ניוה - מדריכת הורים לגיל הרך ובני הנוער, מנחת קבוצות

הי שוב,

אנחנו עוד בתקופת הקורונה אבל לוח השנה ממשיך לדפדף לו דף מדי יום..
עברנו את פסח והיום אנחנו לקראת ערב יום השואה והגבורה.
הזוי שהעולם עצר מלכת ופוסע עכשיו את צעדיו הראשונים כמו תינוק שמתחיל ללכת ולא יודע אם הוא ייפול וימשיך לחזק את שרירי הרגליים או יישאר יציב וילך עוד צעד קדימה.
הימים האלו הראו לנו כמו אנחנו יהודים הגאים במדינת ישראל ובסופו של דבר זה המקום בו אנחנו רוצים להיות , לצערי, שרע לנו איפה שהוא בעולם תמיד בורחים מהלא נודע למקום מבטחים. ולא רואים את היופי במדינה שלנו עם כל כל כל הקשיים שאנו נחשפים להם היום. זו הארץ שלנו.
האנטישמיות לא נעלמה לה מהעולם היא רק החליפה דמויות ותקופת זמן ועדיין יש מקומות שאנחנו חוששים להגיע אליהם ואפילו לא מדברים בשפתנו ולא הולכים עם חולצות/שרשראות או כל סמל או סימן שיחצין את הלאום שלנו.
הכאב על מותם של ניצולי השואה מקורונה מבלי לגרוע בכאב של שאר הנפטרים קשה מנשוא. הם אלו ששרדו את זוועות העולם, סייעו בהקמת המדינה ומצאו מותם בלי יד מנחמת ברגעם האחרון.
יד האדם יכולה להרוס כל חלקה טובה בעולם שלנו ויד הטבע מראה לנו ידו של מי העליונה.
אם לא נוכל להתמודד באופן מלא מול הטבע ההולך ומאיים עלינו שאנחנו אחראים להרס שלו אולי יום אחד נצליח להתמודד מול יד האדם ולהבין שכולנו כאן צריכים לחיות ביחד. כולנו רואים ברגע אחד עצוב וכאוב איך אנחנו שווים בלי הבדל גזע דת ומין. האם זה הרגע היחיד שבו אנחנו מרגישים שותפים למשהו, ברגע של נגיף? זה מה שמגיע לנו?
האם לא מגיע לנו להיות שותפים גם לעשייה, להצלחה, לקידום, למינוף, לסיפוק והנאה? האם לא מגיע לנו להיות בשמחה יחד להעביר את החיים האלו על פני האדמה?
זה רק אנחנו. כל אחד מאיתנו אחראי למשה שיהיה פה ביום שאחרי.
אולי אולי יש פה איתות מלמעלה, אולי יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת.
אולי אני נאיבית ואת פני העולם לא נשנה אבל בואו נעשה זאת אצלנו בבית. להיות סובלנים לאחר, להיות בעזרה ונתינה, הקשבה ותמיכה ולדעת לחיות יחד.
הקורונה הביאה אותנו גם להאשמות ולשנאת חינם של האחר ועכשיו בואו נאחד את השורות ונתאחד הערב, נדליק נר ונהיה מה שהחללים רצו.
יחד. לא רק ברע. גם בטוב.
בואו נראה ל 6 מיליונים שנרצחו על שנאת חינם (קיצונית, לא מוסבת ולא מובנת) שאנחנו כאן בארצנו ממשיכים את מורשתם. מספיקים לעשות את מה שלא צלחו.
שאנחנו הערב בכאב גדול מתייחדים עם הירצחם אבל עם ראש מורם בגאווה שאנחנו עוד כאן.

יהיה זכר 6 המיליונים שנרצחו ברוך!

שלכם,ניוה

הי לכולם,

אנחנו ביום השלישי ולמי נדמה שזה נצח..?
אנחנו חייבים חייבים להישמע להוראות משרד הבריאות.
אנחנו מצלים חיים!!! לא פחות מזה.
על מנת לעבור את הימים האלו כמה שיותר מהר, עשו את כל הנדרש.

יש השלכות בריאותיות, השלכות כלכליות, השלכות חברתיות.
כולנו, על העולם באותו המצב.
אין ספק שהחברה, המשפחה הוא נושא קרוב וכאוב לכולנו.

הילדים הקטנים, המתבגרים, ההורים המזדקנים, האחים, האחיות, המשפחה המורחבת. אין לנו יכולת ללכת ולבקר ולשאול מה שלומם.
אז עודדו את הילדים הקטנים והגדולים להתקשר לסבא וסבתא ולשאול אותם מה נשמע. שיציירו להם ציור ויישלחו להם בווצאפ. שיסריטו סרטון וידאו קצר, יצלמו תמונות .העיקר להיות בקשר עם בני משפחה קרובים.

עודדו את הילדים להיות בקשר עם החברים שלהם. לדבר בטלפון, וואצפ, אינסטגרם. השיתוף על ההרגשות ורגשות ועל מה שקורה וגם מה שלא גורם להם להיות שייכים , בעניינים, אהובים.
זה גורם להם להשתחרר ולרגע להיות עם אלו שבאמת הם קבוצת השיוך שלהם ביומיום.

נכון שנראה כאילו הילדים באיזו חופשה אבל טוב שמערכת החינוך , גם אם התפקוד הוא חלקי ולא מלא מהבחינה הטכנית של למידה מרחוק, מעסיקה אותם חלק משעות היום ומאפשרת תמיכה, הכלה, ולהשאר באיזה שהוא טווח נע שבו הם קוראים, חושבים, מכינים שיעורים, עבודות.

גם עלינו אם כל הגמישות וההבנה וקצת שחרור הבקרה לתת איזו מסגרת בכל זאת כי מדובר בימים רבים וארוכים הצפויים לנו.

לא שינה לתוך הבוקר וקימה לקראת ערב.
לא להישאר בפיג'מה במשך שבועות. אפשר להחליף לבגד קל נוח בבית.
לסדר את השיעור ואפילו אם המתבגרת רוצה להתאפר אז בכיף.
ואפילו אתם ההורים קומו בבוקר, סדרו מיטות, סדרו את עצמכם והראו מטופחים ככל האפשר בתוך הבית בשביל ההרגשה שלכם ובשביל ההרגשה שלהם. אנחנו לא בדיכאון. אנחנו לא רוצים להשרות שהכל רע ושחור.

מטלות הבית ממשיכות ואף יותר שאנחנו כולנו בבית.
תנו להם לקחת חלק. הרי כלים כביסה ושטיפה ימשיכו להיות אז גם התעסקות כזו יכולה לתרום.
פסח בפתח ולא משנה איך נחגוג אותו, הרי שאפשר לסדר חדרים, לרענן בגדים, לארגן מגירות, לזרוק דברים שאין צורך בהם ולנקות את החדר.
תנו למתבגרים לעשות זאת. גם הקטנים יכולים לשחק את המשחקים והספרים שברשותם.

ואולי הדבר החשוב הוא האוכל.
הילדים בבית ולו מתוך המצב הקיים פשוט אוכלים יותר ותדיר.
אם אתם תנהיגו ארוחות מסודורות, סנדויצ'ים בשעת עשר כמו בבית הספר והגן, צהריים , ארוחת ארבע, ארוחת ערב - לא יהיה צורך לנשנש כל היום. אף אחד לא זקוק להוסיף לעצמו למשקל רב כרגע.
ארוחות מסודרות ובריאות ככל הניתן.
אפשרו להם לילדים לבשל, להתנסות, להכין עוגיות ועוגות, לארגן את הארוחה.

כל עיסוק שתוכלו לתת להם לרגע ינתק אותם ממה שקורה וגם יעביר להם את הזמן. לא צריך לתכנן מראש, פשוט היו ספונטניים ושאלו אם בא להם.. ואם לא אז בפעם הבאה.

ספורט - מה שאפשר לעשות בבית , כפיפות בטן, משקולות, היו יצירתיים ומה שאפשר קצת לעשות כושר יהיה מעולה.
או פשוט לשים מוסיקה ולהתחיל לרקוד איתם.

תצחקו. תהנו. תשמחו.
אין לנו משהו אחר עכשיו.

אם מישהו צריך להתייעץ או רוצה לשאול שאלה או סתם לשתף, מוזמן בכל עת.

שלכם בחיבוק, ניוה

הי לכם,

חוזרת עכשיו משעת הליכה ונדהמתי לראות את כמות האנשים שהולכים ורצים. מבוגרים, צעירים, ילדים, משפחות עם הכלבים, בני נוער - כולם יצאו לנשום אויר. להתאוורר לרגע מכל המידע הזורם אלינו בכל עת, לשכוח לשעה את הכל.
וכן, לנשום אויר. כולנו ההורים נדרשים בימים אלו לאורך רוח, סובלנות שלא הכרנו בתוכנו אנו, יצירתיות, חשיבה, הכלה והקשבה.

לעודד את הילדים והבוגרים להתעסק עם דברים אחרים.
כושר, מוסיקה, ציור, קריאה, וכל דבר שיכול להוציא אותם מהמסכים במובן שלא צריך כל רגע להתעדכן מה קורה בחדשות ומה מספר החולים נכון לרגע זה.

גם ילדים ובני נוער אינם יכולים להבין או להכיל את רוע הגזירה. זה קשה.
המתבגרים התנתקו בפתאומיות מחיי החברה, הילדים הקטנים מחוגים שהיו רגילים ללכת.
כלומר, המסגרת שכה עמלנו עליה כל הזמן וטווח השעות הברור בכל יום לפתע משתבש וזה לא זמני ולא רק בגלל חג אלא לזמן בלתי מוגדר.

קשה לאכוף כללים וקשה להעיר או להתווכח בימים אלו כי הילדים שלנו זקוקים לחיבוק גדול. להם קשה. לנו קשה.
הם מבולבלים. אנחנו מבולבלים.
לנו יש תהיות , להם יש תהיות.
כולנו באותו מצב.

נשאר לנו לנסות לחייך, לנסות להרגיע.
להיות אופטימים, להתפלל ולהאמין שעוד מעט יהיה טוב.

הכי חשוב להישמע להוראות משרד הבריאות.
אנחנו שומרים על עצמנו ועל הסביבה שלנו.

בריאות ובשורות טובות!

שלכם, ניוה

נער בן 12 קפץ אל מותו!
איזו ידיעה מצמררת.
כאב חד פילח את גופי.
הכותרת זעקה לשמיים והופ.. אנחנו כבר בכותרות הבאות.
האומנם אפשר כך לעבור לסדר היום?

אנחנו ההורים מנסים בכל כוחנו לשמור את ילדינו מכל משמר.
מחנכים אותם לערכים, נותנים להם את המסגרת לחיים, מעניקים
להם כלים להתמודד אבל כנראה לא מצאנו את הנוסחה איך לשמור אותם מעצמם. מהרגשות שלהם. מהמחשבות שלהם. איך לעצור אותם ברגע הכי קשה שלהם , במצוקה הכי כואבת ולומר להם אנחנו כאן. יהיה בסדר.
הילד לא רואה את זה בדקה אחת שהוא לבד עם עצמו ומחליט לעשות מעשה. מה עובר עליו באותו הרגע? מה המחשבה האחרונה שלו? הרגש שלו? האם באמת מודע למעשה שלו ולהשלכות שלו?

אולי לא באמת אנחנו מסוגלים לתת את השקט הנפשי שלהם , את החוזקה להתמודד עם כל מצב.
אנחנו תמיד אומרים שעליהם לפול ולקום, להתחשל, להתבגר, להתמודד.
אבל במציאות של היום אולי לא ניתן לעשות זאת באופן מלא.
אולי בכלל לא.

החברה מנכרת, אטומה, לועגת לשונה, לאחר או סתם למי שלא נראה לה. בעולם הרשתות החברתיות בו ילד כותב או שם אימוג'י ושגר ושלח.. וכבר בהודעה הבאה שלו לא מודע באמת למילים שלו ולא מבין את ההשלכה לכך.

ההורים, כולנו צריכים להיות הרבה יותר מעורבים במקומות האלו שהילדים חוסמים אותנו. זה כמעט בלתי אפשרי אבל צריך לגשש, להבין, לראות את הלך הרוחות בבית הספר, לשמוע את רחשי ליבו של הילד, לשים לב לסימנים. ולפעמים הכל כל כך מתנהל כרגיל שאין לנו מושג שהילד לפנינו במצוקה אמיתית.

אולי הפתרון החלקי הוא לשוחח עם הילדים שלנו שהם אלו שיהיו שומרי הסף בניהם לבין עצמם. הם אלו שיראו מה קורה בבית הספר. השיח, המראות. הם אלו שצריכים לזעוק את זעקתם של החלשים. הם לא מלשינים, הם מצילי חיים. לפנות להורים שלהם, לפנות למישהו בבית הספר. לדבר על זה עם מישהו מבוגר. הם כבר ידעו לאן לקחת את זה.
הם יהיו העיניים והאוזניים למה שקורה.

זה יכול לקרות לכל משפחה. זה יכול לקרות לכל ילד.בכל מקום. בכל גיל.
כל הזמן למרות המציאות המטורפת בה אנחנו חיים לשדר לילדים שלנו
שאנחנו באמת כאן כל הזמן בשבילהם בכל רגע. אנחנו המעטפת הרגשית שלהם לחבק, להבין, להכיל, לאהוב. בלי לשאול שאלות. בלי לשפוט.
ואף פעם לא מאוחר אף פעם לא מאוחר להגיד קשה לי. רע לי.
תעזרו לי.

אסור שהרגע הנורא הזה בו נער או נערה מאמינים שהמוות זה הפתרון.

יהיו זכרו ברוך!

שלכם, ניוה

הורים יקרים,

בעוד יום בשעה 20:00 בערב כולנו נתייחד, עם אחד, אומה אחת לרגע אחד לזכור ולהזכיר את רצח העם היהודי, 6 מיליון, ע"י הצורר הנאצי ושותפיו – ערב יום השואה.

חורבן, הרס, זוועה, השפלה, דיכוי, עינוי אלו רק מילים מעטות בים של תיאורים מזוויעים שלא ניתן לתאר את שואת יהודי אירופה.

דווקא עכשיו בשנים שבהן האנטישמיות שבה ומתברגת בחברות נורמטיביות בעולם אפילו באופן חוקי ולא רק פרועי העם עלינו לא לשכוח לרגע אחד שהם נרצחו ואנחנו כאן - החיים.

זה לא רק יום להזיל דמעה, לכבד בעמידה בצפירה אלא חשוב לדבר עם הילדים על כך, לאפשר קריאה בעיתונים, בספרים, לצפות בסרטים גם אם הם נראים מחרידים (כמובן כל גיל בהתאמה).
זו המציאות.

פתחו שיח עם הקטנים מה הסבירו להם בגן, איך הם מרגישים. מה הם חושבים.אפשרו לבוגרים לשאול שאלות. לחקור. להתעניין. להסתקרן.
הפנו אותם למקורות מידע לדעת, לנסות להבין. לא רק דרך לימודי בית הספר. אלא קריאה חופשית ספונטנית על מה שמעניין אותם.
ההליכים הצבאיים, המדיניות הנאצית, הגטו, הילדים, מחנות ריכוז, עבודה, השמדה. המרד, הפרטיזנים, הניצולים, ההעפלה.
כל אחד נשבה באיזה סיפור. זה יכול להיות סיפור על מה שאירע או סיפור בעקבות.

הייתי לפני זמן מה ביד ושם. זהו אתר חובה לכל יהודי.
למי שלא הספיק בזמן בית ספר או כנסיעה פרטית לנסוע לפולין או כל אתר זהה לו באירופה שזו חוויה מעצימה בפני עצמה ואין שני לה, יכול לנסוע ליד ושם ולהתרשם על אירועי הזמן בתקופת
מלחמת העולם השניה. ההמחשה היא ציורית , צילומית, מידע כתוב, מוצגים פיזיים ועוד. לכו וספגו מעט מההיסטוריה שלנו.

ישנם אתרים נוספים ברחבי הארץ וברחבי העולם. אם מזדמן לכם לכו.
אם תוכלו להיות בטקסים כאלו ואחרים היו שם.

הזכירו. זכרו. אל תשכחו!
לזכר ששת המיליונים, יהיה זכרם ברוך!

שלכם, ניוה

בוקר טוב הורי ישראל,

יום חג בחירות שמח!!!

למה חג? זהו יום שלא משנה מה את, אתה בוחרים ואיפה אתם בדעותכם - ימין, שמאל , מרכז, בין לבין... הכי חשוב שכולנו מממשים זכות חשובה שיש ברשותינו וזו חובתנו היום להצביע ולהשפיע. לכאן או לכאן אבל לא לוותר על הקול שלכם. היו חלק מהחברה בה אתם חיים, היו חלק מהמדינה שבה אנחנו נושמים. רוצים שינוי, מיואשים, מרוצים, רוצים להישאר באותו המצב - הכל אפשרי. הכל מקובל. הכל תקין.
אי אפשר לקחת לכם את מה שאתם חושבים ומרגישים.

אנחנו מנסים דרך שיח, וויכוח, הפגנות בעד ונגד, מפגשים וכל דרך לנסות ולהשפיע על האחר. היום אנחנו יכולים להשפיע על הדרך שאנחנו חושבים שהיא נכונה וטובה לנו.

הצלחתם? אזי אתם שמחים ומרוצים וממשיכים הלאה.
מאוכזבים? המשיכו לנסות ולהילחם על דרככם וזכויותכם.
הביוקרטיה מתישה, החיים לפעמים סוטרים לנו, המציאות הופכת לבלתי נסבלת ולכן מגיע יום כזה , יום שנותנים לנו מתנה להיות חלק ממה שהיה פה בשנים הקרובות.

התוצאות אשר תהיינה - נכבד אותם ונקווה ונאמין שידאגו לנו, האזרח הקטן לחיות פה בשקט, בשלווה, באושר, בפרנסה ראויה, בבריאות ובחיים טובים. זה כל בקשתינו היום.

לכו עם הנער, הנערה שבוחרים היום בפעם הראשונה. איזו התרגשות!
לוו את את סבא, סבתא שאולי זו ההצבעה האחרונה שלהם והם מניסיונם ראו דבר אחד או שניים בחייהם מאז קום המדינה והנה הם איתנו למרות כל מה שעברו בחייהם.

קחו את הילדים הקטנים ,הגדולים, לכו כולם להצביע יחד.
הסבירו, דברו, שוחחו, הדגישו את חשיבותה של הדמקורטיה.
את השיח, מגוון הדעות, הרצונות, החלומות, התקוות.
חשוב שהילדים שלנו יראו שאפשר לראות את רצון השונה, דעת האחר המנוגדת לדעתנו ולנסות בכל דרך דמוקרטית חוקית לנסות לשנות.
זה קורה בגן, בבית הספר, בצבא, בחיים עצמם.
הרוב הוא הקובע אבל לא שוכחים את המיעוט ודואגים לכלל. כלל החברה.

לכו לבלות, להנות, לכייף. יום חופש!!!
מאחלת לכולנו יום בחירות מוצלח ויום שמח!!!

שלכם, ניוה

הי הורים,

אנחנו מחליפים עבודה מדי פעם משיקולים כאלה ואחרים: משכורת גבוהה, תנאים טובים יותר, תפקיד שקורץ לנו, מצאנו את עצמנו מחוסרי עבודה או סתם שינוי באמצע החיים , הסבה מקצועית או סיבה אחרת.
מקום עבודה הוא מקום שמלווה אותנו המון שעות במשך היום , לפעמים גם לתוך הערב, לפעמים בסופי שבוע ובחופשות.

לכן חשוב שמעבר לכל הסיבות שהזכרתי מעלה להגיע למקום שכיף להתעורר בבוקר וללכת אליו, נעים להיות בו, שהאנשים הנמצאים בו הם אנשים כיפיים, ואתה מרגיש טוב בחברה (מלשון חברים) בה אתה נמצא.
זכרו שאם אנחנו נמצאים במקום עבודה שטוב לנו, אנחנו מסופקים ולמרות הקושי, השחיקה והרגשות המעורבים המתעוררים לפעמים, אנחנו מביאים הביתה את עצמנו. אם טוב לנו, נגיע בחיוך. אם נהיה מתוסכלים ומבואסים בני המשפחה יראו זאת.

כזו היא העבודה בה אני נמצאת .מצאתי אנשים איכותיים, מקצועיים, מקסימים וחברותיים. אנשים שבהחלט כיף לבוא בשביליהם בבוקר מעבר למקום עבודה. אנשים שפירגנו ושימחו לאורך כל הדרך.

מוקפת אנשים שלצערי אינם ממשיכים איתי הלאה כאן, כמו גם שותפתי לדרך, אשת סודי, חברה. באופן רשמי המנהלת שלי אבל מעל חצי השני שלי כאן, יחד שתינו צוות מנצח!

אשה מקסימה שקיבלה את פניי בדרך כה אדיבה, פרסה לפניי שטיח אדום, הדליקה את אור הזרקורים ונתנה לי לפרוח, לעלות על הבמה ולהיות מי שאני.

שמעה את קיטוריי, הכילה את רגשותיי, אמרה את המילה הנכונה, נתנה את החיבוק ברגע בו הייתי צריכה.
לימדה והדריכה ונתנה יד חופשית לעצמאות.
ו
היום אני נפרדת בדמעות של אושר כי היה לי טוב, קצת בעצב בתחושה שזה לא מספיק, מהזוגיות האמיתית שיצרנו יחד בעבודה.
אני מקווה שדרכנו תתצלבנה בהמשך בדרך כזו או אחרת.

ורד אהובה, מקדישה לך את הפוסט בהכרת תודה, בהוקרה והערכה ואיחולי הצלחה בהמשך הדרך!!!

שלכם, ניוה

בוקר טוב הורים,

אנחנו הורים אבל קודם לכן אנחנו נמצאים בזוגיות (כזו או אחרת) והבסיס שלנו כבני זוג, כיחידה אחת, נותנת משמעות גדולה וחשובה להמשך לגידול הילדים.

כאשר אנחנו מציגים חזית אחידה בדרך גידול הילדים, בחינוך, במשמעת והצבת גבולות ושותפים לדרך הרבה יותר קל להתמודד עם אתגרים שצצים במציאות מטורפת כזו שאנחנו נמצאים בה.
אנחנו חולקים אנרגיות וקושי כמו גם חוויות, זכרונות, רגשות והרגשות
ואין כמו משפחה שנותנת מענה לילד.

לכן אמהות ואבות, טפחו את הזוגיות, פרגנו אחד לשני, השקיעו והמשיכו יחד לבסס את המשפחתיות. להיות יחד בכל בעיה שמתעוררת, להציג דעה משותפת מול הילדים, גם אם כל אחד עושה זאת בדרכו המיוחדת עדיין חשוב שהדרך שלכם היא משותפת וכך הילד לא מתבלבל בין אבא לאמא ואין אמא יותר טובה ואבא שמוצג כאבא רע. הילד מחקה , רואה , לומד, ויודע שהחוזק של ההורים שלו יחד ייתן מענה לצרכיו בכל רגע נתון ובכל זמן.

לא לשכוח שאנחנו הורים אבל קודם לכן ולפני הכל בני אדם עם שאיפות, חלומות, רצונות. אל תוותרו לעצמכם, אל תוותרו לזוגיות שלכם.

וכמובן, אני מפרגנת לאמהות העוצמתיות והנהדרות שמגדלות מבחירה או מכורח החיים את הילדים לבד בדרך מקסימה אך לא תמיד פשוטה בהרבה מובנים. כל הכבוד לכן!

זכרו - הורים שמחים - בית שמח.

מוקדש ל 16 שנות נישואין יחד עם בן זוגי, אבא מקסים, שותף לדרך, בעל, חבר ואדם נהדר. תודה דרי יקר, אוהבת אותך!

שלכם,
ניוה

הי הורים,

אחד מהערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו הוא נושא החברות. אנחנו בלי לשים לב מגיל קטן מזמינים להם חברים, מתחברים עם הורה כזה או אחר בכדי ליצור אינטראקציה עם הילד שלהם. אנחנו מתווכים להם לאורך זמן רב את החברים שאנחנו חושבים שמתאימים להם מבחינת עניין או נושא משותף או שיש לילד כימיה איתו.

מגיע שלב שהם בוחרים את החברים שלהם לבד. חבר לכיתה, חבר בחוג, חבר לשעות אחר הצהריים ואז באיזה שלב שהם מתבגרים אנחנו מתחילים לאבד שליטה על החברויות שלהם וכל שנותר לנו להיות לפחות מעודכנים עם מי הם מבלים את זמנם.

אנחנו מנסים להסביר, לייעץ, להדריך כי גם בנושא החברות יש לנו מה להגיד ....איך להיות חבר, איך חבר מתנהג אליך, אכזבה מחבר, כעס על חבר, מערכת יחסים כזו או אחרת, השפעה של חבר ועוד.

אנחנו כמובן תמיד מקשיבים מכילים ואיכפתיים לסביבה שעוטפת אותם שעות רבות, לפעמים הם הופכים למרכזיים בשבילם יותר מאיתנו.

אנחנו מנסים להראות להם דרך היחסים שלנו עם חברים שכל חבר וכל קשר הוא משהו אחר. שחברים נרכשים במהלך כל החיים לאורך כל הדרך. הולכים , באים, נשארים, הולכים שוב, מתחלפים. ולא תמיד יש סיבה. לפעמים סתם כך מכורח החיים, הנסיבות.
חברים קרובים מתרחקים ואדם שרק הכרנו לרגע הופך לחבר חיים.

חשוב לפתח מערכות יחסים, לא לפחד להיכשל, לאכזב, להתאכזב, להצליח.
לפעמים החברים הם הכל בשבילנו. תומכים, מעודדים, מחבקים, מקשיבים, יועצי דרך, שותפים לחיים, לרעיון, להגשמת חלום, סתם לרגע להנות.

ספרו על החברים שלכם, על ספקות, היסוסים, הנאות והצלחות כמו על אכזבות. הקשיבו להם. ענו לשאלות שלהם. החיים לפניהם וגם הם ימצאו את הדרך הנכונה איך לשמר את היקרים להם.

אני מקדישה את המילים הללו לכל החברים החברות שלי לאורך כל הדרך, שאותם אני מוקירה, מכבדת ואוהבת על שהם בחרו בי לחברה. תודה!

ניוה

הורים,

"אנחנו כבר לא מכירים את הבן שלנו", "הבת שלי עברה כל גבול", משפטים כאלה ודומים נשמעים סביבי וההורים אוהדי עצות.

אל תשוו בינכם לבינהם, אל תנסו לנתח את התקופה הזו מול תקופתכם. זהו דור אחר. כן מתסכל, מאתגר, מתיש ומעייף אך יחד עם זאת סקרן, מתפתח, חי את הרגע.

כמו בכל דבר הסתכלו על היתרונות. נסו להתמודד עם החסרונות. לגלות הבנה. וכמה שזה קשה. לקחת אויר ולנשום. עבר עוד יום. ועוד יום. התקופה הזו תחלוף לה והדברים יראו אחרת.

כן, זה לגמרי מבאס שתכננתם שגיל הבגרות עם ילדכם יראה אחרת, שמח יותר, מרגש,יחד.

הילדים טרפו את הקלפים והם בשלהם.
טורקים דלתות, כאילו מתביישים בנו, לא מתייחסים אלינו, לא משתפים אותנו, נזכרים שהם צריכים משהו, חיים בעולם שלהם, לא חושבים על העתיד הקרוב לבטח לא הרחוק. התחושה לפעמים שאולי אנחנו כאן רק לשרת אותם.

אתם לא לבד. הרבה הורים חווים אירועים אלו ותחושות דומות. מי יותר ומי פחות.

זכרו! כל עוד הילד בריא, הולך בדרך אותם היטוותם לו עם העקרונות ומה מותר ומה אסור והוא צועד בדרך ( לא משנה איזה בית ספר, האם סיים בגרות או לא, כמה יחידות עשה באנגלית) זה הכי חשוב.
כל עוד הדברים פתירים עכשיו או בעתיד תבלעו את הרוק והמשיכו הלאה. כל שנותר לכם לדעת שהצלחתם להטמיע את ההורות שלכם בצורה הטובה ביותר ובני הנוער יגדלו עם המעטפת ההורית הזו וזה יחלחל להם לאורך כל הדרך.

טפחו לעצמכם על השכם. אתם עושים את הכי טוב שלכם.
אז למרות התסכול כאן ועכשיו אנחנו ממשיכים לחבק ולחנך ולהגביל ולהמשיך להיות הורים!

שבת שלום, שלכם ניוה

הי הורים,

ערב טו' בשבט בעוד כמה שעות ובעוד פחות משבועיים קבלת תעודות.
אז מה הקשר בין 2 האירועים החגיגיים הללו?

טו' בשבט הוא חג שכולנו אהבנו שהיינו ילדים, לשתול שתילים ולקרוא להם בשמות והטבע או האדם עשה את שלו. העניק את האור והחום, הגשם והשמש והשתיל נטע שורשים באדמה וצמח לו ברבות הימים. הוא עמד בקשיי החורף, ברוחות והסופות (כן, תלוי איפה), לפעמים נחבל, חזר איתן לצמוח, לתקוע יתד חזקה יותר באדמה, השיל עלים והצמיח חדשים ולפעמים גם פירות לציפורים או לנו בני האדם. העץ צמח וגדל וכולם נהנים מצילו.

כך הילדים שלנו שהם נולדים אנחנו מעניקים להם הכל או לפחות משתדלים לתת להם ככל שנוכל.
אוהבים ומחבקים, מלמדים ומחנכים, משקיעים ובאמת מעניקים מכל טוב. נהנים מהם שהם קטנים, גם שהם גדולים (למרות כל העצבים).
עלינו לזכור שכל ילד שונה מאחיו או אחותו. כל אחד הוא אדם אחר. הוא גדל עם אותו הבסיס אך מעצב את אישיותו בדרכו שלו, מתפתח, גדל ומתבגר עם המחשבות והתובנות שלו, היצירה כולה שלו, היוזמה והביצוע הם שלו. לפעמים זה לשביעות רצוננו, ולפעמים פחות.

בסופו של יום אלו הילדים שלנו. ואנחנו נותנים את חסותנו עליהם בכל יום בשנה בכדי שיעמדו בפני עצמם כמו העץ שכבר יכול להסתדר לבדו אך תמיד יהיה זקוק לאור ולמים בכדי לחיות.
כך אנחנו ניתן את כל כולנו לילדים עד שיפרחו מהקן ותמיד נהיה פה בשביליהם לתמוך להעניק לייעץ ולכוון.תמיד.

כאשר הם יחזרו בשישי בעוד פחות משבועיים עם התעודות חבקו אותם נשקו אותם. תפרגנו להם על המאמץ ואפילו הכינו עוגה או ארוחת ערב כיפית ושמחה כולכם. מי בכיתה א', מי ח' ומי שאך עוד רגע מסיים 12 שנות לימוד. לרגע אחד עזבו את הביקורת ופשוט תהיו איתם.
שמחו בשביל מי שהביא תעודה ראויה, שמחו בשביל מי שהתאמץ וניסה ולא כל כך הלך.
כולם ילדינו. ועלינו להאיר את כולם ביום הזה.

בשבוע אחרי שבו בשקט ותראו את התעודה יחד באופן מקצועי. האם הייתה ירידה באחד המקצועות, האם זה נובע מקושי מקצועי, משעמום, חוסר אינטראקציה עם המורה, אולי יש איזה קושי רגשי שלא קשור בכלל למקצוע ומשפיע עליו.שוחחו. נסו להבין ממה נגרם הקושי והציון הנמוך.
האם זה משהו שאתם יכולים לעזור, האם יש צורך בחיזוק מבחוץ?
אל תשפטו אותם!!! נסו להבין אותם! תקשרו איתם!!!
הראו את נקודות האור. במה הם כן חזקים יותר. במה הם כן מסוגלים להיות טובים יותר.

אנחנו האור, השמש, המים, האדמה אשר נותנת להם תקווה להמשיך הלאה.

הם כבר מצליחים ואם השורשים יתחזקו עוד יותר אתם תזכו ליהנות מפרי עמלכם כבר בקרוב.

בברכת חג שמח ושנת פריחה, צמיחה ושגשוג לכולנו!
שלכם ניוה

ערב טוב הורים,

אני לפעמים תוהה עם עצמי האם באמת הדור הזה שונה? המציאות אולי השתנתה? הילדים נהיו מפונקים וחסרי עצמאות? אולי אנחנו אלו שסוגרים עליהם יותר כיום?

אני מרגישה שאולי ההורים שלנו איפשרו לנו יותר. להיות ברחובות אפילו עד שעת ערב, להתמודד עם שיעורי בית, כי לא באמת ידעו איך לעזור לנו,ליפול ולהיפצע ולקום לשחק חזרה. ההורים שלנו ידעו שנחזור בשעה הרצויה כי פשוט לא היה איך להודיע להם. ההורים שלנו נתנו לנו לבחור מי החברים שלנו וסמכו על שיקול הדעת שלנו.

אני מרגישה שלא רק הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת והם מתנהגים שונה ולא תמיד באשמתם , גם אנחנו נסחפים לזרם הזה מבלי לעצור ולחשוב רגע מה באמת התפקיד שלנו ומה אנחנו רוצים.

אנחנו הורים דואגים, לוחצים ומלחיצים, באים מיום עבודה ארוך לעוד ערב של עבודה בבית ולא תמיד נותנים את רגע ההתייחסות הראוי לכל ילד כי פשוט,בוא נודה, לא תמיד יש לנו כוח להקשיב ולהכיל. אנחנו מדברים על ציונים והצלחה, עוזרים להם, דוחפים אותם, מסיעים אותם מחוג לחוג, עוד וי ועוד וי, ומסבירים על הסכנות שוב ושוב. חוטאים לעיתים בהבנה שכל ילד בגיל הרך וכל מתבגר היא קודם כל ילד. ילד שרוצה לשחק, ילד שרוצה חברים, ילד שרוצה לבלות, ילד שרוצה להיות אהוב. ילד שרוצה חיבוק. הוא רוצה לגדול בדרך שלו. הוא זה שמעצב את דמותו, רואה מה החוזקות ומה החולשות שלו, הוא זה שמפלס את חייו בעיניו שלו.

אנחנו כאן לתת את הבסיס, לכוון, לתת את המסגרת, לחנך לערכים, לעזור לו. אנחנו לו במקומו. לא נוכל להיות בתפקיד הילד. זה שוחק וזה מתיש. היו הורים.

הורים מפקחים, מתבוננים, מקשיבים, תומכים ותמיד לצידם. אבל לא במקומם.תנו להם את ההרגשה שאתם תמיד שם בשבילם. בכל גיל. בכל מקום. בכל שעה.

תנו להם לגדול. לחוות, להרגיש ולהתרגש. להיכשל ולהצליח. להבין מהו קושי, בלבול, כעס, חרדה ואיך מתמודדים עם זה. אנחנו השעון המכוון. ושהוא מצלצל זכרו את מקומכם. ואת מקומם. כבדו את המקום הזה.

תזכרו איך היינו. עשינו זאת.עכשיו תורם.

שלכם, ניוה הדרכת הורים 052-2347474