אסנת בר יוסף- להצליח במעברי חיים

להציב את עצמנו בראש בסדר העדיפויות זה לא אגואיסטי. זה צורך קיומי. אם לא נהיה במקום החזק הנכון והבטוח שלנו, איך נוכל לצפות שיקרו לנו הדברים הנכונים והבטוחים?
#להתמודד עם הצד שתמיד מרצה את האחרים
תודה לחברי Rony Zmiri על התמונה המקסימה

אחד החסמים הגדולים ביותר בפני שינוי, הוא ה"מיתוג" שלנו. כל מי שהחליף סטטוס בעבודה, בקריירה, בזוגיות, בגיל, במצב משפחתי- יודע: הדבר שהכי קשה לשנות הוא לפעמים הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו בדמות החדשה שהגענו אליה מרצון או שלא מרצון.
"30 שנה הייתי מורה ויצאתי לגימלאות- מה אני עכשיו? גימלאית??? לא מרגישה כזאת בכלל! אני עוד צעירה מדי"
"תמיד יכולתי לומר שאני עובד במקצוע שלי, עכשיו כשאני מוצא את עצמי מובטל- מה אני? מובטל??? איזה תואר זה!"
העיסוק ב"מה נגיד שאנחנו עכשיו" כשנמצאים במעבר חיים, מאפיל על השאלה החשובה הרבה יותר- מי בכלל אנחנו מתחת לכל ה"תארים", ומי אנחנו רוצים להיות אחרי שנשתחרר מהלפיתה של ה"מותג" שבנינו לנו במשך שנים ובהשקעה גדולה.
טיפ: אף אחד לא באמת יתחיל לחטט בקורות החיים שלכם כדי לבדוק מי אתם (אלא אם כן אתם מועמדים לעבודה), ולכל אחד מאתנו יש מספיק זהויות אמתיות שיספקו לנו את הדימוי שמתאים לנו כרגע.
לי זה עבד לא רע

האם אפשר ל"העתיק" את ישראל? להקים משהו כמו "מיני-ישראל" בחו"ל- לא של מיניאטורות אלא קופי של מוסדות, ערכים, חגים, אוכל, שפה ועוד שמוכרים מהארץ?
אפשר לחיות בחו"ל אבל "על יד", בחברה שבה כמעט כולם מדברים עברית ומבינים מה אתם רוצים ואומרים בלי לתווך עם מילון?
הנטייה הישראלית להתקבץ אינה חדשה, ולמען האמת גם לא רק ישראלית. טבעי שמהגר יחפש דומים לו ובעלי זיקה לאומית/דתית וכו' דומה כי כך קל יותר להתאקלם ולייצר קשרים חברתיים וכלכליים.
אבל מה לגבי אלה שחיים בחו"ל שנים רבות ועדיין נמצאים בהוויה הישראלית יותר מאשר במקום שבו הם חיים?
לשאלה האם זה "טוב" יש יותר מתשובה אחת. הדעה הפרטית שלי היא שמי שלא חי גם את החיים המקומיים במלואם תוך שהוא נהנה מרשת הבטחון והשייכות הישראלית- מבזבז חווית חיים ענקית.
בטוח שיש לכם תשובות משלכם.
אשמח לשמוע אותן בתגובות לפוסט.
אגב, למי שלא מכיר אותי- הדעה שלי אינה תיאורטית. כך חייתי בשלוש מדינות שונות.

ישראל, גירסה 2.0: מדינת היהודים בפאלו אלטו באמצע עמק הסיליקון בקליפורניה קמה אלטרנטיבה למדינת ישראל. האם אנחנו מוכנים אליה? רוצים אותה? ומה הקשר שלה אלינו? ברור שאנחנו יכולים להתקיים בלעדיה. אבל האם ייתכן שגם ...

רילוקיישן היה ויישאר עבורי מעבר החיים האולטימטיבי. הוא כולל בתוכו כל כך הרבה מעברי חיים בבת אחת, שמגיע לו לקבל מקום ראשון ברשימה. לפעמים שוכחים שרילוקיישן זה מעבר ממקום למקום, לא רק מהארץ לחו"ל. גם חזרה לארץ זה רילוקיישן. גם מעבר ממדינה זרה אחת לאחרת.
ומה לגבי רילוקיישן בתוך מדינה? בטח, גם זה. אפילו במדינה שלך המוכרת.
ומה לגבי רילוקיישן מנטלי? אה! על זה עוד לא שמענו... שווה פוסט נפרד.
הכתבה המצורפת מזכירה לנו כמה רילוקיישן- זה ה"רגיל"- הוא עניין מורכב. כן, לא רק בגלל שינוי המקום, אלא בגלל כל מעברי החיים שכלולים בו.

הצד הקודר של הרילוקיישן: "מרחוק זה נראה נהדר, אבל באמריקה הכל התנפץ" ***

בעניין התלבטויות: כמה זמן נראה לכם סביר להתלבט? כמה זמן לוקח לכם לחתוך עניין?
יש לי הרגשה שפעם הייתי מקבלת החלטות ומבצעת הרבה יותר מהר מעכשיו. בכל דבר כמעט, חוץ מענייני רגש שזה סיפור אחר לגמרי.
יכול להיות שזה עניין של גיל, או של ניסיון חיים, או שעם הזמן מגלים שדברים מורכבים הרבה יותר ממה שנדמה היה פעם, או שמפחדים יותר מאי הודאות שיש סביב התוצאות של ההחלטה.
אותי זה די מדאיג, אם לומר את האמת. הייתי רוצה לחתוך יותר מהר ויותר חד ולא לפחד מתוצאות. יהיה מה שיהיה, הרי אין באמת תעודת ביטוח להצלחה בכל דבר. ולהיות ב"מצב המתלבט" זה גם תיק. חיים לא פה ולא שם אלא במין תקופת מעבר ארוכה ולא כייפית.
אז כמה זמן נראה לכם סביר להתלבט על שינוי מקצועי/עבודה, שינויים שקשורים בזוגיות, רילוקיישן, מעבר דירה- ויש עוד המון מצבים שקשורים בהתלבטות?

בערוץ 10 השבוע סדרת כתבות סביב השאלה למה בעולם המערבי אנשים עושים פחות סקס בהשוואה לעשרים שנה אחורה. יש כל מיני סיבות שנשמעות הגיוניות, ואני מחכה לפרק שיגיד לנו את המילה המפחידה הזאת: בדידות.
כי בדידות הפכה להיות מגיפה העידן הטכנולוגי.
נכון, אנחנו בקשר עם הרבה יותר אנשים ובאינטנסיביות הרבה יותר גדולה מאי פעם בעבר.
אבל על הדרך, הפסקנו להיפגש (כי כולם נורא עמוסים והי- יש ווטסאפ), נהיה מאד מסובך לתאם מפגשים חברתיים או להביא אנשים לעשות מאמץ לנסוע מפה לשם בשביל זה. כולם נראים שמחים כאלה בפייס אז בטח רק לי רע על הנשמה ואין לי עם מי לדבר. ובכלל, ברגע שאני מתחיל לומר משהו לא נחמד על החיים שלי, יש מתרחקים כאילו זה מדבק.
ואיך הריחוק והבדידות קשורים לסקס? הצחקתם אותי. עד הודעה חדשה עדיין צריך להיפגש, נכון? ואם כל יום מחליפים בני זוג (אפשרי לגמרי וקל) אז לא צריך להשקיע בשעמום הזה של התחייבות רגשית, רגשות בכלל, יצירת קשר, חיזור, בניית זוגיות, התפתחות הדדית, לימוד כוח הפשרה והויתר, יכולת המשא ומתן. נו, כל הדברים האלה של תקשורת, אתם יודעים. לא אימוג'ים. תקשורת אמיתית.
קשה להשקיע ולאט לאט אנשים נסוגים לחיים שלהם שהם הם השחקן הראשי והיחיד.
ואז הבדידות. ועד לא דיברנו על הבדידות בזקנה, במחלה, ברילוקיישן, בגירושין, באובדן עבודה.
בבריטניה הרימו את הכפפה והקימו משרד ממשלתי לענייני בדידות, ובעיני זה חכם ונחוץ.

"מגפה נסתרת": בריטניה מינתה שרת בדידות יותר מ-9 מיליון בריטים מעידים שבדידות היא חלק עיקרי בחייהם. בעקבות המלצות מחוקקת מהלייבור שנרצחה, מינתה תרזה מיי שרה שתתמודד עם התופעה: "זו המציאות העצובה של החיים המ....

כמעט תמיד וכמעט לכל אחד יש משהו להודות עליו או מישהו להודות לו.
לרוב האנשים קל יותר לקטר ולהתלונן מאשר לומר תודה ולהודות.
למה בעצם?
התודה וההוקרה הם קודם כל מתנה לעצמנו. זה מרגיש נהדר, מרים את מצב הרוח, נותן אנרגיה, מעלה חיוך ומקרין לאחרים משהו שמושך אותם אלינו.
כבר אמרתי תודה אבל זה לא מפריע לי להוסיף גם תמונה ולומר עוד פעם. ועוד פעם. תודה על מה שיש ומה שהיה ומה שיהיה.

החיים מזמנים לנו לפעמים הפתעות שלא ציפינו להן. ההפתעה שלי בשבוע החולף בכלל לא היתה צריכה להיות הפתעה, אבל אני מקבלת כל הזמן תזכורות וניעורים וצ'פחות על הראש כדי להבין שמה שאני עושה חשוב לאנשים והם יודעים להוקיר.
בשבוע שעבר פרשתי מהקבוצה הנפלאה שהקמתי :נשים ברילוקיישן ובשליחות" ובפוסט הפרידה הצעתי לחברות להמשיך אתי בקשר בדף הזה. 150 לפחות הרימו את הכפפה והצטרפו.
וואו.
לא, לא אשתמש עכשיו בשום מילה שמכילה את השורש ר.ג.ש. כי זה כבר לא מדייק לי את החוויה שלי. מתאים לי יותר לומר לכם תודה ואוהבת. זה מה שאומר לי עכשיו הלב.
תודה לכם
אוהבת אתכם
שמח לי

אסנת בר יוסף- להצליח במעברי חיים השינוי הוא מהות החיים מלידה ועד מוות. אנו בוחרים אם לקבל אותו בברכה או לצאת נגדו במלחמה. למדו לברך שינויים ומעברי חיים.

לרגל שבוע הספר שחל בחודש יוני, אני רוצה להמליץ בחום על ספר מעולה שסיימתי את קריאתו אתמול בלילה.
הספר "שיניים" של רוני פלומן פורש תמונת חיים של אישה, ילד, בן זוג, רילוקיישן בארה"ב כאישה נילווית ללא עבודה, גירושין, חזרה לארץ, ניסיון להשתלב בעבודה, קשיי החיים. כאילו זיקקה פלומן לתוך הספר הדק הזה את תמצית האתגר האישי, נפשי, משפחתי של הרילוקיישן.
קראתי בנשימה עצורה.
אגב, בשבוע הספר אפשר להוריד אותו באפליקצית קריאה בחצי מחיר.

התלבטתי איזו תמונה תתאר הכי טוב את מה שאני מרגישה כרגע, ובחרתי בזאת. מעבר לסמליות של הפרידה, היא מזכירה לי את השייט לשפיצברגן לפני שלוש שנים בדיוק. בתזמון מעניין כשלעצמו זיפזפתי אתמול בערב בטלוויזיה והגעתי לכתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק על החלק הרוסי של הקוטב ולשמחתי והתרגשותי היו שם צילומים מרהיבים של דובי הקוטב והניבתנים שפגשתי בדומיהם בטיול הבלתי נשכח ההוא.
אם היה צריך דוגמה לסוגסטיות....
אז למה התמונה? כי לפני כמה דקות נפרדתי לתמיד מקבוצת הפייסבוק "פורום לנשים ברילוקיישן ובשליחות" שהקמתי לפני עוד מעט 7 שנים. זו פרידה מרצון, אבל פרידה היא פרידה היא פרידה. מעבר חיים. בין אם מבחירה ובין אם לא, תמיד תמיד מתלווה לה "סרט", מערכת רגשית וים של מחשבות.
נכון, הכל שלי: אני במאית הסרט, אני הבעלים של המערכת הרגשית ואני אחראית על הפעלת המחשבות.
אז מה? זה אומר שקל? זה אומר שאשר לכבות, לבטל, לנטר, לדחוק, להתכחש? ברור שלא.
אז אחרי 4 חודשי היעדרות מכאן, אני חוזרת. מקווה להעשיר את הדף ולהפוך אותו לבית של הגיגי, ניסיוני, עבודתי, הכתיבה המקצועית וגם אישית. אני מקווה שתרגישו בנוח להגיב על הפוסטים, לקיים כאן שיח, להתעניין ולהציע נושאים וסיפורים אישיים.
ועכשיו לתמונה: מי נפרד ממי? זו שעומדת על החוף ורואה את הספינה מתרחקת מהמעגן? או אולי אלה שנמצאים על האוניה ועוזבים חוף מבטחים? או אולי גם וגם?
גם וגם. אני נפרדת ממה שהיה שלי ושיצרתי במו ידי ובזיעת אפי ונותנת לדבר הזה- הקבוצה שלי- להמשיך בדרכה. היא גדולה הרבה יותר ממני.
ואני גם באוניה ששטה ליעד חדש, עדיין לא ברור ולא מוגדר, אבל אני יודעת שהיא מכילה את הדברים שמעניינים אותי מאד בשנים אלה: שינויים, קבלת החלטות, מעברי חיים.
ברוכים וברוכות הבאים והבאות לדף שלי.
אני שמחה ונרגשת לראות את כל המצטרפות החדשות מהפורום.

לא משנה איזה קושי או אתגר עומד לפניכם או כמה קשה לכם לעשות את השינוי שכבר מזמן הייתם צריכים לעשות, או -חלילה- כזה שנכפה עליכם: תמצאו מישהו לשתף, לחלוק איתו, לשפוך את הלב או לקבל חיזוקים.
תמיד טובים השניים מן האחד😄
ושאלה: מי הצעירה יותר בתמונה?