אורית רובין בן-חיים - פסיכולוגית התפתחותית

הסתגלות לגן... כן, בתקווה שהשנה תתחיל במועד ובלי דחיות ובכל מקרה, אני צופה שהפוסטים האלה ימשיכו ללוות אתנו לפחות עד אחרי החגים.

תהליך הסתגלות טוב ונכון מתחיל אצלנו ההורים.

כדאי מאוד שאנחנו ההורים נרגיש שלמים, סומכים, רגועים ובטוחים ככל הניתן בתהליך הזה, או לפחות שנזכור שיש לנו השפעה אדירה על הילדים שלנו בכך. למה? כי הילדים מרגישים אותנו ואם אנחנו לחוצים, חרדים, עצובים, הילד שלנו ככל הנראה מרגיש אותנו, ללא מילים, ויהיה קשה לנו לשדר לו את הבטחון שהוא זקוק לו בהתחלה חדשה.

🧡 חשוב שנרגיש שאנחנו יכולים לסמוך על הגננת ועל המטפלות שיעניקו לילד שלנו את מה שהוא זקוק לו. הורה שלא שלם עם הגן בו בחר, או לא סומך על צוות הגן משדר זאת לילד שלו ומערער את הבסיס היציב החיוני להסתגלות קלה.

🧡 אנחנו חייבים לסמוך גם על הילד שלנו, שהוא מסוגל לעשות את זה. אם אנחנו תופסים את הילד שלנו כחלש, תלותי, חרדתי, חסר אונים יהיה לנו קשה מאוד לסמוך עליו שהוא יוכל להשתלב במסגרת חדשה בלעדינו.

🧡 פה נכנס גם הנסיון הקודם שלנו כהורים בפרידה חיובית ומוצלחת מהילד שלנו. הורה שכבר חווה והתנסה בפרידה חיובית, בה מישהו אחר הצליח לטפל בילד שלנו, להרגיע אותו, להיות איתו וההורה הצליח להתפנות לעיסוקיו כפי שתיכנן - יהיה לו קל יותר להיפרד מהילד בתהליך ההסתגלות לגן ולשדר לו בטחון בכך.

🧡 כמו בהרבה מצבים חדשים בחיים, מצבים של אי ודאות, ילדים נוטים להסתמך על תגובותיהם של הוריהם כדי לפענח את המצב. ילד שירגיש שההורה שלו חושש או עצוב בעת הפרידה בבוקר יקבל ממנו מסר שיש ממה לחשוש או להיות עצוב, וכמובן שפענוח כזה של המצב יוכל רק להקשות על תהליך ההסתגלות.

🧡🧡🧡אם אתם רוצים לקבל את המדריך המלא שכתבתי להסתגלות, אתם מוזמנים להשאיר לי פה את הפרטים שלכם ולקבל אותו למייל, כולל גם הקלטה של ההרצאה שהעברתי בנושא.🧡🧡🧡

בהצלחה ושבוע אחרון של אוגוסט קל לכולנו,
אורית רובין בן-חיים - פסיכולוגית התפתחותית☀️ 🧡

https://lp.vp4.me/p18i

איך מאזנים בין עבודה ומשפחה?
"תשושה מלילה כמעט לבן שבו הילד שלי התעורר שלוש פעמים (לפחות, כבר הפסקתי לספור) אלוהים יודע למה... התעוררתי היישר לבוקר סוער שלאחרונה הפך להיות בוקר שגרתי, לצערי. נועם המתוק שלי שוב לא רצה להתארגן לגן. לא הסכים להתלבש, לא הסכים לנעול נעליים וממש לא עניין אותו שאמא מאחרת לפגישה… ניסיתי בכל הכוח להישאר נחמדה אליו וסבלנית, אבל זה היה כל כך קשה… מהבקרים האלה שכל דבר הופך למלחמה. כשכבר הצלחנו לצאת מהבית והגענו לגן, היה לו כל כך קשה להפרד ממני, עזבתי אותו בוכה אצל הגננת והלב שלי נשבר. במזל הגעתי לעבודה רק בכמה דקות איחור… סחוטה כמו אחרי מרתון למרות שרק 8:30 בבוקר. ועכשיו אני אמורה להתנתק מכל מה שקרה ולהצליח לעבוד… להיכנס לישיבות, להצליח להתרכז, להיות נחמדה, לחשוב! באמת שניסיתי… וגם הצלחתי לא רע יש לומר… אבל לאורך היום מבליחות להן מחשבות על נועם שלי שהשארתי בוכה בגן: מה איתו עכשיו? האם הוא מפתח איזו מחלה ותכף יתקשרו אלי מהגן? האם הוא נרגע מהר אחרי שנפרדנו? האם הוא גם נשאר עם התחושה הנוראית הזו שמציפה אותי?? שוב, בפעם המאה, אני מייחלת שיהיה לי בסוף היום את הכוח (והחשק!!) לשבת לבנות איתו בלגו על השטיח… שאני ארצה לבלות היום קצת זמן איכות עם הילד האהוב שלי שמחכה לתשומת לב… והנה סוף היום הגיע, וכל מה שבא לי זה רק לשבת עוד כמה רגעים עם הקפה, לבהות קצת בפייסבוק ו… לנוח. שוב אני מגניבה לו עוד כמה דקות של מסך, כי אני פשוט חייבת עוד קצת אויר… תכף נגיע ללגו, מבטיחה.
אבל שוב היום נגמר לפני שהספקנו וצריך להתחיל כבר מקלחות וארוחת ערב ומזל שנשאר זמן לסיפור ואפשר קצת לחבק ולהסניף את התלתלים הריחניים והרכים אחרי האמבטיה... ואני מבטיחה לעצמי שמחר יתחיל יום חדש ואשתדל לקום סבלנית ומכילה ושמחר אלך לאימון גם אם אהיה עייפה וגם סוף סוף נשחק בלגו ואפילו אשב קצת עם בן הזוג ונדבר קצת במקום להתרסק מול נטפליקס…"

אחד הקונפליקטים הכי מורכבים שמעסיקים כמעט כל אדם עובד שהוא גם הורה ואיש משפחה הוא למצוא את האיזון המדוייק והכל כך קשה להשגה בין העבודה והבית, בין הקריירה לבין המשפחה.
תמיד נדמה שהאחד בא על חשבון האחר ויש מלחמה מתמשכת ביניהם… אם אני רוצה להיות העובדת הטובה, המצטיינת, המסורה, המשקיענית, זו שמגדילה ראש ויוזמת, אם אני רוצה להתקדם, ללמוד ולהתפתח, זה כמעט בהכרח יהיה על חשבון שעות הבית והמשפחה, הזמן עם הילדים והזוגיות…
ולהיפך, יש מין תפיסה כזו בעולמנו, שהורים טובים הם הורים שמבלים זמן משמעותי עם הילדים, מגדלים אותם בעצמם, אוספים אותם מהגן, לוקחים אותם לחוגים, יושבים על השטיח ומשחקים איתם… הורים נוכחים. אבל איך אהיה נוכחת בבית כשאני מושקעת כל כך בעבודה שלי? כשאני חוזרת הביתה מותשת ורק רוצה לנוח? איך גם אאסוף אותם מהגן וגם אתקדם לתפקיד המיוחל שדורש ממני שעות נוספות ונסיעות לחו"ל???

הקונפליקט הזה: קריירה-משפחה, או עבודה-בית הוא כל כך מורכב ומלא בכל כך הרבה תחושות אשמה. אשמה על כך שאני הורה לא מספיק טוב וגם אשמה על כך שאני לא עובדת מספיק טובה או לא מממשת מספיק את הפוטנציאל שלי. בבית אני רוצה לעשות יותר ולהיות יותר, אבל העבודה דורשת ממני כל כך הרבה… וכשאני בבית, מתמסרת למשפחה שלי, אני רוצה להתמלא גם ממשהו אחר, אני רוצה לעבוד, אני לא רוצה להיות רק אמא!
למצוא את האיזון הזה בין הבית לעבודה זו משימה מאתגרת וסובייקטיבית כל כך… כל אדם ימצא את נקודת האיזון שלו באופן אחר, תלוי בשלב בחיים שלו, בתפקיד שלו, בשאיפות שלו, בגיל של הילדים, במערכת התמיכה שלו, בכוחות הפנימיים שלו ועוד ועוד. את נקודת האיזון יוכל כל אדם למצוא בעצמו בלבד. אף אחד אחר לא יוכל לומר לי מהו האיזון הנכון לי בתקופה הזו של חיי. מה שהיה נכון לי לפני עשר שנים, לא בהכרח נכון לי היום ובודאי שלא יהיה נכון בהכרח בעוד עשר שנים.
ובכל זאת, אפשר וכדאי לעזור לכל אדם למצוא בעצמו את נקודת האיזון שלו שבה הוא ירגיש הכי מסופק, הכי שלם עם עצמו, גם בבית וגם בעבודה, עם כמה שפחות אשמה… כי האשמה לא באמת משרתת אותנו, לא באמת מקדמת. היא בעיקר גוזלת מאיתנו הרבה מאוד משאבים נפשיים.

אבל איך עושים את זה? שאלת השאלות…
יש המון המון דרכים, אבל דרך אחת מצויינת ויעילה מאוד היא לאמץ גישה של אינטגרציה במקום של פיצול, גישה אשר בונה גשר בין שני החלקים המהותיים שבכל אדם שהוא גם הורה וגם עובד ותומכת בשניהם.
עובד טוב הוא אדם מאושר ומסופק, אדם שהחלקים המהותיים שבו מחוברים ומצויים באינטגרציה ולא בתחרות האחד על חשבון השני, לכן על כל ארגון להכניס לתוכו גם את הבית, את ההורה שעובד אצלו ולא רק את האדם העובד. להיות מודע לחלק האחר שבחייו של כל עובד: למשפחה, לזוגיות, לילדים ולחיי הפנאי ולהתייחס אליהם, לקחת אותם בחשבון.
ארגון שיתייחס לחלקי ההורות המאתגרים כל כך ויעזור לעובדיו להיות הורים טובים יותר, הורים בעלי ידע וכוחות פנימיים, הורים שבשעות המשפחה שלהם יודעים טוב יותר איך לממש את ההורות שלהם ובעלי תחושת מסוגלות הורית גבוהה, יקבל עובדים רגועים, מסורים ומחוייבים יותר.
עובד שירגיש שהארגון מקבל אותו כהורה ולא מתעלם מכך, מכחיש או מתייחס להורות כנטל או מכשול בעבודה, יצליח לתפקד הרבה הרבה יותר טוב גם בעבודה וגם בבית.

בסדרת ההרצאות שיצרתי עבור הורים העובדים בארגונים אני מסייעת בדיוק במשימת האינטגרציה הזו בין החלקים שבכל עובד שהוא גם הורה. אני מכניסה לתוך מקום העבודה את החשיבה על הבית והמשפחה, וכך בונה את החיבור ועוזרת לארגונים להראות לעובדים שלהם שהם חשובים, מחזקת את המסר שמקום העבודה מבין באמת מה מקשה על העובדים שלו ונותנת להם כלים אמיתיים במגוון נושאים בוערים שמעסיקים כל הורה באשר הוא.
המסרים שלי יתמקדו בשיפור איכות הקשר והיחסים בין ההורה וילדיו, תוך שימת דגש על כוחותיו של ההורה והיכולת שלו להשפיע על ההתפתחות של ילדיו ועל תפקודם החברתי והרגשי. כך ששעות הבית והמשפחה יהיו נעימות, חיוביות יותר ומתישות הרבה פחות ושעות העבודה יהיו אפקטיביות ומספקות הרבה יותר…

מוזמנים לשתף מנהלי משאבי אנוש ורווחה :)

איך מעודדים ילדים לעצמאות?

כפסיכולוגית שעובדת עם הורים לילדים בגיל הרך אני שומעת לעיתים קרובות כמה חשוב שהילד יהיה עצמאי.
ואני מסכימה, עצמאות היא דבר נפלא וחשוב מאוד אשר מביא את הילד לידי מימוש יכולותיו.

ילד עצמאי הוא ילד שבטוח בעצמו, בוטח בסביבתו ומרגיש מסוגל ובעל שליטה. הוא מרגיש חופשי לבחור ולהתנסות, להכשל, לנסות שוב ולהצליח מבלי לחשוש מתגובת הסביבה, מבלי לחשוש מכשלון.

אז איך נראית הדרך אל העצמאות ומה תפקידנו כהורים בדרך הזו? התשובה לכך מגוונת ורבת פנים ומשתנה בהתאם לגילו של הילד ושלב התפתחותו:

• העצמאות בחודשים הראשונים לחיים:

בינקות העצמאות מתחילה דווקא כתלות מוחלטת בהורה ואחדות עימו, והבסיס לה נבנה באמצעות טיפול רגיש ומכוונן לצרכי התינוק.

לא פעם אני שומעת מאותם הורים המודאגים לגבי עניין העצמאות אמירות מהסוג של: "לא כדאי להרים את התינוק הרבה על הידיים כדי שלא יתרגל. הוא צריך להתרגל להיות לבד ולהעסיק את עצמו", "לא כדאי להגיב לכל בכי של התינוק, שילמד להסתדר קצת בעצמו", "אם תינוק יכול לאכול מבקבוק בעצמו, מה טוב", "חשוב ללמד את התינוק להרדם בעצמו".

חשוב לי לומר שהדרך אל העצמאות אכן מתחילה מינקות, אך תחילתה של עצמאות היא דווקא ביחסי התלות והאחדות בין התינוק והוריו בינקותו. ככל שתינוק יחוש יותר מוכל ומוחזק, שהוריו מגיבים אליו ולצרכיו באופן מספק, ומסייעים לו בדברים שהוא עדיין אינו מסוגל להם בעצמו, כך הוא יחוש יותר בטוח בסביבתו. הבטחון והאמון שהתינוק חש כלפי הוריו הם הכלים הבסיסיים העומדים לרשותו לפיתוח עצמאותו בהמשך.

לכן, בואו נדמיין את אותו תינוק קטן, שבוכה וזקוק לאימו שתרגיע אותו בזרועותיה. הוא מתקשה בגילו הצעיר להרגע בעצמו וזקוק לה לשם כך. הוא זקוק לתנועה אליה הוא רגיל עוד מהרחם, הוא זקוק לחום גופה צמוד אליו ולחלב שיזרום בפיו, על מנת להרגע ולהרדם... כיצד יחוש אותו תינוק כשהוא מונח

בעריסתו, רחוק מאימו? איזה טיפול יתמוך ביצירת יחסי אמון בין התינוק והוריו אשר יעמדו לרשותו בהמשך הדרך?

• העצמאות כשהתינוק גדל:

מתוך האחדות והתלות של התינוק בהוריו, הולכת ונוצרת גם הנפרדות. הוריו של התינוק מסייעים לו להכיר את עצמו ואותם כיישויות נפרדות, בעלות צרכים, רגשות ורצונות נפרדים ושונים זה מזה. הילד לומד להכיר את עצמו, את תחושותיו ואת התנהגותו במצבים שונים ולאט לאט הוא מבין שכל אחד הוא אחר. ילד שביחסים עם הוריו לא הצליח ללמוד זאת באופן תקין, יתקשה מאוחר יותר לצאת לעצמאותו.

בפועל: הביעו בקול רם עבור תינוקכם את רצונותיו כפי שאתם מבינים אותם, את תחושותיו, את צרכיו. אימרו בקול את רצונותיכם, העניקו משמעות והסברים לסיטואציות והתרחשויות. "אני יודעת שאתה עייף עכשיו, הנה אמא מסיימת לשטוף את הידיים ובאה אליך לעזור לך להרדם".

• עצמאות כשהתינוק מתחיל לנוע במרחב:

ההתפתחות המוטורית של התינוק, הזחילה ומאוחר יותר ההליכה, מאפשרים לו להתרחק מהוריו על מנת לחקור את סביבתו ברדיוס סביר מהם המשתנה מילד לילד ומהורה להורה, מרחק בו התינוק והוריו יחושו בנוח עימו. תינוק אשר חש בטוח בנוכחות הוריו יוכל להתרחק מהם בעת משחק, עם גיחות קצרות לתדלוק רגשי אצל ההורה.

בפועל: אפשרו לילד במידת האפשר להתרחק מכם ולהעזר בכם ממרחק, במבט וחיוך מאשר ומשרה בטחון. כשאתם יוזמים התרחקות בבית ויוצאים מטווח ראייתו של התינוק, אתם חוצים את המרחק עימו הוא מרגיש נוח ובו הוא חש שליטה ובטחון, לכן דברו עם התינוק, אימרו לו לפני שאתם מתרחקים ואפילו דברו עימו ממרחק.

• גיל שנתיים האיום – העצמאות קורמת עור וגידים. לקראת סוף השנה השנייה לחיים הילד שהתפתחותו תקינה, דורש את עצמאותו! הוא רוצה לעשות דברים בעצמו, מבקש להתנסות בדברים חדשים לבד, הוא עסוק בבדיקה מה מותר לו ומה אסור והוא מביע כעס ותסכול עזים במידה והצורך בהתנסות עצמאית אינו מסופק ואינו מקבל מקום של כבוד בבית.

בפועל: בזמנים מתאימים אפשרו לילד ככל שניתן להתנסות בעצמו בדברים שהוא חושק בהם, כבדו את חתירתו לעצמאות, בטאו בקול רם בפניו את רצונותיו ותסכולו, על מנת שיחוש מובן.

• חינוך לניקיון כמבחן לעצמאות – גמילה מחיתולים היא אחד האתגרים הראשונים המציבים במבחן את החינוך לעצמאות. ילד בעל התפתחות תקינה שגדל בסביבה תומכת, מעודדת ומאתגרת במידה המתאימה יחוש מוטיבציה ונכונות לקראת התהליך. ילד שעסוק בשאלת עצמאותו, במידה בה הוא חש מסוגלות ושליטה בחייו עלול להקלע למאבקי כוחות עם הוריו ולהראות קשיים בגמילה, המהווים לעיתים קרובות סימפטום לקושי ברכישת העצמאות מול הוריו.

בפועל: הייו קשובים וסבלניים בתהליך הגמילה, כבדו את רצונותיו, תנו לילד לחוש שליטה על גופו, אל תחייבו אותו ללכת לשירותים והכי חשוב, אל תכנסו עימו למאבקי כוחות סביב הגמילה.

• עצמאות בפעולות יומיומיות שגרתיות – מתן עצמאות לילד ועידודו לעשות בעצמו דברים שהוא מסוגל להם עבור עצמו ועבור משפחתו, משדרים לילד שהוא מסוגל, שהוא חלק מהמשפחה, שסומכים על יכולותיו וזקוקים לו ולעזרתו.

בפועל: עודדו מגיל צעיר לאכילה עצמאית, אפשרו לילד להתלבש בעצמו, לנעול נעליים, להסתבן באמבטיה. עבור המשפחה כולה: שתפו אותו בעבודות בית קלות כמו: עריכת השולחן, ניגוב אבק, טאטוא הרצפה במטאטא ילדים, רחצת ירקות, מיון כביסה וכו'.

• עצמאות חברתית – קרוב לגיל 4 הפן החברתי מתחיל לתפוס מקום משמעותי בחייו של הילד, מקום אשר יילך ויגדל מכאן ואילך בשנים הקרובות לחייו. על הילד ללמוד להתמודד באופן עצמאי עם חבריו, לפתור בעיות, לשאת תסכול, להוביל אך גם להיות מובל. ילדים עם קושי בעצמאות יתקשו לנהל את קשריהם החברתיים ויהיו תלויים בהתערבות חיצונית של מבוגר לפתרון בעיותיהם.

בפועל: עודדו את הילד להפגש עם חבריו אחר הצהריים, עודד אותו לארח בביתו אך גם להתארח בביתם של חבריו. תווכו במידת הצורך, אך עודדו אותו גם לפתור בעיות חברתיות בעצמו ולא להיות תלוי בהתערבותכם.

• היכולת לשאת פרידה – סביב גיל 4 ואילך נצפה ליכולתו של הילד להפרד מהוריו, מתוך הבנה וקבלה של נסיבות הפרידה, ליכולתו לשהות משכי זמן משתנים מחוץ לביתו ולהמשיך בפעילותו השגרתית מבלי להראות סימני חרדה ורגרסיה בהישגיו וביכולותיו.

בפועל: עודדו את הילד להשאר לבד אצל חבריו, ללכת לחוגים, לישון אצל סבא וסבתא והדודים, להפרד לפעמים בשער הכניסה לגן. כשאתם יוצאים לבלות בערב או נוסעים ללילה מחוץ לבית, אל תסתירו את מעשיכם, אל תנסו להסתיר מהם את הסיבה האמיתית להעדרותכם, שתפו אותם ותמכו בהם במידת הצורך.בסיכומו של עניין, החינוך לעצמאות מתחיל כבר בינקות וממשיך בפניו המשתנות אל מעבר לגיל הרך. לנו ההורים יש תרומה משמעותית לכך, אך יש לזכור שמעבר לתרומתנו, קיימים משתנים נוספים כמו הטמפרמנט המולד של הילד, מיקומו במשפחה ומהלך התפתחותו להם תרומה לא מבוטלת גם כן.

חומר למחשבה...

💩💩ענייני פיפי-קקי💩💩

המון שאלות מתעוררות סביב גמילה מחיתולים בשלב הטבעי הזה שכל ילד עובר ובצדק! לא מעט גמילות מחיתולים מסתבכות ונגררות חודשים ואף שנים קדימה, לכן כדאי מאוד להקדים תרופה למכה, להבין מה הילד עובר בתקופה הזו וכמובן מה צפוי לנו ההורים, על מנת להיערך בצורה האופטימלית.

אז נתחיל מההתחלה:

❓מתי נכון להתחיל גמילה מחיתולים?
השאלה מתבקשת ופשוטה, אבל התשובה לכך אינה חד משמעית ותלויית גישה וסגנון הורות.
ישנם הורים (מיעוט אמנם) שמגדלים תינוקות ללא חיתולים כלל מיום היוולדם ומתנהלים עימם תוך למידת סימניו של התינוק לפני שהוא עושה את צרכיו. אבל אם אתם קוראים את הכתבה הזו, סביר להניח שאינכם נמנים על קבוצה זו, נכון?
הגישה ההפוכה, אשר שכיחה מאוד בתרבות המערבית ובעידן החיתולים החד פעמיים הנוחים כל כך, היא הגישה שממתינה בסבלנות ליוזמת הילד ולמוכנות מלאה לגמילה. לפי גישה זו על הילד להיות מסוגל לדבר ולהודיע מילולית על צרכיו, התפתחותו המוטורית צריכה לאפשר לו להוריד את המכנסיים בעצמו ולטפס על הישבנון או לשבת ביציבות על סיר. אל בשלות כזו, מגיעים לרוב לקראת גיל 3 שנים וזה די מאוחר.
וישנה גם גישת הביניים, בה אני מאמינה, שאומרת כי כבר לפני גיל שנתיים נפתח חלון הזדמנויות מצויין לגמילה מחיתולים. זהו שלב, בו השליטה בסוגרים בשלה דייה, והילד מסוגל להודיע מילולית או התנהגותית שהוא צריך להתפנות, בעזרתו של ההורה או המטפל. היתרון העצום של הגיל הזה, הוא שהדעתנות האופיינית לגיל שנתיים עדיין בחיתוליה (תרתי משמע) ולרוב הגמילה אינה מלווה במאבקי כוחות. אני אינני חושבת שהילד חייב לדבר כדי להיגמל וגם אינו חייב להתפשט או לטפס לבד.
יחד עם זאת, גמילה בשלב הזה אינה מתאימה לכל הורה, כי היא עלולה לערוך יותר זמן מגמילה בגיל 3 ובה לעיתים לוקח יותר זמן עד שהאחריות עוברת באופן מלא אל הילד.

❓אז למה לא לחכות שיהיה ממש בשל?
שאלה טובה. קודם כל, כי הרבה יותר נעים וטבעי להיות בלי חיתול! וגם כי חלון הזדמנות הזה מאפשר גמילה קלה יותר בין גיל שנה וחצי לשנתיים ולבסוף, הגישה הזו מאמינה ביכולתו של הילד לשלוט בגופו ולהיות עצמאי ומסוגל. ובעצם, למה לא לאפשר לילד להשיג מיומנויות ואבן דרך חשובה כאשר הוא כבר מסוגל? ועדיין לא התחלתי לדבר על חסכון כלכלי ועל איכות הסביבה....
הריון, אח חדש, כניסה לגן, מעבר למיטת מעבר....
האם אלה סיבות לדחות את הגמילה או דווקא לזרז אותה?
כמעט תמיד הגמילה מחיתולים מלווה באירוע חיים נוסף. הרבה אמהות לילדים בני שנתיים נמצאות במהלכו של הריון נוסף, לפני או אחרי לידה. הרבה פעמים כניסה לגן חדש מתרחשת מעט אחרי הגמילה בחופשת הקיץ. ואם אין את אלה, אז יש את הבקבוק או המוצץ שמחכים גם הם שיגמלו מהם... לפי גישתי, חשוב שההורה המטפל יהיה פנוי לתהליך. יחד עם זאת, אין זה הגיוני לדעתי לדחות ולדחות ולחכות לזמן האידיאלי שלא בטוח שיגיע. נכון שעדיף היה להפריד בין האירועים, אך לא תמיד זה יתאפשר וחבל לדחות גמילה לילד בשל. אני אישית מאמינה שילדים מסוגלים להתמודד גם עם עומס, כל עוד אנחנו מסוגלים.

❓איך מתחילים?
כפסיכולוגית, אני נתקלת לא פעם בציפייה מצד ההורים, שמיד עם הורדת החיתול, הילד יבין כשמסבירים לו היכן הוא אמור לעשות ושיצליח תוך פעמים ספורות לעשות בסיר או באסלה. יש הורים שנבהלים כשמופיעים הפספוסים הראשונים וממהרים להחזיר את החיתול כי "הילד לא בשל". חשוב להבין שהפספוסים הראשונים הם חלק מהתהליך והם לא מעידים בהכרח על אי מוכנות. בעיניי, חשוב יותר לשים לב להצלחות של הילד לעשות בסיר או באסלה ואם אלה מתקיימים, הפספוסים פחות חשובים...

אז עכשיו שהבנו שגמילה זה תהליך שעלול לארוך בין מספר ימים לבין מספר חודשים, תלוי בגיל הילד, בגישת ההורה ובקשר ביניהם, נדבר על השלבים המרכיבים אותו.

👈👈👈 קבלו את עשרת הדברות לגמילה מוצלחת:

👈חשיפה
גמילה לא מתחילה ביום אחד, אלא בעבודת חשיפה והכנה מתמשכת, הכוללת היכרות עם הפיפי והקקי בעודם בחיתול (כן, תראו לתינוקות שלכם את הקקי שלהם ואל תעלימו אותו מעיניהם מיד...), קריאת ספרים (בהמשך יגיעו המלצות), כניסה עם בני משפחה לשירותים (אחים גדולים זה מעולה וגם איתנו ההורים..), היכרות עם סיר, ישבנון והאסלה והמון דיבורים על הנושא (למשל על הקקי של הכלב ברחוב). היוזמה לגמילה תוכל להגיע מהילד לאחר שההורה דאג לחשיפה נכונה.

שני ספרים מומלצים שאני אוהבת:
"סיר הסירים" מאת אלונה פרנקל – ספר קלאסי ותיק שתוקפו לא פג. יצא לאור בשתי גרסאות מוצלחות לשני המינים.
הספר השני: "כולם עושים קקי" מאת גומי טארו – ספר מעולה שעוסק בעשיית הקקי בצורה הכי ישירה וטבעית ומניסיוני עושה ניסים בקרב ילדים המתקשים בתחילת הגמילה לעשות קקי שלא בחיתול.​ קיימות שתי גרסאות, לבנים ולבנות.

👈ממגנים את הבית
קפלו את השטיח ואפילו שימו מגן מזרון על הספה כדי שהניקיון יהיה קל ופשוט. עשו כל דבר שצריך שיפחית אצלכם לחץ כשהילד יתחיל לפספס ו... היכונו לשלוליות!

👈​​מורידים חיתול
הורידו את החיתול בזמנים נוחים. כאמור, גמילה לא מתחילה ביום אחד ולכן, אין צורך לצאת בהכרזות בסגנון "מעכשיו אין חיתול" וכו'. עכשיו כשהימים מתחממים, אפשר לנצל זמנים כמו לפני האמבטיה או אחריה להסתובב ללא החיתול. הילד יעשה כמובן על הרצפה ואפילו יהיה מופתע מהשלולית שהופיעה לפתע... זיכרו שעד היום לא ניתנה לו הזדמנות של ממש לפגוש מקרוב את הפרשותיו, והוא עדין אינו מקשר בין תחושות גופו לבין היציאות. המטרה העיקרית בשלב הזה היא לאפשר לילד להכיר את גופו, להכיר ולחבר בין תחושות הגוף לבין הפרשותיו, וגם זה לא מתרחש ביום אחד.

👈הדרגתיות
הגדילו לאט לאט את הזמנים ללא החיתול כשאתם בבית. ככל שתאפשרו לו להסתובב יותר ללא חיתול, כך ילדכם ילמד מהר יותר את תחושות גופו ויתחיל להתריע במהלך העשייה ואף לפניה. התחילו את התהליך בבית- בסביבה הנוחה לכם, לפני שאתם מאתגרים את עצמכם עם השטיח של הסבתא...

👈תדירות
שימו לב! זהו סעיף חשוב ביותר בו נופלים הורים רבים מאוד. אפשר להציע לילד לעשות פיפי מדי פעם, אך שימו לב שאתן לא מנדנדים לו ושאתם מאפשרים לו גם ליזום בעצמו הליכה לשירותים. שימו לב ש"נדנוד יתר" יכול לעורר בהרבה ילדים התנגדות להתפנות. לא פעם הורים מספרים על תהליך שהתחיל באופן חיובי עם מוטיבציה רבה מצד הילד ובהמשך התדרדר להתנגדות ומאבקי כוחות, ככל הנראה בגלל התערבות יתר של ההורים והפעלת לחץ מצידם על הילד להתפנות.

👈כבדו את תשובת הילד
הצעתם לילד ללכת לשירותים והוא מתעקש שאין לו? גם אם אתם בטוחים שעוד רגע הוא יפספס, כבדו את תשובתו ואל תכריחו אותו. זיכרו שאתם רוצים שילדכם יחוש שליטה על גופו ועל תהליך הגמילה, לכן אל תשדרו לו שאתם יודעים טוב ממנו מה הוא מרגיש וצריך. סמכו עליו ואפשרו לו לבדוק את גבולותיו וגבולותיכם (גם במחיר של פספוס צפוי...).

👈מאבקים
ובהמשך לסעיף הקודם... המנעו לחלוטין ממאבקי כוחות סביב תהליך הגמילה. בתהליך גמילה תקין על הילד לחוש שליטה בתהליך. זיכרו שבסופו של דבר, רק הוא יחליט מתי ואיפה הוא יעשה את צרכיו.

👈תגובה
כשילדכם עושה את צרכיו על הרצפה, בחרו משפט קצר שיהיה לכם נוח לומר לאחר "פספוס" למשל: "פיפי עושים בשירותים". נקו בזריזות את הילד והרצפה, מבלי לעשות מזה עניין. קל לייעץ, קשה לבצע, ובכל זאת השתדלו מאוד והמנעו ככל האפשר מתגובות כעס ואכזבה לאחר פספוסים.

👈חיזוקים
כאשר ילדכם מצליח לעשות את צרכיו במקום מתאים (בסיר, באסלה, ליד עץ...) חזקו את הילד בדברי "כל הכבוד", אך זיכרו כי מדובר בתהליך טבעי, נורמלי וצפוי לכן אין צורך לצאת מגדרנו בשירים ובמחולות ובודאי לא בפרסים ומתנות. חשוב לשדר ליד שאתם גאים בו, אך מצד שני לא להפוך את עניין הגמילה לאישיו רציני.

👈יש עוד דברים חוץ מהגמילה
עוד טיפ חשוב ואחרון. זיכרו להמשיך את שגרת החיים עם הגמילה. המשיכו לשחק עם הילד ולשוחח איתו על דברים נוספים מלבד על הגמילה. נשמע מובן מאליו, אך לא פעם הלחץ שאנחנו ההורים חווים בתהליך, חודר לכל פעילות ועובר אל הילד. לא פעם, כל מילה שהילד מוציא בתקופת הגמילה נשמעת על ידי ההורה הדרוך כבקשה לפיפי ומכך כדאי לנסות ככל האפשר להמנע.

זהו. אפשר לצאת לדרך.... תתחילו ביום, תשאירו את הלילה להמשך הדרך. גמילת לילה היא בעיקר עניין של בשלות פיזיולוגית.

🎥 הרצאה מוקלטת על גמילה מחיתולים: https://www.gilooy-rach.org/product-page/pipikaki 🎥

ענייני פיפי קקי - הרצאה מוקלטת על גמילה מחיתולים | גילוי רך מזג האויר מתחמם ומאפשר לנו סוף סוף להפשיט את הילדים ולעזור להם להיגמל מהחיתול.אבל מתי מתחילים? ואיך יודעים אם הוא כבר בשל? האם לחכות שזה יבוא ממנו? האם כדאי לגמול רגע ....

חופשת הפסח עוד שניה מתחילה, מזג האויר מתחמם ומאפשר לנו סוף סוף להפשיט את הילדים ולעזור להם להיגמל מהחיתול.
אבל מתי מתחילים? ואיך יודעים אם הוא כבר בשל? האם לחכות שזה יבוא ממנו? האם כדאי לגמול רגע לפני שנולד אח תינוק? ואיך בכלל עושים את זה??? כדאי פרסים? עדיף סיר או ישר באסלה? ומה עם הלילה?
למה בהתחלה הוא שיתף פעולה ופתאום מתנגד? איך כדאי להגיב על פספוסים?
❓❓❓

המון שאלות מתעוררות סביב השלב הטבעי הזה שכל ילד עובר ובצדק!
יש הרבה מאוד שיטות ודרכים לגמילה מחיתולים ומנגד ישנן לא מעט גמילות מחיתולים שמסתבכות ונגררות חודשים ואף שנים קדימה.
אז אני מזמינה אותך להקדים תרופה למכה, להבין מה הילד שלך עובר בתקופה הזו וכמובן מה צפוי לכם ההורים, על מנת להיערך בצורה האופטימלית ולצלוח את השלב הזה בשלום.❤️

👈הרצאה להורים לפעוטות וילדים צעירים החל מגיל שנה וחצי שרוצים לגמול בקרוב מחיתולים
👈יום שני 12.4.22 20:45 בזום (כמובן)
👈הזמנת כרטיסים בקישור

עניינים של פיפי קקי - הרצאה על גמילה מחיתולים | גילוי רך הרצאה מאת אורית רובין בן חיים, פסיכולוגית התפתחותית מומחית. נדבר על מתי נכון וכדאי לגמול? באיזה גיל? איך יודעים שהילד בשל? האם כדאי לגמול כשאמא בהריון או אחרי שנולד אח...

כמה פשוט, ככה מוצלח!

"לבשל שפה": חוברת המתכונים שיכולה לעזור לאכילה בררנית לא מעט הורים מכירים את התופעה של אכילה בררנית. עירית פולק לוי, קלינאית תקשורת, הוציאה חוברת שיכולה לעזור: "לבשל שפה"

תקופה של שקט אצלי.
המילים שנכתבות במקלדת שלי הן מילות אבחון.
המוני מילים כאלה.

אשת בשורה אני. מטילת פצצות.

אצלם השקט יבוא רק אחרי הסערה.
הרבה אחריה.
אחרי הדמעות, אחרי הכעס, אחרי האימה.
אחרי שימצאו את הכוחות ויאספו את השברים.

זו שליחות שלא מתרגלים אליה.
לעולם.
גם אחרי שנים ועוד שנים של בשורות.

תוהה בכל פעם מחדש,
איך הרצון לעזור, לטפל, לחבר, להטיב,
איך הוא חי בשלום, תחת קורת גג אחת,
עם השבר שמביא איתו לעתים הגילוי.

מחזיקה עבורם בשתי ידיי, בליבי, בתוכי,
את האמונה והאופטימיות.
מחזיקה בכל הכוח את הידיעה
שכך,
בסופו של דבר,
בהמשך הדרך,
אחרי הכל,
יהיה להם הרבה יותר טוב.

מחזיקה עבורם את התקווה,
שימצאו את הדרך
להרכיב את השברים מחדש,
לגלות את הילד שלהם שוב,
את הקסם שבו
את היופי
את ההורים שהם,
מבעד לאבחנה.

*בתמונה: שקט מתקופה אחרת. רומניה 2005 ❤️

כל מילה נוספת מיותרת

לתשומת לב מקבלי ההחלטות. ממש חשוב לי להגיד את זה:
אם היו יושבים באולפני החדשות מומחים לבריאות הנפש של ילדים, פסיכיאטרים ומומחים בהתפתחות הילד הם היו מספרים לכם ערב ערב על המגפה השקופה, הם היו מראים לכם מספרים עולים וגרפים מבעיתים המראים התפרצות של דיכאונות, חרדות, מחלות נפש, מחשבות אובדניות בבני נוער, רגרסיות, התקפי זעם, ויסות רגשי שהולך ומידרדר אצל פעוטות.
הם היו מסבירים שלמוח האנושי לוקח כ-25 שנה להתפתח למוח אינטגרטיבי שיודע ויכול לספק לגוף ולנפש פרופורציות, תקווה, יכולת ויסות והרגעה, חשיבה מודעת, יכולת לעבד אינפורמציה, להרגיע מערכות חירום, אפילו לשים במילים את מה שהלב מרגיש במקום לפנות להתנהגויות סיכוניות.

הם היו מסבירים שכל מה שילד צריך הוא מקום אחד בטוח שבו יהיה מבוגר שיוכל לספק להם באופן רציף תחושת בטחון רגשית ונפשית, תחושה של הבנה והכלה, גם כשהם אינם מבינים את עצמם, ויכולת להרגיע שזמינה בכל עת להגיב לכל אות של מצוקה. הם היו מראים בוודאי שקף לא מובן של המוח האנושי ומסבירים בסבלנות על נזק פיזי ממשי שנגרם כתוצאה מהפרשה של הורמוני חרדה לאורך זמן, היו מסבירים על ההשפעה ארוכת הטווח של תחושת בידוד - על כך שבני אדם מרגישים הכי מאויימים כשהם בחרדת לבד, כי הטבע החכם יצר אותנו תלויים פיזית ונפשית בנוכחותם התומכת של בני מיננו.

הפסיכולוגים ההתפתחותיים היו מסבירים מה קורה לילד שמרגיש לבד גם כשהוא נשאר בבית עם אנשים לא פנויים, חרדים, שיש להם כוונות טובות אבל גם הם מתמודדים עם משבר פרנסה, מחלה, לחצים של התראות בלתי פוסקות בטלפונים ושינוי מדיניות כל יום.

הם היו מסבירים שהורה שלא פנוי להיות נוכח עבור ילדיו רגשית יגדל ילדים פצועים ולילדים פצועים עדיין אין כוח השפעה פוליטי, הם סובלים בשקט, בעצם לא כל כך בשקט; הם פשוט מתנהגים את פציעתם כדי שאולי מישהו שם למעלה יתעורר ויראה שהם העתיד ושכרגע החלטה מתמשכת לשים אותם במצב חירום שאין לו התחלה אמצע וסוף, זה לשים את מערכת בריאות הנפש בסכנת קריסה. האמיצים היו אומרים שמערכת בריאות הנפש כבר קורסת, בטח עבור הורים שלא יכולים לשלם על טיפולים פרטיים.

את הפאנל היו חותמים ערב ערב עם שקף בחסות משרד הבריאות שהיה מסביר שבריאות הנפש זהה לבריאות הגוף, שאנחנו גורמים לדור שלם נזקים פיזיים כתוצאה מחבלה נפשית שלא נלקחה מספיק בחשבון בכל טקטיקות ההתמודדות עם המגפה.

הילדים שלנו סובלים ממגפה שהיא תוצאה ישירה של בידודים בלתי פוסקים, הפחדות, תחושת חירום מתמשכת והורים שחוקים וחסרי אונים שמתמודדים עם ילדים שכל מערכת התגובות שלהם הפסיקה להיות אינטגרטיבית ופונה רק למלחמה (בעצמי או באחר) או בריחה (מהבית, מהמציאות,לעולם של דיכאון תחלואה או התנהגויות סיכוניות) או קפיאה (המנעות, חוסר מוטיבציה, עצירה התפתחותית).

פעם היינו חברה שמקדשת את עתידה, את ילדיה. היום אנחנו מקריבים אותם בנסיון, שנכשל פעם אחר פעם, להגן על זקניה.

תסגרו את נתב״ג, או תפתחו אותו, תעשו תו ירוק או סגול או כתום בקניונים, אבל עזבו את הילדים. תנו להם לחיות את חייהם בצורה צפויה, נורמלית, בלי היסטריה שוצפת ואיבוד עשתונות וסכסוכים והאשמות ותורים לבדיקות מפוקפקות.

נכון זה עלול להיות מסוכן, כי המגפה הזאת זה לא צחוק, אבל הכל בחיים יחסי, וביחס למה שעובר על נפשו הרכה של הדור הצעיר, מגפת הנפש מסוכנת הרבה הרבה יותר.

ברגע הזה בו כיבינו את המסך
נדמה כאילו לא נותר עוד שום דבר מלבדו

הכל משעמם
אין עוד מה לעשות
תחושת חוסר אונים מציפה אותו
וכעס גדול לפעמים מתפרץ

זה הזמן לקחת שאיפה עמוקה
להסתכל על השעון
ולחכות בערך 20 דקות
(כמו הזמן שלוקח לשובע להגיע)

לא להתפתות
לא להציע דבר
להיות יחד, אך בנפרד בתוך הכלום
בתוך השעמום

האחריות על השעמום היא לא עליך
את לא צריכה למצוא לו מה לעשות
רק לחכות...
בלי להיבהל
עם שפע סבלנות

לסמוך עליו שהוא יכול

ואז
בתוך הכלום
משהו יופיע
אולי חתיכת קרטון שתוכל להפוך למשהו
אולי לגו שיתחבר
אולי רעיון גדול (או קטן) אחר

העיקר שיוולד ממנו
מתוכו
ויהיה רק שלו
ויזין את תחושת המסוגלות
היצירתיות
והיש
שממתין לו בפנים
לרגע בו ינבוט.

משתפת אתכם בטעימה מהמדריך שכתבתי להורים בנושא מיומנויות חברתיות:

לשחק עם ילדים
כשמבוגרים משחקים עם ילדים הם עושים את זה ממש שונה מהאופן בו ילדים משחקים אחד עם השני.
לילדים הכל חשוב! חשוב להם במה הם משחקים, עם מי, מי יתחיל קודם, אם נבנה את המגדל ככה או אחרת, אם הם יהיו עם החייל האדום או הכחול.
לעומתם, לנו המבוגרים, לא ממש חשוב שום דבר מזה.
כשאנחנו משחקים איתם אנחנו מתארחים בעולמם של הילדים ולכן מוותרים להם כמעט על הכל.
אבל במשחק משותף, כמו בשיחה, יש שני צדדים לפחות ושני צדדים לעולם לא ירצו, יתכננו, יחשבו וירגישו בדיוק בדיוק את אותו הדבר.
משחק הוא שפתם של הילדים ואם נרצה לעזור לילדינו לשחק טוב יותר עם אחרים, לתקשר טוב יותר אם אחרים, כדאי לתרגל את זה כבר ביחסים בינינו.

משחק משותף היא הזדמנות מעולה להדגים לילדכם וללמד אותם הרבה מאוד מיומנויות חברתיות: איזון עדין ושילוב בין הרצון שלי לרצון של האחר, עמידה על שלי לפעמים, פשרה לפעמים, התחשבות באחר, התמודדות עם נצחון והפסד, התמודדות עם תסכול, לפעמים להוביל, לפעמים להיות מובל ועוד ועוד.
ילדכם יראה כיצד אתם עושים את כל זה ולאט לאט ילמד ויעשיר את ארגז הכלים שלו.

📍עצה ממני: הכניסו למשחק ולשיחות את רצונותיכם. אל תוותרו כל כך מהר על ההזדמנות להשפיע על המשחק, להכניס בו שינויים, לרצות להיות ראשונים, או לרצות ממש ממש את המשחק המסויים הזה ולא אחר. עשו זאת ברגישות, בהדרגתיות ובמידה בה ילדכם מסוגל לקבל זאת. כך ילדכם ילמד שהאחר שונה ממנו ויכיר בו. זוהי תובנה קריטית ליצירת קשרים חברתיים איכותיים.

ומה עם מפגשים חברתיים?
ילדים נהנים ממפגש עם ילדים אחרים מגיל מאוד מוקדם. תינוקות מגיבים לתינוקות ולילדים אחרים ונהנים מחברתם גם כשעדיין אינם מסוגלים מבחינה התפתחותית לייצר ולשמר משחק משותף.
חשוב לחשוף תינוקות, פעוטות וילדים צעירים לחברת ילדים אחרים, בודאי אם הם ילדים יחידים במשפחה, ועוד יותר מכך אם הם לא מבקרים בגן, אך לא רק.
גם אם ילדכם הולך לגן, הוא ירוויח המון ממפגשים אינטימיים יותר מאלה שמתרחשים בגן ומתווכים יותר על ידי מבוגרים.

בגן הטיפוסי, ההתמודדות החברתית היא מורכבת. קבוצת ילדים גדולה, מעט מבוגרים שמתמקדים בהשגחה ופעמים רבות לא פנויים לתיווך חברתי. לעומת זאת, מפגשים ביתיים אחר הצהריים הם הזדמנות מצויינת להתבונן בילד שלכם ולהתרשם מיכולותיו החברתיות, לתווך עבורו, לעזור לו לפרש ולמצוא פתרונות לקונפליקטים. זוהי צידה שילדכם יקח איתו להמשך הדרך.

📍עצה ממני: פנו זמן וארגנו מפגשים חברתיים מגוונים מדי שבוע. בביתכם, בבתים של אחרים, בגינת השעשועים ועוד.
בשלב הזה יצופו ויעלו אצל הורים רבים הקשיים החברתיים שהם חוו בעבר. הורים מופנמים וביישנים שמעדיפים להישאר בבית ולא להכיר אנשים חדשים, הורים שיחששו מדחייה אפשרית ויתקשו לפנות להורים אחרים ולהציע להם להפגש. זה הזמן להתבוננות עצמית והזדמנות לתיקון עבור ילדכם.

💕היום בערב 19.12.21 תתקיים ההרצאה להורים: מיומנויות חברתיות: אין גיל מוקדם מדי שמיועדת להורים לילדי הגן בכל הגילאים, ממש מינקות.
פרטים נוספים על ההרצאה פה:

מיומנויות חברתיות: אין גיל מוקדם מדי - הרצאה להורים | גילוי רך הרצאת חובה להורים לתינוקות, פעוטות וילדי הגן על התפתחות המיומנויות החברתיות וחלקנו ההורים בכך. למה ישנם ילדים יותר חברותיים מאחרים? האם זה מולד? נרכש? האם ניתן ....

מיומנויות חברתיות: אין גיל מוקדם מדי!
הרצאת חובה לכל הורה לילדים בגילאי הגן
תיערך בזום ביום ראשון 19.12 בשעה 20:30 ותקבלו גם את המדריך להורים שכתבתי במתנה 💕

עוד פרטים על ההרצאה בקישור:

מיומנויות חברתיות: אין גיל מוקדם מדי - הרצאה להורים | גילוי רך הרצאת חובה להורים לתינוקות, פעוטות וילדי הגן על התפתחות המיומנויות החברתיות וחלקנו ההורים בכך. למה ישנם ילדים יותר חברותיים מאחרים? האם זה מולד? נרכש? האם ניתן ....