אפיקים במשפחה

תכנית רבני הגנים של קרן חרו"ת אפיקים מגייסת רבני גן לשנהל ה'תשפ"ו

אם אתה יודע לדבר עם ילדים, אוהב לשיר, להציג, לשמוח ולחוות יחד עם הילדים.

רוצה להעצים ולחבר אותם לאהבת תורה, מצוות ומידות טובות ברוח החמ"ד?

הירשם בקישור המצורף:

https://kch.org.il/ravgangius/

בוא להיות חלק מקהילת רבני הגנים של קרן חרו"ת אפיקים --- קהילה גדולה, מתפתחת ולומדת.

לפרטים נוספים:
0524619952
(איציק)

מעומק הלב עד לשמים
היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושות, ניכר היה כי משהו מעיק על ליבו, אך איש לא העיז לשאול אותו לפשר הדברים. את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה, ולאחריה, לפני שפתחו בתפילת ערבית הכריזו על הפסקה קצרה. הבעל שם טוב עמד על מקומו שקוע בהרהורים, ולפתע השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר והוא ציווה על החסידים להתפלל ערבית.
במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא:
בכפר אחד התגורר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתיחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר ביום בהיר אחד והותיר אחיו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואמא.

בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו. כך עברו שנים אחדות, הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.
פעם אחת, כאשר שיחק עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל-האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו "ז'יד" (יהודי),באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה כי הוריו היו יהודים.

הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. בעל האחווה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן.

יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.

יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק. למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שיתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.
עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. תוך כדי טיול הוא ראה יהודים האורזים את חפציהם ומתכוננים לנסיעה. "האם אתם נוסעים ליריד" שאל יוסלה, אותו חשבו היהודים כבנו של בעל האחוזה. "לא" השיבו היהודים, "אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים"."מה זה ראש השנה"? – שאל הילד, והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הנו יום הדין, בו מבקשים היהודים מרבונו-של-עולם שיתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות-בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו, אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.
בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה, הוא לא מצא לעצמו מנוח: משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים. הלא יהודי הנהו! בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "יוסלה בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים, ובורא העולם יאזין לתפילתך".

למחרת בלילה הוא שוב חלם, והפעם היתה זו אמו. היא אמרה לו: "בני יקירי, אתה הלא יהודי! מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה. לך אל אחיך היהודים, עדיין לא מאוחר מדי"!

למחרת היום היה יוסלה עצוב ומדוכא ולא מצא לעצמו מנוח. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר על החלומות המוזרים שפקדוהו. משהו טמיר משך אותו אל אחיו היהודים...

בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור שקיבל בירושה מאביו ויצא לדרך. ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם.

עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי. הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו; גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע כיצד מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אותי – המשיך הבעש"ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש וייאבד, חס וחלילה, לכלל ישראל. אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו באמצע ואמר: "רבונו-של-עולם! אינני יודע מה להתפלל וכיצד להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי את כל התפילות"! באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

כך גם אנחנו אומרים לרבונו של עולם: "ריבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה! וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות? הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!"
שאלות לשיח משפחתי:
- דאגתו של הבעלש"ט: מה הדבר שמדאיג אתכם לקראת התפילות ביום כיפור – שהוא לא דאגה לעצמכם אלא כלפי מישהו אחר?
- ילד יהודי בודד: האם יש משהו שבו אתם מרגישים 'לבד' מול הקב"ה – רק אתם מול ה'?
- כולנו ילדים: אם הייתם יכולים להגיד לריבונו של עולם משהו, שלא לפי מה שכתוב במחזורים, מה הייתם אומרים?

שלום וברכה! אני מחנך כיתה בישיבה תיכונית בגילאי החטיבה ואני נתקל מידי פעם במריבות בין התלמידים. חלק מהמריבות נפתרות מיד כי הן יושבות על חוסר הבנה. אך יש כאלו שמתמשכות בעיקר בגלל שכל צד נוטר טינה לצד השני ולא מוכן לסלוח. האם יש לכם רעיון איך לגרום להם לסלוח אחד לשני? תודה רבה וגמח"ט!
תשובה:
שלום וברכה! בשאלתך אתה מבקש בעצם שני דברים. האחד, 'לישר קו' בין התלמידים ו'לאפס את המערכת' כך שכולם יחזרו להיות חברים זה לזה. והשני, ללמד אותם להיות אנשים סלחנים שמעבירים על מידותיהם, כדי שלא תצטרך לעשות 'איפוס חברתי' שוב בהמשך. לגבי בקשתך הראשונה אשאיר לך לחשוב על הדרך הנכונה והמתאימה לכיתתך (והאם בכלל זה נכון להתערב באופן ישיר בעניין כזה). עם זאת, כן אנסה להאיר כמה נקודות לגבי 'אומנות התשובה' כך שתוכל לקחת מכל נקודה מהלך לביצוע בכיתתך לפי הצורך וההתאמה:
סליחה של ויתור וסליחה של חיבור – ישנם שני סוגים של סליחה. סוג אחד של סליחה הוא סליחה שמגיעה מוויתור ורק מונעת את המשך המריבה והנתק. הסוג השני הוא סליחה שיוצרת חיבור. ההבדל המהותי ביניהן הוא שהראשונה מגיעה מהפה ולחוץ, בגלל אינטרס, לחץ או כל דבר אחר, רגעי. הסליחה האמיתית יותר נובעת מהסכמה פנימית, מרצון ומשייכות בין שני הצדדים, שייכות שהיא 'מעל המריבה ולפניה'. לכן, חשוב לשים לב שכשמדברים עם התלמידים על סליחה, להכווין לסליחה האמיתית יותר, שהיא קיימת בתוכנו ורק צריך לחשוף אותה ולא 'להיתקע' הסליחה החיצונית והשטחית.
חינוך הוא תהליכי – כהמשך לנ"ל, אם מבינים שאנחנו עוסקים בתהליך אז אנחנו צריכים לחפש את התחנות החשובות לנו בדרך. הסליחה, בתהליך התשובה היא חלק מתהליך שיש בו גם את הווידוי ואת ההכאה על החטא. ממילא, אנחנו צריכים להיות מוכנים להודות על המעשים הלא טובים שלנו כדי להגיע לסליחה, להיות מוכנים לא להסתיר אותם מעצמינו, ולהודות שאנחנו לא רוצים שיהיו חלק מאיתנו ולקטלג אותם כהחטאה ופספוס.
המעשים הקטנים – חינוך לסליחה, נראה לי שעובר גם בחיי היומיום. יש לנו הרבה הזדמנויות לסלוח למישהו במהלך היום: כשעקפו אותנו בכביש או בתור, כשהבית לא מסודר למרות שאנחנו מאוד קיווינו שכן, כשבבית הכנסת מישהו דיבר והפריע לי באמצע התפילה ועוד מקרים יומיומיים. אם נדע בכל אחד מהם, להעביר על מידותינו ולא לדרוש את הדין, אז נתרגל גם לסלוח 'בדברים הגדולים'. בכלל, כדאי לזכור שחז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה נוהג בנו כשם שאנחנו נוהגים עם הזולת. כך, מי שמעביר על מידותיו עם הזולת, הקב"ה מעביר על מידותיו בשבילו.
פורפורציה – לשים כל דבר במקום ובגודל המתאים לו. הרבה פעמים 'אירוע שדורש סליחה' גדל עם הזמן ועם המחשבה עליו. למרות, ש'גודלו האמיתי' קטן יותר, אנחנו בטוחים ב'גודלו המדומיין'. כדאי וחשוב, להזכיר לעצמנו את הבעיה בגודלה האמיתי ולהעמיד אותה ביחס לבעיות אחרות שיש לנו או לאחרים ולקבל את הרושם כמה הבעיה באמת גדולה (או שהיא בעצם בגודל רגיל ואף קטן..). בנוסף, כדאי לא לדמיין את הצד השני ולהכניס לו מילים לפה ומחשבות לראש. זהו עוד דבר שמוציא את המריבה מהפרופורציה האמיתית שלה.
לא לפחד – אומרים שלפעמים אנחנו מפחדים מבקשת הסליחה ומהדרישה שלנו לסלוח, כי "אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל ואולי עדיף לא להתעסק בזה.." אבל, לרוב זה מעטה לפחד. יהודה לא פחד ואמר "צדקה ממני", ושובח על כך! הפחד הזה לא מקדם אותנו אלא תוקע אותנו.. אם קשה להתגבר עליו אז כדאי ללמוד משהו מחזק ולהתפלל על זה.
לסיום, נברך אותך ואת ב"ב בגמר חתימה טובה ושתזכו לאחוז במידותיו של הקב"ה ותזכו לומר 'סלחתי' בלב שלם!

שאלה: שלום וברכה, קראנו שבוע שעבר על העצות איך לשמר ולהעצים מוטיבציה אצל ילדנו, תודה. לצערנו אחד הילדים שלנו לומד בכיתה אצל מחנך שכבר בתחילת השנה גרם לו להרגיש רע ולהוריד לו את המוטיבציה (רק נדגיש שהמחנך לא פגע בו או עשה לו משהו רע, הוא פשוט דורש מהם רמות לימודים ומשמעת גבוהות..). נשמח לעצות איך לעזור לו. תודה רבה.

תשובה:
שלום וברכה, איזו התמודדות לא פשוטה לכם כהורים ולבנכם כתלמיד – כל הכבוד על פנייתכם, שכן הענווה היא המפתח להצלחה גם כהורים וגם לבנכם, במצב הזה.
נחלק את תשובתנו לשלושה חלקים:
מבחינה רגשית – חשוב להקשיב לקושי שבנכם מעלה, להיות אמפטיים ולהדהד את דבריו בצורה נכונה. הכוונה היא שבשיחות איתו, בהן הוא לבטח מתלונן ורוטן על המחנך, אל תביעו רגשות נגד המחנך ותוסיפו שמן למדורה. אלא, תשמיעו לבנכם, כמו הד, את מה שאמר - החזרה שלנו על דבריו בצורה מתומצתת גם מעניקה לו בטחון וגם עוזרת למצוא פתרונות ולהביט על המציאות ממקום פחות רגשי. בנוסף, הרבו במחמאות וחיזוקים חיוביים, הן באופן כללי והן בדברים שהוא מספר או מראה מתוך הנעשה בביה"ס.
לראות את הטוב – ראיית הטוב היא תכונה מאוד חשובה בחיים בכלל ובפרט במצב כזה. נשתמש בה לשני דברים: ראיית הטוב שקיים במציאות (בכיתה, עם המחנך) וראיית הטוב שיקרה בזכות הקושי (הדרישות של המחנך והצורה בה הוא דורש אותן מהתלמידים). הרבה פעמים כשמשהו מטריד ומפריע לנו, יש ביכולתו 'לצבוע' את כל המציאות ובכך להעלים מעיננו את הטוב שנמצא. לכן, שבו עם בנכם ועיזרו לו לראות את הטוב שכבר קיים וכבר נמצא – בדרך כלל יתגלה לנו שהקושי הוא מאוד זעום ביחס לשאר – וממילא המוטיבציה להגיע לביה"ס תגבר. בנוסף, למדו אותו לראות את הטוב שייצא מהקושי. בכלל, בחיים אנחנו נתקלים וניתקל בקשיים. התגובה שלנו אל מול הקושי, טוב שתהיה בונה ומקדמת מאשר הורסת או עוצרת. עיזרו לו 'לקנות' את הכלי המבורך הזה – לראות את הטוב שייצא בזכות הקושי ולבחון את הקושי דרכו – ממילא המוטיבציה תגבר.
לשנות את המצב – טוב יהיה אם המחנך והתלמידים ינהלו שיח (ואם הם צעירים מידי לזה אז שאתם ההורים תתערבו גם). השיח לא צריך להיות 'מאשים' או 'דורש ומצפה' – כלפי המחנך. כמו כן, הוא לא צריך להיות שיח רחמני שמזלזל בכוחותיהם של התלמידים. טוב יהיה אם השיח יהיה שיח שבו שני הצדדים מקשיבים זה לזה. ההקשבה הזו תיווצר בזכות חוסר באיומים וכל כוחניות שהיא, קביעת מקום וזמן מתאימים לשיחה, שיקוף של המצב מצד התלמידים (שזו החוויה שלהם, ועם החוויה אי אפשר להתווכח), ובעיקר התחילו את השיח בטוב וסיימו אותו בטוב! מאידך, גם התלמידים חשוב שיהיו קשובים לדברי המחנך ויבינו שעם הגיל הדרישות האישיות צריכות לעלות, וכך דרישותיו 'החיצוניות' של המחנך יהפכו לדרישות שמגיעות מעצמם - מבפנים.
לסיום, נזכיר לעצמנו שכל תהליך חינוכי טוב תהיה בו דרישה אישית לשינוי, השינוי וגם הדרישה אליו יובילו אותנו בדרך חדשה אבל, יביאו אותנו למקום ודרגה טובים ואמיתיים יותר. שנה טובה, שנה של הצלחה בחינוך הילדים ושמחה מהדרך ומהתוצאה – עלו והצליחו!

אמינות, התחזקות ועושר גדול
יוסף, יהודי יליד ארצות הברית, גדל בבית מסורתי. בבית הוריו הדליקו נרות שבת ואביו הלך לבית הכנסת, הוריו שמרו על הפרדה בין בשר לחלב וגם צמו ביום כיפור. בכך הסתכמה היכרותם עם הדת.
הוא גדל על ערכים גבוהים לאמת ולהתנהגות אנושית מכובדת, אביו היה בעלים של עסק קטן שהצליח והוא הלך בדרכיו. יוסף, למד מעט בישיבה ואחר כך בבית הספר ללימודים גבוהים, התחתן וקיבל מאביו סכום כסף. לא בשביל קניית דירה אלא כדי להתחיל בעסקים.
הוא החליט לפתוח מפעל לייצור כוסות חד פעמיות, כוסות בלבד, בלי צלחות או כפות או תוספות גדולות יותר וזאת לאור העובדה שהאמין שבתחום זה לא יהיו לו בעיות של פרנסה. המפעל שהקים היה קטן אך מסודר היטב. סכום הכסף שאביו נתן לו סייע לו רבות והוא החל לשווק את הכוסות.
אבל, מהר מאוד הוא גילה שהוא מצוי בבעיה. היו יצרנים ששיווקו סטים שלמים והיו כאלה ששיווקו כוסות בשלל צבעים וצורות, הכוסות שלו היו פשוטות, לא מיוחדות, באיכות מעולה, אבל כאלה שזורקים לפח אחרי שמסיימים לשתות ולא מצטערים על כך. היו לו מתחרים ברמה בינלאומית. יוסף, נהג להכניס לכל חבילה מאה וחמישים כוסות, וכך באמת היה כתוב על האריזה שלהם.
לאחר תקופה של שנה גילה שהוא בקושי מצליח לכסות את ההוצאות ומעט יותר. כדי להרוויח הרבה היה חייב למכור הרבה, התחרות בשוק היתה גדולה, הוא היה מוכרח להוזיל מחירים וזה גרם לכך שהוא כיסה את החובות אך לא הרוויח.
יום אחד, יוסף לקח חבילה של כוסות חד פעמיות הוציא כוס אחת וחישב לעצמו את העלות שלה. היא הגיעה לעלות מינימלית אבל הגיע למסקנה שאם יחסיר כוס אחת מהחבילה, במכירת כמות גדולה זה משמעותי וכך יוכל להרוויח, הוא התחיל לשווק את חבילת הכוסות כאשר כתוב על האריזה שיש מאה וחמישים כוסות אך בפועל היו בפנים רק מאה ארבעים ותשע.
לאחר כשלושים חודשים גילה לשמחתו שהוא נמצא בפלוס קטן. חשב לעצמו: "אם אוציא כוס נוספת מן המאה ארבעים ותשע הרווחים יוכפלו וזה אכן מה שעשה. הוא הוציא שתי כוסות מכל חבילה. על האריזה היה כתוב מאה וחמישים כוסות אך בפועל היו שם רק מאה ארבעים ושמונה כוסות. הרווח גדל.
לאט לאט הוא נסחף עד שלבסוף הוציא מהחבילה שמונה כוסות. הרווחים גדלו. סיקרן אותו לדעת מה קורה בחברות אחרות. הוא רכש חבילת כוסות מחברה מתחרה וגילה שגם אצלם מספר הכוסות לא תואם למה שכתוב על גבי האריזה. חשב לעצמו: כנראה, אני "הפרייאר" היחידי שמכר מספר כוסות תואם למה שמצוין על גבי האריזה. מיודעינו הרוויח סכומים לא רעים, הפרנסה היתה לא רעה, אך לא רווחית מאוד כפי שציפה. בסך הכל הוא ומשפחתו חיו ברמת חיים סבירה ביותר, בית פרטי, אישה עקרת בית, ילדים, ברוך השם, המקרר היה תמיד מלא, היה אפילו כסף לבזבוזים. מבחינה דתית הוא ומשפחתו המשיכו לנהל את הבית באותה מתכונת שניהלו הוריו.
יום אחד הגיעו שליחים טובים שהחדירו אידישקייט ועוררו לקצת יותר יהדות, ילדי השכונה נמשכו אליהם כמו למגנט והבן של יוסף, שמלאו לו שתיים עשרה שנה החליט שאת הבר מצווה שלו הוא רוצה לחגוג בישראל. הוא התחבר לרב מקומי והחליט שהוא רוצה לשנות מסגרת וללמוד תורה. כך קרה שבעקבותיו כל המשפחה התחזקה.
יוסף החל להשתתף בשיעורי תורה ובבית הקפידו יותר על שמירת מצוות. כשמלאו לבנו של יוסף שלוש עשרה שנה הם טסו לארץ כדי לחגוג לו את בר המצווה. המשפחה טיילה במקומות רבים וביניהם גם במקומות הקדושים. בכל פעם שהם ביקרו במקום קדוש הם הרגישו איך ליבם נפתח. ביום האחרון לשהותם בארץ, יוסף הרגיש צורך גדול לגשת לרב גדול ולשאול שאלה שבערה בתוכו והציקה לו מאוד. יוסף הבין שהוא נהג לא כשורה כשהחסיר ממספר הכוסות שרשום על האריזה – וכעת רצה לברר מה עליו לעשות.
יוסף הגיע עם מלווה לרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל עמד מול הרב וסיפר לו בקול רועד את אשר עבר עליו מהיום שפתח את המפעל ועד היום, הוא אמר שהוא שב בתשובה שלמה ושואל מה הדין, הרי סוף כל סוף מדובר בגניבה!
הרב לא מיהר להשיב. ישב וחשב על הנושא מספר דקות ויוסף חיכה למוצא פיו במתח. הרב הרים את עיניו ואמר לו בקול אבהי: "לא נהגת כשורה, כדי לכפר על מה שעשית עליך לשים בחבילה במקום מאה וחמישים כוסות מאה חמישים ושמונה כוסות". למרות סימני השאלה שהיו על פניו על פסיקתו של הרב יוסף החליט לבצע בדיוק מה שהרב אמר. יוסף הודה לרב ויצא החוצה.
יוסף הגיע לארצות הברית, עשה כדברי הרב והוסיף לכל חבילה כוסות כך שיגיע ל 158 כוסות בחבילה. הוא ידע שהוא הולך להפסיד אך לא זז כהוא זה מהוראתו של הרב.
יוסף ידע שלמרות שהיקף המכירות גדל, אין ספק שהרווח שלו נבע מכך שהחסיר ממספר הכוסות ובאמת כמו שהוא חשב, קרה: ההפסדים הגיעו והרואה חשבון לא הבין איך קורה שהיקף המכירות לא השתנה ובכל זאת יש הפסדים. הוא לא ידע מה לענות לרואה החשבון ולא רצה לספר לו על הכוסות הגנובות ועל הוראתו של הרב. החלטתו היתה נחושה להמשיך ולקיים את ציוויו של הרב.
המצב הכלכלי בבית החמיר לאחר חודשים של הפסדים צורבים, חודשיים ללא משכורת. האווירה בבית לא היתה רגועה, אך אשתו לא ידעה מכלום. יום אחד, בתפילת שחרית בבית הכנסת נפתחו הסכרים. הוא התפלל תפילה לוהטת בדמעות על הפרנסה, הרגיש שהקרקע נשמטת מבין רגליו ורק החיבור לבורא עולם בנקודת המשבר היא שהחזיקה אותו.
הוא הרגיש רוגע לאחר הבכי שבכה, אך הרגיש צורך לשבת בבית ולא ללכת למפעל. לפתע צלצל הטלפון, מנהל החשבונות היה על הקו. הוא נשמע נרגש ביותר ושאל: "היכן אתה? היכן אתה חוגג? אני בא אליך". "חוגג? על מה יש לחגוג?" הוא שאל. "תבוא למשרד ותראה בעצמך!" ענה לו מנהל החשבונות. יוסף נסע למפעל, בחוסר חשק ושם ציפתה לו הפתעה. מנהל החשבונות אחז בידו את עיתון ה'טיימס', מוסף הכלכלה שמיליוני אנשים קוראים בו: "תראה מה כתבו עליך בטיימס", אמר בהתלהבות. יוסף עיין בכותרת ונדהם: היה כתוב שם שהעיתונאי לענייני כלכלה ערך מחקר, האם הכמות של המוצרים תואמת לכתוב על גבי האריזה. הוא בדק דווקא את המוצרים החד פעמיים, אותם לא נוהגים לספור בכמויות רבות. הכתב ערך בדיקה מדוקדקת ומה שהוא גילה היה מביך מאוד. רוב המפעלים השמיטו לפחות כלי אחד או שניים ויש כאלו שהתגלו אצלם מחדלים של מינוס עשרים ואפילו שלושים פריטים. היו מספר מפעלים שמספר הפריטים היה תואם למצויין על האריזה, והיה רק מפעל אחד שהעניק בכל קנייה יותר כלים ממה שהיה רשום על האריזה, זה היה המפעל של יוסף!
יוסף ראה את שמו ואת שם המפעל שלו, מתנוססים בענק בראש הכותרת. הוא זכה לפרסומת אדירה!!
בכתבה ציינו ש"רק מר יוסף ג'ייקוב מפנק את לקוחותיו". הכתבה היתה אוהדת ביותר והדגישה שהוא מקפיד בקביעות להניח מעל ומעבר למה שכתוב, כדי שאם חס וחלילה יהיה מוצר פגום תהיה תוספת חלופית בו במקום. הכתבה עוררה הדים רבים כיוון שבעקבותיה הגישו תביעה משפטית למספר מפעלים שהונו והחסירו פריטים בכמויות גדולות. אנשים קראו את הכתבה בדביקות וכולם הבחינו בלוגו של החברה שלו שהופיע בענק מעל גבי העיתון וקראו שלא רק הכמות גדולה, אלא גם האיכות מצוינת.
עוד באותו שבוע זינקו המכירות וההזמנות במפעל עבדו בקצב מטורף. תוך תקופה קצרה, הוא הקים ופתח סניף נוסף וייצר עוד סוגים של כלים חד פעמיים: צלחות, סכו"ם, ניילונים וכו', תוצרת המפעל תפסה מקום מכובד מאוד בשוק ואחרי חמש שנים, הוא הפך להיות מיליונר.
(הסיפור על פי המובא ב'אור שרה')
שאלות לשיח משפחתי:
- הפחתת הכוסות: קרה לכם שמישהו עבד עליכם? איך הרגשתם? קרה גם הפוך?
- ההתחזקות הדתית בבית: יש משהו טוב שאתם הצלחתם להשפיע בבית שלכם על המשפחה?
- מחיר היושר: האם קרה לכם או ששמעתם על מישהו קרוב שהצליח בזכות היושרה שלו? איפה בחיים שלכם אתם מתמודדים עם דילמת היושרה וההגינות מול 'הדרך הקלה'?

שאלה: שלום וברכה, התחלנו את שנת הלימודים ואנחנו לקראת שנה חדשה. תמיד בהתחלה יש רצון להצליח, להתקדם ולשנות אבל בהמשך המוטיבציה קטנה. נשמח לכמה עצות איך לשמר את המוטיבציה והתחושות החיוביות של תחילת השנה, מה כדאי לנו לעשות בתקופה הזו, של ההתחלה, כדי שהילדים שלנו ימשיכו באותו אופן או בדומה?
תשובה:
שלום וברכה, ראשית נאחל שנה טובה ונפרגן לכם על השאלה. השאלה שלכם ממש מתאימה להגדרה: 'שאלת חכם', שהרי השאלה ששאלתם נובעת מהסתכלות קדימה, מהבנה לקראת מה אתם הולכים (כבכל שנה וכטבע האדם) ואתם מבקשים להקדים תרופה למכה – יישר כוח!
בשאלתכם אתם בעצם מבקשים שני דברים: האחד לשמר מוטיבציה קיימת והשני להעצים את הטוב הקיים ממילא בהתנהגות ובהתנהלות של ילדכם. צריך לזכור שבמציאות עצמה אנחנו נפגשים עם מקרים בהם ילדינו מיטיבם במעשיהם ומקרים בהם הם פועלים לא בצורה שהיינו רוצים. לכן, המטרות לשמר ולהעצים את המוטיבציה שלהם בדברים מסוימים תהיה מושפעת מהתגובות שלנו כלפי מעשיהם הרצויים וגם כלפי המעשים הלא רצויים.
נציין מספר עצות ונסביר אותם:
להודות ולשבח – שגרת היומיום שלנו מקטינה את המעשים שנעשים סביבנו, אלא אם כן הם מועילים לנו בצורה מסוימת, בדר"כ כגודל התועלת שלהם כך גם תהיה התגובה שלנו למי שעה אותם. עם זאת, ילדינו מבקשים שנראה את מה שהם עושים, דרך העיניים שלהם ולא דרך העיניים שלנו. שנבחן את המעשה שלהם, מצד עצם המעשה וההשתדלות שלהם למענו ולא מצד התועלת שלו לנו או לנעשה בבית. לכן, חשוב מאוד להתפעל ולשבח את המעשים שהם עושים ובמקרה הצורך גם להודות עליהם (אפילו אם הם עזרו רק במידה מועטת).
להעצים את הטוב הקיים – המציאות שנפגוש היא תמיד מורכבת מהטוב וממה שעדיין לא מספיק טוב. הילדים שלנו, לומדים מהצורה בה אנחנו מדברים ומתייחסים לדברים איך להסתכל גם כלפי עצמם. לכן חשוב להבליט את הטוב שיש בילדינו ובדברים שקורים לנו ולהתייחס ללא טוב כמה שאנחנו רוצים לתקן. כך, האווירה היא 'לחיות בטוב' וזה נותן את הרוח הגבית, לילדנו, להמשיך את הטוב שבהם וגם לראות את הטוב כלפי מה שהם נפגשים איתו ולא להתמקד בלא טוב (שבדר"כ גם מוריד את המוטיבציה..)
איסוף מחמאות – הילדים שלנו (וגם אנחנו) אוהבים לקבל מחמאות ולאסוף אותם. לכן, שימו לב שאתם מחמיאים לילדכם! אנחנו בדר"כ מזהים אצל כל ילד את הדברים בהם הוא טוב ואת הדברים שבהם הוא לא טוב. שימו לב שאתם מחמיאים לו על הדברים בהם הוא טוב. במיוחד שימו לב שגם באזורים שבהם הוא לא טוב, אתם מחמיאים לו על החלקים בהם הוא כן טוב. לדוגמא: אם הוא לא מכין ש"ב אבל בחשבון הוא כן מכין ש"ב, החמיאו לו על הכנת ש"ב בחשבון – אל תגידו כלום על הבעיה בשאר המקצועות (באותו הזמן). הוא מעצמו ירצה להוסיף לעצמו מחמאות שכאלו ויכין גם במקצועות האחרים.
ארגון ותכנון – אם ראיתם שבימי שלישי כשבתכם חוזרת מוקדם מביה"ס היא יושבת בספה ומקפלת את הכביסה הכניסו אותה ללו"ז הביתי. לאחר שתשבחו אותה ותודו לה, בקשו ממנה את רשותה והראו לה שאתם סומכים עליה. כשילדנו מרגישים שאנחנו סומכים עליהם הם מקבלים עוד כוחות ובטחון עצמי וזה מעודד אותם להמשיך לשעות וליזום גם בעצמם רעיונות חדשים.
להעביר הלאה – אם בתכם מתמידה (גם 3 פעמים זה מספיק) במשימה נסו להצמיד לה את אחד האחים, שהיא תחנוך ותלווה באותה משימה. בצעד הזה אתם מעבירים אותה מעמדת הפעולה לעמדת המשפיעה. בעמדה הזו היא מוסיפה עוד כוחות לביטחון ולדימוי העצמי שלה ומעיזה גם לעשות דברים חדשים ומיוחדים ולרתום אחריה אנשים אחרים.
לסיכום, צריך לזכור שהחיים ביד הלשון – הרבה ממה שכתבנו כאן סובב בצורה שאנחנו בוחרים להגיב, במילים שאנחנו אומרים ותוכן שאנחנו מכניסים לשיח בבית. בעצות שכתבנו לא ציינו את הדברים שצריך להימנע מהם והם בעיקר כל צורות הדיבור השליליות, שמקטינות את ילדינו ופוגעות בתחושות העצמיות שלהם. עלו והצליחו! שתזכו לראות את ילדכם עולים ומצליחים ומתמידים!

היום, כ"ד אלול יחול יום פטירתו של ה'חפץ חיים' – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין שנפטר בגיל 94 (ויש אומרים 95 – שנחשב גיל מופלג גם בדורנו ובטח בדורותיו!). 'החפץ חיים' כתב ספרים לעידוד וחיזוק שמירת הלשון ואת ספרי ההלכה 'משנה ברורה'. מסירותו למען לימוד התורה היתה ידועה לכול והוא נחשב לאחד מגדולי ישראל בדורו ומאז ועד היום.
מסופר שאחד מתלמידיו של 'החפץ חיים' אובחן כחולה במחלה קשה שאיימה על חייו. כאשר הודו הרופאים כי אין בידם תרופה למחלתו, הגיע התלמיד לפני רבו 'החפץ חיים' בראדין כדי לבקש ברכה. 'החפץ חיים' הקשיב לתלמידו הצעיר ואמר לו שייתן לו עצה, בתנאי שלעולם לא יספר על כך לאיש, כמובן שהתלמיד הסכים מיד.
'החפץ חיים' סיפר לתלמיד על יהודי תלמיד חכם שגר באחת העיירות באזור שמפיו אפשר להתברך ושה' נענה לתפילותיו. כך, הנחה 'החפץ חיים' את תלמידו ללכת לאותו יהודי נסתר ולספר לו על מצבו הקשה, ושמתוך כך ה' ישמע לתפילתו וברכתו והמחלפה תירפא.
הצעיר שמע בקול רבו ופנה מיד לאותו תלמיד חכם. ואכן, כמו שאמר 'החפץ חיים' - תוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן התלמיד החלים. אותו תלמיד, כבר כבריא, המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עבר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא סיפר לאיש אודות מאורעות אלה.
אחרי למעלה מעשרים שנה, חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית ל"ע. עד מהרה נתברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר, אך הוא לא אמר דבר. אשתו זכרה שפעם דיבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר, ובכל פעם שדיברה על כך הוא התחמק וסירב לדבר. ככל שניסה לערפל את דבריו לחצה עליו אשתו שידבר, בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה.
הוא הסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלותו, אך הן עמדו בשלהן. לבסוף נחלשה התנגדותו והוא חשב שייתכן ואחרי שנים כה רבות מותר לגלות את הסוד.
התלמיד, שכבר בגר בעשרים שנה, סיפר לאשתו ולגיסתו על המפגש שלו עם 'החפץ חיים', ועל עצתו ללכת לאותו צדיק נסתר ולהתברך ממנו.
חלפו הימים ואותו תלמיד החל להרגיש רע. הוא נבהל מאד והיה בטוח שהרגשתו הרעה קשורה לכך שהעז וגילה את סודו וסוד רבו, 'החפץ חיים', לאשתו וגיסתו. לאור זאת, הוא החליט לקום וליסוע באופן מידי לרבו מלפני עשרים שנה – 'לחפץ חיים', שהיה כבר זקן וחלש מאוד.
רבי ישראל מראדין, בגילו המופלג זכר את פגישתם הישנה והקשיב בשקט לסיפורו של האיש, ואז דיבר בשקט ולאט: "הלוואי ויכולתי לעזור לך, אך מה אוכל לעשות? כשהיתה לך המחלה לראשונה, הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך, כדי שתתרפא. היום אני כבר זקן מידי ואינני יכול לצום כמו אז".
שאלות לשיח משפחתי:
- התלמיד שחלה והלך להתברך: האם גם לכם יצא לקבל/ לבקש ברכה מרב? מה ביקשתם? אם הייתם יכולים לבקש ברכה מ'החפץ חיים' מה הייתם מבקשים?
- לצום למען מישהו: יש מישהו שאתם חושבים לצום או לעשות מעשה טוב למענו? מי זה ומה המעשה?
- שמירת הלשון: חישבו על זמן מסויים במהלך השבוע בו אתם רוצים לשים לב למה אתם אומרים ומדברים ונזהרים יותר בשמירת הלשון – ספרו לכולם מתי תבצעו את המשימה במהלך השבוע ודברו על זה בשבת הבאה!

שאלה: שלום וברכה, אלו שבועות שב"ה יש בהם שעות משפחתיות מרובות. אנחנו, כהורים שמחים על כל דקה שיש לנו עם הילדים, וב"ה המשפחה שלנו מלאה בשמחת חיים. אבל, בימים כאלו, אולי בגלל השינוי הנ"ל ואולי בגלל דברים אחרים, קורות יותר מריבות בין הילדים, יש יותר פעמים בהם אנחנו כהורים צריכים להעיר לילדים (גם לגדולים שלנו!). חלק מה'מריבות' קורות בבית וחלק בנסיעות באוטו וכד'. נשמח לכמה כללים שיעזרו לנו 'לעבור את התקופה הזו' בצורה טובה יותר, כי אנחנו קצת משתגעים, תודה רבה!
תשובה:
בפעם הקודמת הבאנו את החלק הראשון של התשובה, שעסק בהבנת המצב ובסיבות הנסתרות האפשריות שאנחנו צריכים לחשוב עליהם כהורים.
השבוע נביא את המשך התשובה שתעסוק בתפקיד שלנו כהורים בזמנים ובאירועים שכאלו.
ראשית, נזכיר שלמידת ה'סיבות הנסתרות' השונות נועדה להתייחס אחרת להתנהגות (שאנחנו מגדירים אותה כבעייתית), של ילדינו. הסיבות השונות מכריחות אותנו לשאול את עצמנו מה הצורך? מה המניע ומהם הגורמים הפנימיים או החברתיים/ תוך-משפחתיים, שגרמו לילד להתנהג באופן הזה? באופן טבעי, שאילת השאלות הללו, וכדומה להן, מונעות מאיתנו להגיב בכל מצב שנוצר, באופן מיידי, 'מהבטן' ובמטרה ל'סיים את האירוע'. על ידי שאילת השאלות אנחנו מבטאים בטחון ואמונה ברצונו ויכולתו של הילד לגדול לטובה!
ברוח זאת, נציין כמה נקודות שיכולות, יחד, להגדיר לנו מה תקפידנו כהורים במצבים שאותם הזכרתם בשאלתכם.
אנחנו לא חלק מהמריבה – הרבה פעמים 'רוח הצדק' שבתוכנו מבקשת להגדיר מי מהילדים אחראי על המריבה/ אשם במה שקרה או שמצופה ממנו לנהוג אחרת. אז, אנחנו נפגעים גם בשם 'הצד החלש' שבמריבה ופונים לילד החזק מהמקום הזה. הוא מבין, יודע ומרגיש, שאנחנו מצדדים באחיו, מאוכזבים ממנו וכו'. אז, השיח שלו איתנו מתנהל כאילו אנחנו 'צד בעניין'. זוהי לא המטרה, איננו דיינים או שופטים וגם לא 'מחזקי החלשים'. אנחנו הורים, הורים של שני האחים שרבו, באופן שווה! שני הילדים (!!) לא מבקשים שנהיה שופטים ביניהם, הם יכולים בשיחה קצרה למצוא ביניהם את הפתרון הנכון. הילדים מבקשים שנהיה ההורים שלהם, שנקרין להם, בשיח ביננו איתם, שאנחנו מבקשים לעזור, לשניהם (!!), שאנחנו רוצים לתת לכל צד כוח ואמונה שיעזרו לו להתגדל ולא, חו"ש, אמירות שיחלישו ויקטינו אותו.
לעזור למצות את המריבה – כל מריבה מביאה איתי מורכבויות שונות, ברמות שונות, בדר"כ לפי משתתפי המריבה ותוכנה. אחת המשימות החשובות היא, למצות את המריבה. הכוונה, לעזור לילדים, ללמוד מהמריבה. בדר"כ אנחנו פונים ללמוד 'איך היה אפשר למנוע את המריבה' – הכותרת הזו נכונה לכוונה הנסתרת שלנו, אבל היא לא מלמדת אותם ללמוד את המריבה עצמה אלא איך להימנע ( גם במחיר של ויתור תמידי) ממריבה {עוד מעט גם נכתוב על זה}. לכן, כדאי 'ללמוד את המריבה', כדרכם של מחלוקות בחז"ל – להבין מה הנכון שבכל צד ואיך נכון להתמודד עם 'האמת שבצד השני'. כך, הילדים יוכלו להמשיך לריב, אבל בדרך ארץ.
ללמוד איך להימנע ממריבה – זה אולי אחד האינסטיקטים הראשוניים שלנו כהורים, ללמד את הילדים שלנו להתרחק ממריבה! זה בהחלט מעשה נכון, ללמוד על מידת השלום ועל הוותרנות וחשיבה על האחר. אבל, כדאי לשים לב לשני עניינים: האחד – השלום איננו וותרנות אלא סידור וחיבור של הדעות החולקות כך שיסתדרו ( קשור למה שכתבנו לפני כן). השני – הוויתור האמיתי מגיע מבחירה ולא מהכרח (!) לכן, חשוב לא להקטין את דעתו של אחד הילדים כדי שיוותר או לשדר לו שכך מצופה ממנו (כגדול או כלא צודק) כי אז הוא לא יבחר בוויתור שיעשה, וזה כבר עלול לגרום לבעיות יותר חמורות. לכן, הדרך היותר מתאימה ללמד את ילדנו להימנע ממריבה היא בעצם ללמד אותם לשוחח == לדבר ולהקשיב אחד עם השני.
לתת להם תפקיד – חלק משמעותי מכל תהליך חינוכי הוא לקדם את החניך מעמדה של 'מקבל' לעמדה של 'משפיע'. כדאי וחשוב לדייק את העמדה שמתאימה לו, כי יש הרבה עמדות השפעה, חלקן ברורות יותר וחלקן נסתרות, לא כולם מתאימים לכל העמדות. ברוח הדברים הללו, נסו למצוא את עמדת ההשפעה של ילדכם, בבית או בחוץ, כמי שיכולים לשנות את פני הדברים כשמתפתחת מריבה בין שני צדדים שונים (אחים אחרים וכד'). זה לא חייב להיות 'כתב מינוי' (כמו שעשו בעבר בבתי ספר כשמינו את 'סיירת השלום' נגד מריבות בחצר). זה יכול להיות 'רק' אמירה ששמחה שהם הבינו את התהליך ועברו אותו ועכשיו יש בהם את הכוח להעביר את זה הלאה למי שיצטרך.
לסיום, נסיים באמירה שמן הסתם ידועה אבל חשוב לזכור אותה. המריבות של הילדים שלנו הן הזדמנות, להתנסות, ללמוד, לגדול ולהתפתח. בנוסף, הן לא קורות נגדנו או בגללנו אלא כי כך דרכו של עולם: 'להתגדל מתוך מאבק'. ממילא, תפקידנו כהורים להנחות אותם לנצל את המשבר ללידה וצמיחה – ב"הצלחה רב"ה!