לחם ומלח", לבין מנהג סלאבי להגיש לחם ומלח בקבלת הפנים. נראה גם מה הקשר בין זריעתה של אדמה במלח כמו שעשה אבימלך בספר שופטים, לבין תעודות חיתיות מלפני אלפי שנים. לבסוף, נראה כיצד המילה הערבית למלח משתקפת בשפות נוספות, ומה הקשר שלה למשכורת. מוזמנים לקרוא ולהחכים :)

ראשית, מלח בערבית הוא מִלֶח (مِلح), וברבים אַמְלַאח (أملاح). את הטעם המלוח מתארת המילה מַאלֶח (مالح), ואילו דווקא ים המלח נקרא בערבית אלבָּחֵר אלמָיֶת (البحر الميت), הים המת, שמקביל דווקא לצורה האנגלית -Dead Sea . מעניין לראות שהמילה הערבית מְלִיח (مليح) משמעותה "טוב" (בניב המקומי יישמע בדרך כלל כ-"מְנִיח", מילה שרבים מכירים. חילוף האותיות למ"ד ונו"ן נפוץ בערבית, ונובע מחילופי למנ"ר - מוזמנים לחפש בגוגל).

המילה מְלִיח במשמעות של "טוב" קשורה באופן הדוק למילה מלח, שכן למלח מיוחסות תכונות חיוביות רבות. ניתן לראות זאת בכך שהמלח מטייבּ את התבשיל, כמו שנאמר באיוב: "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח", וכן בביטוי "מלח הארץ" - שפירושו האנשים המובחרים, הטובים ביותר. ביטוי זה מבוסס על הברית החדשה, בה אומר ישו ב"דרשת ההר" לתלמידיו: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?" - כוונתו של ישו כמובן היא לשבח את תלמידיו בהשוואתם למלח. בהקשר זה מעניין גם לציין את שמם של השכונות היהודיות בערי מרוקו – מֶלַּאח (الملاّح), כאשר יש הטוענים שמקור השם הוא בכך שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח, ויש הטוענים שמקור השם הוא בכך שהמֶלַּאח הראשון במרוקו הוקם בקרבת ביצות מלח.

ברבות מן התרבויות, למלח מקום מיוחד. ראשית במקרא - בספר במדבר, מובטחים לאהרון וזרעו הכהונה והזכות לקבלת החלק בקרבן: "נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" - במילים אחרות, ברית מלח היא ברית נצחית, שאינה ניתנת להפרה. ה"מצודת דוד" (רבי דוד אלטשולר, המאה ה-18) מפרש כי ברית מלח היא ברית נצחית, שכן המלח לא מתקלקל ומתעפש לעולם. יתרה מכך, המקרא מצווה כי "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" יש להמליח את כל הקורבנות. זהו גם מקור המנהג לטבול את החלה במלח כאשר מברכים עליה.

כמו במסורת היהודית, גם בתרבות הערבית אכילת לחם ומלח אצל אחר יוצרת מעין חיבור, ברית, בין שני האוכלים. הביטוי בערבית "בֵּינַּא חֻ'בְּז וּמִלְח" (بيننا خبز وملح) - יש בינינו לחם ומלח, מתאר זאת היטב. בתרבויות הסלאביות, נהוג להגיש לחם ומלח בקבלת הפנים לאורחים מכובדים, וחלקנו זוכרים את שערוריית שרה נתניהו זורקת חלה בטקס כזה בדיוק באוקראינה באוגוסט האחרון. דרך אגב, גם לתוך העברית השתרש הביטוי "קידם את פניו בלחם ומלח", בדיוק על בסיס מנהג סלבי זה.

מעניין לראות כי לאחר מלחמתו של אבימלך באנשי שכם המתוארת בספר שופטים, זורע אבימלך את העיר שכם במלח - "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח". פרשני המקרא חלוקים האם לזריעה במלח משמעות פרקטית, שכן אדמה שנזרעה במלח לא תהיה פוריה כמו לפני כן, או שמא משמעות מטאפורית: זריעה במלח כדי לסמל את חוסר נאמנותם של אנשי שכם אליו, ואת שבירת "ברית המלח" בה עסקנו. לזריעה במלח אין מקבילים במקרא, ולכן אין כאן תשובה מוחלטת, אך מעיון בתעודה אשורית המתארת ברית שנכרתה בין ממלכת כתך לממלכת ארפד, נמנית הקללה הבאה על הערים שיפרו את הברית: "יזרע בהן הדד מלח ושחלים". הדד הוא אל הסער ברבות מן התרבויות המסופוטומיות, וכך ניתן לראות שלמעשהו של אבימלך יש מקביל בתרבויות האזור - גם שם זריעת אדמה במלח היתה עונש למפר ברית! מרתק :)

לקינוח, נתבונן בקשר בין המילה מלח באנגלית (Salt), לבין המילה משכורת באנגלית - Salary. האם יש קשר ביניהם? ובכן, ישנה השערה מחקרית שהקשר קיים. המלח נחשב בימי קדם למצרך יקר ערך, והיה נהוג לסחור בו כמעין כסף קדום. מקור המילה משכורת הוא מהמילה הלטינית Salarium שפירושה קצבת (מענק) מלח. בתקופה הרומית הקדומה קיבלו חיילים חלק משכרם במלח, ובמשך הזמן החלה המילה להיות מיוחסת לתשלום שכר בכל דרך. יש אפילו המגדילים לעשות וטוענים כי המילה Soldier, חייל, נובעת גם היא מהמילה האנגלית למלח, שכן משכורות החיילים שולמו במלח כאמור. מרתק גם כן :)

ועכשיו לפתגם היום שלנו, שבכל יום ביכולתנו לראות כמה חוכמת חיים טמונה בו:

الكذب - مِلْح السياسِة
אלכִּדֵ'בּ (נהגה כמו כִּזֵבּ) - מִלְח אלסִיָאסֶה
השקר - מֶלַח הפוליטיקה.

(דרך אגב, יש לפתגם גם גרסה שאומרת שהשקר הוא המלח של הגברים, ולעיתים נשים משתמשות בו בתקשורת כדי להצדיק מדוע פוליטיקאי הוא עיסוק גברי. במסגרת הפוליטיקלי קורקט שלנו לא בטוח שפתגם כזה היה עובר :) )

בתמונה - הסלאר דה אויוני (מספרדית: "מדבר המלח של אויוני") בבוליביה, מדבר המלח הגדול בעולם (!)

אז מה למדנו? על המלח בתרבות הערבית, על מקור הביטוי "מלח הארץ" ועל הקשר בין הרובע היהודי במרוקו למלח. לאחר מכן המשכנו וראינו את משמעותו של המלח בתרבות היהודית והסלאבית, ואת חשיבותה של ברית המלח. לבסוף העמקנו במשמעות זריעת המלח על אדמה כבושה, ולקינוח הגענו למסקנה כי יש קשר בין Salt לבין Salary, ואולי גם למילה Soldier! מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

לקביעת שיעורים פרטיים אונליין במחירים נוחים (כמובן שקורסים יחזרו לאחר הקורונה :) - צרו איתי קשר >> 0529575580

בברכת עִיד אֵלְפִצְח סַעִיד, וכֻּלّ עַאם וּאִנְתוּ בְּחֵ׳יר, אֵלְ-מְעַלֶּם.

אהלן חברים :) היום, בהשראת חג הפסח בו אנו חוגגים את יציאת מצרים, נגיע למסקנה המרתקת שהתיאור המקראי "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבֹּו" שואב השראה מטקס פרעוני עתיק בן כ-3,000 שנה, ותיעודו מופיע בפפירוסים עתיקים. על הדרך נעמיק גם במשמעות המילה לב בערבית, בתפיסת הלב בעולם העתיק.

ראשית, לב בערבית הוא קַלְבּ (قَلْب) ובצורת הרבים קֻלוּבּ (قُلُوب). התקף לב הוא סַכְּתֵה קַלְבִּיֵה (سكتة قلبية) או נוֹבֵּה קַלְבִּיֵה (نوبة قلبية). דפיקות לב הם דַקַאת קַלְבּ (دقات قَلْب), והצירוף המוכר חַבִּיבּ קַלְבִּי (حبيب قلبي) משמעו אהוב ליבי. כמובן שבהתאם לשינויי הגייה באזורים שונים, המילה לב יכולה להישמע גם כ-"אַלְבּ" או "גַלְבּ".

ברבות מן התרבויות העתיקות, התודעה האנושית שוכנת בלב, ולא במוח כמו בתפיסה המודרנית. ניתן לראות זאת גם בצירופים שונים במקרא, כמו למשל בנבואת ה' לירבעם, בה מתאר ה' את דוד כמי ש"הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל-לְבָבוֹ". גם בביטויים מודרניים, כמו "לב זהב" או "טוב לב" ניתן לראות את הדגש על הלב כאיבר המסמל תודעה. דרך אגב, את התפיסה בה חלקי תודעה מפוזרים באיברי הגוף ניתן לראות גם בביטוי "מוסר כליות" שמקורו אולי בתפיסה קדומה שרגש המוסר שוכן בכליות.

ומה הקשר בין ליבו הכבד של פרעה בתנ"ך לבין טקס המופיע בפפירוס עתיק? שימו לב. בפפירוס אני (Ani), אחד הפפירוסים המפורסמים ביותר, מצויירת סצנה מרתקת - האל המצרי אנוביס שוקל את ליבו של המת. על פי האמונה הפרעונית, אם ליבו של המת כבד מנוצתה של האלה המצרית מאע'ת (Ma'at), דינו של המת להיאכל בידי שד. אם ליבו קל יותר, אנוביס מוביל אותו אל העולם הבא. במילים אחרות, כובדו של הלב באמונה הפרעונית מסמל את רשעותו של האדם!

בחג נקרא על כובד ליבו של פרעה: "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ", ”וַיַּכְבֵּד לִבֹּו הוּא וַעֲבָדָיו", ואיזכורים דומים נוספים. על פי פרשני המקרא המסורתיים, לב כבד הוא מושג המקושר לעקשנות, וזוהי גם הפרשנות האינטואיטיבית. אך מטקס שקילת הלב הפרעוני ניתן לראות בבירור כי כוונת המקרא היא לכך שפרעה נעשה רשע יותר, ולא עקשן יותר!

כמובן שאין זה המקום היחיד בו המקרא משתמש במושגים תרבותיים של עמי האיזור, ויתרה מכך, גם בספר מלכים ניתן לראות אזכור דומה ליחס המצרי ללב כבד - בספר מלכים ב' מתרה המלך יואש במלך אמציהו: "הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת־אֱדֹום וּֽנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּֽךְ". (במאמר מוסגר - על אף שהניקוד כאן הוא "הִכָּבֵד" עם ה' בחיריק, בעיניי אין ספק שמשמעות המילה היא לא מלשון כבוד כפי שגורסים חלק מהפרשנים, אלא מסמלת משקל - כמו הלב הכבד של ספר שמות. על מה אני מסתמך? על התרגום לארמית: במלכים: "לִבָּך אִתְיַקַר", ובשמות: "אִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה". אין ספק שמשמעות המילה בשמות ובמלכים זהה).

ואם זה לא מספיק - מרתק לראות שבדיוק בתקופה ההיסטורית של יואש ואמציהו, מתחזקת האימפריה המצרית והשפעותיה באיזור. יתרה מכך, מאוחר יותר יואש עצמו נהרג על ידי המצרים בקרב מגידו. בעצם, הצירוף "לב כבד" מופיע כאשר בני ישראל במצרים, נעלם למאות שנים מהמקרא ומפציע שנית דווקא בתקופה בה האימפריה המצרית עולה שוב! בעיניי הסיכוי שמדובר בצירוף מקרים ותו לא הוא אפסי. אין ספק שהמטאפורה "לב כבד" המקראית נעוצה עמוק בתוך המיתולוגיה המצרית. אותי לפחות זה מרתק, מקווה שגם אתכם.

ועכשיו לפתגם היום שלנו, המשלב את מה שלמדנו על הלב בערבית ובעולם העתיק:

بعيد عن العين، بعيد عن القلب
בַּעִיד עַן אְלְעֵין, בַּעִיד עַן אְלְקַלְבּ
רחוק מהעין, רחוק מהלב.

בתמונה - האל המצרי אנוביס שוקל את ליבו של המת מול נוצתה של מאע'ת. הלב בתמונה מופיע בתוך כד מצרי הנקרא כד קנופי, בו שמרו את האיברים הפנימיים של המת כחלק מתהליך החניטה.

אז מה למדנו? העמקנו במילה לב בערבית, למדנו על מקומו של הלב בעולם העתיק בכלל ובתרבות המצרית בפרט, ולבסוף ניתחנו סצנה מיתולוגית-פרעונית מתוך פפירוס עתיק כדי להגיע למסקנה הלא שגרתית שכאשר המקרא מתאר את ליבו הכבד של פרעה, הוא בעצם מתאר את רשעותו בהתאם לתפיסה הפרעונית ולטקס שקילת הלב. מרתק.

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

לקביעת שיעורים פרטיים אונליין במחירים נוחים (כמובן שקורסים יחזרו לאחר הקורונה :) - צרו איתי קשר >> 052-9575580

בברכת עִיד אֵלְפִצְח סַעִיד, וכֻּלّ עַאם וּאִנְתוּ בְּחֵ׳יר, אֵלְ-מְעַלֶּם.

אהלן חברים :) היום נדבר קצת על הנגיף ששיגע את העולם כולו - הקורונה. נלמד על הקורונה בערבית, ועל מגיפות בתנ"ך ובתלמוד. לקינוח, נבין גם מה ממליצים חז"ל במקרה של מגפה כמו הקורונה - ספויילר: גם הם ממליצים על בידוד :) מרתק.

ראשית, וירוס נקרא בערבית פִירוּס, ועל כן וירוס הקורונה הוא פִירוּס קוֹרוֹנַה (فيروس كورونا). חיידק דרך אגב, הוא גַ׳רת׳וּמֵה (جرثومة). וירוס הקורונה נקרא היום גם מגיפה - וִבַּאא (وباء), ואילו מחלה רגילה היא מַרַצ' مرض (נהגה כמו מַרַד). בקורונה מטפלים במספר דרכים: תַטְהִיר (تطهير) שפירושו חיטוי (מקביל לעברית: טיהור) ובידוד, או בערבית עַזְל (عزل). זאת עד שתהיה למחלה תרופה, או דַוַא (دَوَا) בערבית. הקורונה גורמת לחום, או בערבית חַרַארַה (حرارة), מילה שחדרה גם לעברית. מילה מעניינת נוספת בהקשר זה היא שִפַאא (شِفَاء), הבראה, וגם שמו של בית החולים הגדול ביותר ברצועת עזה.

בתנ"ך ניתן לראות מספר מגפות, כאשר המוכרת ביותר היא ככל הנראה המגפה שנעצרה במעשה קנאותו של פנחס בסוף ספר במדבר: "וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בתנ"ך ניתן לראות גם את השורש נ.ג.ף כמורה על תבוסה, למשל כמו שנאמר במלחמה ביער אפרים: ” וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי־שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף". במילים אחרות, מגפה בתנ"ך היא לא רק חולי, אלא גם תבוסה צבאית רחבה.

כבר בתלמוד, מופיעה ההמלצה הבאה במקרה של דֵבֵר, חולי המקביל למגפה של ימינו. במסכת בבא קמא נאמר כך: "תנו רבנן: דֵבֵר בעיר - כַּנֵס רגליך. שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹּקֵר". "כַּנֵס רגליך" = הישאר בבית. ממש כך. גם התלמוד הבבלי ממליץ כמו משרד הבריאות: הפתרון למגפה הוא בידוד! מרתק :)

ועכשיו לפתגם היום, שאמנם משתמש במילים מחלה ותרופה אותם למדנו, אך משמעותו חיובית יותר:

الحبّ - مرض ما إله دوا
אֶלְחֻבּّ - מַרַצ' מַא אִלוֹ דַוַא
האהבה - מחלה שאין לה תרופה.

אז מה למדנו? על הקורונה בערבית ועל מילים אחרות הקשורות למחלות ולרפואה, על מגפות בתנ"ך, ועל המלצתו של התלמוד הבבלי להתמודדות עם מגיפות – בידוד! מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

לקביעת שיעורים פרטיים אונליין במחירים נוחים (כמובן שקורסים יחזרו לאחר הקורונה :)) - צרו איתי קשר >> 0529575580

אהלן חברים :) היום נעמיק באחד המאכלים הקדומים ביותר בעולם - הדבש. נבחן את שמות הדבש בשפות השמיות: בעברית המקראית, בארמית, בערבית ובאַכַּדִית. נראה כיצד סוגים שונים של דבש זוכים לשמות שונים בשפות השונות, ונעמיק באזכוריו של הדבש בתלמוד הבבלי, בקוראן ובחדית'. לקינוח, נגיע למסקנה המרתקת שהדבש במקרא כלל אינו מדבר על דבש הדבורים! מרתק.

ראשית, דבש בערבית מתחלק לכמה מילים: המוכר ביותר הוא כמובן עַסַל (عَسَل) המתייחס לדבש דבורים באופן ספציפי. המילה מוכרת לרבים מדוברי העברית מהפתגם הידוע יום עסל ויום בסל (يوم عسل ويوم بصل) - שפירושו כי ישנם ימים טובים יותר ופחות. המילה המעניינת השנייה היא דִבְּס (دِبْس), המקבילה לדבש העברי ול-dašpu האַכַּדִי (נהגה דַשְפּוּ) ומתייחסת כל עסיס הניגר מפירות - דבש תמרים, דבש חרובים וכיוצא בזה. בערבית ישנה גם מילה נפרדת כדי לתאר דבש בצורתו הגולמית, או במילים אחרות חלת דבש - שַהְד (شَهْد).

מעניין לראות כי אמנם עַסַל מתייחס לדבש הדבורים, אך השורש מתייחס לדברים מתוקים באופן כללי, כמו למשל המילה מְעַסֵל (معسل) שפירושה טבק לנרגילה, על שום מתיקותו. דרך אגב, שם המשפחה הערבי עַסַאל (عسّال) מצביע על משפחה שעסקה בייצור דבש.

בהקשר זה ראוי גם להזכיר את הביטוי כַּלָאם מַעְסוּל (كلام معسول), בתרגום חופשי מילים "נוטפות דבש", כאשר הכוונה היא לדברים שנאמרים לשם חנופה וקידום מטרה נסתרת, ולא בכנות אמיתית. נוסף על כך, בתרבות הערבית נהוג לעיתים לברך נְהַארַכּ מַעְסוּל - יום מתוק.

ביטוי מעניין נוסף, שהוא עממי בעיקרו לדעתי (לא מצאתיו במילונים; אשמח אם מי מהקוראים יוכל לשפוך אור) הוא "אבו נחל", או בתרגום לעברית "אבי הדבורים", שכן דבורה בערבית היא נַחְלֵה (نحلة). אבו נחל היה כינויו של רודה הדבש מהכוורת, כאשר היה מסתייע בעשן להברחת הדבורים.

בתרבות המוסלמית תופס הדבש מקום מרכזי, בין היתר הוא מוזכר בסורת הדבורים (الْنَّحْل, סורה 16), ובחדית'.(קובץ הנהגות, עצות והלכות שונות, הכולל גם סיפורים אודות הנביא מוחמד) בחדית' מיוחסת האמירה הבאה לנביא: "הדבש הוא תרופה לכל מחלות הגוף והקוראן לרפואת הנפש; לכן קח את שניהם: את הקוראן ואת הדבש"

בתנ"ך, מופיע הדבש פעמים רבות, בין היתר בביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" או בהפרת יונתן את פקודת שאול שלא לאכול במהלך מלחמת מכמש: "וַיִּשְׁלַח (יונתן) אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ". הדבש נזכר גם כמאכל האסור להקרבה על המזבח, ושלמה המלך במשלי מתאר את הסכנה בהגזמה באופן כללי בעזרת מטאפורה מרתקת לאכילת דבש: "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ"

בספרות חז"ל ניתן למצוא את הדבש כבעל סגולות רפואיות, בין היתר כמרגיע בולמוס (התקף אכילה) כמתואר במסכת יומא, או כבעל סגולות שימור וחניטה, כאשר במסכת בבא בתרא מובא כי הורדוס חנט את אהובתו בדבש למשך שנתיים (ישנם גם אזכורים חיצוניים על חניטה בדבש, בין היתר יוספוס פלביוס על גופת אריסטובולוס (מלך יהודה וכהן גדול) או סְטְרָאבּוֹן (מלומד יווני) על גופת אלכסנדר מוקדון.

ועתה לדיון מרתק על הדבש המקראי, שבסופו נגיע למסקנה כי הדבש בתנך כלל לא מתייחס לדבש דבורים! שימו לב. ראשית, מהתבוננות בשבעת המינים, שאחד מהם הוא הדבש, ("זית שמן ודבש") ניתן לראות כי כולם באים מהצומח, וכך לשער כי גם הדבש המוזכר הוא דבש תמרים, מה שנקרא היום סילאן, המגיע מהצומח. זאת ועוד, חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שבמקרא השמות 'תמר' או 'תמרים' מתייחסים לעץ עצמו, והפרי לא הוזכר בשמות אלה כלל. מכאן אולי ניתן לההסיק ש"דבש" כוונתו לתמר, כי הרי "תמר" כוונתו לעץ התמר, מה שנקרא כיום דקל.

ניתן למצוא סימוכין נוספים לדעה זו גם בפירושו של רבי אליעזר בתלמוד על הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש". לדעתו, "חלב" זה חלב הפירות (מעין עסיס), ו"דבש" זהו דבש התמרים. נוסף על כך, רש"י בפירושו לאיסור הקרבת דבש על המזבח גורס כי "כל מתיקת פרי קרוי דבש", וגם רשב"ם מפרש כמותו במקום.

מעניין לראות גם את יחסו של רש"י לאמירת האוהב בשיר השירים, "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי". רש"י טוען כי יערה היא קנה הסוכר, והדבש בפסוק הוא הסוכר עצמו. כך שעל פי רש"י "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" פירושו אכלתי את קנה הסוכר עם הסוכר, במקום לזרוק את הקנה אחרי האכילה, וזאת כיוון שנשתבשה עליי דעתי מאהבתי הגדולה. בהמשך לכך, גם את יערת הדבש מסיפרו של יהונתן מתרגם רש"י "בלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקר"א (סוכר)". במילים אחרות, לדעת רש"י הדבש המקראי הוא לעיתים עסיס פירות, לעיתים סוכר, אך בשום מקום אינו דבש דבורים! מרתק.

ועכשיו לפתגם היום, המדבר על הדבש בו העמקנו:

اذا كان حبيبك عسل ما تلحسوش كله
אִדַ'א כַּאן חַבִּיבַּכּ עַסַל מַא תִלְחַסוֹש כֻּלּוֹ

"אם היה חברך דבש, אל תלקק את כולו" או במילים אחרות, אל תנצל את טוב לבו של חברך יותר מדי.

בתמונה - אוהב הדבש המפורסם בעולם, פו, עם חבריו הטובים טיגר, חזרזיר והחמור איה.

אז מה למדנו? על שמות הדבש בשפות השמיות: בעברית המקראית, בארמית, בערבית ובאַכַּדִית. ראינו כיצד סוגים שונים של דבש זוכים לשמות שונים בשפות השונות, העמקנו באזכוריו של הדבש בתלמוד הבבלי, בקוראן ובחדית'. לקינוח, הגענו למסקנה המרתקת שהדבש במקרא מדבר אולי על עסיס פירות, אולי על דבש תמרים, אולי על סוכר, אך ברור שאינו מדבר כלל על דבש הדבורים! מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

להזמנת הרצאה/קורס, או לקביעת שיעורים פרטיים במחירים נוחים (אפשרות גם לאונליין) - צרו איתי קשר >> 0529575580

אהלן חברים, היום נעמיק במלך החיות הבלתי מעורער - האריה. נבחן את שמותיו בערבית, במקרא ובתלמוד; נעמיק במשמעותו המקראית והתלמודית; ולבסוף נלמד כיצד הפך האריה למלך החיות. מרתק.

ראשית, בערבית ישנם שמות רבים (כמה רבים? לפחות עשרות) לאריה, כאשר המוכר שביניהם הוא אַסַד (أَسَد) וברבים אֻסוּד (أُسُود) בדיוק כמו שם משפחתו של הנשיא הסורי בַּשָאר אלְאַסַד. האריה נקרא גם סַבְּע (سَبْع) לַיְת׳ (ليث) או אוסאמה (أسامة) - כמו שמו הפרטי של הטרוריסט הנודע בן לאדן. כפיר (גור אריות) בערבית הוא הוא שִבְּל (شِبْل), ולביאה היא לַבֻּאַה (لبؤة). כל השמות האלו אגב, משמשים גם כשמות פרטיים ערביים.

בעברית המקראית ניתן לראות גם כן שמות רבים לאריה, מה שאולי מעיד על חשיבותו התרבותית. במקרא מופיע האריה בברכות יעקב ליהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ומאוחר יותר בברכת משה לפני מותו: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן". הריגת אריה במקרא היא סמל לגבורה, כפי שניתן לראות בסיפורו של שמשון הגיבור: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שׁאֵג לִקְרָאתוֹ. וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ". בהמשך התנ"ך אישים נוספים מתמודדים עם אריות, בין היתר דוד המלך ובניהו בן יהוידע.

על הבדלי המשמעות בשמותיו של האריה עומד רד"ק בפירושו לספר שופטים: "הכפיר גדול מגור, והאריה גדול מהכפיר, והלביא גדול מהאריה, והליש גדול מהלביא" רש"י בספר איוב דווקא טוען אחרת: "הארי גדול, והשחל בינוני, והכפיר קטן". פרשנים אחרים דווקא טוענים שהלביא המקראי מתייחס דווקא לנקבת האריה, מה שאנו מכנים היום לביאה. בארמית, אריה מכונה אַרְיָא או לֵיתַא - מקביל כמובן לליש העברי או ليث הערבי.

האריה מופיע רבות גם במיתולוגיה - בין היתר ניתן למנות את הכימרה (מפלצת בעלת ראש אריה, גוף עז וזנב נחש) מהמיתולוגיה היוונית, המנטיקור (יצור מפלצתי בעל ראש אדם זקן, גוף של אריה וזנב קוצני), הספינקס - פיסול האבן המפורסם מגיזה, בעל גוף אריה וראשו של פרעה, ואת האריה מנמאה בו נלחם הרקולס, שאופיין בכך שעורו העבה היה חסין לכל נשק. בהקשר זה ראוי לציין גם את קבוצת הכוכבים אריה (كوكبة الأسد), שעל שמה נקרא מזל אריה.

כעת ננסה להבין כיצד מכל החיות הפך דווקא האריה למלך. יש שיגידו, בצדק, כי שאגתו האימתנית ורעמתו המרהיבה הם שהקנו לו את התואר, ואכן צדק בדבריהם. אך בפרספקטיבה רחבה יותר ניתן לציין גם את אלת המלחמה המצרית, סֶחְ'מֶת, שראשה ראש אריה, ואת נבואת יחזקאל המתאר כי ראה בשמיים דמות בעלת פני אריה (יחזקאל א). בעיניי נבואה זו היא שגרמה לתלמוד הבבלי במסכת חגיגה לציין כי "אָמַר מָר (החכם): מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת אֲרִי". אם כך יש לאריה גם משמעות מיסטית, שאולי חיזקה והוסיפה למעמדו כמלך החיות.

ועכשיו לפתגם היום, המשלב שניים משמותיו של האריה בהם העמקנו:

هذا الشبل من ذاك الأسد
הַדַ'א אֵלשִבְּל מִן דַ'אכּ אֵלאַסַד
הכפיר הזה - מאותו האריה.

משמעות הפתגם היא כי קיים דימיון בן הבן להוריו, בדומה לפתגם הידוע "התפוח לא נפל רחוק מהעץ" המציין את השפעת קרוביו של האדם עליו.

בתמונה – האריה המפורסם בעולם, סימבה, עם חבריו הטובים טימון ופומבה. מתוך הסרט מלך האריות כמובן.

אז מה למדנו? על שמותיו הרבים של האריה בערבית, בעברית ובארמית; בחנו פרשנויות שונות לדקויות ההבדלים בין שמותיו של האריה; העמקנו באריה במקרא ובתלמוד; ולמדנו כיצד הפך דווקא האריה למלך החיות. מרתק :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

להזמנת הרצאה/קורס, או לקביעת שיעורים פרטיים במחירים נוחים (אפשרות גם לאונליין) - צרו איתי קשר >> 0529575580

אַהְלַא וּסַהְלַא יַא גַ'מַאעַה :) היום נעמיק בשמו ומשמעותו של הזהב בתרבויות השמיות: בערבית, בארמית, בעברית המקראית, ואפילו באַכַּדִית העתיקה. לקינוח, נגיע למסקנה המרתקת שהצבע הירוק במקרא משמעו לעיתים דווקא... זהוב!

ראשית, זהב בערבית הוא דַ׳הַבּ (ذَهَب), וזהב כצבע נקרא דַ׳הַבִּי (ذهبي), או זהוב בעברית. גם בארמית תלמודית (ארמית בבלית מאוחרת) השם לזהב זהה - דַ׳הַבּ. לעומת זאת בארמית ממלכתית, כמו הארמית בספר דניאל, נקרא הזהב דַהַבַא.

בהקשר זה ראוי לציין את סוּרַה 43 בקוראן, סוּרַת פאר הזהב (בערבית – الزخرف, מתקשר נהדר למילה העברית צורף) המתפלמסת עם הדת היהודית והנוצרית בעיקרי האמונה. גם בסורה השלישית בקוראן, סורת עמרם, מופיע הדימוי הציורי של תאבי הבצע כעונדים שרשראות זהב על צואריהם בעולם הבא, כך שבהקשרים מסויימים, זהב בתרבות הערבית מסמל את החומר והרדיפה אחר הבלי העולם הזה.

במקרא, כבר בתחילת ספר בראשית, מוזכר הזהב כמתכת יקרה – "אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב". באופן כללי מופיעים בתנ"ך מספר שמות לזהב, שאחד מהם מרתק במיוחד בגלל הקשרו השמי: "חָרוּץ" – כמו למשל בפסוק "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" המובא בתהילים. מהתבוננות במילה חרוץ, אין זה אינטואיטיבי תמיד לקשרו לזהב, אך מעיון במילה האכּדית ḫurāṣum (נהגה חוּרַצוּם) שמשמעה זהב, ניתן לראות הקשר ברור למילה חרוץ המקראית! הקשר נוסף ניתן לראות בשמו של צמח החרצית, שנקרא כך על שם תפרחתו הזהובה :)

בילקוט שמעוני, אוסף מדרשים קדום, מופיעה מימרה מעניינת הנוגעת לשמות הזהב וסוגיו: "אמר רב חסדא, שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פַּרְוָויִם. (לדעת מרבית הפרשנים "פַּרְוָויִם" הוא שם מקום, מה שמסתדר גם מול "זהב אופיר", כיוון שישנם מספר אזכורים בתנ"ך לאופיר כמקום – למשל "אָנִי חִירָם אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר")

ועכשיו לעיון מרתק במקרא, שיוביל אותנו למסקנה שכאשר נאמר במקרא ירוק או ירקרק, הכוונה היא לעתים לצהוב או זהוב. נסתכל על הצירוף "ירַקְרַק חָרוּץ" מתהילים. סביר יותר לחשוב שגוון הזהב הוא צהוב ולא ירוק. זאת ועוד, ניתן לראות את האמרה התלמודית "אסתר ירקרוקת היתה" - גם כאן סביר יותר שגוון פניה היה חיוור-צהבהב, ולא ירוק. אך בעיניי ההוכחות החזקות ביותר נמצאות דווקא בתלמוד – למשל "בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום" (מסכת יומא). או בסיפור הבא ממסכת שבת: "ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא (איזור טורקיה של ימינו), באה אישה לפני שמלה (מלשון ברית-מילה) בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי - הביאתו לפני. ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו ולא היה בו דם ברית, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה". "תינוק ירוק", על פי מרבית המפרשים, מתייחס לצהבת הנפוצה בתינוקות, וגורמת לדחיית המילה גם בימינו! במילים אחרות, ניתן לראות באופן עקבי כי הגדרת המקרא והתלמוד לצבע הצהוב היא מעורפלת, ולעיתים קרובות הירוק האמור הוא בעצם הצהוב/זהוב שכולנו מכירים!

ועכשיו לפתגם היום שלנו, המשלב את מה שלמדנו על הזהב בערבית ובשאר השפות השמיות:

إِذَا كَان ٱلْكَلَام مِنْ فِضَّة فَٱلسُّكُوت مِنْ ذَهَب
אִדַא כַּאן אלְכַּלַאם מִן פִצַ'ה, פַאלסֻּכּוּת מִן דַ'הַבּ.
אם היה הדיבור מכסף, הייתה השתיקה מזהב.
כמובן שמשמעות הפתגם בשבח השתיקה, שערכה גדול מן הדיבור.

מעניין לציין כי בתלמוד הבבלי קיים פתגם מקביל בעל משמעות זהה: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" (מסכת מגילה) או מילולית, אם מחירה של המילה הוא סלע (מין מטבע), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים. במילים אחרות, גם הפתגם הערבי וגם הארמי טוענים את אותה הטענה: ערכה של השתיקה גדול מערכו של הדיבור.

בתמונה – המשחק Gold Miner, או בעברית כורה הזהב, משחק מחשב מלפני כעשור שנחשב פופולרי מאד אז.

אז מה למדנו? על הזהב בערבית, בארמית הממלכתית והבבלית, במקרא ואפילו באכּדית העתיקה. העמקנו באזכורי הזהב בקוראן ובתלמוד, ולבסוף הגענו למסקנה המרתקת שהצבע הירוק במקרא משמעו לעיתים דווקא זהוב או צהוב. מרתק בהחלט :)

החכמתם? מוזמנים לעקוב אחרינו ולתת לייק, מבטיחים עוד תכנים מעניינים מבית היוצר של ألمْعَلّم אֵלְ-מְעַלֶּם!

להזמנת הרצאה/קורס, או לקביעת שיעורים פרטיים במחירים נוחים (אפשרות גם לאונליין) - צרו איתי קשר: 0529575580