כנרת עמית - ללמוד להצליח

אני כל כך אוהבת שיחות מכירה עם לקוחות.
איך זה יכול להיות?!
כי אני לא מסתכלת על זה ככה.

כשאני מקבלת הודעה" הי, אני מתעניינת בשיעורים בפיזיקה שפרסמת, מה המחיר?"
אני מחזירה הודעה "הי 🙂 איזה כיף שפנית אלי. תרצי שנשוחח ונכיר?"
בשיחת טלפון, אני עובדת, ללא תשלום וללא הבטחת תשלום. אני עובדת בלתת שירות כבר מאותו הרגע. אני שואלת "מה החלום? ולמה בכלל פיזיקה? מה המצב כרגע? איזה עוד עומסים יש בחייך? כמה פניות יש לך ללמוד? מה השתנה בחיים שהציונים ירדו, זה מופיע בעוד מקצועות? מה חסר לך? איזו תמיכה את רוצה לקבל - איך דמיינת את השיעורים?" ועוד שאלות שאני מתאימה בשיחה. איך אני יודעת מה לשאול? כי אני מנוסה בלחלץ את הפרטים הקריטיים וכי אכפת לי ואני מתעניינת. יוצא שכך האדם שמתעניין בשירותי מכיר אותי הכי טוב, הוא קולט את העומק, ההשקעה האכפתיות והמקצוענות לא דרך התיאורים שלי אותי אלא דרך הפעולות שלי עצמן. בשלב הזה הוא כבר הרוויח ממני והוא רוצה עוד. רוצה עוד ממני לעצמו, רוצה עוד לבן\בת שלו.
זו זכות אדירה! מגיע אדם זר לחלוטין ומתקשר אלי לבקש תמיכה, כמה אנושיות, רכות ויופי יש ברגע הזה. וכמה אני מוכירת תודה על הזכות לשמוע את החלומות והאתגרים של אנשים טובים.
לפעמים העסקה נסגרת ולפעמים לא (בד"כ כן, הסטטיסטיקה שלי מעולה)
אני כבר הרווחתי הנאה, שיחת עומק, הזכות להביע את העוצמה והערך שלי והוא כבר הרוויח בהירות, מיקוד בצרכים שלו והזדמנות למערכת תמיכה איכותית.
שרק ימשיכו להתקשר, תודה על כל שיחה.

המחשבה על חדו"א מעבירה בך רעד?
פיזיקה 1/2 מאתגרים? בואו נעשה את ביחד! 🎓

אני כנרת, מורה מנוסה למתמטיקה ופיזיקה ומאמנת אישית.
מציעה הכנה ממוקדת לסטודנטים בקורסי חדו"א, פיזיקה 1/2 ומבואות פיזיקליים.

מה תקבלו? הבנה עמוקה, אסטרטגיות פתרון, בניית תוכנית עבודה אישית להכנה אפקטיבית.

גמישות: לווי ומענה אישי טלפוני בין השיעורים, אפשרות לקבוצות קטנות.
אשמח ללוות אתכם להצלחה!
שלחו הודעה ונכיר:
📞 052-313-6128

בהצלחה,
כנרת

בתמונה הודעה שקיבלתי מתלמידה לאחר בגרות 5 יחידות מתמטיקה, כיתה י"ב
למי שרוצה גם:
052-313-6128

כנרת עמית - מורה פרטית (מתמטיקה ופיזיקה) ומאמנת למידה

היא הצליחה בבגרות במתמטיקה כיתה י"ב! סיימה לגמרי עם המתמטיקה עד להודעה חדשה, רק ש... נפתח לה התיאבון לשפר את השאלון של שנה שעברה. ככה נראית מצליחנית.

הרבה פעמים נדמה לנו שהמסלול להצלחה הוא:
מוטיבציה --> פעולות --> יותר הצלחות.
אבל מה אם יש דרך אחרת, אפקטיבית יותר?

השבוע, תלמידה מקסימה שאני מלווה לקראת הבגרות במתמטיקה הדגימה לי זאת בצורה מדהימה. אחרי מועד א' בשאלון 582, היא יצאה בתחושת סיפוק וגאווה על מה שהצליחה - וזה בדיוק מה שהצית בה ביטחון עצמי ומוטיבציה אדירה! היא העזה לא להסתפק בתוצאה הטובה שהשיגה במבחן אלא אף לגשת מחדש לבגרות שעשתה בשנה שעברה ולשפר אותה. כך היא מייצרת לעצמה עוד ועוד הצלחות.

המפתח הוא להתחיל בזיהוי ההצלחות שכבר קיימות:
👈 זיהוי ההצלחה --> עליה במוטיבציה ובביטחון העצמי --> עוד פעולות אמיצות --> הצלחות מעבר לציפייה!

אם אתם שואלים את עצמכם:
❓ איך מזהים הצלחות שכבר ישנן?
❓ איך לומדים/עובדים בדרייב גבוה?
❓ איך מעיזים יותר?
❓ איך יוצאים ממבחן בתחושת סיפוק וגאווה?

אני כאן לשירותכם :)
052-313-6128

כלל: מצא לך מקום בו המיקוד קל.

"פיזיקה זה סיוט, אני סובל רצח"
זה היה המשפט הראשון שאמר סטודנט אחד שהתיישב לידי בספרייה. אנחנו לא מכירים, הוא נחת במפתיע על השולחן לידי בחיוך בוכה.
היססתי, איך להגיב? אני בסך הכל התכוונתי ללמוד בנחת במקום נעים ליד החלון. הוא בנתיים השתתק והמשיך בשלו. ואני נשארתי בהיסוס, "אני שונאת להיאבק" הייתה המחשבה שעברה בראשי. הרגשתי את הדרייב החיובי שלי מתעופף לו כמו בלון שחמק מידיה של ילדה צוהלת. נשאב לתוך האנרגיה המתישה שהפיץ הסטודנט הזה לידי.
נשארתי לרגע קפואה בכיסא, איך ממשיכים ללמוד מכאן? המיינד רץ לפלאפון, לנטפליקס, לרחמיים העצמיים.
עצרתי, נשמתי, שקלתי.
המסקנה הייתה - לקום וללכת, לשתול אותי במקום אחר, בו האדמה פוריה וקל לצמוח. אספתי את חפצי ועברתי לשבת בבניין אחר.

כי יש אנשים שבוחרים לעבוד בכח, בחריקת שיניים, בסבל, להתלונן ולהישאר בחרא. לפעמים אנשים כאלה מתיישבים לידי בספרייה.
כדי להתמקד בקלות, עלי לוודא שהסביבה שלי נעימה וכיפית, שקל לחייך בה.

שתול את עצמך באדמה פוריה. מצא לך מקום בו המיקוד קל. כמו בית הקפה השכונתי שבו אני לומדת היום 🙂

מחר, נשאר החלק הקל. לקום ולהגיע, להראות מה אני יודעת ולהינות.
בהצלחה לכולם בבגרות במתמטיקה מחר :)
אני כרגיל, זוכה לטלפונים שאחרי, לחגיגות של התלמידים ולצעד האמיץ הבא בדרך שלהם.
חלומות נעימים ☺️

יש רגעים שהלב מתמלא זכות ואהבה.
ר' כתבה שיתוף על החוויה בתהליך שלנו יחד:

"בלמידה עם כנרת הרגשתי שאחרי כל מפגש אני לומדת משהו חדש. אף פעם לא יצאתי בתחושה שהשיעור לא היה יעיל או שאני לא מתקדמת.
כל שיעור היה צעד בתהליך להצלחה במבחנים במתכונות ובבגרות הסופית. מעבר לחומר הלימודי שלמדנו ביחד קיבלתי מכנרת כלים להתמודדות עם לחץ במבחן ושיטות למידה שונות שעזרו לי להצליח ללמוד לבד למבחנים מבלי לוותר לעצמי. כלים אלו עזרו לי בכל המקצועות לא רק במתמטיקה וגם בחיים.
למרות שאני ממש לא אוהבת מתמטיקה נהנתי בשיעורים בעיקר מתחושת ההצלחה ומהידיעה שאני מצליחה ללמוד עם כנרת ולהבין את החומר סוף סוף
וכל פעם שהייתי מתוסכלת כי לא הבנתי או שלא פתרתי תרגיל נכון, הצלחנו מאוד מהר לתקן את הבעיה ביחד וזה תמיד עודד אותי.❤️"

"אז מה למדנו היום?" שאלתי את מאיה בסוף המפגש הראשון שלנו.
"להסתכל על הטעויות שלי וללמוד מהן, כי הטעויות שלי חכמות."

אמא של מאיה בת ה- 12, התקשרה אלי אחרי שבמקום ציון בתעודת המחצית של מאיה הופיע ליד המילה חשבון משבצת ריקה. למה? כי מסתבר שבית הספר קבע רף (ציון 70) שמתחתיו כבר לא כותבים את המספר כדי "לא לבייש את התלמיד".
כששמעתי את זה ואת הלחץ והכאב של האם בטלפון ידעתי שמאיה ואני יוצאות לדרך אמיצה.

כך קרה שנפגשנו לראשונה היום בזום. את המבחן שלה, מלא איקסים באדום, זה ששכב מיותם במעמקי הקלסר, הוצאנו, שמנו לנגד עיניינו ויצאנו לדרך. עברנו עליו שאלה שאלה, תרגיל תרגיל. פתרנו מחדש, הסברנו את מה שהיה לא ברור בשאלה או בחומר.
אחרי שמאיה הצליחה לפתור, ביקשתי ממנה להסתכל על המבחן. "תני לך רגע ותסתכלי איך פתרת במבחן. מה הייתה הטעות שלך? מה הוביל אותך לטעות במבחן? תסתכלתי על כל הטעויות בעמוד הזה, מה משותף בינהן?"
מאיה הישירה מבט, כיווצה את הגבות ובפרצוף רציני אמרה "כאן לא הבנתי שהחוק הזה מתקיים, עכשיו אני מבינה. כאן וכאן וכאן, טעיתי שלא העתקתי את התרגיל נכון, אני שמה לב שאני מחליפה בין מספרים שדומים בצורה שלהם. וכאן המורה טעתה בבדיקה".

"את יודעת מה לעשות לגבי זה?"
"לא."
אז הסברנו, איך להשתמש במרקרים כשהמספרים מתבלבלים ואיך לבדוק שהעתקתי נכון במעבר בין שורה לשורה. וגם למה שווה להגיד למורה שהיא טעתה בבדיקה ומה הקשר בין שותפות לטעויות ומה זה אומר שהמורה ואני שותפות להצלחה שלי.

"אז מה למדנו היום?" שאלתי את מאיה בסוף המפגש הראשון שלנו.
"להסתכל על הטעויות שלי וללמוד מהן, כי הטעויות שלי חכמות."
"ואיך את מרגישה עכשיו?"
"הרבה יותר טוב" וחייכה, נפרדנו להיום.

ואני נותרתי לבהות במסך ולתהות מתי כבר יהיה אפשר לחבק דרך הזום.

"תינוק לומד ללכת, בקושי קם ואז נופל, איך היית מגיבה?"
זו השאלה ששאלתי את מיה (שם בדוי) בפגישה שלנו.

מיה מנתה את כל מה שלא עובד לה לקראת הבגרות במתמטיקה המתקרבת. "אני בכלל לא מתאמנת. אני קובעת שאני אלמד בשעה 17:00 ואז מגיעה השעה ואני לא עושה כלום. או שלפעמים אני עושה שני סעיפים ואז מפסיקה." המשפט הבא כבר לא נאמר בקול אבל ראו אותו היטב על פניה. הבעתה הקרינה החוצה את האכזבה, הכאב והכעס.

כשסיימה לשתף, שאלתי "היו פעמים שהתיישבת ללמוד השבוע מתמטיקה?". "כן, פעמיים" היא ענתה. חייכתי אליה, "ואז גם הצלחת לפתור בכל פעם כמה סעיפים?". "כן, גם שאלתי חברה כשלא הבנתי והיא הסבירה לי ואז בסעיף הבא נתקעתי וזה סתם מבאס". "כלומר, בחרת לשבת ללמוד מתמטיקה, פתחת את התרגיל, הבנת את השאלה, ענית על הסעיפים הראשונים מצויין, זיהית שנתקעת, בחרת לפתור את זה, העזת לפנות לחברה בבקשת עזרה, למדת דרכה משהו חדש, בחרת בנחישות להמשיך לפתור את השאלה, זיהית שנתקעת ועצרת". היא מיד הגיבה "כן, באמת סוף סוף ניסיתי ואז כלום"
"תגידי", שאלתי, "את מכירה תינוקות שלומדים ללכת? התינוק הקטן עדיין לא מצליחה לעמוד אפילו עם משענת, שתי שניות והוא נופל. איך ההורים מגיבים לאחר שנפל?" "מוחאים כפיים!" היא ציחקקה.
"נכון! ועכשיו תארי לך את ההורים שאחרי שהזעטוט התרסק, ובואי, כולה ללכת, לא כזה קשה, כולנו יכולים והוא עוד הרגע נפל! על מה הם מתלהבים?"
מיה שתקה, שלווה קרנה מההירהור שלה.
"מה היה קורה אם ההורה היה אומר לתינוק - יאללה, כולה עמדת שתי שניות, לא שווה כלום, בקושי סיימת סעיף. מה היה הסיכוי שהתינוק היה מנסה ללכת שוב?"
"אפס" היא ענתה.
"מיה, מה שעשית איתך השבוע במתמטיקה מגיע לך המון מחיאות כפיים!"
(מחאתי מלא כפיים בהתלהבות, היא צחקה והצטרפה אלי :) )

כעבור 3 ימים, נפגשנו שוב.
"מיה, מה שלומך? איך הולך?"
"הולך טוב, התחלתי ללמוד עם חברה שלומדת לשלה ואני לשלי, כשיש לי שאלה אז אני נעזרת בה. גם יצא שישבנו ביחד ללמוד מתמטיקה כשהתבטל שיעור והיה לנו חלון. את כל מה שלמדתי ביחד איתך הצלחתי אבל בסעיף אח"כ הסתבכתי, נוכל לעבור על החומר החדש היום?"

למה שהפעם זה יצליח?

נעמה (שם בדוי) התיישבה מולי עם חיוך וכתפיים שמוטות. היא שתפה על הרצון להצליח, על כך שאם תעבור את המבחן הקרוב אז יהיה לה קל יותר להתמקד בשאר החלומות שלה השנה. היה כל כך ברור שהיא רוצה, נחושה והרי היא הגיעה אלי כי להצליח חשוב לה. על פניו, יכולתי למנף את הדרייב להתלהב איתה ולהתחיל לצאת לדרך. אבל אני חכמה יותר ומלאת ניסיון, ידעתי שלאתגר אותה ישרת אותה יותר. אז עצרתי בנחת, הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי -
"למה שהפעם זה יצליח?"
היא הבינה מיד, הרי היא הייתה שם כבר, במקומות האלה שהיא רוצה מאוד אבל....
אבל אז זה לא עבד כי.... ואז זה לא עבד כי.... ומי אמר בכלל שהפעם זה יצליח? והרי אנחנו רוצות! אז שוב פעם נצא לדרך ונחכה לאכזבה?

שוחחנו על כך, על הדרך שאנחנו מניעות אותנו בכח למקומות שחשובים לנו למרות שאין לנו מושג למה דווקא הפעם זה יהיה אחרת.
הצעתי לה כלי, כלי שאני עובדת איתו כשעולה לי חשש מול יעד שהביטחון שלי לחצות אותו נמוך.
הכלי הולך כך - ערכי רשימה של "האיומים" - כל דבר שמפחיד אותי או עלול להשתבש בדרך. הכל. פעוט ככל שיהיה. (סגר, שתשבר לי הרגל, שהחבר יפרד ממני, שיפסיקו לייצר את העט האהוב עלי, שלא יהיה לי זמן, שהחברה הכי טובה שלי תעבור בית ספר, המורה מעצבנת וכו')
ואז - להתבונן ברשימה היטב. וליד כל אחד לכתוב פתרון, עדיף יותר מפתרון אחד.
"מה לגבי מקומות שאני לא יודעת לפתור?" שאלה נעמה. ואני חייכתי ואמרתי בשביל זה את לא לבד, אני כאן, ההורים, המורה, החברות, האינטרנט כולו. אנחנו נפתור ביחד.
ופעם הבאה שנפגש - אני אשאל אותך שוב - "למה שהפעם זה יהיה אחרת?"