מרכז יום בית אדליס

מחר! אצלנו בחצר. בואו

תאהבו תמיד, והיום במיוחד. ותקראו את דניאל, בן 33 עם שיתוק מוחין, מרכז יום שיקומי בית אדליס בירושלים:
*** הרהורים לט"ו באב ***
כשהייתי בן שבע נסעתי למחנה-קיץ של ילדים עם מוגבלות. אני זוכר שאכלתי צהרים עם המלווה שלי בחדר האוכל, כשפתאום הצטרפו לשולחן שלנו חניכה ומתנדבת. בגלל השיתוק שלה – אותה חניכה לא הצליחה להחזיק את הראש זקוף, וכל כמה זמן הוא נשמט הצידה בצורה מבהילה...
הסתכלתי עליה וריחמתי קצת, אבל ברכי, החניכה, והמדריכה שלה רק צחקו מכל העניין. המלווה שלי ואני ראינו שהן עם רוח טובה וגם קצת פרועה והתחברנו איתן מיד! ברכי ואני עשינו מרוצי כיסאות גלגלים, ובכל יום ברחנו והתחבאנו למתנדבים. פעם אחת כשברחנו נפל לה הראש ולא ידעתי מה לעשות. בסוף עברו שם מדריכים, שהרימו לה את הראש ולפני שנתפסנו ברחנו מיד. למרות שהיינו ילדים קטנים החיבור בינינו היה עמוק, ואני חושב שזאת היתה אולי הפעם הראשונה שהיה לי עם מי לדבר על הנכות בצורה כנה. היא אמרה שכל הילדים אצלה בשכונה בירושלים מתלחשים מאחורי-הגב שלה ותמיד מסתכלים עליה כאילו היא חייזר. אמרתי לה שזאת גם התחושה שלי, וסיכמנו שבפעם הבאה נתחיל לדרוש תשלום: על כל דקה של בהייה – חמישה שקלים... מה אני אגיד לכם, כבר אז חשבתי ביזנס.

באחד הערבים האחרונים של המחנה דיברנו בינינו והחלטנו לשדך בין ה"חונכים". אמרנו להם שהם מתאימים ושהם צריכים להתחתן, וזה באמת מה שקרה כעבור חצי שנה.
וככה, פעם בשנה במחנה-הקיץ ברכי ואני היינו מתפרעים ומשגעים את המתנדבים החדשים שלנו. למה חדשים? כי במשך ארבע שנים רצופות שידכנו בין המתנדבים שלנו, ותאמינו או לא – היו לנו מאה אחוזי הצלחה: ארבע מחנות, ארבע חתונות. רצינו להיפגש גם אחרי-המחנה, אבל המשפחות שלנו קבעו שזה לא ראוי ולא צנוע, כך שרק במחנות ובחתונות יצא לנו להיפגש.
בגיל אחד עשרה עזבתי את מחנות-הקיץ משום שהמשפחה שלי לא רצתה שאהיה בסביבה מעורבת, ומאז לא ראיתי את ברכי.
באותה שנה גם משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית-ספר "און" החילוני שבו למדו ילדים ובני-נוער עם מוגבלות פיזית-מוטורית למסגרת שונה למוגבלויות מורכבות אחרות.
את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. חוץ מהצוות, השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שאני פשוט תקוע. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת, מזו שמייצגת המשפחה וקיבלתי את הגזירה בשתיקה.

עכשיו, אחרי שנים רבות של חקירה ביני לבין עצמי הבנתי, שאם לא הייתי שם לא הייתי מסוגל להגיע לאן שהגעתי היום... כשאני מתבונן על מה שעברתי אני מרגיש חייב לבורא עולם הרבה.
רק אחרי שנים ארוכות, בגיל 24, כשיצאתי מבית משפחתי בלוד ועברתי להוסטל במגדל-העמק, התחלתי להבין שהדרך שלי תהיה פתוחה יותר; משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. התובנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו, הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

לאט-לאט הכרתי את עצמי, והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מהמנהלים והמדריכים, שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שעד עכשיו אני חוקר ולומד להכיר בפנימיות המודחקת שלי וממשיך לתפוש את יכולותיי האמתיות, דבר שלא תמיד עודדו אותי לעשות.
כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט, כי שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ולקות שמיעה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד או אלה שאומרים לי "כל הכבוד" בקול פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על אוכל |(שלא לדבר על זה שהם בכלל שוכחים לענות אמן). לא נעים לומר, אבל במובן מסוים לא מדובר רק בזרים, ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת לא לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.

כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג פניתי לארגון שמעוסק בכך, ושם נפגשתי עם שדכנית. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה, שהיא לא תוכל לעזור לי, משום שהיא מעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי, עם מוגבלות פיזית, שמלבדה הכל מתפקד כשורה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בזה שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה. "אתה חתיכת פרויקט" אמר לי שדכן אחר, והתחלתי להבין מה זה קשה כקריאת ים סוף. כי המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר.

אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית ולא להישאר לבד כל-החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, לא רק במובן הפיזי אלא במובן הנפשי. למרות כל האתגרים איתם אני מתמודד מדי יום, מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור, אבל בשנים האחרונות יש בי רצון חזק והתחושה הזאת מודגשת בכל הקשור לזוגיות. כמה מחבריי הקרובים ביותר התארסו והתחתנו בחודשים האחרונים ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים. מצד אחד אני כל-כך שמח בשבילם והם חברי אמת שאין מילים לתאר כמה הם היו שם בשבילי, אך מצד שני זה רק מדגיש כמה הדבר בוער בי, ולצערי כרגע בלי שום כיוון או מושג כיצד לפעול. אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות-קיץ, אבל אני זוכר תחושה דומה כשהמדריכים שלנו התחתנו מעל הראשים שלנו.
למרות הכל אני ממשיך לחפש את החצי השני. אני סומך על הבורא שהוא זווג זיווגים, שתמיד יש בי תפילה עמוקה שהתחתן והבנה בית ומשפחה לתפארת.
בט"ו באב הבא עלינו לטובה אני מאחל לכולנו שבעזרת השם נמצא כולנו זיווג הגון ושנדע להאמין שהכל אפשרי ולשמוח תמיד גם בזמן התהליך.
באהבה גדולה,
דניאל מזרחי

"תתארו לכם באמצע יום יפה, שמים מעליכם האהבה איתכם... כן ככה זה קרה!" (ש.ארצי)
השבוע יצאנו להנות מהשמש והירוק שמכסה את המרחבים, לבלות יחד כל החברים ולהרחיב את הלב.
את ידיעותינו הרחיבה ענבר המדריכה המעולה! בגן הלאומי עין חמד.
למדנו על תקופות קדומות, על הטבע שסביב ויצרנו יחד יצירות מהצומח.
רק תסתכלו על החיוכים והעיניים, הם כבר יספרו הכל :)

https://www.eventer.co.il/y0wl7
הצטרפו אלינו לחגיגות 70 שנה לעמותת אילן
בערב מרגש ומהנה.

קרן פלס מארחת את מירי מסיקה בערב ההתרמה השנתי של עמותת איל"ן ערב ההתרמה השנתי של איל"ן, לציון 70 שנה לעמותה. > הצטרפו אלינו לערב ההתרמה הסוחף - קרן פלס מארחת את מירי מסיקה. מנחה: סיון קליין! > הרכישה הינה ת

פסטיבל צמי"ד בכיכר ספרא. התחלנו. בואו לקנות ולבקר (כאן עד 14)

קצת תמונות מסדנת הגבינות המיוחדת שהיתה לנו היום עם אפרת גיאת - "כל הטוב שבטבע" ומארוחת החג החגיגית שהכנו כאן בהובלת שרה ונאוה האלופות שלנו.

חגגנו היום את חגיגת לג בעומר במרכז היום יחד עם מתנדבים שהגיעו אלינו מבנק דיסקונט ופינקו אותנו בעמדת פלאפל טעימה במיוחד! הכנו פיתות בטאבון, נהננו מדוכן שייקים , שרנו, רקדנו ונהננו.
מאחלים לכולכם ל"ג בעומר שמח וניסים ונפלאות .

מכירת מארזי שי לחג הפסח- מוזמנים להגיע לחנות שלנו
אולסוונגר 88 קרית יובל, ימים א-ה בין השעות 8:00-16:00
02-6767202