משפחתון ינוקא

משפחתון ינוקא מחפש מטפלות איכותיות למשרה מלאה,
ראש על הכתפיים, לב רחב, חיוך גדול, זריזות ואהבה לילדים

קיבלתי לא מעט טלפונים והבטחתי לעדכן כשהרישום יפתח,
אז הרישום פתוח ונותרו מס' מקומות בודדים.
מוזמנים להתקשר לתאם פגישת התרשמות,
אימי 0507.266.366

שמש.
כמה טוב שבאת 😎

עכשיו, כשבועיים לאחר שחזרנו לשיגרה של 'אחרי החגים', מתחילים להנות מהחצר ולחקור את ההפתעות החדשות!
מתפנה בקרוב מקום לילד נוסף!
לפרטים-0507.266.366
יום נפלא!
אימי.

דרושה לנו מטפלת נוספת. אם את אוהבת ילדים, חרוצה ונעימה, עם ראש גדול ונכונות לעבודה לטווח ארוך מקומך איתנו :-) משרה מלאה, שכר הולם. לפרטים-0507266366
תחילת העבודה גמישה.

מריבות.
הנושא שבפרט במהלך החופש הגדול מעסיק חלק גדול מההורים,
וכמובן, גם את אנשי הצוות במסגרת הגן או המשפחתון...

באופן טבעי, הקטנים יותר בחבורה הם סקרנים, תזזיתיים יותר, ובעלי פחות רגישות כלפי מי שלצידם.
ילדים קטנים, יכולים להימצא באי נוחות רבה רק מכיוון שילד אחר התיישב קרוב מדי אליהם או סתם מביע עניין במה שהם עושים. למרבה הפלא, נוכחתי לדעת שבמרבית המקרים, הילד לא יזוז בעצמו או ינקוט בפעולה משמעותית כלשהיא בכדי להפסיק את אי הנעימות. לרוב, הילד יתחיל לבכות או לצעוק על מנת להרחיק את הילד השני, ולקרוא לעזרה, עזרה שאנו, המבוגרים לעיתים קרובות נחפזים מדי להגיש, ובעצם מונעים מהילד את הלמידה המשמעותית כל כך; היכולת להגיב באופן פעיל, לפתור קונפליקטים בצורה ברורה המציבה גבול, ובהמשך-לעשות זאת תוך כדי שימת לב לרצונותיו של הצד השני.

כשמדובר בפעוט שעדיין לא מדבר, ונמצא בשלב החקירה והסקרנות של כל מה ומי שסביבו, כמעט בלתי אפשרי למנוע מצב שבו הוא לא מפריע לילדים האחרים.
מה שניתן לעשות הוא לנתב את תשומת הלב של הפעוט באופן כזה שלא יפריע למשחקי הגדולים יותר, וכמובן, לא יופרע על ידם בכך שירחיקו אותו מהם.
כשהפעוט מפריע לגדולים, תמיד אפשר לנסות לשלב אותו במשחק, ותוך כדי לתת לגדולים יותר את ההרגשה (וההבנה!) של הבוגרים המאפשרים לו ומלמדים אותו.
אפשר להושיב אותו לצידם עם כלי משחק משלו, או לחילופין לנתב את תשומת הלב שלו למוקד אחר במרחב בו הם שוהים.
לכתחילה, לכל הגילאים, כדאי לוודא שישנם מספיק חלקים מכל משחק, וכשמדובר בחפצים אטרקטיביים במיוחד-לדאוג שיהיו יותר מאחד, ואם אין זהים, לפחות דומים זה לזה.
בחצר הגרוטאות שלנו, אני מקפידה שתמיד יהיו כמה אריזות מכל סוג, מספיק כפות וכפיות עבור כולם ומספיק ארגזים גדולים בכדי למזער את הוויכוחים.
כשמדובר במריבות בין הילדים הבוגרים יותר, אני משתדלת לתווך באופן שמשקף להם את הסיטואציה, לתת אפשרות של פתרון, ובעיקר לא להפריע להם ללמוד לפתור את הבעיות בסופו של דבר בעצמם.
כדאי לנסות להציע לילד שמאוד רוצה חפץ שנמצא אצל מישהו אחר פשוט לבקש ממנו, אני מוסיפה בדרך כלל- .... הוא חבר טוב והוא בטח ישמח לשתף אותך, תבקש ממנו יפה אולי הוא יסכים.
אם אין הסכמה אני מכוונת את הילד המאוכזב לבקש מהחבר שכאשר יסיים לשחק עם המשחק, הוא יהיה הבא בתור, במקביל כמובן רצוי להציע לילד חלופה מספיק מעניינת או קרובה לחפץ המבוקש.
במקרים של דחיפות, נגיעות מציקות או חטיפת משחקים, אני מלמדת את הילדים לומר זה לזה באופן חד וברור- אני לא מרשה לך לגעת בי! אתה לא תרביץ לי!
לא תמיד הם זוכרים את זה בזמן אמת, אבל בתיווך נכון של המבוגר האחראי, הילדים לומדים לקחת אחריות על החלק שלהם בכל מצב, ומתחילים להגיב, לא באופן שתוקף חזרה, לא באופן מתגונן ופאסיבי, אלא באופן שמציב גבול ברור.

למדו את הילדים שלכם לפתור בעיות בינהם, למדו אותם שזכותם להקים קול צעקה מבלי להתבייש אם מישהו נוגע בהם בלי רשות, לוקח מהם משהו בגסות או פשוט לא מכבד אותם, למדו אותם להתרחק או לקום וללכת אם צריך.
גם אם מדובר סך הכל בילד אחר או באחד האחים שלו, זהו לימוד לחיים...
בהצלחה ושבת שלום,
אימי

חול קינטי. המצאת המאה!

השבוע, מצאתי את עצמי מנהלת שיחה שניהלתי כבר עשרות פעמים.
שיחת-עידוד-אמא-לקראת-כניסה-לגן-לראשונה.
רק שהפעם, אני הייתי האמא...
חברתי מעבר לקו דיברה ודיברה; "את תאמיני שזה הדבר הכי נכון לילד שלך, וגם הוא יאמין בזה, והוא יתמודד! הוא אלוף העולם הילד שלך! הוא חכם, הוא חברותי, יהיה לו טוב...."
היא מדברת, ואני מתחילה לצחוק.
כמעט מילה במילה, זו השיחה שאני מנהלת עם אימהות חדשות וחוששות.

הבן שלי, בן שלוש וחצי כמעט, נכנס לראשונה למסגרת. אני מניחה שאני לא צריכה לפרוש בפניכם את החששות והדאגות, אבל יחד עם זאת, למרות שהלב משתכנע פחות בקלות, אני יודעת שבת-שיחתי צודקת.
ראיתי לא מעט פעמים איך לילד קשה להסתגל כשההורה מתקשה לבטוח ולשחרר, וראיתי לא מעט מקרים שילד מסתגל בפשטות ובקלילות כשההורה משדר לו שזה המקום הכי טוב עבורו.
שלא תטעו, כמובן שהדבר לא תלוי אך ורק בזה. כמו בכל דבר שקשור לילדים, המכלול כמובן רחב מאוד. אופי הילד, מידת המוכנות שלו, מידת הביטחון האישי ויכולתו החברתית והתקשורתית, החיבור עם אנשי הצוות, מה מתרחש בבית ועוד משפיעים על המעבר מהבית למסגרת.
ככל שזה ישמע מוזר, לעיתים, כשלהורה קשה, הילד מרגיש מחויב לקושי.
יש לי חברה שסיפרה לי שעד היום היא זוכרת איך הייתה צורחת ובוכה בגיל ארבע כשאביה היה לוקח אותה לגן, מכיוון שידעה שהוא מצפה לזה! היא זוכרת עד עכשיו שהיא פחדה שאם לא תבכה ותצרח, אבא שלה יעלב.
בתחילת הדרך של המשפחתון, הייתה ילדה שהייתה בוכה מאוד כשאבא שלה היה מביא אותה בבוקר ונפרד ממנה. על פניו, האבא הצטער מכך מאוד והיה לו כמובן קשה. כשהיא הפסיקה, אני זוכרת את המבט המופתע שלו, ואת האכזבה הסמויה בקולו..."מה ככה? זהו? אבא יכול ללכת? את לא בוכה? לא איכפת לך?" כאילו בצחוק, אבל אתם יודעים מה אומרים, בכל צחוק...
כמעט כל יום יש כאן פעוט שבוכה (מאוד!) כשאבא או אמא נפרדים, לא עוברות דקה או שתיים, עוד לפני שאני מספיקה לשמוע את הדלת החיצונית של הבניין נסגרת, הוא כבר שקוע עמוק במשחק...!

אז מה עושים?
ראשית, בודקים ומבררים שאכן רשמנו את הילד שלנו למקום שאנחנו סומכים עליו. לוקחים בחשבון שאין דבר כזה 'מושלם', אבל יחד עם זאת, שבאופן כללי אנחנו מתחברים לאנשי הצוות, מסכימים עם הלך הרוח הכללי של המסגרת המדוברת, ומאמינים שאכן עשינו את ההחלטה הנכונה.
אחר כך, משתפים את הילד, לפי רמת ההבנה שלו כמובן, ובעיקר, לא עושים מזה עניין גדול מדי.
למה? כי כשאנחנו עושים הכנה מאוד גדולה למשהו יכולים לקרות שני דברים- הראשון הוא ליצור המון ציפיות שלא תמיד יתממשו ותיווצר אכזבה, והשני, הילד עלול לפתח חרדה מהמעבר, דווקא בגלל שאנחנו מדברים על זה כל כך הרבה.
אצל פעוטות ותינוקות עיקר העניין הוא הביטחון של ההורים בדבר, והסתגלות הדרגתית ועדינה.
אצל תינוקות רכים, ברגע שהם לומדים ומרגישים, שהאוירה שמחה וטובה, שהצרכים שלהם מקבלים מענה-אוכל, חיתול נקי, שינה, מגע, וגירויים במידה הנכונה, הם מרגישים בטוחים.

שתהיה התאקלמות נעימה וקלה לכל הילדים (וכל האימהות... :-) )

אין זמן יותר מתאים מהחופש הגדול בכדי לדבר על גמילה.
ההורים לבני השנתיים פחות או יותר כבר מעוניינים להוביל גמילה מחיתולים, ההורים לילדים שעוברים ממטפלת, או מסגרת קטנה לגן עירייה מעוניינים הרבה פעמים לשחרר את הילד מהתלות במוצץ, שמיכי או חיתולי.
המוכנות לגמילה, מחיתול, מוצץ או כל דבר אחר שהילד קשור אליו, מורכבת מהרבה גורמים, יש לא מעט יועצות לגמילה והמסתעף ברחבי הרשת.
בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בגמילה ממוצץ או חפץ מעבר, להציע נקודה למחשבה ולספר סיפור קטן.
כשבכורתי הייתה תינוקת, היה ניתן למצוא אותה כמעט בכל רגע נתון, עם המוצץ, השמיכי, ובהמשך גם בקבוק מים.
השמיכי שלה, הייתה שמיכת פליז קטנה (שלמזלי הרב היו לה שתי כפילות בארון מוכנות לכל צרה שלא תבוא). גם בימים הכי חמים ולחים של תל אביב, היא לא ויתרה עליה. אני זוכרת את המבטים המופתעים (או שמא מזועזעים) של עוברי האורח שהציצו בחיוך סקרן לתוך העגלה שלה. בחוץ חום יולי-אוגוסט, והיא מתכרבלת בשמיכת פליז...
סביב גיל שלוש החלטנו לגמול אותה לפחות בשעות היום מהמוצץ.
זה היה נורא...היא בכתה, צרחה, התחננה, ובסופו של דבר, אנחנו ויתרנו.
לאחר תקופה, הפקדתי בידיה שלושה מוצצים, והודעתי לה שהם באחריותה. כשילכו כולם לאיבוד-אנחנו לא קונים עוד.
לאט לאט אבדו המוצצים, הפעם היא לא בכתה וצרחה, רק הייתה מאוד עצובה...
כשנמצא אחד המוצצים בארגז הצעצועים, לא הייתה מאושרת ממנה, וביננו, גם ממני.
כשהמוצץ האחרון נעלם, היא כבר קיבלה זאת (יחסית) בהשלמה, ובזאת תם פרק המוצצים שלה.
(ועדיין, היום, כשהיא כבר עולה בשעה טובה לכיתה ג', אם תשאלו אותה, היא תהיה מוכנה לקחת מוצץ ברגע...)
מנסיוני עד כה, ארבעה ילדים פרטיים משלי ועוד כמות לא מבוטלת של ילדים שזכיתי לטפל בהם במהלך השנים האחרונות, כשהתהליך מונע מתוך מקום שלא דוחק בילד, מתוך מקום שמבין ומכבד את הצורך שלו במוצץ או בחפץ אחר (צורך שאגב, קשה מאוד להשלים בהמשך) אזי הגמילה זורמת הרבה יותר בקלות, ללא משקעים מיותרים.

כשיש שינוי משמעותי באופק, אני מציעה להמתין עם תהליכי הגמילה, עד להתבססות השינוי החדש.
אם צפוי מעבר דירה, מעבר לגן חדש, תוספת של תינוק חדש למשפחה, זה לא הזמן המתאים, אלא אם הילד מוותר מעצמו על המוצץ או חפץ המעבר.
תחשבו על זה, זה קצת כמו עבורינו לעבור בפתאומיות לארץ אחרת, או ביום אחד להסתדר בלי הטלפון החכם שכל כך התרגלנו אליו...

לעיתים, אנחנו שוכחים לבחון את הדבר הכי משמעותי במשוואה הזו של המוכנות והבשלות לגמילה, לא הזמן המתאים מצד העונה בשנה, לא גיל הילד, או הנוחות שלנו, אלא הילד עצמו!
אשמח לשמוע מה דעתכם, ושיהיה בהצלחה!
:-)